רקע
אהוד בן עזר
"אני קלודיוס" לרוברט גרייבס, עברית: 1950
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.6.1969, לפני 48 שנים


סיום הספר הוא בטקס הפרוע של הכתרת קלודיוס לקיסר, במקום להירצח יחד עם בן אחיו קאליגולה, נותר קלודיוס באורח פלא בחיים.

חיילים בדרגות נמוכות מבין המורדים מכריזים על קלודיוס הזקן, הצולע והמגמגם, כאימפרטור – למען השקיט את המהומות שלאחר רצח קאליגולה.

“ובמה סבורים אתם הייתי מהרהר בשעה מופלאה זו?” שואל קלודיוס את קהל קוראי האוטוביוגראפיה שלו. האם הירהר בנבואות שבישרו את הכתרתו? בשלושת האימפרטורים שקדמו לו – אוגוסטוס, טיבריוס וקאליגולה, בסכנות הפוליטיות, בבני־משפחתו שנרצחו או שרצחו? – לא.

“אני אהיה גלוי־לב אתכם ואומר לכם במה הרהרתי אותה שעה. הגם שבוש אני בווידויי זה. וכך הייתי מהרהר: אוכל עכשיו להמריץ אנשים שיהיו קוראים את ספריי. הקראות ציבור לפני המוני מאזינים. ובאמונה, ספרים טובים. שלושים וחמש שנים של עבודה קשה ומייגעת משוקעות בהם. לא יהיה זה בלתי הוגן.” (עמ' 363).

הצד היפה ברומאן ההיסטורי של גרייבס הוא שמסופרים בו בעת ובעונה אחת שני סיפורים: באחד, הסמוי, סיפורו של סופר, או היסטוריון־חוקר, המצוי כנראה בקרב עמיתיו הפרופסורים בעיר אוניברסיטאית אנגלית שקטה. והסיפור השני – סיפורו של מי שעתיד להיות אימפרטור רומאי, קלודיוס, אשר עד לאותה הכתרה נמצא עומד מן הצד, ספק מוקיון בעל־מום, ספק איש־רוח, סופר והיסטוריון, והוא כאותו פרופסור אנגלי, בעל חוש הומור מריר ועוקצני.

הייתי מסתכן ואומר שלולא היה קלודיוס כזה – לא היה מוצא לו גרייבס בקלות מקום עגינה בטוח בתקופה שאותה הוא מעלה בספרו. משחק המחבואים שבין הרומאי הנכה, המתלבט בקינאות ספרותיות קטנות עם חבריו למקצוע מבין היסטוריוני רומא בתקופה ההיא – לבין הסופר וההיסטוריון האנגלי, המוצא בתיאור קיסרי רומא פורקן לנטיותיו התככניות והאפלות ולתאוות השלטון הכמוסה בו – הוא שמביא פרי הילולים.

יכולתו של גרייבס למזג הלצות קטנות של קינאת פרופיסורים וסופרים, השקפתו על כתיבת רומאן היסטורי ועל כתיבת היסטוריה בכלל – יחד עם מירקם היסטורי עשיר ורב־עניין הצמוד כולו לתקופת רומי העתיקה – כל אלו נותנים לספר את ייחודו ואת זווית־הראייה המיוחדת שלו, את הפרספקטיבה אשר מבלעדיה קשה לשער כתיבת רומאן היסטורי.

לכתוב רומאן היסטורי פירושו כנראה להיות בבית בתוך תקופה אחרת, אך לא למלא את הבית עד אפס מקום ברהיטים ובחפצים שרק הסופר ההיסטוריון נהנה מהם, אלא לדעת לצאת בזמן ולאפשר לכל קורא להרגיש כבתוך ביתו בשעת קריאת ספרך.

עניין ההיות־בבית דומה שהוא כך: לא שיחזור התקופה ובקיאות מלומדת בה מביאים את הסופר להחייאתה ברומאן היסטורי, אלא פינה אחת, ותהא שכוחה מכול וצדדית, אשר בה הוא מרגיש עצמו בשלימות כמצוי וכבעל־בית בתקופת ההיא, היא שנותנת את נקודת האחיזה. לא מה שרואים אלא מי שרואה. ומתוך כך אולי מתעוררת קינאה עזה כל כך בגרייבס, אשר השכיל להיכנס עם הווייתו האנגלית האוניברסיטאית השלווה אל נפשו של קלודיוס, עד שדומה עליך כי כל אחד מהם היה יכול למלא את תפקידו של השני לו חי בתקופה אחרת – ובזאת גדולתו של הספר.

סיפר לי ידיד, סופר [דן צלקה], כי בבואו לראשונה ארצה (בגיל מבוגר יחסית), שאל: “איפה כאן ארמונות המלכים?” – הוא היה משוכנע כי ההיסטוריה עדיין קיימת בארץ כפי שהיא קיימת באירופה. לא ארכיאולוגיה אלא ארמונות ממש, וערים עתיקות, שאתה מתהלך בהן וסופג אל תוכך את רוחן של התקופות ההן, ויכול להחיות בדימיונך מציאות בת תקופות רחוקות. להחיות – לא על פי כמה קירות חרבים וארמון משוחזר.

