I    🔗

כשריקות הצפרדעים המגיעות לאזני ההלך טרם יעבור על פני אגם או בצה, כן יגיעו לאף העובר ברחוב האשכנזים, בעיר N בארץ רומניא, ולאזניו ריח רחוב היהודים – אף כי חורף בחוץ – ושאונו עוד בטרם יגיע אליו, וכל אשר יקרב אל הרחוב יגדלו הריח והשאון המגיעים לאפו ולאזניו. גם ריח רחוב האשכנזים, וביחוד, היוצא מהחצרים אשר משני עבריו ומיתר הרחובות הקטנים היוצאים ממנו לעברים שונים, איננו כריח גן עדן אשר ברכו ה' וגם בו לא תשלט דומיה; אבל כל אלה כאין המה לעמת ריח רחוב היהודים ושאונו….

הנה הרחוב לפני העובר!…

רחוב? ים! ים גדול לפניו, גלים הומים בשאון דכים, מצולת תהום רותחת כסיר… יער של מטפחות ראש וכובעים נשאים ברוח… עדת נמלים (Ameisenhaufen) רצות ומתרוצצות ביער… עולם חדש, עולם של תנועה ומרוצה, עולם של בריות משונות…. עולם הסרחון, הצחנה והחלאה…

בראשונה יפגש העובר בשוטר, העומד על משמרתו ברחוב האשכנזים, נכח פני רחוב היהודים, הוא שוטר הרחוב, איש כבן שלשים שנה, פניו קטנים ואדומים, וביחוד, חוטמו הארוך והחד כחרטום, עיניו כעיני החתול ומתרוצצות בחוריהן מבלי הרף, שערות ראשו ושפמו לבנות־כהות כפשתה, זקנו מגלח, שתי כפות ידיו תחובות בבתי היד, ובעבור איזה פקיד על פניו ימהר להוציאן משם ולהרים את ידו הימנית אל מול כובעו מימין לאות כבוד כנהוג. כפעם בפעם יעזב את מקום עמדו ובא לרחוב היהודים לשמור על הסדר…

הרחוב הוא צר ומעקל, משני עבריו בתי חומה, בעלי שתי קומות, לא תאר להם ולא הדר. אחדים מהם צבועים צבע צהוב או אדום־כהה ויתרם – צבע שאין לו כל מראה כמעט או בלתי צבועים כלל. חלונות הבתים קטנים ומגאלים, המעידים על גרי הבתים כי אינם מעשירי עם. אחרי אשר יעבור העובר על פני בתים אחדים אשר בראש הרחוב, יופיעו לעיניו: משמאל – בית חומה בעל שתי קומות, בקומה הראשונה חנויות ובית מרזח ובשניה בית המדרש של הגאון, ואחריו בית הכנסת הגדול הבנוי כעין כף יונית, בית חומה גבוה צבוע צבע תכלת, מסביב לו בתי חומה קטנים שבהם פרוזדור ובתי תפלה קטנים, וממעל, בראש קיר החומה אשר נכח הרחוב שתי מעקות של כלונסאות עץ, זו ממעל לזו, אשר כל רואיהן, כאדרכלים כאנשים פשוטים, לא ידעו למה נעשו ומה מקומן פה, ומימין: חצר הישיבה הגדולה, המכיל בקרבו חצרים ובתים רבים, חורין וסדקין, וריח רע, סרחון וצחנה של מאה חצרים, העולה בזה עוד על ריח חצר בית הכנסת אשר ממולו, יעלה ממנו באף העובר. אחריהם יתר בתי החומה של הרחוב.

לארך הרחוב משני עבריו, בקומה התחתונה של הבתים המון חנויות, גדולות וקטנות, רבות מהן תצטמצמנה בחורים, אשר אך איש אחד יוכל להכנס לתוכם, ובסדקין, בקיר החומה, אשר גם איש אחד לא יוכל להכנס שמה, כי אם להכניס את כף היד, ורבות מהן הנן אך בעלות קיר אחת: דפים אחדים דבוקים אל אחת הקירות מחוץ, או במבוא החצרים, ובהם תצטמצם “חנות”. מעל לפתחי החנויות, גם בעלות ארבע הקירות, אין כל שלטים, ובמקומם עומד בפתח כל חנות שלחן או ספסל, ועליו מונחות למראה סחורות מסחורות החנות, וברבות מהן הנן תלויות ביתדות אל הדלת או אל המשקוף מחוץ, או מונחות בצדי הרחוב. הסחורות האלה תחסמנה את הדרך בפני העוברים, עד כי מוכרחים המה לאחז את דרכם באמצע הרחוב. על פי הרוב מונחים בצדי הרחוב לפני החנויות – מהם על ספסלים – שקי קמח, גרש שעורים, שבולת שועל ריפות, אורז, דוחן, תפוחי אדמה, לפתן, לחם, חלות סלת, חמאה גבינה, מלח, דגים מלוחים, עלי קשואים חמוצים, זפת, שעוה, גחלים, שיד, יעות, עריבות, קדרות, כדים, חבלים, דליים, בגדים ישנים, מטפחות ראש וצואר ועוד. ולמען הקל את הטורח מעל הקונים, כי יוכלו לדעת את הטוב הצפון בחנויות, בלי כל עמל ויגיעה, נמצאים אצלן שלטים חיים, שלטים שמדברים, המה החנונים והחנוניות, או משרתותיהם, אשר גם מראה פניהם ובגדיהם, אשר עקבות כל הסחורות אשר בחנויותיהם נכרות בהם, לבד, יתן להעוברים מושג נאמן מהנמצא שמה, והמה מכריזים בקול רם את כל הנמצא בחנויותיהם וקוראים אל העוברים לסור אליהם ולקנות.

ובתוך הרחוב והחצרים אשר משני עבריו, ביחוד, בחצר בית הכנסת ובחצר “הישיבה” תראינה עיני העובר חנויות אין מספר, חנויות דניידי, חנויות אשר אין להן לא תקרה ולא קירות, לא פתחים ולא חלונות, והנן פרוצות מכל עברים, העומדות בצדי הרחוב, על אבני הרצפה, או המובלות ונשואות ביד ממקום למקום, הן חנויות הסלים והתבות, השלחנות והספסלים, העריבות והחביות, הקדרות והקערות וכף היד, המלאות כל מיני מזונות וצרכי אכל נפש, גם בגדים וחפצים שונים. החנויות האלה ממלאות את כל ארך הרחוב ורחבו. וגם אצלן נמצאים שלטים חיים ומדברים, המה הנשים, בעלות החנויות האלה – מספר האנשים בעלי חנויות כאלה מעט מאד ברחוב היהודים עד כי כאין נחשב לעמת מספר הנשים – זקנות וצעירות, רבן מכערות ומנולות, עטופות במעטפות ראש ישנות ולבושות קרעים, שמלות ישנות וקרועות, אשר פה ושם יציצו מהן חתיכות מוך ישן, הכתנת המגאלה והמטנפה שעל הבשר ומערומי הבשר, על פי הרוב, פרקי הזרועות, הלב והרגלים, ונעלים ישנים וקרועים ברגליהן אשר יראו מהם ראשי האצבעות. גם הן תתאמצנה להקל את הטרח מעל העוברים, ביחוד, מעל העוברות, שהן על פי רוב, קונות הסחורות אשר ברחוב הזה, למען יוכלו לדעת בנקל את הנמצא בחנויותיהן, בהכריזן בקול את כל הנמצא בהן, והן תגדלנה את הלחץ והדחק ברחוב, עד כי לא תתנה לאיש לעבור בו כי אם בעמל רב, ואך לעתים רחוקות יצלח בידי העובר לעבור את הרחוב בשלום מבלי אשר יגאלו בגדיו בקמח, בתבן, בנוצות, במוך ועוד. ורע ומר מזה גורל האשה העוברת בו, כי מכל עברים תסבינה אותה החנוניות ובעלות הסלים, תמשכנה אותה כל אחת אליה ותחרשנה את אזניה בקריאותיהן ובקשותיהן, שבועותיהן וקללותיהן.

– גברתי! גברתי! – נשמע קול אחת החנוניות קוראת לאחת הנשים העוברת ברחוב וסלה בידה – מה תחפצי לקנות? לחם לבן כחלת סלת!

– הנה, הנה, גברתי! פתה פת קיבר! לחמי יטעם לחך כחררות ביצים – קראה חנונית שניה

– שקר תדבר, גברתי! ראי נא את הלחם הזה כי אין כמהו בכל העיר! –

– אל תשמעי אל החצופה הזאת, גברתי! לחמה תפל מבלי מלח – ובדברה יצאה מן החנות ותחזק בכנף בגד העוברת ותמשכנה לחנותה.

– הניחי לי ללכת, כי לא אחפץ לקנות כל לחם! – קראה האשה.

– ראי נא את הלחם גברתי, העולה על שלחן גבירי העיר! –

– אבל אין לי חפץ בלחם הפעם! –

– גברת! גברת! סורי נא הנה! עגות שומשמין! עגות חלולות! חלות סלת! חלות לשבת! חלות קלות כנוצות! חלות “מזהירות כשמש”! –

– הנה הנה, גברת! קמח לבן! קמח סלת! קמח מכל המינים! שבע פרוטות לליטרא, שמונה, תשע, עשר! – נשמע קול אחת הנערות המכסה כלה בקמח, ובדברה מהרה ותקרב אל האשה.

– אבל תנה לי לעבור! ראי נא, נערה, הנה כבר הגאלת את בגדי בקמח, הלאה! –

– נשים, נשים! ברכת ה' עליהן! סרנה אלי! מה תחפצנה לקנות? ריפות! אורז! דוחן! לשבת! –

– סרנה אלי, גבירות! לה תשלמנה מחיר רב! –

– שקר! שקר! בזול גדול! בזול! בחנם! –

– מה תבקשי לחצי לוג ריפות? –

– כמה אבקש? המחיר הלא ידוע, ארבע עשרה פרוטות ללוג ריפות גסות.

– לא! אנכי אשלם תמיד אך שש פרוטות וחצי לחצי לוג –

– לא, גברתי! אנכי בעצמי שלמתי כסך הזה! כה יזכני ה' להוביל את בתי לחופה כאשר אמת בפי –

– נשים, נשים! לפת ודבש! –

– שומן אוז! פתותי בשר אוז מטגנות בשומן! היום טגנו! היום! –

– אלי, נשים! שלה כבר נסרחו! סם! סם המות! –

– תפוחי אדמה גדולים כדלועים! –

– תפוחי אדמה אפוים! מאכל מלכים! בני ישיבה, סורו אלי! שלשה תפוחים בפרוטה! –

– אם תתני לי ארבעה בפרוטה ולקחתי! –

– ניסלמי! הלא חיב אתה לי שתי פרוטות בעד תפוחי האדמה שלקחת ממני בהקפה זה כשבוע, ומדוע זה תלך לקנות מאחרת? –

– יען כי שלך נרקבים המה! –

– שלי? נרקבים? תפוחי אדמה שלי נרקבים? ומה תאמר עוד? השמעתן? כל העולם כלו יודע כי אין כשלי בכל רחוב היהודים והוא אומר נרקבים! זולל! ירקבו בני מעיך! את שתי הפרוטוֹת תן לי! השיבן לי כרגע! –

– לעת אחרת אשיבן לך! –

– לעת אחרת? אולי לא תחיה עד העת ההיא? שקץ! חצוף! אנכי אספר את הדבר הזה לרבי יאקיל המשגיח! גם את הדבר ההוא אספר! –

– אנא, גנענדיל! אל נא תקצפי עלי! אל נא תספרי לרבי יאקיל מאומה! הנני לקנות ממך! –

– אם כה תעשה, ארחמך, בן יקיר! בכמה פרוטות תחפץ לקנות? הגד נא, מחמדי! נשמתי! –

– פולים! פולים! פולים רכים! פולים יבשים! פולים חמים! –

– אלי! אלי! כל גבירי העיר יקנו את פולי, כה יברכני ה', “במזל טוב”, שלה מלאי רמה! –

– רמה תאכלך, חצופה! –

– “חלי רע” בבטנך! –

– תצבה בטנך! –

– לביבות, נשים, חמות! נשים! חמות! קנינה! –

– אלי! אלי! לביבות! נשים! שלש! שלש! נשים! שלש! בשתי פרוטות! –

– אדון! אדון! מה תחפץ לקנות? זפת! עטרן! נפט! מנקיות־שער של בגדים! של נעלים! –

– מעדנים! מעדנים! דגים מלוחים! דלועים חמוצים! קשואים! קשואים חמוצים! ציר דגים מלוחים! –

– מטפחות! סדינים! אלונטיאות! בד! ארג צמר! סורו נא הנה, אדונים, גבירות! –

– שמיכות חרף תפורות! בזול, בחנם! –

– כמה תבקשי בעד השמיכה הזאת? –

– ששה שקלים! –

– שקל וחצי אתנה! –

– אף אם תתני לי ששה שקלים חסר פרוטה לא אמכרה לך! –

– את מי תגידי מלין? הלא שמיכה כזאת כבר קניתי בחנות חוה והנני יודעת מחירה! –

– לא, גבירתי! שמיכה כזאת לא קנית! שמיכות כאלה אין בכל העיר! אך…. תני לי חמשה שקלים וחצי ומכרתיה לך, האמיני לי, גבירתי! כי אם אמכרה במחיר כזה עוד אפסיד מדמי הקרן; אך מה אוכל עשות והעתים רעות והפדיון מעט מאד! –

– לא! שנים אתנה!

