רקע
אהוד בן עזר
"אובלומוב" לגונצ'רוב, עברית: 1959
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.2.1972, לפני 45 שנים


“אני מעיין בגונצ’רוב ותמה,” כותב צ’כוב, “תמה על עצמי: מה טעם חשבתי עד כה את גונצ’רוב לסופר מעולה? אובלומוב שלו דבר שאין לו כל חשיבות… אני שואל את עצמי: אילו לא היה אובלומוב עצלן שכזה, מה היה נעשה? ואני משיב: לא כלום.”

איבאן אלכסנדרוביץ גונצ’רוב (1812–1891) היה צנזור ראשי של הצאר הרוסי. הוא היה אדם מלא תסביכים, רווק זקן, חשדן והססן, נחשב כשמרן, ויחסיו עם סופרים ואנשי־עט אחרים מבני־ארצו היו מעורערים.

את “אובלומוב” (1859) כתב כקיטרוג חריף על הנחשלות והכישלון של רוסיה הפיאודאלית. הוא מתאר את “האדם המיותר”, אובלומוב, בעל־אחוזה רוסי, שאיבד את הקשר עם רכושו ועם איכריו והוא חי כיורש מנוון של נחלה ההולכת ומתפוררת, מבלי יכולת להפיק תועלת והנאה מרוחם של הזמנים החדשים, המצאותיהם וסגנונם.

ואולם, קשה שלא להתאהב בדמותו של אובלומוב השמנמן, הבטלן, העצל, חסר־הישע, הנמנמן, הזללן, אשר אנושיותו ושלוותו מצודדות את הלב עד שהן מעמידות בצל את תכונותיהם הטובות ואת חריצותם של הגיבורים האחרים. וכך, אובלומוב, שיוצרו התכוון לעשותו דמות שלילית, פורץ את הגבולות שנתחמו לו, אולי משום שהוא במידה רבה גם תיאורו של גונצ’רוב עצמו.

איליה איליץ' אובלומוב נולד באחוזת משפחתו, בכפר הקרוי על שמה: אובלומובקה. שם התנהלו החיים בפשטות ובנועם. ביום בישלו המשרתים ואכלו האדונים. בלילות כולם ישנו, פחדו מן החשכה וקימצו בנרות למאור. רוחב־יד היה נהוג בכל מה שהניבה האחוזה: בשר ועוף, ביצים וירקות; וצמצום – במצרכים הקנויים: נרות, בגדים, קפה, סוכר וכו'. הארוחות העצומות היו הנושא המרכזי בחייהם ובשיחותיהם של בני משפחת אובלומוב. עיקרם של החגים היתה ארוחת החג. לקרוא לא קראו, לא ספר ולא עיתון. ממכתב פחדו. קשר עם העולם החיצוני כמעט לא היה. והשיחות לעת ערב סבבו על עניינים של לא־כלום.

מעולם־ילדות נפלא זה נקרע איליה איליץ' באכזריות. שלחוהו ללמוד ואחר־כך לעבודה ממשלתית. נפשו נקעה מהלימודים כמו גם מעבודת הפקידות, וסופו שהשתקע בפטרבורג יחד עם משרתו הזקן והפרוע מאוד, זאכאר. אובלומוב מתקיים על הכנסה שנתית בינונית מאובלומובקה, שנותרו בה שלוש־מאות איכרים. בני משפחתו נפטרו. הוא חושש לנסוע לאחוזה המרוחקת ולנהל אותה בעצמו, והוא נתון לשרירות־ליבו של סוכן מורשה, המרמה אותו ושולח לו רק מקצת מן הרווחים.

