רקע
אהוד בן עזר
"המוכיח מוויקפילד" לאוליבר גולדסמיט. עברית: 1896
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.8.1971, לפני 46 שנים

הוראס וולפול תיאר את אוליבר גולדסמיט כ“אידיוט ברוך־השראה,” ודיויד גאריק, השחקן המהולל, אמר עליו, לאחר מותו: “הוא כתב כמו מלאך, ודיבר כמו תוכי מסכן.” הוא מת עני ושקוע־בחובות בגיל ארבעים־ושש, לאחר שרשם לעצמו כמות בלתי־נכונה של תרופה. הוא למד רפואה באירופה, כך טען, למרות שלא היה יכול להציג שום תעודה על כך. היה אמור לעסוק ברפואה באנגליה מולדתו, ומאחר שלא היו לו חולים, הצהיר פעם, שהוא מרפא רק את ידידיו הפרטיים. אחד מידידיו העיר על כך, שמתאים לו לרפא רק את אויביו.

יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר (1744–1803) אמר עליו:" “הקראת את ‘המוכיח מוויקפילד’? אני קוראו בפעם הרביעית, והוא מהספרים היותר יפים הנמצאים בכל לשון… כסיפור נמצאו בו מגרעות, אך כספר האוגר בתוכו תמונות בני אדם ואופייהם וקפדנויותיהם, ותורת הלבבות ולשון הלבבות, הנני נכון לשלם בעד כל עלה ממנו את מחיר הספר כולו.”

וגיתה, שתירגם את שירתו של גולדסמיט “הכפר הנעזב” (1770) וגמר עליה את ההלל בספרו “אמת ודמיות”, אמר על “המוכיח מוויקפילד”, שהתלכדות המצוי עם הזר והנפלא עושים את הסיפור הזה לאחד המובחרים שבמינו, וכי בדברי מחברו אין אנו מוצאים אפילו צל של התחסדות נקרנית – “כי רוחו הכביר, המתגלה לנו כילד תמים מצחק ומשתעשע כלאחר־יד, הוא הצילו מנפול באחת הפחתים האלה, והוא חיבב את הסיפור על קוראיו במידה כזאת.” (מתוך הקדמת קרל איטנר, “מתרגם הספר הזה לאשכנזית, בהוצאת המוסדה הספרותית בלייפציג.” עמ' ז’–ח').

כזה היה אוליבר גולדסמיט, שפרשת חייו מעניינת ומרתקת לא פחות מספריו. הוא נולד באירלנד ב־1728 ומת בלונדון ב־1774. הוא הושפע מקודמו ובן־תקופתו פילדינג, בעיקר מ“ג’וזף אנדריוס” ומ“תום ג’ונס”. בשנותיו האחרונות התיידד עם סמיואל ג’ונסון. ב־1764 יסד גו’נסון את ה“מועדון” הידוע, שבין חבריו היו גולדסמיט, ריינולדס, ברק, בוסוול ואחרים. יש תמונה מאותה תקופה המראה את ג’ונסון, בוסוול וגולדסמיט שותים ומשוחחים להנאתם במסבאה “מיטר”.

לפי גירסתו של בוסוול ב“חיי סמיואל ג’ונסון” (1791) היה זה ד"ר ג’ונסון שקרא ראשון את “המוכיח מוויקפילד” ומיהר להביאו למדפיס. בתרגומו הארכאי והמשעשע של דוד ילין, יליד ירושלים (1864–1941), בוהצאת “תושיה” מווארשה (עד היום טרם עלה על דעת איש לתרגם מחדש את הספר לעברית), נראה הסיפור כך:

“ויהי היום ואיגרת שלוחה מאת גולדסמית למכירו החדש לְיִנְזוֹן, לאמר: מהרה ובואה כי הנני בצרה גדולה, וישלח לו ינזון שקל זהב כמנחה ההולכת לפניו, והוא אחריה. ויהי כדרוך ינזון על מפתן בית האיש המר והמצוק, וימצאהו יושב על יד קנקן יין ורוחו סוער מאוד, כי נגזרה עליו גזרת הסגר־בית מאת בעלת ביתו אשר היא נושה בו שכר דירה, וינחמהו ינזון וישכך את רוחו וישאלהו: במה יוכל להושיעו? ויושט לו החבוש קונטרס אחד, והוא סיפור אשר כילהו זה אך מעט, ויעבר ינזון עליו בסקירה אחת וימהר אל אחד מוכרי הספרים, ולשעה קלה שב ובידו שישים שקלי זהב שכר סופרים. ויקרא לחבוש דרור ממאסרו, והון עתק שם באמתחתו.” (הקדמה, עמ' ה').