– לא! –

– אם כן אלכה לי לחנות אחרת! –

– לכי לך לשלום! –

– ראי נא, חנה, אנה הלכה? האם לא תחזר? –

– לא! –

– רוצי והחזיריה! –

– אם תתני לי ארבעה שקלים אמכרה לך, אך בתנאי כי לא תספרי לאיש כי קנית אותה במחיר זול כזה! –

– הלא כבר אמרתי כי יותר משנים לא אתן! אלכה לי לחנות חוה! –

– ראי נא, חנה, אנה הלכה? –

– היא נכונה להכנס לחנות חוה! –

– רוצי והחזיריה ואמכרה לה בשנים! –

– הנני מוכרת לך את השמיכה בשני שקלים אך לא תספרי זאת לאיש, ראי בקשתיך! –

– כמה תבקשי בעד הבד הלבן הזה לאמה? –

– עשרים וחמש פרוטות! –

– עשר! –

– ויותר לא תתני? –

– לא! אלכה לי לחנות אחרת –

– ולואי קנו את הבד לתכריכים בעדה, אבינו שבשמים? מה תאמרי, חנה? קללת אלהים עליה! אנכי בעצמי אשלם שש עשרה פרוטות, והיא נותנת עשר! –

– חצופה! אם תקראי עוד הפעם את הקונים מחנותי, אכך עד מות! –

– הידעתם אותה? בטרם תרימי את ידך עלי להכותני תיבש! –

– לכי סבבי בלילות את הבחורים ברחובות כדרכך! –

– ומה עשית את בימי נעוריך?.. את מי מצאו מסתתרת בחורבה את…?

– הא לך, חצופה, מנה אחת אפים! אחת! ושתים! ושלש! –

– אויה! אויה! גזלנית! רוצחת! –

– ארורה! למה תכי את נערתי? למה? –

– הנה הכאה שם ברחוב! התראו? –

וכרגע נקהלו אנשים ונשים רבים סביב המכה והמכה, וקול זעקה ויללה, קול ענות, קול בוכים, קול צחוק ולעג, קללות וחרפות, נשמעו מכל עברים.

– הזהרו! אָ! א! א!.. פנו הצדה! אָ! א! מהר הצדה! אָ! א! א! – נשמע פתאום קול איש נוצרי נוסע בעגלה עמוסה שקי קמח.

כרגע נפצו כל הנאספים לשני עברי הרחוב.

– הוי! הוי! קדרה מלאה פולים הפך על פיה! – נשמע קול אשה זקנה בוכה ומיללת, ולפניה קדרה הפוכה על צדה ומסביב לה פולים מפזרים על הארץ וחרשי קערת ירוקה שבורה – הוי, פולי! פולי! הוי, קערתי היקרה! זה כשלש שנים אשר קניתיה ולא נשברה עד היום, רוצח! מיתה משונה עליו! רוצחים! הניחו לי ללקט את הפולים! דוד’קע! מאטקע! גנבים! למה תאכלו את פולי? חלי־רע בבטניכם! הוי דמי וזעת אפי! עוד לא הרוחתי היום את אשר הפסדתי ברגע הזה! –

– הוי! את חלבי שפך! – יללה נערה אחת ותבך מרה.

– הוי, את הביצים אשר בקערתי שבר ואנה אני באה? – יללה נערה שניה ותספק כפיה – עשרת ביצים! הביצים לרקיקות השבת! ואיך אוכל להראות את פני גברתי והביצים אין? אויה! אויה! אמללה אני! אטבע בנהר! אשתה סם המות! –

– נבלה! נבלה! איך לא נזהרת? האם אין עיניך בראשך? ראי נא את אשר עוללת לי – הרעים על הנערה איש אחד, מלכלך מכף רגל ועד ראש בחלמון הביצים השבורות, וירם את אגרופו למולה.

– חמאה! גבינה! שרה’לע! חיתי! נשמתי! מדוע זה קנית היום גבינה בחנות אחרת? מדוע בחלת בגבינתי? –

– גברתי צותני לקנות גבינה בחנות אחרת, באמרה כי גבינתך מרה! –

– ה' עמך! מה זה תדברי, שרה’לע? לבי! “כתרי”! אל תחטאי ואל תדברי בגבינתי! –

– נרות! פתילים! ציצית! מזוזות! “מעשיות”! –

– נערה! נערה! “מעשיות” יפות! “צענטוריא ווענטוריא”! “מעשה בבא”! “חאצקיל אלליין”! מעשיות “שמ”ר"! “א פאטש פון זיין ליעבען נאמיין”! “אכלה אויף פריקאט”! –

– איש צעיר! סדור עם רוסית! לוח! –

– נשים! נשים! תחנות! “רבונו של עולם” חדש! –

– תופינים! קני נפת! ארוכים, קצרים, משלשים, מרובעים! לחמניות! דובשניות! שומשמניות! אגוזים מתוקים כנפת! –

– תפוח גדול בשתי פרוטות! –

– “מציאות”! “מציאות”! לוג אגסים בשלש פרוטות! –

– הנה, הנה! יין! בקבוקי יין! יין! כל בקבוק בפרוטה! יין! תפוחים נקפאים! –

– ילד יפה! אל תקנה ממנה! תפוחי נרקבים ומלאי רמה! –

– הסי, מכשפה! היא לא תאמר הון! ששה סלים לה! את כל הרחוב תמלא ולא תתנני להרויח אף פרוטה! היום לא היה לי “פדיון” אף בפרוטה! והילדים גועים בבית מרעב ומקור! –

– אם יצר לך הרחוב בגללי, לכי לך מזה, מרשעת! –

– באי נא, גרונה, הנה! יתרה! יתרה של תפוחים בשלש פרוטות! –

– התראי, ציפה, כי שמעריל החל להביא אל הרחוב עגלה מלאה פולים! הוא יתעשר מיום ליום – קראה אחת ממוכרות הפולים בהראותה באצבעה ובעיני קנאה על איש צעיר אחד העומד לא רחוק ממנה ועל ידו עגלה מלאה פולים.

– יש “מזל” לשמעריל! ולנו, גרונה, אוי לחטאינו, אין כל מזל! – קראה ציפה מוכרת הפולים ותאנח.

– כן, כן, ציפה! אין לנו מזל! זה לנו עשרים שנה אשר אנחנו מוכרות פולים ברחוב והננו עניות וחסרות לחם ושמעריל זה כשנה החל למכור פולים ברחוב וכבר צבר לו הון רב, עד כי לא תקצר ידו מהביא בכל יום עגלה מלא הפולים הרחובה! – קראה גרונה ותנענע בראשה.

– גבר הוא ואנחנו נשים, אלמנות שוממות, ומי יוכל להתחרות את הגברים? – קראה שלישית.

– ריאה! כסלים! כליות! מעים! רגלי עגל!

– ריאה מבושלת, שמנה מבשר, משומן! –

– כבד חי, צלוי ומבשל! –

– רוטב של כבד! ארבע פרוטות לקערה!

– גריסין מבשלים בחלב! חמש פרוטות לקערה! –

– נשים! נשים! חמלנה על איש עור אשר לא יראה אור השמש! תנה לי נדבה! –

– נשים! נשים! תנה נדבה לאשה חולה וגועת! –

– נשים, תנה נדבה ליולדת עניה! –

– חמלנה עלי, נשים! חמלנה על יתומה עזובה! –

– יאריך ה' את ימיך בעד נדבת לבך! –

– ישלם לך ה' כפל כפלים כעל מתנת ידך! –

– יתן לך ה' מאה אלף שקלים בעד הפרוטה הזאת! –

– יתן לך ה' מילליון! –

– נשים! נשים! – נשמע פתאום קול אשה אחת ומטפחת אדומה מלאה מטבעות נחשת בידה – תנה לי את נדבותיכן לנערי הישיבה! –

– הא לך מטבע של ארבע פרוטות והשיבי לי שלש חזרה! – קראה אשה אחת מוכרת תפוחים בשומה מטבע אחת בתוך מטפחת מקבצת הנדבות. וכמוה עשו גם יתר הנשים החנוניות ובעלות הסלים.

– ישלח ה' “מזל ברכה” בפדיונך – ברכה ה“מקבצת” את כל אחת מהנותנות ותנענע בראשה מעלה ומטה ותשא את עיניה למרום – והרוחת היום מאה שקלים! –

– לו גם שלשה! – ענתה האחת ותנענע בראשה הצדה כמטלת ספק בברכתה.

– ולו גם אחד! ענתה השנית.

– אנכי לא אתנה! – קראה אשת אחת מוכרת אגוזים בעבור מקבצת הנדבות על פניה – אך חצי שקל הרוחתי היום ואין ידי משגת לתת “נדבה”.

– אם תתני “צדקה” יעזרך ה' והרוחת היום כסף רב, כי רב אונים הוא להושיע! –

– כבר נתתי היום פרוטה אחת ל“הכנסת כלה” ואחת ליולדת עניה. גם בן ישיבה אוכל היום על שלחני –

– מי יודע אם לא בזכות זה הרוחת את חצי השקל אשר אמרת? –

– היא תמאן תמיד לתת צדקה לעניים. אנכי עשיתי לי לחק לתת ארבע פרוטות לצדקה מכל שקל שאני מרוחת – קראה אשה אחת מוכרת דגים אשר בשם “לאה מוכרת הדגים” תקרא.

– אשריך וטוב לך, צדקנית! –

– ולואי הייתי “צדקנית” ונתתי עוד יותר לצדקה, ואולי לא המר לי אז ה' ככה… ואולי שלח אז “רפואה שלמה” למחלת אישי – קראה לאה ודמעות נזלו מעיניה על חייה.

– אל נא תבכי, לאה! – נחמה אותה מקבצת הנדבות – ה' הרופא חולים ירפא גם את אישך והקימהו מחליו, כי צדיק הוא אישך וירא אלהים ולא לו לשכב על ערש דוי.

– ולואי תקוים ברכתך, חנה רחל היקרה! – קראה לאה בהניעה את ראשה ממעלה למטה – מי יודע את צדקת אישי ויראתו את האלהים כמני?… גם בשכבו על ערש דוי לא יחדל מלמד תורה, בכל עת אשר ירוח לו מעט, הוא לומד תורה בעל פה. הוא בקי בכל התורה. הוא לא יצטער על מחלתו, כי אם כל כי לא יוכל לעסוק בתורה ותפלה ועבודת ה' כראוי… הה, חנה רחל! לו ידעת את טוב לבו… הוא לא יתרגז ולא יתקצף כחולים אחרים. הוא לא יתאונן כלל על מחלתו, הוא לא יאנק ולא ישוע, אף כי עצמו מכאוביו. הוא יתאונן אך על כי נטל עלי לעמול הרבה ולשבת בימי הקור ברחוב. הוא התחנן לפני פעמים רבות כי אכניסהו לבית־החולים למען יקל לי. אבל חלילה לי מעשות כדבר הזה… הה, חנה רחל, לו ידעת עד כמה נשבר לבי בקרבי ועד כמה תמס נפשי למראה ענויו הרבים… היום עוד הורע מצב בריאותו ורפיון גוו גדל מאד… הה, רבונו של עולם! לו חליתי אני במקומו!… צדיק הוא וירא אלהים, ואנכי אך אשה חוטאת…

– אל נא, לאה, תפתחי פה לשטן, חלילה! – קראה מקבצת הנדבות אשר דברי לאה העציבוה ויגזלו דמעות מעיניה – את תהיי בריאת אולם¹ וגם אישך ישוב לאיתנו.

– הלואי, אמן! – ענו אחריה נשים רבות.

– אולי תסבבי עמדי, לאה – קראה אליה המקבצת – על פתחי החנויות לקבץ נדבות כאשר תעשי כפעם בפעם?

– הבה נלכה! – קראה לאה ותמח דמעה מעיניה ותמסר את שלשת סלי הדגים אשר לה, העומדים על ספסל נמוך, לאשה אחת מוכרת ריאות וכסלים, להשגיח עליהם ולמכר מהם לכל הבא לקנות, ותלוה אל המקבצת על דרכה.

