רקע
אהוד בן עזר
"ג'יובני אפיסקופו" לגבריאֵלאֵ ד'אנּונציו, עברית: 1929
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.10.1971, לפני 46 שנים


על דרך־יצירתו כתב המשורר, המחזאי והסופר האיטלקי גבריאֵלאֵ ד’אנוּנציו: “תמיד משהו בשרי, דומה, לתאווה בשרית, עירוב של פראות ושיכרון מלווים את מעשה ההולדה במוחי.”

ואילו א. שטיינמן כתב עליו: “בכל מה שהוא עושה הנהו מתנהג כאביר, אביר השיעמום. מטבעו הוא בעל העוויות, הוא כולו אופֵּירה… לכאורה הוא מצווה ואומר: אני, אני ד’אנונציו! אבל… בסתר ליבו שוכן הגועל. ריקנותו מחרידתו.”

רתיעתו של שטיינמן, המאשים את ד’אנונציו ב“שיעמום”, נובעת אולי מאותה התנגדות לד’אנונציו שסיבתה לאו דווקא יצירתו אלא דרך־חייו. בכך דומה גורלו של ד’אנונציו לגבי הקורא העברי לגורלם של האמסון והאופטמן. הללו היו חסידי גרמניה הנאצית באחרית ימיהם, ואילו ד’אנונציו עמד אצל ערש הלאומנות האיטלקית, כבש, בספטמבר 1919, את העיר פיומה מדי צבאות הברית והכריז על סיפוחה לאיטליה, כדי למנוע את סיפוחה ליוגוסלביה. כשנה שלט בעיר, וזכה על כך בברכתו של מוסליני, שכתב עליו בעיתונו, “פופולו ד’איטליה”: “כל המשפחה הגדולה של העם האיטלקי תומכת בך באמונה סוערת, בהערצה ללא גבול ובחיבה ללא קץ.”

ד’אנונציו היה חסיד הפילוסופיה של ניטשה. את הקשיחות, חיי ההעזה וההסתכנות, אהבת המלחמה וההשקפה בדבר האדם העליון, קשר ד’אנונציו בפאשיזם והיה אחד מאבותיה של תנועה זו. ואולם באחרית ימיו חל פירוד לבבות בינו לבין מוסיליני. מוסליני העניק לו ארמון על גדות האגם גארד, ובו חי ד’אנונציו כמין אפיפיור שבוי. הוא מת ב־1938, בן שבעים וחמש.

חיצוניותו של ד’אנונציו ודרך־חייו נעשו בשעתו נושא לחיקוי: עניבותיו, זקן־התיש שלו, לשונו המנופה, בוזו ולעגו לנשים, כלביו. אהובותיו היחסניות, רמות־המעלה – נסיכה, דוכסית, מארקיזה, שתי רוזנות – היו בשבילו חלק מן האווירה, כמו הווילאות הכבדים, השטיחים הפרסיים, כלי־הזין העתיקים ושמונת סוסיו.

איזאדורה דאנקן כותבת עליו:

“אולי המופלא שבכל המאהבים שבדורנו הוא גבריאלא ד’אנונציו – אף כי קטן־קומה ומכוער הוא בהחלט, להוציא הרגעים שבהם מוארים פניו מתוך התלהבות. בדברו אל אישה האהובה עליו, פניו משתנים, ולפתע הוא נראה כאפולו. וגם השפעתו על האישה מופלאה. היא מרגישה לפתע, כי נפשה וכל הווייתה כאילו הועלו לשמי־מרום, שם היא מהלכת בחברת ביאטריצ’ה האלוהית.”

כל אלה ודאי שלא עזרו לחבבו על לב הממונים על תרגום יצירות מספרות העולם לעברית. ואולם ב־1929, עשר שנים לאחר שכבש את פיומה, עדיין לא נחשב למסוכן לקורא העברי, ואשר ברש מוציא בספריית “מצפה” קובץ סיפורים שלו ומאפיין אותו בהקדמה מרחיקת ראות:

“פייטן, מספר, דראמאטורג, פובליציסטן, נואם, חייל, מעופף (כלומר טייס), מורד, אבאנטוריסטן (הרפתקן). דומה, אחד מאישי הרנסאנס המופלאים נתעה לתוך זמננו אנו. הערכת האדם החדש, הדמוקראטית, הספקנית, נוטה להדגיש את האבאנטוריסטן. אין אנו גורסים עוד כיום את איש־האשכולות, את הכל־יכול, את האישיות הכובשת בעזות, את הגיבור. רגילים אנו להסתכל בכל הופעה [תופעה] מתוך שפופרת הקולקטיב, הציבור, ואולם זהירות ביקורתית זו היא גם בתקופה זו רק נחלת החיים עם האישיות, הדור הבא כבר עובר להערכה אחרת, מיתולוגית. אין ספק שגם ד’אנוציו יִיחד בדורות הבאים בקהל גיבורי־הרוח. ולא רק באיטליה בלבד. מה שעושים עכשיו הפאשיסטים בכוונת מכוון ובפומבי מנופח (חגיגות היובל, ההוצאה הממלכתית של כתביו) ייעשה אחר־כך מתוך אמונה תמימה ובצניעות על־ידי הדורות הבאים, בלי התחשבות עם הסימפאטיה הציבורית שלנו.”

דבריו אלה של אשר ברש, שהיה עורך סדרת “ספרי פרוזה” הנפלאה בהוצאת “מצפה”, מן הראוי שייחרתו על ליבם של הממונים על מדיניות התרגום מספרות העולם לעברית בימינו: לדעת לבחור בלי דעות קדומות, בלי התחשבות בסימפאטיות הציבוריות שלנו, ולראות כל סופר כפי שיראה אותו הדור הבא.

