רקע
בן אביגדור
אהבה וחובה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

[א]

כבר כלתה רגל מרחוב היהודים. תנועה ומרוצה אין בו עוד. שאון הרחוב, קריאות החנוונים והחנווניות ובעלות הסלים, צעקותיהם וקללותיהם, חדלו. דממת מוות פרושה על כל הרחוב וכבית הקברות ייראה, ובתיו העקומים והלוטים בעלטה — כמצבות מתים, כאילו מתו החיים אשר בקרב הרחוב, כאילו כל לוחמי מלחמת הקיום אשר בקירבו נפלו שדודים במלחמתם, וייקברו מתחת הבתים קבורת עולמים… בית הכנסת הגדול ובית תפילת הגאון יפיצו מורא ובלהות, ויש אשר ידמה העובר על פניהם, כי מלאים הם רוחות ומתים, גאוני ארץ מלפנים וגדולי הדורות שכבר נשכחו; וכמו אלפי עיניים מתות, גדולות, עמוקות ומוזרות, נוצצות מבעד לחלונים ומפיצות זיקי אש לכל עברים, וידיים ולשונות ארוכות מתפרצות, פעם בפעם, החוצה… אך יש אשר תיפרע לעתים הדומייה ואיזה אות חיים ייראה ברחוב: אחד משוערי החצרים ישמיע קול נחרה, שוטר הרחוב יעזוב את מקום עמדו וניגש אל רעהו העומד בעבר השני לשוחח מעט. ויש אשר ייראה איש מכוסה לבנים עובר ברחוב — אחד האופים, מכוסה כולו בקמח, יוצא מאת אחד הבתים וניגש אל הבאר לשאוב מים בדלי. ויש גם אשר יישמע קול אופני אחת המרכבות ברחוב האשכנזים בהשתקשקם במרוצה או בהתגלגלם לאיטם.

מחלון קטן אשר לאחד ממרתפי הבתים, המכוסה ביריעה אמוצה1 קטנה, ייראה איזה אור כהה.

במעון אשר במרתף, על השולחן שלפני החלון הפונה אל הרחוב, עומדת עששית מאירה קטנה, ולפני השולחן יושבת נערה אחת ותופרת.

על השולחן צבורים חתיכות בד, בתי יד תפורים, צווארונים, כפתורי בד קטנים, גלילי חוטים, והנערה תשלח ידה, פעם בפעם, לקחת מהם לצורך מלאכתה, וכותונת אחת בלתי נשלמת מונחת בחיקה והיא מטה אותה לרגעים לעברים שונים ומביאה בה ומוציאה ממנה את המחט במהירות.

המעון קטן וצר, רצפתו לחה, קירותיו שחורים ורטובים, תקרתו נמוכה. על יד הפתח מימין: תנור גדול בלתי מלובן בסיד ועל כתליו מטיילים הפשפשים וה“פרוסים”2 רצים רצוא ושוב, ומשמאל: דלי מלאה מים, משאב וסיר רחץ, ואחריהם ארון קטן לצרכי אוכל נפש וכלים. אחרי התנור, לאורך הקיר השני, מחיצת קרשים נמוכה המבדלת בין הבית ובין חדר קטן אחד, ושתי מיטות־עץ עומדות לאורך המחיצה. אצל הקיר השלישי ספת עץ פשוטה ואצל הקיר הרביעי ספסל ארוך ורחב למושב ולמשכב, ולפניו השולחן הקטן ומסביב לו כסאות עץ אחדים, פשוטים וישנים.

הנערה יושבת על אחד הכסאות ממול הספסל ומאחורה צל ארוך המאפיל על הישנים במיטות, מבלי אשר יחדור לעיניהם אור העששית.

הנערה היא בת עשרים וארבע שנה. פניה ארוכים ומלאים חן ונעימות, עורם לבן ואודם כהה יכסה לחייה, עיניה ממראה תכלת וארוכות, חוטמה ארוך מעט ודק, שערותיה צהובות ויורדות בלי סדרים ממול עורפה, קומתה בינונית.