– מכנסים שלמים! – נשמע קול אשה אחת הנושאת סל מלא מכנסים ישנים בידה – מכנסי גברים! שלמים בלי כל קרע! –

– בגדים ישנים! ארבע כנפות! סינורים! מכנסי נשים שלמות! – נשמע קול איש מפתח חור צר, באחת מקירות הבתים, המלא בגדים ישנים ובלואי סחבות.

– איש צעיר! אנפילאות של צמר! עבות! חמות! אין כמוהן בכל העולם! –

– נעלים חדשים! זה עתה נתפרו! – קראה אשה אחת נושאת סל מלא נעלים ישנים, ירוקים מזוקן, בידה.

– ערב שבת היום! ערב שבת! יהודים, קנו שומים! –

– זהב טהור! זהב! שלש פרוטות הליטרא! הנה! הנה! זהב! דגים קטנים בשלש פרוטות הליטרא! דגים העולים על שלחן מלכים! –

– דגים! דגים! מאה, נשים, בליטרא! –

____________________ 

 

II    🔗

– שלום לך, מרצלינו! – קרא אחד מבני עם הארץ, איש צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנה, פניו אדומים ומלאים אבעבועות וחוטמו עב ורחב, לבוש אדרת עור כבשים צהוב וכובע עור כבשים שחור על ראשו, חגור מעטפת צואר אדומה במתניו, אל שוטר הרחוב העומד בראש הרחוב, בגשתו אליו, ויושט לו את ידו.

– שלום, אנטניו! – ענה השוטר בלחצו את כפו באהבה.

– הנך מתנודד מקור, מרצלינו! – קרא אנטניו בצחוק – מדוע לא תלך לבית המזרח לחמם מעט את בשרך בכוס יי"ש? המעט הוא אשר קבצת היום מאת “יהודיך” ברחוב? הלא יום הששי היום, “היריד” של רחוב היהודים! היום הלא רבו מוכרות הדגים והבשר ברחוב, אשר לא תראינה את פניך ריקם… גם מוכרות התפוחים והפולים ויתר בעלות הסלים לא תקפצנה ידיהן ממך… הוי, כלי! יקחך שד משחת!

– יקח שד משחת את מגדלינה אשתי! בכל שעה ושעה תבוא אלי ותקח ממני את כל הכסף הנקבץ בצלחתי. השמעת, אנטניו? בכל שעה ושעה. היא תפחד פן אוציא את הכסף בבית המרזח, יקחנה שד משחת! היום כבר קבצתי שני שקלים, באלהים נשבעתי, שני שקלים! והיא לקחתם ממני! –

– אכן חכמה היא מגדלינה אשתך! הא! הא! הא! חי נפשי, חכמה! היא יודעת את נפשך, מרצלינו, כי לא תאמר “הון” בשתיה, הא! הא! הא! ולא באמת לא לקחה את כספך ממך בכל עת ועת, כי עתה היה מענדיל היהודי שבע־רצון ממך עד מאד. הא! הא! הא! אבל קשיטות אחדות היה לה להשאיר בצלחתך.

– אף קשיטה אחת לא תשאיר, באלהים נשבעתי, אנטניו! – קרא השוטר בחמה וינופף את אגרופו בקצף כאלו אשתו לנגד עיניו.

– ומדוע תתן לה את כל הכסף? –

– הלה לא אתן? הידעת את תנופת אגרופה, אנטניו? אתה לא תדענה, כי עליך לא הניפה את אגרופה; אבל אנכי אדעה. אנכי חשתי טוב טעמה ולא אכחד כי אפחד ממנה מאד. גם בבאי הביתה אני ירא מפניה לבל תכבדני במהלומות אגרופה, ביחוד, בבואי שותה שכור הביתה – כי אז תכני מכות נאמנות ולא תדע רחם – ומה גם בעמדי ברחוב, כי מה אעשה אם תרים את ידה עלי ברחוב, כאשר עשתה לפני ירח ימים, כי באה לבקש ממני את הכסף ולא נתתי לה ותכני על הלחי פעמים עד כי צללו שני בפי? לאשרי לא עבר אז אחד הפקידים ברחוב על פני…

– אכן אשת חיל לך ואנכי לא ידעתי! – קרא אנטניו בצחוק – אבל – הוסיף לדבר – כל עצמותיך תרעדנה מקור, גם לי קר מאד, הבה נלכה לבית מענדיל וקנית חצי לוג יי"ש לך ולי.

– הלא אמרתי לך, אנטניו, כי אין כסף בצלחתי, אך קשיטה אחת, ומענדיל, ילך לעזאזל, לא יתן לי בהקפה באמרו כי לא אשלם –

– הממך, שוטר רחוב היהודים, יבצר להשיג מעט כסף לקנות יי"ש ומה גם ביום הששי? עבור נא ברחוב ובטוח אני כי לא תשוב ממנו ריקם, ואף כי, בלי ספק, כבר לקחת מסוחרות הרחוב כסף היום, יודע אני כי לא תבוש לבקש מהן עוד הפעם –

– באלהים נשבעתי, כי צדקת, אנטניו! – קרא השוטר שבע רצון – הבה! קומה ונלכה! וראית גם את מוראי אשר אפיל על היהודיות בעברי דרך הרחוב, את החבלים אשר אחלק באפי ליושבים ברחוב ולעוברים בו, את משטרי אשר אעשה ופקודותי אשר אתן ורוית נחת וענג.

– הבה נלכה! – קרא אנטניו גם הוא וילכו.

– ציפה! מהרי נא והביאי את קדרת הגחלים החנותה! – נשמע קול אחת החנוניות מפתח אחת החנויות לנערה אחת היושבת מחוץ להחנות על ספסל אחד ומחממת את ידיה בחם הקדרה ממעל לה – הנה הוא הולך! מהרי! אך… הנה הוא קרוב אל החנות ובהביאך את הקדרה החנותה יראנה. מהרי נא והסתיריה מתחת לשמלתך.

הנערה מהרה לעשות כאשר צותה גבירתה.

– הראית, אנטניו? – קרא השוטר אל רעהו בהראותו באצבעו על הנערה – הנערה ההיא הסתירה את קדרת הגחלים תחת שמלתה ביראתה מפני, הא! הא! הא! אך אנכי אחשף את שוליה על פניה ומצאתי את אשר הסתירה. ראה נא, אנטניו, הנערה הזאת יפה עד מאד, יקחנה שד משחת! וכפעם בפעם אני אוהב לגשת אליה ולהשתעשע אתה ואין מוחה בידי, כי שליט אני ברחוב הזה. השמעת, אנטניו? הא! הא! הא! שליט אני ברחוב הזה, באלהים נשבעתי! –

– הראני נא את גבורתך ואראה! קרא אנטניו.

– ציפא! נערה יפה! – קרא השוטר בצחוק בגשתו אליה ויחזק בסנטרה.

– גש הלאה, מרצלינו! – גערה בו הנערה ותהדפהו מאתה בשתי ידיה – אל תעיז לנגוע בי.

– אל אעיז? הא! הא! הא! – צחק השוטר בקול ויגש שנית אליה – ומה תעשי לי אם אעיז לנגוע בך? – ובדברו תלש לה בלחיה ויצחק מלא פיהו.

– הרף ממני, מרצלינו! – התחננה הנערה – מדוע זה בחרת בי להציקני בתעלוליך כל הימים יותר מבכל נערות הרחוב?

– מדוע? יען כי כלן מגולות הן ואת יפה פיה והנני אוהבך! – קרא השוטר בצחוק ויכה בידו על כתפה לאות חבה.

– רב לך פשק שפתים ודבר דברי נבלה כאלה באזני! – קראה הנערה בקצף.

– הראית, אנטניו? ציפא היא צנועה גדולה, הא! הא! הא! ובכל זאת מה רבה תשוקתה לחתן! הא! הא! הא! ציפא! אולי תבחרי בי ל“חתן” לך? תני לי ידך ציפא, ואת אשתי אשלח לעזאזל! באלהים נשבעתי! מה תאמרי ציפא? הנני גבר ככל הגברים ולא נופל אני מהבחורים… לולא היינו במקום רואים, כי עתה נשקתיך הפעם…

– גש הלאה, נבל! – התמרמרה הנערה אל השוטר ופניה אדמו מקצף ותאטם את אזניה – ואם אין אתאונן עליך באזני פקיד הרחוב….

– את תתאונני עלי באזני הפקיד? ומה זה הסתרת תחת שמלך, ציפא? – קרא השוטר בצחוק ויקרץ בעינו למול אנטניו.

– אין דבר! – ענתה הנערה במבוכה.

– אין דבר? – קרא השוטר וישפל את עיניו ארצה להביט על ראשי נעליה ושולי שמלתה – הא! הא! הא! ומדוע זה לא תברחי מפני לבוא החנותה כאשר הנך עושה כפעם בפעם בגשתי אליך? הבה נא ואראה הכנים דבריך אם אין – ובדברו תקע את רגלו מתחת לשמלתה וירימה מעל הארץ – קדרת גחלים לוחשות! – הרעים השוטר בקולו – קדרת גחלים בחוץ! על יד החנות! הוי, מפרת חק! כסף ענושים תשלמי! –

הנערה מהרה החנותה ותּקרא בקול בוכים: "מה יבקש הנבל הזה ממני? כל הימים ידריכני מנוחה ולא ירף ממני וכבר כשל כח סבלי, אברחה! אברחה מפניו ובקשתי לי שֵרות במקום אחר, ברחוב אחר! –

– כסף ענושים! כסף ענושים! – קרא השוטר בהראותו באצבעו על קדרת הגחלים.

– בי אדוני, מרצלינו! – התחננה החנונית לפני השוטר – הא לך שתי פרוטות ולך לך לדרכך ואל תפריעני מ“פדיוני”.

– לא! שתים לא אקח! ארבע תלי לי! – קרא השוטר.

– הא לך שלש! – קראה החנונית ותתקע בידו מטבע של שלש פרוטות, ויעזב את החנות וילך לו.

– התחלה כבר עשיתי, אנטניו! – קרא השוטר בצחוק.

– אכן איש חיל אתה, מרצלינו! – קרא אנטניו בהכותו בכפו על שכם השוטר פעמים.

– עוד תראה, אנטניו, את ידי הנטויה ורגלי השלוחה! – קרא השוטר ויפן לכל עבריו לראות אם לא יוכל השתמש באבריו אלה למעשה כרגע.

– פעסיא! – קרא השוטר אל אשה צעירה אחת העומדת בפתח חנות קטנה לממכר חלב, חמאה וגבינה, ויגש אל החנות – תני לי גבינה קטנה!

– גבינה? מדוע אתן לך גבינה? האם הגבינות בחנם תקחנה? “מכות” אתן לך ולא גבינה! – ענתו החנונית.

– תני לי מה שתתני, כי אוהב אני גבינה מכל המינים –

– חא! חא! חא! – צחקה החנונית בקול בפנותה אל נערתה – הוא יבקש כי אתן לו “מכות” בחשבו כי מין גבינה הן, חא! חא! חא! מי יתן ובאו עליו כל חלי וכל מדוה וכל מכות מצרים. הנראה זולל כזה? – ובפנותה אחרי כן אל השוטר קראה באמץ רוח: “לא אתן, מרצלינו! בזעת אפי אקנה לי גניבה, במיטב כספי אשלם בעדה ואתה תבקשנה בחנם”

– אם לא תתני לי אז אקח בעצמי! – ובדברו חטף לו גבינה אחת מעל השלחן ויעזב את החנות.

החנונית צעקה בקול ותקללהו קללות נמצרות; אבל הגבינה לא הושבה לה עוד.

– הגבינה הזאת – קרא השוטר בגשתו אל רעהו – תהיה לנו לפרפרת אחרי היי"ש.

– כן דברת, מרצלינו! – קרא אנטניו שבע רצון.

– אנטניו! החפץ אתה לקטר גליל קטרת? –

– חפץ אני! –

– חכה נא מעט, והשגתי שני גלילי קטרת לי ולך –

– יענטקא! – קרא השוטר אל אשה אחת באה בימים, בבאו לחנות אחת, אשר מלבד כל מיני מכלת נמצאו בה גם חבילות טבק וגלילי קטרת לממכר – תני לי שני גלילי קטרת!

ותתן לו.

– זה הפעם השלישית היום אשר יקח ממני גלילי קטרת! – התאוננה החנונית באזני אחת מקונותיה – ולואי נחנק בעשן גלילי הקטרת, אב נעים שבשמים!.

– ומדוע זה תתנים לו? –שאלה הקונה.