ועוד מסופר באותה הקדמה – סיבת מותו היתה כפי הנראה רק מצוקתו, כי אף כי מיום שהתפרסם שמו (לאחר צאת “המוכיח מוויקפילד”) לא סבל עוד רעבון, אך נושיו אשר נשו בו כאלפים שקלי זהב הציקוהו מאוד; וגם בזה הפלה מכל בני גילו, כי “נמצא סופר ומליץ בארץ שככה ירבו להלוות אותו?” ישאל אוהבו ינזון באחד ממכתביו. והוסף יוסיף לאמר: “ההוא מת בקדחת אשר תקפה עליו בדאגתו כי חובותיו הציקוהו וכל מקוריו יבשו.”

ובגלל החובות האלה לא היתה לו גם קבורה בכבוד, כי אמרו אוהביו לחדול מכל פומבי ופרסום משום “מברך רעהו בקול גדול וכו'.”

אך ימים רבים אחרי מותו הקימו לו אוהביו מצבה, וינזון חיבר את הכתובת אשר עליה בשפת רומי לאמר: “אין מקצוע אשר לא נגע בו עטו, ובכל אשר נגע שת עליו עדיו אם הוכן לאבל או לצחוק.” (שם עמ' ז').

“המוכיח מוויקפילד” התחבר ב־1762 ויצא לאור ב־1766. “המבקרים לא הראו לו פנים שוחקות כפנים אשר הראו ל’הנודד' (שירו הפילוסופי של גולדסמיט, שיצא לאור שנתיים לפני כן), אך יתר על כן הסביר לו הקהל את פניו ויחל לדרוש אחריו מאוד מאוד, עד כי זכה בחמשת החודשים הראשונים למהדורה שלישית.” (שם, עמ' ו').

גיבורו של “המוכיח מוויקפילד” הוא כומר כפרי תמים ושמו ד"ר פרימרון, הגר בוויקפליד, ולו אישה, בנות שתיים ובנים ארבעה. בנוסח העברי, שהוא אחד התרגומים הראשונים בספרות העברית החדשה, טרח דוד ילין לעברת את שמות הגיבורים כולם. וכך נראה הקטע המציג את המשפחה:

“שם בננו הבכור גרשון (ג’ורג') כשם דודו אשר הניח לנו ברכה עשרת אלפים שקל זהב. והבת הבאה אמרתי לקרוא לה רחל (גריזל) כשם דודתה, אך אשתי אשר הרבתה לקרוא בימי הריונה בסיפורי מליצה, עמדה על דעתה לקרוא לבתה בשם אהליבה (אוליביה). ובתי השנייה לא איחרה לבוא גם היא, ואומר לזאת ייקרא רחל (גריזל), והנה באה אחת מקרובותינו העשירות ותתאו לקרוא לבתנו בשם שולמית (סופיה); וככה זכינו לשני שמות נמלצים בביתנו, אך מעיד אני עליי שמיים וארץ כי לא היתה ידי במעל הזה. ושם הבן הבא אחריהן משה (מוזס). ואחר עבור שתים־עשרה שנה ללדתו בירך א' אותנו עוד בשני בנים.” (עמ' 7), ושמותיהם: יהונתן, הלא הוא ביל, ודיק – הלא הוא אחימעץ.

גרשון עמד לשאת לאישה את העלמה ארבאלה בלמות (וילמות), אך הנה קורה אסון. המוכיח מוויקפילד מאבד את כל הונו, השידוך מתבטל, גרשון יוצא בחוסר כל ללונדון לחפש מזלו, ושאר בני המשפחה משתקעים בכפר נידח, ליד אחוזתו של רשע ורודף־נשים מפורסם, הגביר תרניאל (תורנהיל).

איש מיסתורי, האיש ברכאל (מר בורצ’ל), מתיידד עם המשפחה ומתאהב בשולמית, ואילו באהליבה נותן עינו הנואף הנורא תרניאל. הכוהן התמים מוכיח את בתו על היענותה לחיזורי הגביר, אך האם, שמקוצר דעתה היא נוטה לשידוך, טוענת כי העלמה אהליבה יודעת לדבר על כל עניין, ולא מן הנמנע הוא כי בוויכוחים על דרך האמונה חזיר את תרניאל לדרך הישר. המוכיח מוויקפילד מסופק בדבר.

מה הם ספרי הדת שקראה בתו?

עונה הבת:

“Indeed, papa,” replied Olivia, “I have read the disputes between Thwackum and Square; the controversy between Robinson Crusoe and Frieday the savage; and I am now employed in reading the controversy in Religious Courtship.”

“Very well,” cried I, “that’s a good girl; I find you are perfectly qualified for making converts, and so help your mother to make the goose־berry pie.” (The Pocket Library edition, P. 32).