על פניה מרחף איזה רוח כהה ועצבת. קמטי מצחה, תנועות ריסי עיניה וניד שפתיה לרגעים מביעים איזו מרירות ואומץ רוח כאחד.

בחדר לא חם; ובכל זאת בגדה הקצר איננו רכוס וכנפותיו פתוחות לשני עבריה, ומביניהם ייראה לובן צווארה וראשית החזה והכותונת שעל בשרה עד חצי הגוו — כמו יחמו רגשותיה החמים את בשרה ולא תחוש כל קור וכמו מתאמצת היא לשאוף רוח ברוחה…

יש אשר נשימותיה קצרות ותכופות, חזה ירומם וישפל במהירות, אודם לחייה יגדל וירחב, עפעפיה יתנועעו, יתחברו וייפרדו, במרוצה, ותחיבות מחטה בכותונת גם הן מהירות ותכופות; ויש אשר נשימותיה ארוכות וממושכות, חזה ירומם וישפל לאט לאט, אודם לחייה יכהה, עפעפיה יתנועעו בכבדות ותחיבות מחטה בכותונת בעצלתיים…

יש אשר היא מרימה את עיניה ומתבוננת אל הספסל אשר ממולה. הוא יעלה על לבה איזה זיכרון נעים: “על הספסל הזה ישבו שניהם, לעתים, שעות רצופות, וידברו חרש ויתעלסו” — —

ברגע הזה עלה על לבה זכרון שבת אחד בצהריים. אביה, עליו השלום, הלך לבית התפילה, ואמה ישנה שנת צהריים. הילדים הלכו להם לשחק והיא נשארה לבדה בבית והוא לא היה אז בחדר ותשכב על הספסל ותישן. ויהי בהקיצה משנתה ותפקח עיניה ותרא כי הוא עומד לפניה ועיניו השחורות נטויות אליה מבלי הרף.

– מה זה תביט בי, רפאל? — שאלתהו נכלמה ותשב.

– אין מחזה יפה ממראה נערה יפה בשנתה — ענה אותה בהחזיקו בידה באהבה — וזה כרבע שעה אשר אני עומד במקום הזה ומתבונן בך, כי כבת אלים נדמית לי.

– הרף מאמרי חלקות! — קראה בצחוק ותוצא ידה מידו ותקפוץ מעל הספסל ותיגש אל השולחן. והיא זוכרת כי ברגע ההוא העיפה עיניה כמו מבלי משים אל המראָה הקטנה התלויה בקיר ותרא כי התאדמו פניה מאוד, ובלבה חשבה אז כי אמנם תוכל למצא חן בעיני גבר ביפי פניה.

היא חשה אז עונג נעים ונפלא.

“חלומות! חלומות נעימות! — שבה לחשוב — ולמה לי להעלותם על לב? המה כבר עברו לבלי שוב עוד”.

ברגע ההוא נשאה את עיניה למעלה, אל החלון הקטן הפונה החוצה, ותרגש איזה רגש געגועים. רוחה כמו שאף למרחק, למרחק רחוק…

מי יודע איפה הוא עתה? ההרחיק נדוד לארץ החדשה?… טוב כי איננו לנגד עיניה… ובכל־זאת מי ייתן וראתה אותו עתה, לוא גם רגעים אחדים, אבל מרחוק, מבלי אשר יראנה הוא…

הוא הרחיק נדוד, הוא חפץ להשכיח את סער לבו ורגשותיו… הוא חפץ להשכיח את צרת נפשו — אבל הישכח? מי ייתן ושכחני!…

לרעיון הזה התנודדה וקור חלף בכל יצורי גווה: “הישכחני? היאהב אחרת?… לא! לא! אולי ייקח לו אשה; אבל אותי לא ישכח… הוא לא יוכל לשכוח אותי כאשר לא אשכחהו גם אנוכי עד עולם… אך מי ייתן וחוננתי בשכחה כזאת!”

— בתי! – נשמע פתאום לאוזניה קול אמה ממיטתה, קול תלונה ומביע דאגת אם — העודך ערה?