– מדוע? ומה אעשה אחרת? הן אין לי תעודת ממכר עליהם – והנני יראה מפניו.. והאם יסתפק בזה? המעט הוא הכסף אשר אתן גם לו גם פקיד הרחוב, כפעם בפעם, בעד השתיקה?…

– הא לך גליל קטרת, אנטניו! – קרא השוטר אליו בצאתו מן החנות – הנך רואה, אנטניו, כי שליט אני ברחוב הזה וכל חפצי לבי ינתנו לי.

– כן, מרצלינו, שליט אתה ברחוב הזה וחבלים נפלו לך בנעימים! – קרא אנטניו בהביטו אליו בעיני קנאה.

– הרואה אתה, אנטניו, את שק שבלת השועל המוצג שמה לפני החנות מחוץ? הדבר הזה הוא נגד החק, הבה ונגשתי שמה –

– מדוע זה שמת את השק בצדי הרחוב? – שאל השוטר בקצף את איש צעיר לימים העומד בפתח חנותו ומראה בחפניו גרעיני שבלת שועל לאחד הקונים, ובדברו בעט ברגלו בשק עד כי נפל ארצה וגרעינים רבים ממנו נפזרו לכל עבריו.

– הוי, מה זאת עשית לי, מרצלינו! – התמרמר אליו החנוני.

– הבא את השק החנות! – קרא השוטר בקול נגיד ומצוה.

– אל נא, מרצלינו! אל תדרש ממני כזאת – התחנן החנוני – השק הזה ימשך קונים לחנותי.

– אם כן, תן לי עשר פרוטות! –

– עשר פרוטות? עוד לא הרוחתי היום עשר פרוטות! הא לך ארבע! –

ויתן לו ויעזב את החנות.

– עוד ארבע פרוטות נוספו לי, אנטניו! – קרא השוטר שבע רצון בגשתו אל רעהו.

אחרי עברם צעדים אחדים ראה דלי מלאה דבדבניות מטגנות עומדת לפני פתח אחת החנויות ויקרב אליה ויחטף את כוס המדה מיד החנונית וישאב בה מן הדלי ויגיחה מלאה אל פיו וילך לו.

אזניו הקשיבו מאחריו קללות החנונית וחרופיה; אבל הוא הרים קול צחוק מוזר ופרוע ויעש את דרכו הלאה.

– מה טוב חלקך, מרצלינו, ומה נעים גורלך! הנני מקנא בך! –

ברגע זה אפפו חנוניות אחדות ונערותיהן את אחת הנשים העוברות ברחוב ותמשכנה אותה כל אחת לחנות, ואז מצא לו מרצלינו שעת כושר להראות את גבורתו ועצם ידו ושלטונו ברחוב, וימטר מכות ומהלומות על ראשי החנוניות ונערותיהן, בקראו: “הוי, יהודיות ארורות! למה זה תתנפלנה על עוברות לבטח ברחוב ותחסמנה בפניהן את הדרך?!”

המוכות נסו לעברים שונים וקול צעקותיהן וקללותיהן נשמע מסביב.

ואנטניו התבונן אל המחזה הזה ויצחק בלי הפוגות ונפשו רותה לה נחת וענג.

פתאם ראה השוטר איש אחד מכסה בקמח הולך בצדי הרחוב, וימהר וירץ אליו ויאחז בכנף בגדו ויסחבהו אל תוך הרחוב.

– מה פשעי ומה חטאתי? – ילל האיש.

– הטרם תדע דבר החק כי אסור לאנשים מגאלים בקמח ללכת בצדי הרחוב? – קרא השוטר וירקע ברגל וידחפהו מאתו הלאה ויכבדהו במהלומות אחדות.

– הוי, ראש חמור! – התמרמר אל השוטר איש צעיר לימים, לבוש בגדי פאר, אשר עבר על פני השוטר ברגע ההוא וירא את המחזה הזה – איך נואלת להאמין כי חלה הפקודה הזאת גם על רחוב היהודים? הן מטרת החק הזה היא: לשמר על העוברים בצדי הרחובות לבל יגאלו בגדיהם בקמח, וזה יתכן אך ביתר הרחובות ששם ילכו האנשים בצדי הרחובות ולא באמצעיתם; אבל ברחוב הזה הלא לא ילכו האנשים בצדיו כי אם באמצעיתו, ואם כן הדין נותן להפך: לגרש את האנשים המגאלים בקמח מאמצע הרחוב, ששמה יעברו העוברים, לצדי הרחוב, ששמה לא יעברו העוברים, לרגלי קרשיהם הצרים והסחורות המוצגות שמה לפני פתח כל חנות.

– לא אבקש ממך כי תורני איך להתנהג! – ענהו השוטר ויעקם את שפתיו – אנכי שם לב אך אל החק בעצמו, שעלי לשמרו ולמלא אחריו, ולא אל מטרתו.

– ומי נתן לך הרשות להכות את האיש הזה? בחק נאמר רק כי יגרשו השוטרים אנשים כאלה מצדי הרחוב; אבל לא להכותם –

– לא אשאל את פיך ואת פי אחרים בחפצי להכות איזה איש. שוטר אני ועלי לשמר על הסדר. ולי הרשות להכות את מפריעי הסדר – ובדברו את הדברים האלה גרש עוד אנשים אחדים אשר היו מגאלים בתבן ומוץ, במוך וזפת, גם נשים אחרות נושאות סלים בידיהן, מצדי הרחוב, ויכבד את כל אחד מהם במכות אגרוף, כמו למורת רוח האיש הצעיר ולהראות לאנטניו כי אך הוא השליט ברחוב ואין מי מוחה בידו מעשות כחפץ לבו.

____________________

 

III    🔗

– הנה השוטר הולך! – נשמע קול הנשים, מוכרות הפולים והתפוחים ויתר בעלות הסלים, קוראות זו לזו – מהרנה והתרחקנה הצדה!

אבל לא כלן הספיקו להתרחק והשוטר בעברו ביניהן בעט ברגלו בהסלים אשר פגש באמצע הרחוב עד כי פולים ותפוחים רבים נפזרו על הארץ וצעקות וקללות נשמעו מכל עברים.

– הה, פולי! פולי! קללת אלהים עליו! –

– יכרת מארץ החיים! –

– “עשר מיתות משונות עליו”!

והשוטר יפנה כפעם בפעם אל בעלות הסלים פעם אל האחת ופעם אל השנית לאמר:

– תני לי, חוה, פולים יבשים מעט! –

– הלא כבר נתתי לך היום זה פעמים! –

– תני לי גם פעם שלישית! –

ותתן לו האשה פולים מלא חפנה, ובשומה את פניה אל שכנתה קראה בכעס: “יתן ה' ונהפכו לרעל ומרורת פתנים בקרבו!”

– תני לי, שרהקע, תפוח אחד! –

– הוי, גזלן! למה זה קמת היום לרוששנו! האם לא תדע כי תפוחי ימכרו בשתי פרוטות האחד? – התאוננה מוכרת התפוחים.

אבל זרוע השוטר אשר נחת ברגע ההוא על ראש האשה המריצה לתת לו את אשר בּקש מאתה.

– כדור מות, כגדל התפוח, יחת בו! – קללתו האשה בלכתו ממנה.

– הלואי, אמן! – ענתה אחריה אשה אחת מוכרת אגסים.

– שתי פרוטות תני לי! – קרא השוטר אל אחת ממוכרות הריאות, המעים והכבדים בגשתו אליה.

– הלא כבר נתתי לך היום שתי פרוטות! –

– שתי פרוטות תני! ואם אין אגרשך מפה! –

– הלואי תוציאן לצרכי מחלתך! – קראה האשה אליו ותתן לו את שתי הפרוטות. – הוי, טפשה! מרצלינו לא חלה מעודו! – קרא השוטר בצחוק מוזר ופרוע – האף אין זאת, אנטניו? – הוסיף לדבר בפנותו אל רעהו – מרצלינו לא חלה מעודו ולא יחלה! האף אין זאת, אנטניו? וירא אנכי גם מחמת מגדלינה אשתי, כי אם אנסה לחלות ולבלי הכנס כסף לצלחתה תרוצץ את גלגלתי, באלהים נשבעתי, תרוצץ את גלגלתי! אתה לא תדענה עוד, אנטניו! אבל אנכי אדעה, יקחה שד משחת!

וגם בעברו על פני יתר המוכרות האלה לא היו פיו, ידיו ורגליו בטלות. בפיו דרש מכל אחת מהן לתת לו פרוטות שתים ושלש – יש אשר הסתפק גם באחת – בידיו קבלן מידן ויכניסן לצלחת, או דחף את אלה שלא אבו למלא חפצו, וברגליו בעט בהן ובסליהן או רדף אחריהן בגרשו אותן מן הרחוב.

– נשים מוכרות דגים! – נשמע פתאום קול אשה אחת מוכרת אגוזים קוראת אל מוכרות הדגים – הנה הוא הולך! –

– אויה! הרוצח הולך וקרב! –

– אבוי! הנה השוטר בא לגרשנו מפה! –

– הלא לפני שעה נתנו לו כסף! –

– הנני נסה מפה! –

– לא! לא אנוסה! עוד לא הרוחתי היום אף חצי שקל ואני ובני ביתי גועים מרעב –

– ואני עוד לא הכינותי חלות, שומן וגריסין לשבת! –

– ואני עוד לא הכינותי מאומה לשבת! –

– לאה למה תעמדי? הבה ננוסה מפה! –

אבל לאה לא משה ממקומה. היא לא שמעה גם את קול הקורא אליה גם את השאון והמהומה אשר מסביב. היא היתה תפושה במחשבות אחרות. היא ישבה לה על הספסל האדום ומשני עבריה על הספסל סלי הדגים אשר לה, ועיניה מביטות לארץ. היא יושבת פה ברחוב, אבל רוחה הוא במקום אחר, במעונה על יד מטת אישה החולה… היא שבה זה עתה משם, ומה נשבר לבבה בקרבה… היא מצאה אותו חלש מאד, עד כי לא עצר כמעט כח לדבר. פניו נהפכו לירקון, נשימתו קצרה מאד וקולו כמו שנה… יום רע כזה לא היה לו עוד מעת שכבו על ערש דוי… היא הגישה לו מעט מרק; אבל הוא לא טעם ממנו… מה גדלה מצוקת נפשה לראות זאת בעיניה… מה חפצה אז כי תחלה היא במקומו והוא ישוב לאיתנו!.. היא עמדה על יד מטתו ותתבונן אליו ברוח נשברה ועיניה מלאו דמעה, אך התאפקה ברב כח כי לא תפרץ החוצה, לבל יראה זאת הוא ולבל יפול לבו עליו, חלילה…. והוא?… הוא לא נאנק ולא התאונן כי אם הביט אליה בחמלה ורחמים ורבים… הוא אחז אחרי כן בידה וישח מארץ אמרתו: “לאה… צר לי עליך… הנך מתנודדת מקור… עוד לא בא… אכל אל פיך… לא אוכל ראות גם בצרת הילדים… הנם רעבים ונקשים… אנא… הביאיני לבית החולים…” דבריו אלה קרעו לבה לגזרים “אל נא, זלמן! – ענתהו בתחנונים – אל נא תבקש כזאת ממני… טוב לי המותה מהביאך לבית החולים… ה' יעזרנו!” – אחרי כן אחזה תרדמה את אשמרות עיניו וירדם. כל הלילה נדדה שנה מעיניו ולכן שמחה מאד בהרדמו עתה; אבל הילדים הרימו קול בוכים ויבקשו אכל לנפשם “הסו, רשעים! – גערה בם בקצף – אל תעוררו את אביכם משנתו, רשעים! אביכם חולה מסכן ואתם אך אל האכל תשאו נפשכם. אנכי הנני רעבה מדי יום ביומו ולא אתאונן על זה כלל. הסו נא “השד לא יקחכם” ולא תמותו ברעב. עוד מעט ואלך הרחובה ואולי ישלח לי ה' “פדיון” טוב, וקניתי לחם לכם”; אבל הילדים לא חדלו מבכות ומשוע, וזלמן התנודד מעט כמו מתעורר הוא משנתו, חמתה עלתה עד להשחית ותתנפל עליהם ותכם מכות אכזריות. היא הכתה אותם בחמה וכעס והילדים נדמו ולא השמיעו עוד קולם; אבל מה הכה אותה לבה על זה אחרי כן. ילדים רכים הם…. ועוד לא הסכינו לענות ברעב נפשם… היא פנתה מהם אל החלון ותבך בכי תמרורים “רבונו של עולם! יסר נא אותי, אשה חוטאת, ולא את אישי הצדיק וילדי הרכים…”