ובנוסח העברי:

“ותען אהליבה ותאמר: “אל נא אֵקל ככה בעיניך, אבי. הן רבות קראתי בספר ‘נופת צופים’ ו’מנורת המאור'. גם סיפורי ‘קב הישר’ היו לי לעיניים.” – וכל אלה איתך, ואנוכי לא ידעתי?” – קראתי כמצחק – “אכן אשת חיל את, וגם מזוינת דייך להילחם עם מינים וכופרים ולהכריעם, לכי נא ועזרי לאימך במאפה הלביבות.” (עמ' 35).

דוד ילין תירגם כנראה את הספר לא ממקורו, אלא מן המהדורה הגרמנית של “המוסדה הספרותית” בלייפציג. ואולם, יש לשער כי הפיכתם של “רובינזון קרוזו” ל“מנורת המאור” וגיבוריו המשעשעים של פילדינג ב“תום גו’נס” ל“נופת צופים” – לא במהדורה הגרמנית נעשתה.

הבת אהליבה דוחה את אוהבה הנאמן, בלאדן (מר ויליאמס) שמו, ומרקדת בנשף עם בנות משפחת פלמבורו השכן, אשר בנות ירחע ייקרא להן בספר. אל ערב כפרי תמים, מלא שחוק ושעשועים, בבית השכן ירחע, מתפרצות שתי נשים עירוניות, פטפטניות וקלות־דעת, ששלחן תרניאל הנוכל כדי להפיל בפח את אהליבה. שם האחת ליידי בלארניי, היא מרת ברוריה בספר, ושם השנית מיס קרולינה וילהלמינה עמליה סקג’ס, הלא היא – בתולת בת רופינה אגרפינה מעליה לבית הצללפוני!

קיצורו של דבר, ממש כאיוב בשעתו יורד המוכיח מוויקפילד מדחי אל דחי. רמאי אחד, אפריים בן־יעקן (ג’נקינסון) שמו, מרמה אותו ואת בנו משה, והם נותרים חסרי פרוטה ושקועים בחובות. אהליבה מתפתית לברוח עם תרניאל, ומאבדת, שומו שמיים, את תומתה.

“הבו לי שפופרי (כלומר – אקדחי) וארוצה אחרי הבוגד,” קורא האב המסכן במרי־נפשו, והוא יוצא לחפשה.

לאחר עלילות רבות, בהן פגישה עם גרשון שהתגלגל באירופה (סיפור קורותיו נחשב לתיאור הרפתקאותיו של גולדסמיט עצמו בארצות אירופה) – מוצא האב את בתו אהליבה – זנוחה, חולה ופגועה. ובחוזרם הביתה – והנה גם הבית נשרף. ומאחר שהבת אינה נאותה להיעשות פילגשו של תרניאל – נושה הלה חובו במוכיח המסכן, וזורקו לבית־הסוהר.

בבית הסוהר מחולל הכוהן התמים מהפכה של תחייה דתית, וזאת משום שהוא אף פעם אינו מאבד את אמונו באלוהים ובאדם, ממש שדוקטור פנגלוס (“קנדיד”, 1758) אינו מאבד אמונו ב“טוב שבכל העולמות האפשריים” של לייבניץ.

סוף טוב, הכול טוב. האיש ברכאל הוא, כמתברר, השר הגדול ויליום תרניאל (סיר ויליאם תורנהיל), דודו של תרניאל הרשע. תעלולי תרניאל יוצאים לאור. סיר ויליאם מתחתן עם סופיה, היא שולמית, וגרשון זוכה באהובת־ליבו ארבאלה, אותה חפץ לשאת תרניאל הנוכל. גם נישואיו הפיקטיביים של תרניאל עם אהליבה, לשם פיתוייה, מתבררים כאמיתיים, היות שאפריים בן־יעקן שותפו טמן לו פח והזמין כוהן אמיתי לטקס.

גולדסמיט איננו המוכיח מוויקפליד; שקוע חובות, במאסר אצל בעלת־ביתו, בוודאי חייך לא פעם שעה ששם בפי הכוהן התמים את ההיפך הגמור מכל מה שמאפיין את חייו שלו עצמו. מכך אולי נובע חינו הרב של הספר, ומוסר־ההשכל שלו.


* אוליבר גולדסמיט: “המוכיח מוקפילד”, סיפור. תרגום דוד ילין. הוצאת “תושיה”, ווארשה, בדפוס האחים שולדבערג ושותפם, דויקא נומר 1. תרנ“ז, 1896. 183 עמ' בצירוף תולדות המחבר מאת קרל איטנר. ספרי־עם, ל”ה־מ‘, כל קונטרס נמכר במחיר 10 קאפ. מחיר הספר 60 קאפ’ בלי משלוח.

המלצות קוראים
תגיות