— אמי! — קראה הנערה בהתעוררה מהמון מחשבותיה ותנח את הכותונת על השולחן ותיגש אל מיטת אמה ותתבונן בה בחמלה — מה שלומך? הערבה עלייך שנתך? החלפו יסורייך?

יסוריי חלפו ושנתי ערבה עליי.

— האתן לך חמים, אמי? — שאלה הנערה ברחמים.

— לא! אינני חפצה לשתות; אבל, בתי, למה זה תאחרי כה שבת? הן כבר הגיעה השעה הראשונה אחרי חצות לילה.

— עלי לכלות לתפור כותונת אחת — ובדברה שבה אל השולחן ותשב לעבודתה.

— רב לך, דבורה, היום, רב לך תפור. עת לך לנוח ולהחליף כוח, לכי נא שכבי.

— עוד רבע שעה, אמי, עוד רבע שעה וכיליתי לתפור את הכותונת השתים עשרה בעד אליזבטה, כי הבטחתיה, להביא לה את הכותנות מחר בבוקר. הלא תדעי, אמי, את הגבירה הזאת ואת טוב לבה, ואם לא אשמור את מועדי בפעם הזאת, נשבעה, כי לא תוסיף עוד תת לי עבודה.

— אָח, אָח, הגבירות! הגבירות! הן לא תדענה רחם — נהמה האם בדממה — אבל חוסי נא על בריאותך, דבורה. הן חלשה את והינך עובדת כל היום וכל הערב מבלי נוח.

— אל תדאגי לי, אמי, דאגת חינם — ניחמה אותה הנערה — הנני ברוך השם, בריאה ושלמה והעבודה לא תזיק לי מאומה.

— אוי לי ואוי למזלי! — הוסיפה האם לנהום במרי שיחה — גם בלילה לא תינפשי מעמלך, אח, אח, והכול בשבילנו…

— אמי! — קראה הנערה בתלונה — עד כמה פעמים ביקשתיך לבל תדברי אליי כדברים האלה אשר ידקרו את לבי כחרבות…

האם החרישה ולא יספה דבר עוד.

למה תזכירני זאת, פעם בפעם? — התמרמרה הנערה בסתר לבה ועיניה נרעשו לדמוע — למה תזכירני זאת? החמלה הזאת תמרר את רוחי. לא אוכל נשוא אותה… ומה הוא החסד אשר עשיתי? ומה עשתה אחרת במקומי? ההיה לי לעזוב את אמי החולה ואת אחיי ואחיותיי הקטנים לנפשם. לתיתם לגווע ברעב וללכת אחריו? ההיה לי? — — אבל לב בשר לי ולא לב אבן ואנוכי אך את חובתי מילאתי.

גם ריעותיה תזכרנה אותה כזאת. הן מתפלאות בה כי רוח גבורה כזאת ניסכה בקירבה, כי יכלה לבצע מעשה כביר אשר כזה, ודבריהן יכעיסוה תמרורים. בשבת העבר לא יכלה עוד עצור ברוחה ובשמעה כדברים האלה מפי שפרה ריעותה התרגזה מאוד ותקרא בקצף; “אך רעת לב אַת ואוהבת את עצמך! רוח גבורה! לא גיבורה אני, ונהפוך הוא: לוא הלכתי אחרי מאהבי, כי עתה נחשבתי באמת לגיבורה, כי יכולתי להתגבר על כל רגשי הטוב והישר, לשכוח את כל חובת האדם וללכת אך אחרי מאוויי הלב — ובכלל למה תנודי לי בראשך? ואני הן לא מתי; ואם גם לא אנשא לאיש בכל ימי חיי אוכל לראות חיים”.