היא נגשה אליהם ותפצה אותם באמרים נעימים. את הילד דוד’ל הושיבה על המטה השניה אשר בבית ותכסהו בשמיכה ותשקהו, ואת הילדה הבכירה ממנו, נחמה, צותה לבלי לסור ממטת אביה החולה, פן יקיץ משנתו ויבקש לו מה, והיא תלך אל הרחוב והביאה להם גם לחם לאכלה. אבל הוא הקיץ אז משנתו וירמז לה באצבעו כי תקרב אליו. “לאה!” – קרא אליה בקול נמוך מאד בגשתה אל המטה – הנני רואה כי… ימי ספורים… עוד מעט ואלך בדרך כל הארץ…" “אל נא, זלמן! – שסעה את דבריו – אל תחטא לאלהים… עוד תשוב לאיתנך בקרוב” “הניחי לי לכלות את דברי – חנן את קולו – לאה! אל נא… תתאבלי במותי… במותי יוסר עול כבד מעליך… לך ולהילדים ישפק רוח מסחרך די והותר… אל נא תתאבלי… ה' “דין אלמנות” לא יעזבך”. היא לא עצרה כח עוד להתאפק מבכי וזרם דמעה פרץ מעיניה, ותבקשהו בדמעות שליש כי לא יחשב מחשבות נוראות כאלה, כי יקוה לה' “הרופא לכל בשר” כי יקימהו מחליו, ותלך לקרוא לרופא. הרופא בא וירגיע את רוחו, כי חולשתו ביום הזה “סימן טוב” הוא כי רפתה מחלתו וכי מעתה ילך מצב בריאותו הלך וטוב… אבל בצאתו החוצה הגיד לה כי מסכן גדול הוא.. הוא הגיד לה כי נחוץ לו יין טוב לחזק את גוו, הוא יעצה לפנות לגבאי “בקור חולים”… אבל היכל² תוכל לעשות כדבר הזה?… זה כשנה וחצי אשר הוא שוכב על ערש דוי ולא קבלה כל נדבה לצרכי רפאות מחלתו… התדרש היום עזרה מה“בקור חולים”?… היין אמנם נחוץ מאד… אבל היא לא תוכל… כל ימי חייה לא קבלה מתנת חסד מאיש…. המדה הזאת באה לה בירושה מאבותיה הצדיקים, זכרונם לברכה… היא לא תוכל לבקש חסד… היא תבחר במות מבקש חסד ונדבות… לא! החליטה בלבה, לא תפנה לגבאי בק"ח, היא תלך הרחובה וה' ירחם עליה וישלח לה “פדיון” טוב וקנתה את היין בכספה.

אבל זה כשעה אשר היא יושבת על יד סליה ועוד לא מכרה כי אם בעד שש פרוטות… הנה הן, חוה שרה האלמנה ויפה גרונה העקרה, כבר מכרו הרבה דגים והן לא תדענה מחסור. האחרונה היא גם עמוסה בכסף… והיא?… הילדים רעבים… וזלמן… הוא יבקש לו, בלי ספק, מה להשיב את נפשו ואין כל בבית… היין היה משיב את נפשו ויתן לו כחות חדשים….

היא יושבת פה ומה חפצה עתה להיות בבית… לראות את שלומו… להיות על ידו… אבל עליה להיות ברחוב… לחכות ל“פדיון”..

“רבונו של עולם!” – הגתה ברוחה הקשה – מדוע זה תיסרנו ככה? מדוע תשפוך עלינו את כל זעמך?.. אם לא תחמל עלי, מדוע לא תחמול על זלמן הצדיק?…. והילדים, אלה הצאן מה חטאו?… מדוע כה הורע מזלנו?.. “המגיד” אמר בדרשתו בבית התפלה, כי ה“עולם הזה” נתן אך לרשעים, יען כי אין להם חלק ל“עולם הבא” ולכן טוב להם בחייהם ורע במותם, לא כן הצדיקים, להם נתן ה“עולם הבא” ובעולם הזה חייהם רעים ומרים, וכן שמעתי גם מפי זלמן פעמים רבות… אבל… גם העולם הזה עולם הוא… ולא טוב לחיות בו חיים רעים ומרים ולשאת עמל ותלאה… אין אנכי מבקשת חיי אשר וענג כי אם חיים פשוטים ושלוים, חיי בריאות ופרנסה… גם בחיי עני אמצא חפץ אם אך יהיה אישי בריא אולם…"

– לאה! – נשמע פתאם קול לאזניה הוא קול השוטר אשר נגש אליה וינח ידו על שכמה – לכי נא ואספי כסף מכל מוכרות הדגים בעדי, כאשר תעשי כפעם בפעם, עשרים מוכרות דגים פה! לכי נא והביאי לי ארבעים פרוטות, שתי פרוטות לכל אחת, השמעת, לאה? ארבעים פרוטות!

כל דמי עורקיה רתחו בקרבה מכעס ומרירות: “מה חפץ הנבל הזה עוד? הלא כבר נתנה לו היום כסף פעמים וככה גם יתר מוכרות הדגים ברחוב! עוד צרה חדשה נוספה על צרותיה היום, בכל שעה ושעה הוא בא לדרש פרוטות חדשות, אישה חולה מסכן ואין לה במה להשיב את נפשו….. היא וילדיה רעבים ללחם… והוא לא יאמר “הון”. היא מחכה עתה “לפדיון” פרוטה בעינים כלות וכמו “להכעיס” מכרה היום אך מעט דגים והנה בא הנבל הזה עוד הפעם לדרש דמים – ועוד הוא דורש כי תאסף היא את הכסף למענו, בעוד אשר ראשה סובב הולך עליה כגלגל ולבה מלא מרירות ויגון…. לא! לא תאסף את הכסף למענו ויהי מה!…”

– גזלן – התמרמרה אליו לאה – הלא כבר נתנו לך היום כסף פעמים! ומה אתה חפץ עוד?

– את הכסף ההוא לקחה ממני מגדלינה, יקחה שד משחת! ועתה צמאתי למעט יי"ש – ענה השוטר בצחוק.

– סובא! שכור! חלי־רע עליך! – התמרמרה אליו ציפה גרונה העקרה – מתי אינך צמא ליי“ש? החבית יי”ש תנתן לך ומצא לך?

– רב לכן פשק שפתים, את הכסף תנה לי! – קרא השוטר בקול נגיד ומצוה.

– הלא בתתנו לך את הכסף בפעם האחרונה נשבעת לנו שבעי שבעות כי לא תבוא עוד היום לגרשנו מפה ולדרש כסף מאתנו, ולמה זה לא תשמר מוצא שפתיך, רוצח?! – שבה ציפה גרונה להתמרמר אל השוטר.

– אם כן לא תחזיקיני לאיש אמונים! – צהל השוטר בקול ובפנותו אל לאה קרא: “לכי נא, לאה, ואספי את הכסף!”

– הנח לי הפעם! – התחננה לאה מלפני השוטר.

– הנח לה כי מרת נפש היא! – מלאה אחרי דבריה חוה שרה – בעלה הנהו עתה חולה מסכן….

– אם כן אגרש את כלכן מפה! –

– אנכי אאספה למענך את הכסף הפעם! – קראה חוה שרה אל השוטר.

– טוב! ואת, לאה! – הוסיף לדבר בפנותו למול לאה ובהניעו לעמתה באצבעו פעמים אחדות כמו לאימה – תתחרטי על הדבר הזה!…

– אבל התבטיחנו, מרצלינו, כי אחרי אשר אתן לך את הכסף לא תקרב עוד היום אלינו? – שאלתהו חוה שרה.

– באלהים נשבעתי! – קרא השוטר בהניחו את ידו על לבו – כי לא אקרב עוד היום אליהן ולא אגע בכן היום לרעה.

– נשים! נשים! תנה כסף בעד השוטר! שתי פרוטות לכל אחת! – קראה חוה שרה בעברה בין מוכרות הדגים.

– אנכי לא אתן אף פרוטה אחת כי עוד לא הרוחתי היום אף עשרים פרוטות! – קראה אשה אחת בעלת סל דגים קטנים ודקים כשבלים.

– וגם אנכי לא אתן כי אם פרוטה אחת! – קראה אשה אחת בעלת סל דגים גדולים.

– ואנכי לא אתן אף חצי פרוטה! – קראה שלישית.

– הבעדי אקבץ את הכסף? – התמרמרה חיה שרה אל הנשים – אתן לא תחפצנה לתת? טוב אפוא, אלכה ואגידה זאת להשוטר.

כעבור רגעים אחדים נקבץ כל הכסף ויתן ליד השוטר.

ברגע ההוא נגשה נערה אחת אל לאה ותקן ממנה שתי ליטרות דגים בעד ארבעים פרוטות. עיני לאה אורו… בעד שלשים פרוטות תקנה מעט יין לבעלה, בעל המרזח הוא מכרה וגם בעד שלשים פרוטות ימכר לה יין טוב, אף כי לאחרים לא ימכר מהיין הטוב לחולים בעד סך מצער כזה, ובעד עשר פרוטות תקנה לחם לה ולשני ילדיה… והפרוטות האחדות הנמצאות כבר בצלחתה ביחד את אשר תרויח עוד ביום הזה תהיינה לצרכי השבת…

– התראה, אנטניו? – קרא השוטר אחרי קבלו מיד חוה שרה את הכסף אשר אספה למענו, בהראותו באצבעו על מטבעת הכסף של ארבעים הפרוטות אשר קבלה לאה ברגע ההוא מקונת דגיה – בעוד רגע תהיה המטבע הזאת בידי! נקם אקח ממנה הפעם על אשר מאנה לאסף את הכסף בעדי הפעם. ויגש אל לאה ויקרא:

– הראי נא את המטבע הזאת כי מזויפת היא.

לאה נבהלה ופניה חורו כמת…

– לא, אינה מזויפת, עוברת היא לסוחר! – קראה לאה ופניה הפיקו מבוכה נוראה, ותחפץ להסתיר את המטבע בצלחה; אבל הוא מהר ויוציא המידה בחזקה ויתבונן בה לשני עבריה ויקרא:

– מזויפת! מזויפת! לכי נא אתי לבית הפקידות!

– אוי לי – יללה לאה – זה עתה לקחתיה מיד נערה אחת.

– אחת היא לי ממי לקחתיה, לכי נא אתי לבית הפקידות! שמה תרצי את עונך בבּית האסורים! – הרעים עליה השוטר בקול.

"לבית הפקידות?, חשבה לאה במרירות, אוי לשברה!… אסון גדול לא פללה מעודה! מה יהיה גורל אישה וילדיה בלעדה?…

– הרף נא ממני, מרצלינו יקירי! – התחננה לפניו – הלא טוב לב אתה ולמה זה תמיט עלי שואה? חוסה נא עלי, על אישי החולה ועל ילדי הרעבים!

– לא! מרצלינו איננו טוב לב! לבית הפקידות! –

– הא לך שתי פרוטות והרף ממני! –

– לא לבית הפקידות! –

– הא לך ארבע פרוטות! –

– לא לבית הפקידות! –

– הא לך שש פרוטות! –

– טוב אפוא; אבל את המטבע הזאת לא אשיב לך לבל תתננה לאחר בתור טובה. את המטבע הזאת אשליך אל הנהר.

– אוי לשברי! – יללה לאה במרירות – ארבעים ושש פרוטות! עוד לא הרוחתי היום סך כזה! ומה אעשה עתה? הה, אישי וילדי!…

גם יתר הנשים נדו ללאה ותשתתפנה בצערה.

השוטר עזב את הנשים האלה ויקרא לרעהו בצחוק: המטבע הזאת “מזויפת” היא. הא! הא! הא! מי יתן והיו לי מטבעות רבות כמוה! –

עוד הרחיק השוטר ממוכרות הדגים והנה סגן פקיד הרבע נראה ברחוב מרחוק, הולך הלך וקרב אל מקום מוכרות דגים. השוטר נגש שנית אל הנשים ויקרא:

– עזבנה את הרחוב כרגע! מהר! מהר! לכנה לכן מפה! –

– גזלן! רוצח! – הרעימו עליו הנשים מכל עברים – הלא זה עתה לקחת כסף מאתנו! זה עתה! ומה תבקש עוד ממנו? הלא נשבעת כי לא תקרב עוד היום אלינו!

– הנה סגן פקיד־הרבע הולך! עזבנה את הרחוב! – הרעים עליהן השוטר בקולו ויפרש ארבות ידיו לשני עבריו כמגרש רחלים או תרנגולים.

– חוס נא!! רחם נא! –

– לא אוכל הושיעכן הפעם! מהר! מהר! הלאה! הלאה! –

– לא! לא נסור מפה! לא נעזב את הרחוב! –

– אף כי תכני עד מות לא אסור מפה! – קראה לאה.