“ג’יובני אפיסקופו” הופיע לראשונה ב־1892, בהיות ד’אנונציו בן עשרים ותשע, והוא שביסס את פירסומו של ד’אנונציו כמספר. שאר הסיפורים שבקובץ העברי לקוחים מאוסף הנובלות שלו: Le Novelle Pescara – פאֵסקרה היא מקום הולדתו, שם גדל בבית פטריארכלי, בעיר הסמוכה להרים ולחוף הים האדריאטי. בשנת 1892 גם החל מעיין בספרי ניטשה, והכריז שהוא ניטשאני זה כבר, מבלי לדעת זאת.

ואולם דמותו של ג’יובני אפיסקופו היא, כמדומה, ההיפך הגמור מכל מה שיכול להעלות בעטו סופר ניטשאני, זוהי זעקתו הנוראה של האדם המך, המשועבד באופן נפשי, הנדרס על־ידי נשים וגברים, החסר כל ערך, אשר גם התקוממותו הנואשת אינה מרימה אותו מן החידלון שהוא שרוי בו.

ג’יובני הוא פקיד חסר־חשיבות, עבד לאדם בשם ואנצר. ואנצר מטיל כוס במצחו, ואות־קלון זו עושה את ג’יובני לעבדו. ואנצר בורח מאיטליה, וג’יובני נישא לאישה חושנית, ג’ינברה, הבוגדת בו בלי הרף. את ימיו הוא מבלה עם בעל־אימהּ, השיכור, העיוור, באטיסטא. ילד נולד לו, צ’ירו, ילד כחוש ועלוב. אימו שונאת אותו, ורק האב המסכן מתרפס לפניו.

ואנצר חוזר, לאחר שנים אחדות, וכובש את ג’ינברה.

למען בנו, בהתפרצות של זעם – הורג ג’יובני אפיסקופו בסכין את ואנצר מענהו. אך אין עוברים ימים רבים וגם ילדו הכחוש והחולני נפטר. הוא נותר בודד מכול. גם ג’ינברה עוזבת אותו. כל הסיפור מסופר למקוטעין, כווידוי שמתוודה ג’יובני לפני אדם אלמוני. אולי חוקר המשטרה ואולי ידיד לכוס יין בבית־מרזח עלוב.

וידויו של ג’יובאני מספר על עומק ההשפלה, שאליה עשוי אדם להגיע. ד’אנונציו מזדהה עם שמחת ההשפלה, עם העונג להיות נרמס, נבגד, מוכה. וסיפורו מזעזע בעוצמתו. הוא כאילו אוחז את הקורא בגרונו. כתיבתו היא באמת חושנית, רדופת תאווה, עירוב של פראות ושיכרון.

“אדם, חיה, צמח, או כל יצור שהוא, הריהו מתגלה לפניך בדיוקנו האמיתי אך פעם אחת, אם תרצה לומר: ברגע בן־החלוף אשר לראייתך הראשונה, כמו הקריב לך זה אז את בתוליו. מיד אחרי־כן שוב אין זה אותו הדבר, דבר אחר הוא. עצביך עשויים לשנות את דמותו, לזייפו, להאפיל עליו. ככה, תמיד מקנא הייתי באדם שראה את היצור הזה (את ג’ינברה) בפעם הראשונה.” (עמ' י"ט).

בעלי־מומים מאכלסים את סיפוריו אלה של ד’אנונציו. אתה נזכר ב“אל־גרידו” (הזעקה) לאנטוניוני, בסרטים של פליני, ויסקונטי, דה־סיקה. בעלי־המומים הם הצד האפל, הנדכא ורוחש הנקם של המציאות. הם חושקים ביופי, בעושר ובבריאות, והם צדים אותם, מתנפלים עליהם כדי להשמידם. הם מבשרים אסון.

אין זו כלל ניטשאניות. אדרבא, ד’אנונציו מזדהה דווקא עם אותה מסכנות אנושית אשר על האדם העליון לגבור עליה ולהיות היפוכה הגמור. ואולי, אולי דווקא הבנה אנושית עזה זו לחולה, לסובל ולמושפל שבחיים – היא שהביאה את ד’אנונציו להעריץ את הכוח, את הלאומנות, המלחמה, הקשיחות, האהבה והאמנות?

הוא, המכוער וקטן־הקומה, שמזדהה בסיפוריו עם האדם האומלל והמושפל – דווקא הוא שואף נקם חברתי, כשלנגד עיניו עומדת דמות האדם העליון, תאב השלטון והכיבושים?


* ג. ד’אנונציו: “ג’יובני אפיסקופו”, ועוד סיפורים: “בעל המעברה”, “שיבת טורלנדנא”, “טורלנדנא בשכרותו”, “הנתח בלב ים”. מאיטלקית ג. גלברט. ספריית מצפה. העורך אשר ברש. ירושלים תרפ“ט, 1929. קנ”ט עמ' בצירוף הקדמת העורך (שגם תירגם, כנראה, את הסיפור האחרון בקובץ).


הערה מאוחרת: עם הקלדת הרשימה עלה בדעתי עד כמה דומה היה פנחס שדה לד’אנונציו בחלק מדיעותיו, בייחוד ברומאן שלו “על מצבו של האדם”, אם כי מעולם לא שמעתי את שמו של ד’אנונציו מפי שדה, ואינני יודע אם הכיר את הספר הזה. אבל כפי שאני מכיר את פנחס שדה, שגם הוא היה קטן־קומה ומתפאר בכיבושי נשים, זה לא היה מפריע לו מלומר על דיעותיו של ד’אנאונציו, הדומות לשלו: “זה לא מפריע לי שד’אנונציו כבר חשב ככה.”

אהוד בן עזר

המלצות קוראים
תגיות