אמנם גם רפאל בעצמו לפני היפרדו ממנה — החלו מחשבות אחרות להתגנב בקירבה — הגיד לה כי תוכל להיחשב בצדק ל“גיבורה” באחד מספרי הרומאנים… רגשות כאלה לא ינוצחו בלי כוח חזק, בלי רוח גבורה… ואמנם היא יודעת את המלחמה הכבדה אשר עשתה איתם, והיא נלחמה איתם ותוכל להם. היא יצאה מנצחת מהמלחמה…

“אך לא! לא גיבורה אני. אנוכי נפצעתי במלחמה פצע עמוק בלב… הפצע הזה עוד לא נרפא… לא! אם גיבורה אני עליי להסיח את הרגשות האלה מלבי כלה… עליי לחשוב את כל דבר האהבה לחזיון־לילה שכבר עבר לבלי שוב עוד…” וכמו לגרש את מחשבותיה אלה שמה כל מעיינה בכותונת אשר לפניה: "הנה התפרים האלה לא נעשו כהוגן והקמטים אשר בחזה הכותונת מתחת להצווארון יתפשטו כמעט, גם בית היד השמאלי נוטה מעט הצדה, והכל בכלל “רעיונותיי”… היא מיהרה ותיקח את המספריים ותנתק את חוטי התפרים ותרחב את הקמטים אשר בחזה הכותונת ותתפרם היטב ואחר שמה עליהם את הצווארון לפי הכותונת.

“ארבעה שקלים אקבל מחר מאליבטה בעד תפירת הכותנות — חשב לבה — מי ייתן ולא תדחה את השילום ליום אחר כדרכה תמיד. הכסף הזה יחיינו. נעלי יצחק’ל כבר פתחו את פיותיהם. הערב בא מן החדר ונעליו היו מלאים מים ורפש. בהסירי את נעליו מעל רגליו היו אנפילאותיו3 רטובים וכמו שרויים במים. הוא עלול להתקרר, חלילה, דרוש מאוד לתיתם להסנדלר לתקנם; וכובע יעקב’ל קרוע לגזרים. תיכף בקבלי את הכסף אקנה לו כובע חדש; ובעד חיה’לה עליי לעשות מכנסי חורף, כי לא אוכל לשלחה עתה ב”שליחות" שונות, היא חלשה מאוד והרופא הן הזהיר לשמור עליה לבל תתקרר. חלילה. אנוכי אקנה ארג בחנות חוה שרה במחיר שלושים פרוטות האַמה ואתפור מכנסיים לחיה’לה. את הארג אקח בהקפה על מנת לשלם לשיעורין, אבל עליי לתת לחוה שרה שקל על החוב הישן, בעד חצי שקל אקנה עצים להשקה, כי כבר אפסו העצים. גם להאופה עליי לשלם את המגיע לו בעד לחם, שני זהובים ועשר פרוטות, ולהחנווני — חמישים פרוטות בעד צורכי אוכל נפש, ומי יודע עוד כמה יבקשו בעד הסם למרוח הדרוש לאמי, לפי דברי החובש? אולי ארבעה זהובים? גם לי דרושה מטפחת חורף גדולה. בלכתי עתה בחוץ תרעדנה כל עצמותיי מקור. אבל מי יודע מתי תשיג ידי לקנותה? מטפחת כזאת תעלה לי בארבעה שקלים או בחמישה וחוה שרה לא תיתנה לי בהקפה. ומה יהיה גורל מכונת התפירה? האין לי כל תקווה לרכוש אותה לי בזמן מן הזמנים? ובין כה וכה עליי לשלם שכר בעד תפירת המכונה, שתי פרוטות לכל כותונת" — היא ניתקה את חוטי התפרים אשר בין בית היד והכותונת ותטה את בית היד הצדה למען “יישב על מכונו” ותתפרדי.