– יהודית ארורה! עוד תעיזי להתקומם נגדי? – קרא השוטר ופניו אדמו מכעס וקצף ויחטף את אחד מסלי דגיה וישליכהו ארצה, עד כי הדגים הקטנים אשר בו נפזרו לכל רוח, ואת הספסל האדום אשר לה הרים מעל הארץ וישליכהו אל קיר החומה אשר ממולו וינפצהו ויהי לשבבים.

– אללי לי! הוה על הוה באו עלי! – יללה לאה ותספק כפיה – אויה, דגי.. דמי וזעת אפי! אויה, ספסלי…. כלי הבית האחד אשר לי…

– שוערים! סטפן! קאזמא! ברצל! – קרא השוטר בקול וינופף אצבעו למול שוערי החצרים הסמוכים, וכרגע נסבו השוערים על הנשים ויכון הכה ופצוע, וידחפון, ויסחבון, ויגרשון הלאה, הלאה לרחוב הזגגים.

וקללות ויללות, חרפות וגדופים נשמעו מכל עברים, עד כי היה הרחוב לחרדת אלהים.

– אכזר! רוצח! את כספנו השב לנו! –

– שכור! נבל! קללת אלהים עליך! –

– הרים וגבעות יפלו עליך! –

– עשרה “גזרי דינים” על ראשך! –

– חלי רע במעיך! –

–מכה טריה בגרונך! –

– הניחני להרים את דגי מעל הארץ, גזלן! –

– הלא הולכים אנחנו מפה ולמה זה תכונו? גזלנים! רוצחים! –

– הה, לפצעי! –

– הה, ראשי! ראשי! –

– הה שכמי! –

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­____________________ 

 

IV    🔗

ברגע ההוא נגש סגן פקיד־הרבע למקום המעשה. השוטר מהר להרים ידו למול כובעו.

– מה השאון הזה? – שאל את השוטר.

– את מוכרות הדגים גרשתי מן הרחוב! –

– ומדוע לא גרשתן עד הנה? – שאלהו סגן הפקיד בעין בוחנת.

– אנכי… אנכי… גמגם השוטר בלשונו וישפל מבטי עיניו ארצה – אנכי גרשתין עוד בבקר; אבל הן שבו ותבאנה אל הרחוב.

– אל תכזב בלשונך! – גער בו סגן הפקיד – הלא תדע כי דבר שקר שנאתי. בלי תפונה תקעו בכפך…

השוטר החריש ולא ענה דבר.

– לא אפקד עליך את העון הזה; אך תן גם לי חלק מהכסף – קרא סגן הפקיד ויקרץ עין.

– באלהים נשבעתי, כי מגדלינה אשתי, יקחה שד משחת, לקחה ממני את הכסף…

– ומה זה יצלצל בצלחתך? – קרא סגן הפקיד בהניעו את בגד השוטר.

– פרוטות אחדות נתנו לי עתה…הא לך חלק מהם – ובדברו נתן לו שלשים פרוטות.

– שמע נא, מרצלינו! – קרא סגן הפקיד בשומו את הכסף בצלחתו – הנני הולך מטעם מבקר תעודות המסחר לסגר את חנות מושה האלמנה ולהניח עליה חותם צר, כי לא לקחה תעודת מסחר לחנותה. לכן מהר נא ולך לפני והודעתה את הדבר הזה, ופנתה מהחנות את הסחורות הנחוצות לממכר, בטרם אסגר את החנות. הן לא צפון משכל לבך.. בלי תפונה תשלם לנו כגמולנו –

– טוב, אדוני! אני הולך כרגע! – וילך וירמז לאנטניו כי ילך גם הוא אחריו.

– לך נא גם אתה, אנטניו, אתי! – קרא השוטר אל רעהו בדרך – ועזרת גם אתה להחנונית לפנות את הסחורה מן החנות ונתנו גם על כפך…

– טוב! – ענה אנטניו בלב שמח.

אחרי עבור רגעים אחדים נראו ברחוב אנשים ונשים, נערים ונערות, ובתוכם שוטר הרחוב ורעהו נושאים בחפזון פסי ברזל, מסמרים, רקועי פחים ועוד, מחנות מושה האלמנה ומניחים אותם בחנויות אחרות הקרובות לה, או מביאים אותם למעון אחד משארי בשרה ומכריה אשר בחצר הקרוב.

כעבור עשרה רגעים בא גם סגן הפקיד למקום המעשה, ובראותו כי עוד לא כלתה העבודה, הסב את פניו לעבר השני אשר ממול חנות מושה ויקרא כפעם בפעם: “מהרו נא לכלות מעשיכם! עוד מעט ובא סגן פקיד הרבע לסגר את החנות”.

ואחרי אשר נתן לו השוטר אות כי כבר כלו את מעשיהם, קרב אל החנות ויסגרה וינח עליה חותם צר.

ומושה האלמנה הראתה לדעת, כי איננה כפוית טובה ותתקע בכף סגן הפקיד שטר אחד משטרות המדינה וחצי שקל ביד השוטר. גם לאנטניו נתנה עשר פרוטת.

– עתה נוכל ללכת לבית המרזח, מרצלינו! – קרא אנטניו – כי כבר יש לך כסף די והותר לחצי לוג יי"ש. גם פרפרת יש לך, גם לי עשר פרוטות.

– כן! אבל לו לא לקח סגן הפקיד ממני את שלשים הפרוטות, כי עתה היו לי עוד שלשים פרוטות, יקחהו שד משחת! התדמה כי זאת היא הפעם הראשונה שהנהו לוקח חלק מכספי אשר אקבץ ברחוב? כפעם בפעם מוכרח אני לתת לו חלק מכספי. יקחהו שד משחת! –

– מי יתן ועשו גם אותי לשוטר רחוב! – קרא אנטניו אל השוטר – וצברתי לי גם אני כסף והון כמוך.

– לא כל שוטרי הרחובות שוים! – קרא השוטר – שוטרי יתר הרחובות אין להם הכנסה רבה כהכנסתי. היהודים יחשבו לנו, השוטרים, לפרה חולבת טובה, באלהים נשבעתי, לפרה חולבת… ולולא הם שהיו לנו, כי עתה, באלהים נשבעתי, אכלנו לחם צר ומים לחץ וגם מעט יי"ש לא בא אל פינו… ומה גם כי ביתר הרחובות אין הנשים בעלות הסלים. גם ברחוב הזגגים וברחוב המטבחים מעט הוא מספרן מברחוב הזה, ומהן לי הכנסה רבה. אך בדבר אחד מעטה הכנסתי מהכנסתם, הלא תדע, אנטניו, כי ביום הראשון בשבוע, בימי חגינו וימי גנוסיא צריכות החנויות להיות סגורות עד חצי היום, ועל פקידי הרחובות ושוטריהם להשגיח על החנויות לבלי תפתחנה לפני המועד; אבל החנונים יתנו להם שכר קבוע לחדש, לבל ידקדקו עמהם הרבה, למען יוכלו להביא את הקונים, כפעם בפעם, אל החנויות. ברחוב המטבחים, לדוגמא, יותן לפקיד הרחוב ארבעה שקלים חדש ולהשוטר שני שקלים, והחנויות פתוחות שמה ביום הראשון והחגים כמעט לרוחה. אבל ברחוב הזה רבי החנויות הן של צרכי אכל נפש הפתוחות תמיד. והחנויות המעטות של יתר הסחורות, כמובן, לא תוכלנה לתת שכר גדול בעד הדבר הזה. לפקיד הרחוב יותן שקל וחצי ולי אך חצי שקל…

עוד לא כלה לדבר והנה קולות וצעקות, שאון ומהומה נשמעו מרחוק. השוטר ואנטניו מהרו לגשת אל מקום המעשה, והנה אחד החנונים ובחור אחד, משרת בחנות אשר ממולו, אשר קרא את אחד הקונים מחנות הראשון ויביאהו לחנות אדונו נצים, ומחרפים איש את רעהו.

– ממזר! חצוף! –

– כלב זקן! –

– הוי, יענקעל! – קרא השוטר אל החנונים בצחוק – מדוע תחשה? האם אין זרועך מושלה לך? כבדהו במנה יפה! הלא זקן אתה ממנו ואיך יעיז לחרפך? –

חיש היה ריב השפתים להכאת כפים והנצים החלו להכות איש את רעהו בעברה וחמה שפוכה.

– ואתה, זעליג? – פנה השוטר אל המשרת בלעג – הנך חסר אונים וכח! הן כבר תלש את כל שערות ראשך…

– המעט ממך כי לא תשקיע את האש ולא תשקיט את הריב, כי עוד תוסיף פחם ועצים להגדיל את המדורה? הכה תמלא את חובתך, חובת שוטר, באמונה? התמרמר איש אחד אל השוטר.

– הא! הא! הא! – צהל השוטר בקול בפנותו אל רעהו – מה תאמר, אנטניו? הרבה היא דאגתי בהכות אחד היהודים את רעהו? ומה מני יהלך אם גם יסיר האחד את ראש רעהו מעליו? הוא איננו יודע – לחש השוטר לאנטניו באזנו – כי הריב הזה אשר יצא, על ידי, לכלל הכאה, יביא טובה לצלחתי. עוד מעט וראית, אנטניו, כי נכונה דברתי.

– לכו נא עמדי לבית הפקידות! – קרא השוטר באחזו בידי בעלי הריב – לבית הפקידות!

הריב חדל ושני בעלי הריב החלו להתחנן לפני השוטר, כי ירף מהם.

– לא! לבית הפקידות! – הוסיף השוטר לקרא ולסחב אותם בידיו – אבל כרגע הרפה מהם, כי שניהם תקעו בכפו מטבעות אחדות, וישב לרעהו ויקרא בשמחה: – האם לא אמרתי לך כי הריב הזה יביא טובה לצלחתי? – ובדברו הראהו את המטבעות אשר נתנו לו בעלי הריב – עתה אנטניו! – הוסיף לדבר – הבה ונלכה לבית המרזח!

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________________

 

V    🔗

כעבור רבע שעה שבו הנשים מוכרות הדגים, אשר גרשו מהרחוב על ידי השוטר, אל הרחוב, ותעמדנה אשה אשה על מקומה. גם לאה שבה הרחובה. היא שבה ותעמד על מקומה; אבל מה גדלה עקת לבה ומה גדל יגונה… יום צרה ותלאה הוא לה היום הזה מאין כמוהו. בכל רגע צרה חדשה. מחלת זלמן חזקה ביום הזה מאד. הנהו עתה מסכן… ה“פדיון” מעט הוא ביום הזה, ותחת אשר בכל ערב שבת היא מרוחת שקלים אחדים לא הרויחה היום אף חצי שקל. היא וילדיה רעבים… רעבים; אבל בריאים ושלמים ולא יגועו מרעב… ואישה?…יין נחוץ לו מאד ואין לה במה לקנותו להשיב את נפשו ולחזק את גוו… ונוסף על כל אלה עוד התקומם השוטר נגדה וידכאה עד עפר… ארבעים ושש פרוטות, כל הונה שרכשה לה ביום הזה, גזל מאתה בזרוע… סל דגים קטנים אשר מחירם עלה לארבעים פרוטות פזר ארצה ויהיו למרמס, ואת ספסלה היחידי בבית פוצץ לרסיסים… הוא היה לה למקום מושב לשבת עליו ברחוב ולהציב עליו גם את סלי הדגים וככה גם למקום מושב לה ולילדיה בבית… ועתה?…

מי יודע מה שלום זלמן עתה?… זה כשעה וחצי אשר עזבה את הבית ולא ראתהו… הוא, בלי תפונה, כבר הקיץ משנתו והנהו מבקש לו מה להשיב את נפשו, ואין… מה חפצה עתה להיות על ידו… אבל איך תלך הביתה ובידה אין יין ואין כל דבר… והילדים?… התוכל לראות את פניהם ריקם?…

– בכמה תמכרי את הדגים האלה הליטרא? – שאלה אשה צעירה אחת את לאה בעברה ברחוב על פניה ותעמד על יד אחד מסליה אשר עמדו על הארץ.

– בשלשים פרוטות! – ענתה לאה בלב מלא תקוה, כי יהיה לה עתה “פדיון” רב, כי מראה פני האשה העיד עליה כי עשירה היא, ובלי שפק, תקנה ליטרות אחדות.

– בשלשים פרוטות? – קראה האשה ותעקם את פיה – עשרים אתן!

– עשרים? – קרה לאה – ואנכי בעצמי שלמתי להדיג עשרים וחמש פרוטות הליטרא.

– שקר תדברי! – קראה האשה – הדגים האלה אינם גם חיים.

– מה תדברי, גברתי? – קראה לאה ופניה הפיקו מרירות – היום נצודו, ולולא נקפאו, כי עתה, חי נפשי, גברתי, כי היו מפרכסים.