מה רבה היתה אכזבתו אפוא כאשר התברר לו שאין בארץ “ארמונות מלכים”. מול כמה אבנים, קצת קשה לסופר להחיות ולמצוא לעצמו בית בתקופה הרחוקה ממנו מאות ואלפי שנים.

האם זו הסיבה היחידה לכך שרומאנים היסטוריים כמו “אני קלודיוס” אינם נכתבים כמעט כלל בארץ בשנים האחרונות? האם רומא קרובה לגרייבס ומוחשית לו יותר מאשר התנ"ך ומלכי יהודה וישראל קרובים ומוחשיים לסופרים הצעירים בארץ?

היה בשנים הארונות ניסיונו המעניין של יוסף אריכא בספרו “סופר המלך”, רומאן היסטורי הכתוב מנקודת ראותו של קליסתנס, סופרו של אלכסנדר מוקדון, ספר אשר אולי מושפע לא במעט משנות שלטונו האחרונות של בן־גוריון, ומחברו ניסה למצוא במאבק בין המצביא להיסטוריון ביטוי לכמה מגמות אקטואליות מסוכנות למדי שסימנו אותה תקופה ישראלית שכיום נראית בעינינו היסטוריה רחוקה, רחוקה אולי יותר מאלכסנדר מוקדון וקליסתנס.

הפער בין הארכיאולוגיה לבין ההווייה הישראלית החדשה מגושר לרוב על־ידי הדגשת הלאומיות, הגולשת לעיתים קרובות מדי לתעמולה ולגישה תועלתית של “ביסוס זכותנו על הארץ.” הייתכן כי גרייבס חש עצמו “בבית” ברומי העתיקה יותר משאנחנו חשים עצמנו בבית אצל מלכי יהודה וירושלים? האם מפני שהוא פטור מן הדרישה הלאומית, שכמו מתבקשת מאליה בכל רומאן היסטורי עברי, קל לו יותר למצוא דרך אל העבר?

אולי הקרע התרבותי הוא לא רק בינינו לבין העיירה היהודית וההווי ההיסטורי ה“קרוב”, שאינו ארץ־ישראלי? אולי קרע תרבותי חמור לא פחות מצוי בינינו לבין העבר הקדום של ארץ־ישראל והעם העברי? ואולי דווקא בקרע השני, בחוסר היכולת להזדהות באמת עם העבר ההיסטורי – איננו מוכנים להודות, ומפני כך צומחות אידיאולוגיות ויצירות ספרות אידאולוגיות – שיש בהן כמעט הכול, ורק לא גישה ספרותית אמיתית אל העבר, כלומר, מתוך פרספקטיבה של הסופר, היכול למצוא עצמו כאדם בביתו בתקופה אחרת. אולי הרבה שקרים ספרותיים צומחים דווקא מתוך חוסר הרצון להודות בהיעדר אותה רציפות תרבותית בינינו לבין עברנו ההיסטורי הרחוק.

אולי העובדה שמראשיתן של חיבת ציון וההשכלה והציונות שימש הרומאן ההיסטורי והשיר והסגנון התנ"כיים כמין נשק רומאנטי במלחמה להתחדשות לאומית – מביאה היום לסלידה מסויימת מפני הנוסח ההוא? אולי ההצטברות התרבותית של קרוב למאה שנות התיישבות יהודית בארץ כבר יש עימה שפה חיה ושורשים ורבדים שהם אובייקט ועולם לסופרים הצעירים מבני הארץ; אלמנטים אלה, אשר ההתמודדות עימם כשלעצמה יכולה למלא תקופת חיים שלימה, – אולי מרחיקים את הצורך לחפש זהות ובית במחוזות היסטוריים רחוקים, בין שלנו ובין של זרים.

כך או כך – קשה שלא לקנא בגרייבס, אשר בשלווה אקדמאית טווה עלילה היסטורית מסמרת שיער, בה הנשים (שלא כבתקופתנו, תקופת הדמוקראטיה, השיוויון והאמנציפציה) – ממלאות תפקיד אמיתי בשלטון ובחיים הפוליטיים.

נוכח אכזריותה של ליוויה, סבתו של קלודיוס, אשתו של אוגוסטוס, אימו של טיבריוס ואם־סבו של קאליגולה – מחווירות הרבה נשים בנות תקופנו.


* רוברט גרייבס: “אני קלודיוס”, מתוך האבטוביוגראפיה של טיבריוס קלודיוס, אימפרטור של רומי. נולד בשנת 10 לפסה“נ, נרצח ונתלה בשנת 54 לסה”נ. הוצאת “מסדה” בע"מ, תל־אביב. (שם המתרגם ושנת ההוצאה לא מצאתי בעותק שבידי). 364 עמ'.


ויקיפדיה: הספר “אני, קלאודיוס” ראה אור בעברית פעמיים: בשנת תש"י [1950] בהוצאת מסדה (תרגום: נפתלי גולן) ובשנת 2010 בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים (תרגום: אביעד שטיר).


אהוד: בילדותי, כקורא של “הבוקר לילדים” בראשית שנות הארבעים, הוקסמתי מרומאן היסטורי שהתפרסם בהמשכים בשבועון ושאותו כתב עורכו, הסופר יעקב חורגין, “מאחורי הצאן”. גיבורתו אחימעץ המחוֹללת לבושה כלי־לבן בכרמים היתה אהבתי הספרותית הראשונה.

המלצות קוראים
תגיות