רקע
אהוד בן עזר
"ספיח" לז'אן ג'יונו, עברית: 1943
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.6.1974, לפני 43 שנים


הרומנטיקה של חיי הכפר והיער מילאה תפקיד חשוב בספרות האירופית, ובייחוד הסקנדינבית, בשלהי המאה הקודמת [ה־19] ובעשורים הראשונים למאה הנוכחית [ה־20]. כך אצל יעקבסן (“מוגנס”), בירנסון (“ארנה”, “סנבה סולבקן”), סטרינדברג (“אנשי המזה”), המסון (“פן”, “ברכת אדמה”), וכן אצל האופטמן (“הכופר מסואנה”) וקלרמן (“אינגבורג”).

“ספיח” (1930) של הסופר הצרפתי ז’אן ג’יונו (1895–1970) שייך לאותה משפחה, ואף הוא, כספרים שהזכרתי, תורגם בשעתו לעברית.

דומה כי סיפורי הכפר והיער הילכו קסם לא מועט על הספרות העברית, ובקרב הסופרים שהשתקעו או שהו תקופות ממושכות בארץ־ישראל החל מן העשור הראשון למאה [ה־20]. הספרות הזו מילאה כמה תפקידים. היתה בה התרפקות על מה שאיננו בארץ־ישראל: יער אמיתי, אירופי, על צמחייתו ואווירתו המיוחדים, וכן מסורת עממית־כפרית, על דמויותיה וחגיגותיה ואורחות־חייה מדורי־דורות.

הספרות הזו השפיעה כבית מרגוע קריר מול החיים בארץ החמה, החשופה והצחיחה ברובה. ומאחר שהיא היתה ספרות מקובלת על תקופתה, ומפרנסת את הדימיון ואת ליבות האוהבים השואפים לאושר ולשלווה, לחיים שורשיים וטבעיים – הרי יצרה כמין אב־טיפוס ספרותי שנכספים להשיגו בסיפורים שנכתבים על ארץ־ישראל.

לידי הגשמה מוצלחת לא היה יכול כמובן הדבר להגיע, מפני שלא היו בארץ־ישראל יערות אמיתיים וכפרים מושרשים מדורי־דורות (מחוץ כמובן לכפר הערבי, שרחוק היה מלשמש את הרומנטיקה, אף כי סופרים ערביים [צ"ל עבריים] ניתלו גם בו), ואילו המושבות הראשונות, שהיו מבוססות על מטעים, ועל סגנון חיים שחציו עירוני וחציו עיירתי, אף הן רחוקות היו מאותה “עממיות כפרית”. אם לשפוט ספרות של תקופה גם על־פי מבחר תרגומיה, כי אז קרוב לוודאי שהתרגומים הרבים מספרות זו שיקפו משאת נפש של קהל קוראיהם, ובראש ובראשונה של מתרגמיהם, שהיו ברובם סופרים עבריים.


שקיעה והתחדשות

ז’אן ג’יונו הוא סופר צרפתי פרובנסאלי. בעורקיו זרם דם איטלקי וספרדי. אביו היה סנדלר פרוטסטאנטי מפיאמונט, ואימו פאריסאית. בנעוריו ראה את כל מוראותיה של מלחמת־העולם הראשונה. תחילה היה פקיד באנק, ואחר־כך הקדיש עצמו לכתיבת רומאנים, בהם תיאר את הקשר שבין האדם לאדמה, ואת העבר ההירואי והאלילי של איכרי פרובאנס מולדתו. גישתו העמוקה לטבע הקנתה לו שם של סופר פנתיאיסטי.

בשנות השלושים היה ג’יונו קומוניסט פאציפיסטי, וב־1939 אף הועמד לדין על מאבקו למען הפאציפיזם. ועם זאת, בימי מלחמת העולם השנייה נעשה למשתף פעולה עם השלטון הנאצי. לאחר תקופת שתיקה ארוכה (1937–1947) המקבילה לתהפוכות ההיסטוריה והנפש, פירסם ג’יונו עוד כתשעה רומאנים – האחרון בהם בשנת 1970 – אשר נחלו הצלחה רבה. אגב, נטיות להשלים עם שלטון פאשיסטי הרי גם היו להמסון ולהאופטמן.

“ספיח” הוא סיפור שקיעתו והתחדשותו של כפר נידח בפרובאנס, ושמו אוביניאן. בכפר החרב נישארו שלושה תושבים בלבד: פנטירל, אדם־ענק, כגזע אילן המהלך על שתיים. שפתיו גדולות ועבות, לבוש קרעים, צייד, אשר חושיו ערים לכל המתרחש בטבע, ורק מום אחד בו, הוא מדבר לנפשו מיום שמתה עליו אימו.

שני בכפר הוא גוברט, הנפח הזקן, מתקין המחרשות הטובות ביותר במחוז. הסיפור נפתח בבוא בנו של גוברט הזקן לקחת את אביו מן הכפר הנטוש. פנטירל מאבד את ידידו היחיד והאחרון, ונותר עם אישה זקנה, אלמנה שכולה מפיאמונט ושמה מאמישה. בעלה נהרג לפני שנים, שעה שחפר באר לכפר. ילדה מת בהרעלה לאחר שאכל עשבי רוש.