– לא! ולא! יותר מעשרים לא אתן, אלכה לי לאחרת –

כל קרבי לאה מלאו חמה וקצף. “הן, הגבירות חיות חיי עשר ומתענגות על רב טוב ולא תדענה נפש עניה כמוה… אכזריות הן ואינן חומלות על רעבות ללחם ומטים למות… מדוע לא תדענה שבעה?… מדוע הן חפצות להבנות ולהתעשר מחרבנם של עניים ומדכאים?… הרוששה לו נתנה לה שלשים פרוטות לליטרא?… והיא הן לא בקשה יותר מן המחיר…”

– אם לא תתני לי את הדגים בעשרים פרוטות הליטרא אלכה לי לאחרת! – קראה האשה שנית.

– ולואי יהיה לך מזל־רע כמוני! – קראה לאה בקצף ופניה אדמו בדם. האשה נבוכה ותבט אל לאה בתמהון; אבל לא ענתה אותה דבר ותלך לה מאתה.

כרגע החל הנחם להציק ללאה: “מדוע קללתיה? ואיך היתה לי הצדקה לזאת?… ואם לא חפצה לתת לי את המחיר אשר דרשתי החטאה בזה?… חטא גדול חטאתי כי הכלמתיה על חנם…. ענש המלבין פני חברו גדול מאד… מה זה היה לי?… השכחתי בת מי אני ואשת מי אני ולא לי להיות ככל יתר מוכרות הדגים?… האם לא ישא, חלילה, אישי את עוני?…”

לו השיבה האשה חרפתה אל חיקה, כי עתה רוח לה וסערת רוחה שככה; אבל האשה היתה מהנעלבות ואינן עולבות… הדבר הזה הציק לה עד מאד… היא חפצה לרוץ אחרי האשה ולהשיגה ולבקש מחילה ממנה… אבל ברגע אחד היתה רוח אחרת אתה. ציפה גרונה העקרה קראה להאשה לקנות אצלה דגים בעשרים פרוטות הליטרא וכבר החלה לשקל אותם לה. הדבר הזה העלה את חמתה כאש. היא, ציפה גרונה, היא עמוסה בכסף, היא כבר הרויחה היום כחמשה שקלים והיא לא תאמר הון!… היא יודעת את עניה ומחסורה… היא ראתה גם את קשי יומה ומעט פדיונה… והיא תגזל עוד טרף מפיה, מפי אישה החולה וילדיה הרעבים!…

– ארורה! – התנפלה לאה על ציפה גרונה בזעם – את תגזלי בלעי מפי?… את?…. ותחל להמטיר מכות ומהלומות על ראשה.

כרגע נסבו מוכרות הדגים על לאה וציפה גרונה ותפרדנה ביניהן. “לאה! – קראה אליה אחת מרעותיה הנאמנת – מה זה היה לך היום כי נהפכת לתהי לאחרת?…. לא אכירך כמעט… למה את שופכת זעמך על כל?… אמנם מר לך מר… אבל קוי לה' כי ישנה את מצבך לטוב…”

ציפה גרונה לא השיבה חרפה אל חיק מכתה… היא ידעה כי מרת נפש היא לאה… כי מצבה מר מאד… ואולי היתה לה הצדקה להתנפל עליה?… צרת נפש לאה נגעה גם את לבה ותחמל עליה…

ולאה לא דברה דבר. היא פנתה מעט הצדה ותבך מרה… אמנם כן הוא! היא נהפכה כמעט לאחרת. זה לה שנתים אשר היתה למוכרת דגים “ברחוב היהודים” ותמיד התהלכה בשלום ורעות את יתר מוכרות הדגים. לא התקוטטה באחת מהן ולא הכלימה את פניה… דרך התגרניות ובעלות הסלים אשר ברחוב היהודים רחקה ממנה… לא הכריזה בקול על סחורתה, לא נשבעה שבעי שבעות על דרך המחיר, לא התחננה אל הקונות ולא קללה אותן. בכלל, ידעה תמיד את ערכה, כי איננה מוכרת דגים פשוטה, כי עולה היא על יתר חברותיה ברחוב ולא לה התנהג כמוהן… וכן היתה גם בעיניהן. הן הביטו אליה ברגשי כבוד.. הן ידעו כי מיוחסת היא ואשת “תלמיד חכם” וכי לפנים היתה “בעלת בית” חשובה ותרא חיים אחרים, חיים טובים, חיי פרנסה ושלוה…. והיום?… מה זה היה לה היום?… האם לא היתה היום כיתר חברותיה?… אבל מי הסב בזה?…“רבונו של עולם! – קראה מעמקי לבבה – מדוע תיסרני כה באפך ולא תדע רחם?… מדוע כה מזלי רע?.. מדוע הורדתני למדרגה כזאת?… המעט ממך כי כה נפלתי פלאים, כי תדכא גם את נשמתי? כי יביאני מצבי הרע גם לחטא ולטמא את נפשי?… אם כאין אני בעיניך, ה' תעמד נא לי זכות אבותי הקדושים… ואם אין – טוב לי המותה מחיים כאלה…”

רוחה רחף ברגעים האלה על פני תהום מחשבות וזכרונות… היא זכרה את חייה הקודמים…. ומה רב ההבדל בין החיים הם והחים האלה… מה נפלה פלאים!…

מי מלל לה לפנים כי תרד למדרגה שפלה כזאת, כי היה תהיה בקרב הימים למוכרת דגים ב“רחוב היהודים”?… היא היתה בת יחידה להוריה העשירים, המה היו בעלי אחזה מסביב לעיר ס. האחזה לא היתה קנין כספם כי אם חכורה מאדוניה האציל. גם את בית הרחים הגדול חכרו להם מאדוני האחזה. המה היו מוצלחים בעסקיהם ויחיו חיי עשר וכבוד. אביה ר' חיים היה איש גדול בתורה וירא אלהים ונצר ממשפחה מיוחסה בישראל. הוא הגה תמיד בתורה ויתפלל בחסידות וקדושה; אבל הוא היה גם איש מ“עולם המעשה” ובעל עסקים גדולים. הוא שלח את יבול שדהו ויבול אחרים, אשר קנה מהאצילים אשר בהסביבה, באניות על פני הנהר ל“פרייסען”, גם נסע לעתים בעצמו ל“גינשפריק” ול“לייפסק”. אמה לקחה גם היא חלק בסחר אביה. היא היתה נבונת לב ואשת חיל. והיא, לאה? היא היתה נערה יפה וטובת חן. אבותיה אהבוה כנפשם וישימו כל מעינם בה. עודנה זוכרת את הימים ההם… בימים ההם היתה מאשרת. צרה ותלאה, עני ומחסור זרו לה וחייה עברו עליה בנעם וענג ובתקות טובות… אבותיה נשאו את נפשם להשיאה לאיש גדול בתורה, “מוסמך” מגדולי הרבנים להוראה, אשר ישב בקרב הימים על כסא מדין בישראל. וחזון לב אבותיה היה גם משאת נפשה… רוחה כבר חזה לה עתידות טובות, בהיותה בקרב הימים ל“רבנית” באחת הערים הגדולות…

ואמנם לאיש כזה השיאוה אבותיה. זלמן היה כבר אז, בעודנו פנוי, “מוסמך” מגדולי הרבנים להוראה, ורבים מהם נבאו עליו כי היה יהיה בקרב הימים לרב גדול בישראל. גם אביו היה רב גדול. אבותיה נתנו לה שלשת אלפים כסף לנדה. מיום הראשון לחתונתה אהבה את אישה ותכבדהו מאד, כן בגלל גדלו בתורה, יראתו את ה' ויחש משפחתו, וכן בגלל לבו הרך ומזגו הטוב, והוא גם הוא אהבה מאד. ובאמת היו תמיד, בכל מצב ומצב שהיה להם, באהבה ושלום וישתדלו תמיד לקדם כל אחד את רצון רעהו. זלמן בא לשכן בבית אבותיה ולאכל מזונות על שלחנם. השנים ההן עברו עליהם בנעם וענג, שקט ושלוה. הוא שם לילות כימים להגות בתורת ה' ונפשה רותה לה מזה נחת ועדן שמים. היא התענגה לשבת כפעם בפעם ממולו ולשמוע את קולו הנעים בלמודו. הדבר הזה הרחיב את לבה וימלא את כל קרביה רגשי גאון וכבוד. זלמן אמר לה, כי גם לה חלק בלמודו, כי גם היא תקבל שכר טוב בעולם הבא בעד למודו, יען כי לא תפריעהו ממנו כנשים אחרות, והנה לו לעזר בשרתה אותו כאשה כשרה ובמלאה את כל משאלות לבו. הדעת הזאת שמחה את נפשה מאד. כעבור שנה מזמן חתונתם ילדה לו בן וכעבור שנתים – בת. הילדים האלה, אפרים ודינה, אשר חננם ה', הנעימו להם את חייהם עוד ביתר שאת, וישיתו על ענג חייהם נוספות. הילדים האלה היו גם למתנה יקרה לאבותיה, אשר אהבום כבנים, ויהיו להם לשעשועים לעת זקנה.

אבל המצב הזה לא ארך. כעבור שלש שנים אחרי חתונתם נהפך הגלגל על אבותיה לרעה וההצלחה סרה מהם. האניה העמוסה בר אשר שלח אביה על פני המים גינשפריקה הכתה באניה אחרת אשר נפגשה אתה, ופרצים גדולים נבעו בה, ותרד מצולות. השבר הזה המיט אסון על בית אביה ויכהו לשבבים. כל הון אביה ביחד עם הון אחרים היו באניה ויהיו לשלל להנהר, והכסף המעט אשר נותר לאביה בבית היה לו לשלם את חובותיו. הוא שלם את חובותיו עד הפרוטה האחרונה מבלי שים לב אל השבר אשר השבר ואל מצבו הרע. וכה היה לעני ודל בפעם אחת. ובהיותו ירא אלהים וצדיק בכל דרכיו לא התאונן, חלילה, על ה' ויקבל את יסוריו באהבה. אך ימים רבים לא התענה, כי בטרם יעברו שלשה ירחים מיום השבר האניה חלה את חיו אשר מת בו. אז נשארו המה וילדיהם ואמה הזקנה בלי משען ומשענה. האחזה אשר חכר לו אביה שנים רבות נתנה בחכירה לאיש אחר. היא החלה להפציר בזלמן כי יבקש לו משרת רבנות באחת הערים, אשר בנקל ישיגה, אחרי כי “שם טוב” לו על פני חוץ; אבל הוא לא הטה לה אזן קשבת ולא אבה להיות לרב בישראל, בבארו לה, כי איש רך־לב ורפה־רוח כמוהו איננו מוכשר להיות לרב ולנהל עניני קהלה בישראל הדורשים אמץ לב ועז רוח, ויתחנן לפניה כי לא תציקהו בבקשתה זאת, והיא, בהיות חפצו קדוש בעיניה, לא מרתה את פיו ולא יספה עוד לדבר אתו על אדות הדבר הזה. אבל ה' המציא להם אז מקור פרנסה אחר, כי הואיל אדון האחזה למנות את אמה לחולבת באחזתו הגדולה ויתן לה בחכירה את מאת הפרות אשר לו באחזה. העסק הזה היה עסק טוב ומכלכל את נפש בעליו ברוחה. היא היתה גם למחבצת ומגבנת, והחלב, החמאה והגבינה נשלחו מדי יום ביומו לממכר העירה. היא עזרה על יד אמה בעבודתה ותהי למנהלת העסק הזה בזריזות ובחריצות. כעשר אכרות מאכרות הכפר שעל יד האחזה היו באות מדי יום ביומו, בבקר ובערב, לחלב את הפרות, לחבץ ולגבן, ומשרת עברי היה להן אשר הוביל את ה“סחורה” לממכר העירה. כעבור שנה מתה עליה אמה ויבא העסק הזה תחת רשותה. זלמן לא לקח כל חלק בעסק או בעבודת הבית, כי שם לילות כימים להגות בתורה; אבל עזרתו לא היתה דרושה לה וגם בעצמה ידעה לנהל את העסק הזה בטוב טעם ודעת. העסק הזה ביחד עם עבודת הבית אמנם העמיסו עליה עבודה רבה, אשר לא הסכינה בה מעודה; אבל “האדם לעמל יולד” חשבה לה בלבה, כפעם בפעם, בהיות לה געגועים על חייה הקודמים, חיי בת יחידה לבעל אחזה עשיר, והדעת, כי עמלה היא למען אישה הצדיק העוסק בתורה, וכי שכרה גדול לעתיד לבוא כשכר זבלון בגלל יששכר, כאשר הגיד לה זלמן פעמים רבות, וכי מפרנסת היא את בניה – היתה לה למשיבת נפש ותשביעה רצון.

