רקע
אהוד בן עזר
"ילדות" למקסים גורקי, עברית: 1943

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.12.1974, לפני 43 שנים


“מחמת עניות חייהם ודלות דרכיהם, אוהבים אנשי רוסיה בכלל לשעשע עצמם בצער, והריהם משחקים בו כילדים, ולעיתים רחוקות ביותר יתביישו שאומללים הם. גם בימות־החולין שאין להם שיעור, גם הצרה – היא שבת, גם השריפה היא שעשוע. בפרצוף שאין בו כלום, הצלקת גם היא בחזקת קישוט.” (עמ' 183).

משפט זה חרץ גורקי בבגרותו, שעה שהעלה בספר את פרקי “ילדות”, חלקה הראשון של הטרילוגיה האוטוביוגראפית ששני חלקיה הבאים הם: “בין הבריות” ו“האוניברסיטאות שלי” (הופיעו אף הם בתרגום עברי). ויש במשפט הזה כדי להסביר את יחסו של גורקי לילדותו, את הדרך שעיצב בה את מראות הילדות בספרו, ואת האבחנה שהוא עושה לגבי קו מסויים, אופייני לאדם הרוסי – אהבת הייסורים, המפיגים את השיעמום, ויש בהם משום שעשוע אכזרי לנפגע ולפוגע כאחד.


לך־לך לבין הבריות    🔗

“ילדות” הוא סיפור השנים שבין גיל ארבע לשבע בחייו של אלכסיי מכסימוביץ פשקוב (1868–1936) אשר לימים כינה עמו בשם הספרותי גורקי, שפירושו – מר. בן ארבע מת עליו אביו, שהיה בעל־מלאכה עני, אך איש־חמודות, לפי זיכרונות בני־משפחתו. אלכסיי הקטן, יחד עם אימו וסבתו שבאה לעזרם, הפליג בספינה על פני הוולגה לעיר מולדתו ולבית סבו בניז’ני־נובגורוד, עיר של סחר ונמל על הוולגה, הקרוייה כיום על שמו של הסופר – גורקי. שלוש־ארבע שנים סבל הילד בבית סבו. בינתיים נעלמה אימו מהבית, אחר כך חזרה, נישאה שוב, וסופה שמתה לאחר מחלה ממושכת.

בין שתי התחנות הללו, המתוארות בצורה מופתית בראשית הספר ובסופו, מתנהלים חייו של אלכסיי:


פתיחה: "בחדר אפלולי וצר, על גבי הרצפה, מתחת לחלון מוטל אבי, לבוש כלי־לבן וארוך להפליא; אצבעות רגליו היחפות מפושקות פישוק מוזר, אצבעות ידיו החנונות, המוטלות בהכנעה על חזהו, מעוקמות גם הן. עיניו העליזות מכוסות היטב־היטב בעיגולי מטבעות שחורות; פניו הטובות קודרות עתה ומפחידות אותי בטורי שיניו החשופות כאילו במזימה של רישעות.

"אימי, עירומה למחצה ושמלנית אדומה לה לבשרה, כורעת עליו, בסרקה – מן המצח אל העורף – את שער־אבא, הרך והארוך, במסרק שחור שאהבתי לנסר בו את קליפות האבטיחים. האם מדברת משהו בלי הרף בקול עב וניחר, עיניה האפורות נפוחות ונמוגות כביכול, בזלגן אגלי־דמעות גדולים. את ידי אוחזת סבתא – עגולה, גדולת־ראש, עיניה ענקיות וחוטמה מגוחך ומרוכך; כולה שחורה, רכה, טובת מראה להפליא; אף היא בוכייה. ועונה ברינון טוב, מיוחד במינו, אחרי קולה של אימא. היא רועדת כולה ומנערת אותי ודוחפתני כלפי אבא; אני מתעקש ומתחבא אחריה נפחד ונבוך. עד כה לא ראיתי קשישים שבוכים, אף לא הבינותי את המילים שדיברה סבתא באוזניי דבר וחזור:

“‘טול־נא פרידה מאביך, הרי לא תוסיף עוד לראותו לעולמים, הלך לעולמו, רחימאי, קודם זמנו נפטר, לא בעתו…’” (עמ' 9).

סיום: "כעבור ימים אחדים אחרי לווייתה של אימי, אמר לי הסב:

"‘נו, ליכסיי, לא מידאליה אתה, לא לעולם תהא כרוך על צווארי, לך־לך לבין הבריות.’

“קמתי והלכתי לבין הבריות.” (עמ' 251).


גלות ולידה מחדש    🔗

הזיכרון הראשון בחיים, רגע המודעות הראשון של הילד, הולדת אישיותו העצמאית, קשור במוות, במות האב. אחר כך, באה נסיעה ובה הרפתקאות על פני הוולגה, כמו רמז להווי ה“יחפני”, הצבעוני, המרדני, שעתיד לאפיין את גורקי וגיבוריו בייחוד בתקופת כתיבתו הראשונה. ובסופה של הנסיעה – עבדות.

