רקע
אהוד בן עזר
"הפרח האפל" לג'והן גלסווֹרתי, עברית: 1955
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.6.1972, לפני 45 שנים


שמו של ג’והן גלסוורתי (1867–1933), הסופר האנגלי חתן פרס נובל (1932), נעשה מקובל אצלנו בזכות הסדרה הטלווזיונית של “ההגדה לבית פורסייט”, אם כי הספר עצמו הופיע בעברית כבר בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], בתרגומו של י.ל. ברוך. גלסוורתי למד באוכספורד וקיבל סמיכה לפרקליטות, יצא למסעות בארצות שונות, ופעם, באונייה, עודד את אחד מקציניה, פולני, לכתוב. מאז נשאר כל ימיו בידידות עם אותו קצין־ים פולני, יוזף קוז’אניובסקי, הידוע יותר בכינויו ג’וזף קונראד. גלסוורתי הושפע מקיפלינג, פלובר וטורגנייב.

“ההגדה לבית פורסייט” (שהתפרסמה בשנים 1906–1921) מעלה את התקופה הוויקטוריאנית הגוועת, מתוך געגועים רבים לדור־הנפילים של אבות־המשפחה. סוד הצלחתה של ה“הגדה”, ובייחוד אצל קהל בן תקופתנו, נעוץ באותה הזדהות נוסטאלגית וסנטימנטאלית שנוטים לחוש צופים וקוראים לא מעטים כלפי עבר זוהר שאינו שייך כלל, לא להם, לא לתרבותם ולא למשפחתם. זה גם סוד הצלחתם של סרטים היסטוריים רבים.

לשמחתנו, ואולי לצערנו, היו איכרי המושבות הראשונות בארץ יהודים פשוטים מן העיירה המזרח־אירופית, ואילו אנשי “היישוב הישן” בעריה של ארץ־ישראל היו עניים מרודים ברובם, ומשום כך עדיין לא קם אצלנו הסופר שיתאר בעלי־אחוזות בנוסח הישן, בארץ. אין לנו תקופה ויקטוריאנית להתרפק עליה. ושני ניסיונות – “דודה ליזה” לניסים אלוני ו“פרידה מצידון” ליהושע קנז – נתקלו בקשיים לא מעטים בבואם לתאר אווירה אותנטית ארץ־ישראלית של משפחת “אריסטוקראטיה” שוקעת.1


“הפרח האפל” אינו מן הידועות ביצירותיו של גלסוורתי (הוא כתב גם מחזות, מהם הוצגו בארץ), הוא כתוב באותו סגנון של פסיכולוגיזם דק, אך לא עמוק במיוחד, עם שימת לב רבה לרקע החברתי ולפרטים, סגנון האופייני לגלסוורתי ועושה את כתיבתו קולחת וקריאה מאוד.

זמן התרחשותו של הסיפור הוא משנת 1880 לערך ועד לסוף המאה [ה־19], והוא מתאר שלוש תקופות בחיי־אהבתו של פסל אנגלי בשם מרק לנן.

האפיזודה הראשונה היא פרשת התאהבותו באשתו הצעירה של מורהו באוכספורד, שאמנם היתה צעירה מבעלה, אך מבוגרת מלנן בשש־עשרה שנה.

הפרשה השנייה היא התאהבותו באישה נשואה בת־גילו, המוצאת לבסוף את מותה בנהר בניסיונה לברוח עימו.

והפרשה השלישית מתרחשת בהיותו כבר כבן ארבעים ומעלה, נשוי, שעה שהוא מתאהב בנערה צעירה.

מרק לנן מחפש כל ימיו את האהבה. הוא תולה תקוות מרובות מדי בנשים. הוא מאוהב יותר משהוא אוהב. הוא שיכור מאהבתו ומאוהב באהבתו, אך אינו מסוגל ליצור קשר משמעותי עם האישה שהוא אוהב. הוא אנגלי רומאנטי ומלא מעצורים, האוהב בדיוק על־פי כללי התקופה הוויקטוריאנית שהוא בן לה. הפרח האפל, שמגישות לו זו אחר זו הנשים שבחייו, אינו נפתח אלא קמל, נשלח בחזרה או מתפורר בידיו.

הדמות המנוגדת ביותר ללנן היא דמות מורהו, הפרופסור שטורמר, אשר באשתו הצעירה מתאהב לראשונה לנן. שטורמר שולט באשתו ומשעבד אותה בכוח הבוז העמוק שהוא רוחש לה. הוא יודע את כל צפונותיה, עוקב במבט ציני ומשועשע אחר הפלירט שלה עם תלמידו הצעיר, ואפילו מעודד אותם, עד שמגיע זוג הנאהבים למבוי סתום, אשר ממנו חוזרת אליו האישה שבורה ורצוצה בנפשה.

