רקע
אהוד בן עזר
"מפתח לשער גדול" להינקו גוטליב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף לספרות של עיתון “דבר” ביום 31.10.1980


את “המפתח לשער הגדול”, סיפורו של הינקו גוטליב, ששב ונדפס עתה, בתירגום מתוקן מעשה ידי מתרגמו הנאמן צבי רותם, בכרך הראשון של כתביו המקובצים, קראתי לראשונה כאשר נדפס בהמשכים מדי יום שישי בעיתון “הדור”, בראשית שנת 1949, בלוויית ציוריו של ה. כהן, אשר שבו ונדפסו גם במהדורתו העברית הראשונה, בהוצאת “עם עובד” (ספריית “קשת”, תל־אביב, 1950).

נכבשתי לקסמו של הרומאן הקצר הזה וחזרתי וקראתיו פעמים רבות, ודומני שחלק ניכר מעותקיו האחרונים רכשתי בכל מקום שמצאתי ונתתי אותם לעיתים קרובות מתנה לידידיי. וכאשר התחלתי, בסוף שנת 1968, ב“משא” של “למרחב” את מדורי “קריאה אפשרית” (שלימים עבר אכסניה ונקרא בשם “ספרי דורות קודמים” ב“הארץ”), היה הספר השני שעל אודותיו כתבתי – “המפתח לשער הגדול”. אני עדיין סבור שזהו אחד הספרים היפים והמעניינים ביותר שקראתי מעודי.

כשהתעורר ויכוח על משמעותו של הסיפור “המפתח לשער הגדול” ועל היסוד המדעי שבו, רשם ה. גוטליב (1886–1948) ביומנו: “לבנות מלא־כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את ‘טרנופולסקי’.”

ואכן, הסיפור הוא מזיגה מופלאה של מדע־בידיוני, הגות פילוסופית, ומיסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו, בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית־הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס־חלל שבאמצעותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, ואף לעבור את מהירות האור. המדחס הפלאי, שהוא נושא עימו בכיסו, מאפשר לו להיות כל־יכול, לשאת עימו בית־מגורים, וגם להיכנס אליו, לשלוף מכשיר־רדיו, פסנתר, תרנגול ואף תותח – כהרף־עין. ומצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים אל התא הנזכר בבית־הכלא של משטרת וינה. בשכנות לשלושה אנשים: הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, שני לו ד"ר שטראוס, מומר ופרקליט וינאי נודע, ושלישי המספר, בן־דמותו של גוטליב עצמו.

אגב, שלושתם אכן היו כלואים בתא אחד בתקופה ההיא (שם הפרקליט היה קראוס), ורק טרנופלוסקי הוא המצאתו של המספר, או, יותר נכון, הוא אותו צד בו הסבור כי: “האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או רואה־חשבונות, במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון־יומו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שהוא משתדל להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמו, היא בכל זאת עצם מעצמותיו, כמו הריאה וחוט־השידרה. ואילמלא היה האדם לעיתים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק־החיים שלו נחנק בדבק־הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים.” (כתבים. כרך א‘. עמ’ 191).

גוטליב בחר כמוטו לסיפורו את השורות מ“המלט”: “הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אי־סוף…” [חבל שפסוק זה, כמו גם ציוריו היפים של ה. כהן, הושמטו מן המהדורה החדשה).

האידיאה המרכזית של הסיפור, המומחשת באמצעות טרנופולסקי ומדחסו, היא כי “יש גם מכונת־ירייה מעל למכונות־ירייה, ומעל לכל מכונות־הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה! די לו לעולם שייוודע לו קיומי. שיידע לו, שאי־שם בעולם מצוי אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו חודרת מבעד לשיריון העבה ביותר, אל המחבוא העמוק ביותר.” ואז “יסתדרו כל היחסים בין בני־האדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם.” כי “ככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם.” (שם. עמ' 201).

לבנות מלא־כלום, להציב על קרקע הרוחניות הצרופה בותר, זו תשובתו של אדם, של אסיר, של יהודי, באירופה, הכבושה בידי היטלר – להציב כוח־שכנגד לברוטאליות זו, למצב של אין־אונים ושיעבוד גמור.