מחצית הכרך הראשון של הרומאן מוקדשת לתיאור בוקר אחד בחייו הפטרבורגיים של אובלומוב. מאמציו להתעורר נמשכים משעות הבוקר המאוחרות ועד לשעות הצהריים, אך עולים בתוהו, וסופו שהוא שוקע בשנת אחר־צהריים כבדה, המקדימה רק במעט את ארוחת־הערב, שהיא הארוחה העיקרית. לצאת החוצה הוא מסרב. ביום הזה הוא מקבל פני כמה מידידיו, מהרהר, ומתגלה מצבו: קשריו החברתיים מועטים, יחסיו עם משרתו זאכאר גרועים.

את המחצית הראשונה הזאת של הכרך בולע הקורא מתוך פרצי צחוק תכופים. ואם במקרה קורא הוא את הספר במיטה, לא ימהר לקום ממנה, כי בנקל יגיע למסקנה כי העצלות היא צורת־החיים הטובה ביותר. ה“אובלומוביות”, אומר גונצ’רוב על מחלת גיבורו, היא מחלה חברתית, אשר הרסה את חיי אובלומוב, וכנראה גם את חיי המעמד שעימו הוא נימנה. אולם הקורא אינו נחרד במיוחד מן האובלומוביות, שהרי לא הביקורת החברתית מעניינת אותו, אלא הקסם המושך והבלתי־רגיל שבו מתוארת האובלומוביות כדרך־חיים.

היפוכו של אובלומוב הוא ידידו הגרמני־למחצה שטולץ, שהוא, כשמו, גאה, ואף צעיר ורב־מרץ. מאביו ירש שטולץ את תכונות הסדר והדייקנות הפרוסיות, ומאימו – את “הנשמה היתירה” הרוסית. חינוכו מושלם, אך בקיאותו הרחבה אינה מנתקת אותו מחיי המעשה. הוא פעלתני ויעיל עד מאוד. מרבה לנסוע בעולם. מביא חידושים. עוסק במסחר, בחרושת ובחקלאות. תודות לחריצותו ולכוח־עבודתו הוא מצליח בכל אשר יפנה. ליבו נדיב וטוב, פתוח לרגשות ידידות ונאמנות, וגם אהבתו לאובלומוב, ידיד נעוריו, היא מלאת רגש וכנה.

שטולץ מופיע מדי פעם כרוח־סערה בחייו השוקטים על שמריהם של אובלומוב, מנסה לזעזעו ו“להחזירו למוטב”. “זריקות המרץ” של שטולץ מצליחות ואינן מצליחות לחולל שינוי בחיי ידידו. בזכות שטולץ, מכיר אובלומוב בנווה־קיץ את אולגה ומתאהב בה. אולגה נעשית לתקוות חייו. בגיל לא צעיר ביותר, לאחר שהתייאש מהגשמת חלומותיו על “תיקונים” באובלומובקה ועל נישואין, מביאה הנערה הצעירה מהפכה בנפשו. כל כוחות־חייה הצעירים מוקדשים עתה למאבק בעצלותו של אובלומוב. האהבה הפורחת ביניהם רצופה וידויים רומאנטיים, טיולים, פגישות נרגשות, רגעי דיכאון והתעלות. ולבסוף הם מחליטים להינשא.

לכאורה נדמה שכאן סיומו של הרומאן, אך לא. פרשת חזרתו של אובלומוב ל“אובלומוביות” שלו ממלאת את הכרך השני כולו. למען אולגה אמנם חדל לישון אחרי־הצהריים, הקפיד על לבושו ואף הבטיח לעשות כמה צעדים מעשיים הקשורים בנחלתו ובהכנסותיו. אבל מתברר כי הוא אינו מסוגל לעשות שום צעד מעשי. ידידים מדומים ורודפי בצע מרמים אותו על ימין ועל שמאל. שטולץ נמצא בפאריס ואינו יכול להיות לו לעזר. כסף אין לאובלומוב. הוא מתמלא פחד מפני פגישה עם אנשים, שיחות חסרות־טעם, עבודה, נסיעה לאובלומובקה כדי לפקח על האחוזה, בקיצור, כל מה שעתיד לקרוע אותו מעל אורח־חייו הבטלני, הנוח, המיוסד על אי עשיית דבר מלבד אכילה ושינה.