ערב אחד היא מסתכלת בבעלה, שכובה במיטתה, מבלי שהוא ירגיש בכך. עיניו הנוצצות מאבדות את חיוכן הרגיל, הלגלגני, והאני האמיתי שלו מופיע ללא כחל ושרק.

"היא הביטה בו במבט מרושל כבדבר נטול־נשמה. עתה גילו פניו את צפונות ליבו, הודיית פנימיותו. התפרצות מעמקי־נפשו שלא מדעת, כזהו האני האמיתי שלו! זה גבר הבז לאישה. ואיש זה נשא אישה – הירהרה – מה רב האסון, מנת־חלקה! ואחר־כך חשבה: אם הוא כזה, אפשר רבים כמוהו, ובאמת הכאלה אנו, אני ושאר הנשים, כפי שחושבים אותנו הגברים? ההכרה הפנימית המובעת במבטו – הכרת־נפש אמיתית – דבקה בה; ולרגע נכנעה כמנוצחת, אך מיד התקומם בה שכלה ודמה רתח בקירבה, עד שבקושי יכלה לשכב על משכבה.

“איך הוא מעז לחשוב עלייך כך, כעל אפס, יצור נטול־נפש ובעל מצבי־רוח לא־יציבים ורגשניים? לא ולא! הלא הוא נטול־נפש, האפיקורוס חסר־הרגש, היכול להתכחש מתוך גדלות חולנית כלפי אשתו וגם לכל הנשים! איום ונורא לחשוב עליה בדרך זו! התגוששות איומה קמה בנפשה, והיא חפצה לקום ולזעוק באוזניו את כל האמת, אך מיד נרתעה, כי היה זה טירוף־דעת לגלות לו, שירדה למעמקי נפשו והכירה אותו, יען־כי הוא לא יודה לעולם וגם לא יבין, כי גילה את צפונותיו לאשתו. ואז התעוררה בליבה מידה של ציניות. מה מוזרים הם חיי הנישואין: שנים כה רבות היתה אשתו ועד היום הזה לא גילתה את צפונות נפשו. היתה לה הרגשה שאילו ניגשה אליו ואמרה לו: – אני אוהבת עלם זה! – ודאי היה מעקם קצה שפתיו ועונה בקל לגלגלני ובפשטות: – הבאמת? מעניין מאוד! – אך דעתו עליה לא היתה משתנה כמלוא נימה: השקפתו עוד תתחזק בקירבו, שהאישה ברייה חסרת־אחריות, יצור שפל ובאמת אין בה כל עניין.” (עמ' 22–23).

בצאתו מן החדר, היא מתמלאת חמת־זעם: “עתה נתגלה לה, שכבולה היא אל גבר, שאינו מחשיב אותה ואת בנות־מינה בכלל. כגילוי רב־ערך נחשב הדבר בעיניה, היא מצאה את פתרון הליקוי שבחיי־נישואיה. אם הגבר בז לה באמת בסתר בליבו, אז הרגש היחידי, שהיא מרגישה כלפי איש צר־אופק ושוטה זה: מיאוס. אך היא ידעה בבירור, שרגש המיאוס שלה לא ישנה את התכונות, שראתה בעיני בעלה: האיש הזה היה גדור כולו בעליונותו העקשנית. הוא הסתגר במבצרו לנצח ועליה להיות המתקיפה תמיד.” (עמ' 23–24).

מרק לנן אינו דומה למורהו. הוא נשאר נאיבי כל ימי חייו, שוגה בחלומות; חיי־נישואיו ואהבותיו מתנהלים כמו היה צופה בהצגת תיאטרון. אשר הוא עצמו גיבורהּ, ולעולם אין מזדמן לו להציץ אל מאחורי הקלעים.


* ג’והן גלסווֹרתי: “הפרח האפל”. רומאן. מאנגלית: שאול קנצלר. הוצאת ש. פרידמן. תל־אבב, תשט"ו [1955]. 155 עמ'.


  1. הערה מאוחרת: אני מזכיר כאן שני רומאנים ארצישראליים שלי, שטרם נכתבו ב־1972, והם לפי סדר ההתרחשויות בהם: “והארץ תרעד” (2014) ו“המושבה שלי” (2000).  ↩

המלצות קוראים
תגיות