געש הדם

מאמישה מבטיחה לפנטירל למצוא לו אישה. היא נעלמת מהכפר ומותירה את פנטירל יחידי. בהתחפשה לרוח־רפאים היא גורמת למשחיז הסכינים הזקן גדמס ולאישה החיה עימו, אורסולה, לנטות ממסלולם הקבוע ולעבור באוביניאן החרבה. אורסולה היא זמרת־לשעבר שזנחה את מקצועה המפקפק לאחר שנכשלה בו, וכמעט נעשתה לאשת הפקר. היא מצאה לה תיקון ארעי בחייה עם גדמוס הזקן. מתגוררת עימו, דואגת לתבשילו ומושכת כפרדה את משא קרוניתו ובה מכונת ההשחזה בעלת האבן הכבדה, וכך הם מתנהלים לאיטם מכפר לכפר.

בדידותו וגעש דמיו של פנטירל מעבירים אותו על דעתו. בכול הוא מריח את האישה: ברוח, באדמה, ביער, ואפילו בגופת השועל הניצוד, שותתת־הדם:

“מראה הדם מעבירו על דעתו. הוא מחזיק את השועל בכפותיו האחוריות. ופתאום אירע הדבר: לחץ בידיו את כפות השועל ופרש זרועותיו והשועל משתסע בחריקה יבשה, חרקו עצמותיו, חרק חוט השדרה עד לטבורו, פקעת מעיים משתשלת מתוכו וריח חמים עולה כריח הזבל. רשפים מכרכרים לעיני פנטירל בסחרחורת. ואולי עצם את עיניו. אך גם בעיניים עצומות הכניס את כפו הגדולה בכרס השועל, נבר שם בדם וחיפש קרביים רכרוכיים הנמחצים בין אצבעותיו. עסיס ניתז כעסיס־הענב. וטוב לו בכך עד כי אנקה פורצת מגרונו. ־־־ פנטירל שם את סכינו החד על עור החיה. הסכין מהסס רגע ונתקע בבשר בכוח רב עד כי יש להסותו. מה טוב לחוש בהיתקע הסכין! אילו היתה זו חיה נקבה…” (עמ' 74–75).

וכעבור זמן־מה הוא מבחין באורסולה היושבת מול ביתו, כולה גועשת מול גדמוס הזקן, הישן בדשא, ככלב.

“לא, היא לא תוכל להירדם. דמה חומר וגועש. ליבה – רגב אדמה הנמס במים. הינה יושבת היא בעשב. מרגניות צצות בין רגליה. שוב אינה אוכלת כאש. היא מסירה את לסוטתה. היא חולצת את שדיה. שדיים קשים ולוהטים, שד בכל אחת מידיה…” (עמ' 66).


הטבע הקמאי

פנטירל יוצא לצוד את אורסולה, וסופה שהיא מצילה אותו מטביעה בנהר, ועוברת לגור עימו לביתו. מרגע איחודם חל המהפך בגורל אוביניאן. פנטירל מתחיל לחיות כבן־אדם. ביתו נעשה נקי וחצרו מסודרת. הוא עצמו מתרחץ עתה ומלבושיו ומנהגיו משתפרים. אורסולה בוחלת בבשר הציד שהוא מביא לה, שועלים ושפנים. פנטירל מבין: עליו לחדול לחיות על צידו בלבד, ועל חלב העז היחידה, קרולינה, אלא עליו להיעשות איכר, לזרוע חיטה ולהעניק לאורסולה לחם.

חפצו עולה בידו והברכה שורה במעשיו. גוברט הזקן והחולה מעניק לו את להב המחרשה הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו, וכמו בסיפור מיתולוגי על תולדות האנושות – תבואתו של פנטירל רק היא עולה יפה בשנה רעה לכל יתר איכרי האיזור. החיטה מושכת מתיישבים חדשים לאדמת אוביניאן, ו“הקציר” (הוא שם הספר) מסתיים בהריונה של אורסולה.

ג’יונו מהלל את הטבע, את האדמה, היער, הרוחות ופרי־הרחם. הוא אינו קורא לבריחה אל הטבע משום פגעי הציוויליזאציה, גם לא למרד ולשינוי החיים. הוא רואה בטבע כוח קמאי העוזר ומיטיב לבני האדם במידה שהם מתמסרים לו להפרותו ולעבדו באמונה. גישה תמימה, המעלה בלב הקורא כיום דמות אגדה על־אודות דורות קודמים.


* ז’אן ג’יונו: “ספיח”. רומן. מצרפתית י. שנהר. ספריית שטיבל 1935. הוצאת אברהם יוסף שטיבל תל־אביב. 187 עמ', כולל הסיפור: “מעשה באדון ז’ול”.

*

ברשימה על “ספיח” לז’אן ג’יונו נפל שיבוש־דפוס, צ"ל “סופרים עבריים שנתלו בכפר הערבי באין להם כפרים ארץ־ישראליים מושרשים מדורי־דורות.”

(“הארץ”, 21.6.1974).

המלצות קוראים
תגיות