 

[ב]

ברגע ההוא הגיעה לאוזניה אנחה חרישית אשר התפרצה מלב אמה בהתהפכה במיטתה מצדה האחד אל צדה השני. האנחה ההיא העירה מבלי משים זכרונות רבים משנתם… והזכרונות ההם חלפו במוח דבורה ברגעים ההם…

היו עיתים, והיא זוכרת אותם, אשר לא ידעה גם דאגה וחוסר וגם סערת האהבה ומרירותה, והיא היתה נערה גסה ונבערה מדעת ככל בנות גילה ב“רחוב היהודים”, לא ידעה קרוא וכתוב בשפה אחרת מלבד יהודית, וכל דבר השכלה זר לה, ולא ידעה כמעט מאומה מכל הנעשה מחוץ ל“רחוב היהודים”; וחוג מחשבותיה ומושגיה, חפצי לבה ורגשותיה, היה קטן וצר מאוד — ובעיתים ההן היתה שקטה ושלווה וגם לה אז מעתה הרבה והרבה…

היו עיתים — ואביה היה עוד בחיים ואמה היתה עוד בריאת אולם4. בימי נעוריו היה אביה שמש באחד מבתי התפילה, והיא זוכרת עוד, כי בהיותה כבת שש שנים כבר היתה עוזרת לאביה ולאמה, פעם בפעם, בעבודתם בבית התפילה ובעזרת הנשים, ובייחוד ביום השישי, כי אז רבו העבודות; לטאטא את הבית ולהשליך את העפר הנצבר החוצה, להסיר את האבק מעל הספסלים והעמודים, להסיר את החלב המותך מקני המנורות התלויות בסיפון הבית ואשר ב“עמוד” שלפני הארון, לשים בהם נרות ולהדליקם, לתלות אלונטית נקייה על יד הפתח, לאסוף את הספרים המפוזרים בכל פינות הבית למקום אחד, לארון הספרים, ובימי החורף — להסיר את העצים המיובשים מעל התנור, לשימם בתנור, להניח מתחתם קיסמים דקים, לפחת באש, לכתת את הגחלים, להסיר את האודים העשנים מהתנור ולכבותם במים ולסתום את פי הארובה וכדומה. בכל העבודות הללו עזרה לאביה ולאמה בכל אשר יכלה. היא זוכרת כי כל עבודה אשר שמו עליה אבותיה לא הכשילה כוחה, ואבותיה הציגוה תמיד למופת ולאחיה דניאל הצעיר ממנה, אשר היה ילד שובב וממרה את פיהם, וייתן להם כתף סוררת בכל עבודה אשר שמו עליו; והיא התקוטטה, פעם בפעם, את אחיה על הדבר הזה. גם בבית היתה לעזר גדול לאמה; להשגיח על הילדים, לתת להם אוכל בעיתם, לשעשעם וליישנם, לטאטא את הבית, לנקות את הכלים, להשיק את התנור וכדומה. המעון היה אמנם בן חדר אחד, קטן וצר עוד יותר מהחדר הזה, ובכל־זאת רבתה בו העבודה, ואמה היתה מתאוננת תמיד באוזני אביה כי דרוש לזאת “כוח חמור”. — המה חיו אז חיי דוחק וצימצום, כי כסף “שכירות” אביה עלה רק לשקל אחד לשבוע, ולולא ההכנסות הצדדיות, מתנות “בעלי הבתים”, דמי פורים וחנוכה, והקערה בערב יום הכיפורים5 החלב המותך מהנרות בבית התפילה; כי עתה רעבו ללחם. יש אשר השתכרה גם היא מן הצד, בשרתה את אחד מהפרושים6 הלומדים בבית התפילה, בלכתה ב“שליחות” אחד המה חיו אז חיי דוחק וצימצום, כי כסף “שכירות” אביה עלה רק לשקל שהיה להם למעון, בכבסה מטפחותיהם וכדומה; אבל את הכסף ההוא לא הוציאה למזונות או לממתקים, כי נתנה אותו לאבותיה, אך לעיתים חשכה מכספה לשכר ה“מלמדת” אשר באה לביתם יום יום להורותה קרוא עברית בשכר עשר פרוטות לשבוע. היא לא למדה זמן רב ובמשך שנה אחת כבר ידעה קרוא עברית ב“סידור” ו“תחינות”7 וגם ב“עברי דייטש”8. אביה היה מתפאר באוזני האנשים אשר היו באים לביתו, כי “ראש טוב” לה כלנער, ולוא היתה נער, כי עתה היה לו בן “עילוי”. ובגלל כל מעלותיה הטובות האלו אהבוה אבותיה יתר מכל הילדים.