שלושת שכניו של טרנופולסקי מאשימים אותו פעם ופעמיים על כך שאינו משחרר אותם בכוח מכשירו הפלאי, ועל כך הוא עונה: “לא אוכל להוציאכם אחד־אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול.” (שם. עמ' 189).

כוחו של טרנופולסקי אינו כוח של “הוקוס־פוקוס”. סיפור־עלילה גרידא הנוגע רק לנפשות הפועלות בו, אלא נקודת מוצא סוריאליסטית ואכזיסטנציאליסטית כאחת. אותה “נקודה ארכימדית” שבידי טרנופולסקי חייבת לשנות את מהלך ההיסטוריה כולה. להאט עד למינימום את עיוותיה ואסונותיה של ההיסטוריה.

כשנכתב הסיפור לראשונה, ב־1942 לערך, טרם נודעה פצצת האטום. אך במידה מסויימת עתיד היה נשק נורא זה למלא אחר חלק מן הדרישות של גוטליב־טרנופולסקי: לבנות מלא־כלום (כמעט) על קרקע הרוחנית (או המחקר) הצרופה ביותר, כוח (זה שקרוי היום – מאזן־האימה) אשר יביא לידי כך שככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם, בינתיים.

“המפתח לשער הגדול” כתוב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה ודמויות. משמעותו חורגת מעבר למצוקה המסויימת שתוארה בו, בהעניקו לקורא תחושה עזה של חופש פנימי, הנובע מכוח מוסרי עז, בכל מצב של כפייה חיצונית.

כהקבלות אני נזכר בספר מקסים לבני־הנעורים, “יותם הקסם” מאת יאנוש קורצ’אק, או “יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'” לסולז’ניצין. בראשון קיימת אותה תחושה חלומית של כוח על־טבעי המרוכז בידיו של אדם בודד אחד, ובשני – יכולתו של אדם לנהוג באורח־חיים אוטונומי מבחינה מוסרית ונפשית, לשמור על המוראל שלו, בתוך מצב של כפייה קיצונית.

אגב, “המפתח לשער הגדול” הוא תסריט מצויין לקולנוע או לסרט־טלוויזיה. בשעתו, על דעת עצמי, עיבדתי את הספר לתסריט־טלוויזיה, שהוגש פעם אחר פעם כל אימת שקמה בטלוויזיה הישראלית מחלקה להפקת דרמה מקורית, והוחזר תמיד. אני מאמין שיום אחד ייגאל סיפור מקסים זה גם במדיומים הללו.

ביליתי מיספר ימים בקריאת מאות העמודים בשני כרכים אלה של כתביו המקובצים, לראשונה־בכלל, ובעברית, של הינקו גוטליב. עשרות סיפורים, שלושה רומאנים בלתי־גמורים, שני מחזות, עשרות רשימות ומאמרים, ויומן משנת חייו האחרונה. עדיין אני סבור כי “המפתח לשער הגדול” הוא גולת־הכותרת של יצירתו של גוטליב, ודומני שכך התייחס לרומאן הזה גם הוא עצמו, בשעתו.

הספר הופיע לראשונה בתרגום אנגלי, בהוצאת סיימון את שוסטר בניו־יורק, ב־1947, וגרם למחברו לא־מעט עוגמת־נפש בשנת חייו האחרונה. גוטליב קיווה כי פנינה זו שבמכלול יצירתו תאפשר לו רווחה צנועה במצבם הכלכלי הקשה, שלו ושל אשתו, באותה תקופה. הם גרו בחולון, אשתו אפתה עוגות והוא, סופר שבע־עלילות בגיל שמעל שישים, ששיכל את שני בניו במלחמת העולם השנייה, היה נושא את עוגותיה למכירה, ברחובות שבהם שרקו לא פעם כדורי הערבים על גבול חולון.