בית סבא הוא בית המתנהל באכזריות. הסב מכה מכות רצח. שני הדודים ביריונים ושיכורים. האלימות מאפיינת את היחסים בין הגברים המבוגרים במשפחה, ואת נוהגם בנשותיהם ובילדיהם. הדמות המופתית האחת והיחידה היא סבתא. לב הילד נקשר בה עד מהרה. שירים עממיים ודתיים שלה וסיפוריה המופלאים הגדושים חוכמת חיים, דימיון ואמונות תפלות – הם המציתים את דימיונו של הילד ונעשים למזונו הרוחני ברע לו וקובעים את גורל חייו. הוא מספר את סיפורי סבתא לידידיו הילדים וקונה בכך את ליבם. הוא היחפן, היתום, הלבוש קרעים, נעשה שווה להם בזכות סיפוריו ואהבתו לספרים. וגם בבית־הספר הוא ניצל בזכות התפילות ומזמורי התהילים השגורים על פיו, הפעם בזכות סבו.

חיים של כמיהה־לחופש, תעלולי־ילדות, יחפנות ואינדיווידואליזם קיצוני, פראי – בצל עריצותו של הסב ההפכפך, השקוע בקמצנותו ובתמונות הקדושים שלו, כלום אין בכך משום סמל לגורלו של גורקי המבוגר? חיי הגיבורים “בשפל”, בסימנה של יחפנות פרולטארית, של עניות, גסות וניוון. אך עולמו של גורקי אינו עולם פסימי, גם שריפה היא שעשוע. הצלקת גם היא בחזקת קישוט. יש פיוט גם בשפל, גם בעולמם של “מי שהיו”, גם בעוני, בחדרים מעופשים ובעבודה קשה. קשים משאת הם רק הרשעות והעריצות. ועם זאת, הנה הסב השנוא, הוא שמלמד את הילד קרוא וכתוב ופותח לפניו את השער אל המופלא שבעולמות, הספר.


בית הסב מתפרק והולך. מפעלו, עליו גאוותו, מצבעת אריגים, עולה באש, והשריפה היא אחד ממחזות הילדות שנחרתים בבהירות ובריגשה עזה ביותר בלב הילד. הדודים פורשים איש למצבעתו, מרי־נפש. הסב הולך ויורד מנכסיו, קונה ומוכר בהפסד עד שנותר בלא כלום. ויום אחד, בשעת תה של שחרית, הוא מודיע קדורנית לסבתא דברים כדורבנות:

“נו, אימא, פירנסתיך גם פירנסתיך – דייך! ועתה לכי וכלכלי את עצמך.”

ועורך “חלוקת רכוש” ומוכר את שארית בגדיה, תכשיטיה וחפצי הערך שלה, ומשאיר בידה רק את הסירים והמחבתות. מעתה ואילך דואגים השניים כל אחד יום בתורו לכלכלת הבית, ובימי “תורו” של הסב, אין כמעט מה לאכול.

וברקע, כהרגשת גורל, דמותו של גריגורי, פועלו של סבא, שהתעוור לאחר עשרות שנות עבודה והושלך לרחוב ללא עזרה. ועתה הוא קבצן, כמין מזכרת עוון תמידית לרוע מעלליו של הסב. העונש עתיד לחול בשלמות על הסב – סופו להידרדר ולהיות קבצן המחזר על הפתחים בעצמו, ורק סבתא מקבלת באורך־רוח ובצידוק הדין את כל התהפוכות הללו, מתוך אמונה עזה בשכר ועונש ויחס אישי עמוק לאלוהיה, עימו היא משוחחת כל לילה בתפילותיה ובתחינותיה המשתנות לפי הצורך.


החופש שזוכה בו אלכסיי לאחר מות אימו הריהו כמין גלות ולידה־מחדש. “לך־לך לבין הבריות,” כמו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית־אביך.” והוא קם והולך לקראת נעוריו, לקראת כל המלאכות והאנשים שהוא עתיד להכיר ולפגוש על דרכו, ולימים גם לתארם בספריו – ונפשו הרכה־המחושלה מתנודדת בין מוסר אנושיותה הנעלה והענווה של סבתו, לבין מוסר ההשכל המר שמציידו בו סבו לדרך חייו:

“ואני אמות במהרה, משמע – אתה לבדך תישאר. ואם אין אתה לך, מי לך, אתה מפרנסך – בנת? הנה כי כן! הרגל עצמך לעמול לנפשך, ולזר – אל תרכין ראש! הווי חי בשלווה ובענווה – אך ביושר! הרכן אוזנך לכל אדם, ועשה – כטוב בעיניך…” (עמ' 215). ובעיקר – “לְמד לחיות לבל יענוך!”


* מקסים גורקי: “ילדות”. מרוסית לאה גולדברג. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מרחביה. 1943. 252 עמ'.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!