אך בהיותה לבת עשר שנים בא שינוי במצב אבותיה, כי נימנה “גבאי” חדש בבית התפילה והוא דיבר על לב “בעלי הבתים” לפטר את חיים אביה ממשמרת ה“שמשות” ולמנות אחר — שהיה מבני משפחות — לשמש תחתיו. לשווא קרעו שמים בזעקתם ויבבו לפני הגבאי כי יחוס עליהם ולא ישבור מטה לחמם, כי אטם את אוזנו משמוע את קול תחנוניהם ויבצע את אשר זמם.

וכה עברו ירחים אחדים.

בימים ההם התענו תחת ידי המחסור והרעב, ועודנה זוכרת גם עתה איך נשבר אז לבה בקירבה לראות את ענות אבותיה ופניהם החמרמרים9 ולשמוע את אנחותיהם לרגעים. היא ביקשה אז את אבותיה כי יתנוה לשרת בבית אחרים, ובלבה חשבה לתת את שברה לאבותיה והיה להם לעזר מעט, ואבותיה בכו לשמוע הצעתה ולאחרונה הסכימו לה — אבל ביום אחד שונה הכל לטובה, כי אחד ממכרי אביה אשר שירת בבית מסחר ספרים עברים יעצהו להיות ל“מוכר ספרים” ב“רחוב היהודים” וכן עשה. על־פי ערובת10 מכרו נתן אדונו לאביה ספרים בהקפה על סך שלושה שקלים, ומכרו בחר למענו את הספרים הדרושים לו, סידורים וספרי תהילים קטנים, “תפילות הדרך”, “ספירות העומר”,11 “ברכות המזון”, “תחינות” “מעשיות” אחדות בשפת יהודית, “אלפא־ביתין”, “שירי המעלות” ליולדות12, לוחות גדולים וקטנים וציצית — ובהם היה אביה למוכר ספרים. הוא מצא לו פינה בחצר בית הכנסת ויצג לו שמה שולחן קטן, שעליו העמיד את חנות ספריו וספסל קטן לשבת על ידו ויכרז על ספריו בקול ויסחר.

וה' הצליח את מסחרו וישלח “מזל ברכה” במעשי ידיו ובמשך זמן קצר השיב למקיפו את חובו וייקח ספרים חדשים בהקפה בפעם השלישית לקח מעט ספרים ב“כסף מזומן” ויגדל את מסחר ספריו, והבית שב אז לתחייה. ללחם לא רעבו עוד; בכל יום ויום היה מביא הביתה זהובים אחדים, רווח מ“פדיון” ספריו, ויש גם אשר נותרו זהובים אחדים למשמרת; ואמה גם היא לקחה חלק בעסק, ובלכת אביה לחנות הספרים לקנות ספרים חדשים, או בסבבו על פתחי הבתים למכור “תחינות” לנשים או בלכתו לבית־הכנסת להתפלל תפילת המנחה והמעריב, ישבה היא אז אצל שולחן הספרים, וגם היא למדה להכריז על הספרים בקול ולקורא לעוברים ושבים לקנותם.

ואז לא נתנוה עוד אבותיה לשרת בבית אחר.

— לא! — אמרה אמה פעם אחת לדודתה גרונה אשר יעצתה לתת אותה לשרת באיזה “מקום” — אנחנו לא ניתן את בתנו לשרת בבית זרים ולא לכך נוצרה דבורה’לה להיות לשפחה, וה“זן ומפרנס”13 יעזרנו גם להשיאה לאיש כאשר תגיע לפרקה. הוא הכל יכול. ומלבד זאת הנה דרושה לי דבורה בבית. הן עליי לשבת, פעם בפעם, ברחוב אצל הספרים ועל מי אעזוב את הבית ואטוש את הילדים אם לא עליה? האעזוב את הבית על ה“שלימם־מזל”, על הגיבנת? ואביה הוסיף: דבורה’לה היא נערה חכמה וענוגה ולא היא תהיה לשפחה, והיא תועיל לנו גם בעסקנו. בקרוב אגדיל את העסק ואשאיר ספרים גם בבית, והיו לממכר לדורשיהם בבית ודבורה’לה “מלומדת” היא ותוכל לדעת את שמות הספרים ומחירם ולענות לכל שואל כהוגן.