אך למרות ביקורת אוהדת שהתפרסמה על הספר ב“ניו־יורק הראלד טריביון”, הספר לא נמכר, ומאז נשכח כליל (בשוק הלא מולכים היום גאונים כאלי ויזל ויז’י קושינסקי, המתפרנסים על מכירת זוועות השואה תוך גלגול עיניים חסודות).

כה רב היה ייאושו של גוטליב על כישלון ספרו, ועל מחלתו הממארת, עד שבאותה תקופה שקלו הוא ואשתו התאבדות משותפת, כמסופר ביומנו מיום ה־5.8.1948. – “אתמול הגיע מכתב מאת סוכני בניו־יורק עם דין־וחשבון, והוא עוד גרוע לאין־ערוך מכפי שציפיתי. עליי לקבור את כל התקוות שהיו לי בקשר לספר זה. מה יש לי עוד לקבור? היום נפלה בפעם הראשונה בין רוז’ה (אשתו) וביני המילה, נעשה קץ.” (שם. כרך ב‘. עמ’ 286).


הינקו גוטליב נולד ב־1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך־דין, שופט ועורך־עיתוןץ יסד בזאגרב ירחון ספרותי, “אמנות”, ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים, ב־1941.

הוא נעצר על־ידי הגיסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה, והועבר לכלא בווינה, ששימש לו רקע לספרו “המפתח לשער הגדול”. הוא שוחרר רק תודות למישגה במנגנון הגיסטאפו, נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר ושהה עם יהודים אחרים במחנה באי ראב, ועם כניעת איטליה בשנת 1943 הצטרף לפארטיזאנים היוגוסלאביים ועימם נדד ביערות ובהרים בתפקידו כעורך ומשתתף בעלוניהם. הוא גם הכיר אישית את טיטו.

ב־1945 עלה לארץ־ישראל עם אשתו, דרך איטליה, לאחר קרע עם הפארטיזאנים היוגוסלאביים שלא היו מרוצים מפעילותו הציונית להצלת שארית הפליטה בדרום־איטליה, בשנת 1944. שני בניו, דאנקו וולאדו, נהרגו במלחמה. האחד בידי הגרמנים, והשני בתאונת־דרכים באיטליה בשנת 1944.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאוויה, וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים רבים שלו, בהם רומאן “שלוש בנותיו של גאייר”, אבדו בדירתו שהחורמה על ידי הנאצים בזאגרב. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור גם בשלוש וחצי שנות חייו האחרונות בארץ־ישראל, ואחרוני סיפוריו עוסקים בהווי ארץ־ישראלי של סוף שנות המאנדאט וחודשיה הראשונים של המדינה. מרירות רבה מצוייה ביומנו ובכמה מסיפוריו אלה, והיו לו חששות רבים לגבי איכותה האנושית של המדינה שנוסדה זה עתה. סיפוריו האחרונים התפרסמו באותן שנים ב“דבר השבוע” וב“דבר”.

את כל כתביו של הינקו גוטליב תירגם צבי רותם, שהקדיש שנות חיים רבות למפעל מופלא ומרגש זה של מתן מהדורה עברית מכתביו של סופר נשכח וחשוב זה. וכשם שהינקו גוטליב לא זכה לראות את ספרו הראשון בעברית, “המפתח לשער הגדול”, שנדפס בהמשכים בעיתון [“הדור”] ובספר, זמן לא רב לאחר מותו, כך גם לא זכה צבי רותם, שנפטר בחודש מרץ השנה [1980], לראות את שני הכרכים הגמורים אשר על הכנתם שקד עד יומו האחרון.


* כתבי הינקו גוטליב, כרך א‘: סיפורים, פרופ’ דב סדן הקדים מסה. צבי רותם תירגם, צירף מבוא ותולדות חיים. עקד, בגבולם. תל אביב, תש"מ, 1980. 458 עמ'.


* כתבי ה. גוטליב, כרך ב‘: מחזות, מאמרים, יומן. תירגם צבי רותם. עם רשומות אבטוביוגראפיות של המחבר בפתיחה. עקד, בגבולם. תל אביב תש"ס, 1980. 313 עמ’.

המלצות קוראים
תגיות