אמנם את אולגה הוא אוהב באמת, ואפילו מוכן למות למענה. “אולגה! באלוהים נשבעתי: בזה הרגע מוכן אני להטיל עצמי אל תוך תהום!…” הוא אומר לה, והיא עונה: “כן, לו התהום היתה רובצת כאן, למרגלותיך בזה הרגע. אך לו היו דוחים את הופעתה בשלושה ימים, היית מתחרט, נבהל.” (עמ' 413–415).

בכאב־לב נפרדת אולגה מאובלומוב ונוסעת פאריסה. שם היא פוגשת בשטולץ ומגלה כי לו נתונה אהבתה האמיתית. שטולץ “האדם העליון”, שלא נתן עד כה לנשים לבלבל עליו את דעתו ולהפריע לעבודתו המועילה ונושאת־הרווחים, מתאהב עתה באולגה בכל ליבו ונעשה אוהב רגיש, בעל נאמן ואב מסור. גונצ’רוב מתאר את נישואיהם כדוגמה לחיי נישואין בריאים ומלאי תוכן, אך הקורא אינו נמלט מן ההרגשה כי יש בשלמות הזאת לא מעט שיממון והרבה עצב כמוס.

עוד בהיות אולגה ארוסתו־כביכול משתקע אובלומוב בביתה של אלמנה דשנת־אברים בפרבר נידח בפטרבורג. כל מאמצי שטולץ להוציאו משם עולים בתוהו. האלמנה, אישה פשוטה, אם לשני ילדים, מעריצה את אובלומוב, מטפלת בו, דואגת למאכליו וללבושו ושומרת על הרגליו. היא מחזירה לו את תחושת גן־העדן האבוד של הילדות באובלומובקה: אכילה, מנוחה ושינה. ימים הדומים זה לזה. חיים אשר חד־גוניותם מופרת רק בסעודות־החג הגדולות.

אובלומוב נושא לאישה את האלמנה אגאפיה מאטייבנה וגם ילד נולד להם. שנים אחדות הם חיים באושר ובשובע, עד שהזלילה הנפרזת גורמת לאובלומוב שטף דם פתאומי במוח. לאחר שנה של שיתוק חלקי הוא משיב את נשמתו הטהורה לבוראו.

“חיים של שקיעה והתנוונות,” מכנים שטולץ ואולגה את אורח־חייו של אובלומוב. אולם הוא היה איש מאושר על־פי דרכו. אולגה רצתה בחיים של פעלתנות, אך הוא לא היה יודע מה לעשות עימה לאחר הנישואין. שטולץ רצה להחזירו בכוח אל ה“עולם”, אך עולם זה הילך על אובלומוב שיממון. הכול נלחמים בכול כדי להגיע לדבר־מה, מדברים דברי־הבל, ואילו הוא נהג כפילוסוף בבחרו מראש בחיים שאין עימם כל מאמץ.

“שיממונו” של אובלומוב וחייו המבוזבזים לריק – מעניינים ומושכים את הקורא הרבה יותר מאשר חייו הפעלתניים, המועילים והמשעממים של שטולץ. מנקודת־הראות האובלומובית נראה העולם הפעלתני ה“נורמאלי”, כחזון־תעתועים של אנשים חסרי מטרה.

ואכן, יש והלב מתגעגע לקצת אובלומוביות בחיינו, שתבוא במקום אותה פעלתנות מאורגנת וחובקת כל, אשר כל שטולץ ודאי היה גאה בה, וכל אובלומוב היה מסתגר או בורח ממנה, אילו רק היה לו לאן לברוח.


* איבן אלכסנדרוביץ גונצ’רוב: “אובלומוב”. רומאן. עברית: י. אורן. שני כרכים. 577 עמ'. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ, ירושלים ותל־אביב תשי”ט [1959]. עם הקדמת המתרגם.

המלצות קוראים
תגיות