כה עברו חמש עשרה שנה.

העסק לא הביא ברכה רבה לבעליו, לא הביא רוח רב כי יהיה ממנו גם להותיר ולקבץ על ידו הון ועשר, כי דרש גם הוצאות רבות, ויש גם אשר חלו מספר פרות או חדלו מתת חלב, ויש גם אשר מתו פרות רבות באמצע השנה, והאציל, בעל האחזה, דרש כמעט בכל שנה הוספה על כסף החכירה; אבל כלכל את בעליו ברוחה ובשופי. ביתה היה מלא תמיד כל טוב ולא חסר כל דבר במאכל ומשתה וכל בני הבית “רחצו כמעט בחלב וחמאה” – כן היה פתגמה תמיד – גם ביצים וגם בשר וכל מאכל אשר יאכל לא חסרו בבית. ביתה היה פתוח גם לאורחים עניים, אשר סרו אליו כפעם בפעם, והיא השביעתם רצון במאכל ומשתה וגם בנדבת כסף. גם להישיבה גם ליתר חברות הצדקה אשר בעיר נתנה, כפעם בפעם, נדבות הגונות. בעיר ס. נודע שמה “לבעלת בית” חרוצה ואשת חיל, לטובת לב ובעלת צדקה ולאשה כשרה וצנועה, ורבים הציגו למופת את הליכותיה הטובות את אישה, דאגתה הרבה לשלומו, התאמצותה למלא את כל מחסוריו ומשאלותיו בעין טובה ורצון והכבוד אשר תחלק לו. ובאמת שמה כל מעיניה אך בבעלה ותהי לו לא אך כאשה, כי אם גם כאם רחמניה. כל אשר שאל ממנה וגם כל אשר לא שאל אך חפץ בו לא אצלה ממנו. גם “חלב צפרים” לא חסר לו לוא היה דרוש לו. והוא אמנם ידע להוקיר את הליכות אשתו הטובות אתו ויכבדה ויאהבה, ויאמר לה, כפעם בפעם, כי אם שלמה המלך אמר: “אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי” יוכל הוא להתפאר עליו, כי ה' המצא לו אשה הגונה, וכי כל הליכותיה ומעשיה יעידו בה כי בת נאמנה היא להאמהות הקדושות.

אפרים ודינה, כמובן, גדלו במשך העת. היא שכרה לה מלמד־בית אשר למד אותם קרא עברית, סדור, חומש ו“פסוק”. אחרי כן לקחה לביתה מלמד גמרא לאפרים ודינה החלה לעזור על ידה בעבודת הבית והעסק. הנער הצליח בלמודו ובמלאת לו שלש עשרה שנה יצא מרשות מהלמד וילמד בעצמו ולעתים – בחברת אביו, ויהי לעלם טוב וחרוץ בלמודו, והנערה גם היא היתה לנערה חרוצה וטובה. היא למדה גם כתב יהודית ולשון המדינה. באחת: הבנים היו לנטעי נעמנים, משמח אלהים ואנשים ולענג ונחת רוח להוריהם.

הידעו הבנים הרכים והענוגים האלה את גורלם בימים הבאים? העלה על לבם כי יגיעו למדרגה כזאת? לא! המה לא ידעו ולא עלה על לבם כזאת, כאשר גם היא וגם אישה לא פללו כי יבאו לידי כך….

גם אישה גם היא וגם בניהם התהלכו תמיד בדרך הטוב והישר, ומדוע? מדוע יסרם ה' ככה?…

צדיק הוא ה' ולא יעשה עול במשפט!…

חמש עשרה השנים האלה היו שנות חיים טובים ושלוים, מאשרים ונעימים…

אבל בא הקץ להן ותחלינה שנות העמל והתלאה…

אחרי אשר ילדה את נחמה בתה החל ה“מזל הרע” למרר את חייהם…. האציל בעל האחזה מת ותפול האחזה בירושה לאחד מקרוביו, אציל צעיר לימים, והוא שנא את היהודים תכלית שנאה. וכבואו אל האחזה לשבת בה, מהר ויקרא אותה אליו, ויודיעה, כי בכלות עתה שנת החכירה, לא תהיה עוד לחולבת אצלו, כי איננו חפץ להחזיק באחזתו חולבת יהודית, ולכן ימסר את העסק בידי נוצרי, ועליה לעזב את האחזה וללכת לגור באשר תמצא.

כרעם אדיר כן הלמה אותה פקודת האציל… לשוא בכתה ותתחנן לפניו כי יחוס עליה ועל בני ביתה ולא יכרית אכל מפיהם, כי אטם את אזנו כפתן חרש ולא שם לב לכל דברי תחנוניה ודמעות עיניה, והפקודה יצא לפעלות…

באחזה ההיא נולדה שם גדלה ותבלה את ימי נעוריה, שם נשאה לאיש ותלד בנים. באחזה היא בלתה שלשים ושמונה שנה, באחזה ההיא התפרנסה בכבוד וברוח – ומה נשבר לבה בקרבה בהאנסה לעזב את המקום ההוא. ומה רע ומר היה לה היום ההוא שבו יצאה היא ובני ביתה מן האחזה לבלי שוב אליה עוד…

את היום ההוא לא תשכח כל ימי חייה…

היא חפצה לקחת לה “עסק” כזה בחכירה מאת אציל אחר; אבל מטעם שר המחוז לא נתנו לה ולביתה להתישב בכפר, כי הוא נגד החק האוסר על היהודים לשבת בכפרים… ובכן מה נשאר לה לעשות? להתישב באיזו עיר. בס. לא מצאה לה כל מקור למחיה. מעט כסף אמנם היה בידה; אבל מה יכלה עשות בכסף הזה? לפתח שמה חנות? ואין בית בעיר הקטנה ההיא שאין שם חנות, ורוב בעליהן רעבים ללחם. לא נשארה אפוא עצה אחרת בלתי אם כי יהיה מעתה זלמן למפרנס הבית, כי יעשה הוא את תורתו קרדום לחפור בה. עתה היה מקבל עליו משרת רבנות לו נתנוה על שכמו; אבל להשיג גם משרת רבנות דרוש כסף בימים האלה… ובכן נחלט, כי יהיה זלמן ל“מלמד”. רבות בכתה במסתרים בעלות הרעיון על לבה, כי אישה המופלג והצדיק, אשר יוכל לשבת על כסא הרבנות בעיר גדולה, אישה המיוחס וחתן ר' חיים העשיר, אישה החלש ורפה הכח יהיה למלמד ככל המלמדים הבזוים והנקלים בעיני כל, ועובד עבודה קשה וכבדה כעבודת המלמדות; אבל כל עצה אחרת לא היתה… להיות למלמד בעיר ס. לא חפץ גם הוא וגם היא כי בושו, ולכן החליטו להעתיק משכנם לעיר אחרת, במקום שאין מכירין אותם, וטוב מזה בעיר גדולה, ששמה יראו המלמדים פרי טוב בעמלם, ובכן, באו לגור בעיר N….

ירחים אחדים עברו בטרם מצא לו זלמן תלמידים, ובין כה וכה אזל הכסף המעט שהיה להם מכליהם ויסבלו עני ומחסור, זלמן היה למלמד; אבל כל היום לא יכל לעסק בזה מפני חולשת גוו, ויעסק אך חמש ושש שעות ביום, ובאופן זה, השתכר מעט, ויחיו חיי עני וצער. ועוד נפש אחת נוספה על נפשות ביתם, כי כעבור חצי שנה לבואם עירה N ילדה בן, הוא דוד’ל. היא הסכינה לאט, לאט גם את הרעיון כי אישה היה למלמד, אבל מצב בריאותו החלש לא נתן דמי לנפשה ויעצב את רוחה תמיד….

היא החלה לדאג ע"ד עתידות בתה… היא כבר היתה לבת שמונה עשרה שנה, ובימים האלה נערה בלי כסף נדה – לו גם נערה יפה – כמטבע פסולה היא, כסחורה שאין עליה קופצים, ולכן שלחה אותה מביתה ותהי לשפחה, בראשונה בעיר N ועתה היא בעיר “שבורה” שם תקחנה השפחות שכר הגון, ויש תקוה, כי במשך שנים אחדות תקבץ לה מאות שקלים אחדות לנדה ולמלבושים –

“אוי לה ואוי למזלה הרע, כי בתה הרכה והענוגה, נכדת ר' חיים העשיר, היתה לשפחה”…

ובנה אפרים המופלג?… הוא עובד עתה בצבא… אמנם היתה לו זכות הפוטרת אותו מעבודת הצבא; אבל מעני ומחוסר לא שמה לבה להכין תעודותיו במועד וימסר לעה"צ… מקום תחנותו הוא במדינה רחוקה מאד… והנהו סובל שם מחסור וכפן… והפקיד שמה גם הוא איש רע וקשה לב… והנהו מכה את אנשי הצבא על כל דבר קל…

אוי לאם אמללה כמוה!…

והיא בעצמה? היא היתה למוכרת דגים ברחוב היהודים… היא ראתה כי בריאות אישה רופפת מיום ליום ועבודת המלמדות תוכל להצעידהו לבור שחת חלילה… ונפשה בכתה במסתרים… היא שתה עצות בנפשה למצא לה איזה מקור מחיה בעמלה ואישה ישוב להיות כשהיה ויהי מה… לא היתה עצה אחרת בלתי אם כי תהיה “לבעלת סל” ברחוב היהודים… היא גלתה לו ביום אחד את חפץ לבה ויבך כילד…"את, לאה, תהיי למוכרת דגים? צדיק הוא ה' "!..

מה קשה היה לה היום הראשון שבו באה הרחובה… לעד לא תשכח את היום ההוא… ביום ההוא נפלה לעמקי תהום, לעמקי השפלות והבזיון – אבל לאט, לאט הסכינה את המצב הזה!… היא כבר החלה להיות שבעת רצון מעבודתה, אשר על ידה תוכל לפרנס את אישה וילדיה ולהביט אליה בקר רוח; אבל ה' חפץ ליסרה. עבודת המלמדות הכשילה את כח זלמן הרפה, וגם בחדלו מעסק בה הלך מצב בריאותו הלך ורע מיום ליום, עד כי נפל למשכב, וזה כשנה וחצי אשר הוא שוכב על ערש דוי… המצב הזה דכא אותה עד עפר… כל עמלה ושכרה המעט אשר תרויח הוא אך לצרכי מחלתו… והיא וילדיה רעבים ללחם והולכי יחף וקרועי בגדים – גם את כל הנמצא בבית כבר מכרה ואין עוד כל רפאות למחלתו…

פתאם התעוררה לאה מהמון מחשבותיה וזכרונותיה: “מדוע אנכי עומדת פה?… מי יודע מה שלומו עתה”?… רעיון נורא עבר דרך חדרי לבה ותבהל מאד “לא אחכה עוד לפדיון – החליטה בלבה – אלכה לי הביתה”.

היא חפצה ללכת והנה בתה הילדה, נחמה, הולכת וקרבה אליה. הילדה היתה נמוגה בדמעות, פניה חורו כשיר וכל עצמותיה רחפו מקור ומפחד…

– מה זאת? – קראה לאה נבהלה – מדוע באת הנה, נחמה? מה יעשה אביך?… – אמי! – ענתה הילדה בקול בוכים – לא אדע מה היה לאבי… לפני רגעים אחדים לטש את עיניו למולי עד כי נבהלתי מאד… אחרי כן הניע פעמים אחדות בידו ויאנח ויעצם את עיניו… קראתי אליו בקול, הניעותיו בידי, והוא שוכב על משכבו כבול עץ…

– אוי לי! בעלי! עטרת ראשי! – קראה לאה בהשליכה את סלי הדגים ותספק כפיה ותגז שערות ראשה ותחל לרוץ דרך הרחוב; אבל כרגע שבה על עקבה, אל המקום שבו עמדה, ותחזק בשתי ידיה בהילדה ותניע את גוה לכל עבר ותלטש עיניה למולה בקצף נורא ותצעק: מה תדברי? אביך מת? הוא מת? רשעת! הגידי: הוא מת?

הילדה הרימה קול בוכים. כרגע נסבו נשים רבות על לאה ויוציאו את הילדה מידה: מה זאת, לאה? – נשמע מכל עבר – מה זה היה לך? –

– היא אומרת כי הוא מת! – קראה לאה בקול מוזר ועיניה הפיצו מורא ופחד – השמעתן?… הא! הא! הא! – פרץ פתאם צחוק איום מפיה – שקר הדבר! הוא לא מת!… שקר! שקר! הוא לא מת!…

– היא השתגעה! – נשמעו קולות קוראים מכל עברים.