ובמרוצת השנים אמנם הגדיל אביה את עסקו ומחיר ספריו ברחוב ובבית עלה לסך עשרים וחמישה שקלים, ולפני ה“ימים הנוראים” גם עד ארבעים שקלים. להוציא יתר מהסכום הזה למקנה ספרים לא אבה אביה ולא היה לו כל צורך בזה, כי הספרים שהיו לו דימו למוכר־ספרים קטן כמוהו לסחור בהם. ומזה מצאו לחם לאכול ובגד ללבוש וידם השיגה לשלם “שכר לימוד” ושכר דירה והשקה וכל צורכי הבית. ואחרים אמרו כי יותירו מכספם גם ב“מזומנים” וילוו כסף גם בריבית, ויש אשר אמרו כי יש להם שלוש מאות שקל ב“מזומנים”. ואמנם היתה מקצת אמת באומד ההוא, “ואם לא שלוש מאות שקל על כל פנים חמישים שקל היו להם, ואותם צברו ל”נדה"14 לה — אבל מה היתה אחרית המחשבה ההיא?

והיא התרגלה בעסק הספרים ותהי לבקיאה בו, בייחוד עסקה במכירת “תחינות” ו“מעשיות” קטנות, שהמעט מהן הושם על השולחן ברחוב ויתרן ימצאו בבית, — ובשבתה בבית באפס עבודה, לעיתים, היתה קוראה בספרים ההם ורוחה מלא מהם ותדע המון סיפורי נפלאות והגדות קדומות על אודות האבות והתנאים, על אודות הגאונים והרבנים והצדיקים, המון סיפורים מהנעשה לצדיקים ב“גן עדן” ולרשעים ב“גיהנום” ותתענג לספרם, אחרי כן, באוזני אמה ואחיותיה הקטנות וגם לחברותיה אשר כיבודה בגלל זה מאוד.

ברגע ההוא עלה זכרון דבר־מה על לבה וצחוק קל ריחף על שפתיה; הדבר ההוא היה לפני שנתיים באחד מלילי השבת. אביה הלך אז לבית התפילה לשמוע את ה“פרשה” מפי ה“רבי”, ואמה כבר ישנה את שנתה, וככה גם הילדים, והיא והוא עמדו שניהם על יד התנור החם וישוחחו. הוא סיפר לה סיפורים אחדים מתולדות “חכמים גדולים” מקרב הגויים. ואז קראה אליו בצחוק: “ואנוכי, רפאל, אספר לך סיפורים יפים מתולדות “חכמינו” אם תחפץ לשמוע”.

— ספרי נא, חמדתי, ספרי נא! — קרא הוא ויחזק ביד ימינה באהבה.

ואז חשבה רגעים אחדים: איזה מסיפוריה ימצאו חן בעיניו ביותר — ואחר החלה לספר, ותספר, ותספר כשעה תמימה, ודבריה יצאו מפיה בחום וברגש, והיא זוכרת כי בכל העת ההיא לא גרע עין ממנה, ובכלותה לספר העביר את ידו על לחיה ויישקה ויקרא בצחוק, “אכן בקיאה את בתולדות חכמינו יותר ממני!”

ואחרי כן, היא זוכרת, כי דיבר איתה רבות, ויסבר ויוכיח כי אין לה להאמין בהוויות הסיפורים ההם, כי סיפורים כאלה לא יבואו בסוד התולדה,15 כי המה ילידי רוח העם ויצירי דמיונו; כי ההמון הגס לא יוכל להתבונן אל הטבע והחיים בעין חודרת ובהכרה ברורה והינהו מהלך אך בגדולות ונפלאות ומבקש לו בכל דבר “נס ופלא”, ואשר על כן כל הסיפורים האלה אך סיפורי הגדה הם ואין להאמין בהם. — ולה היו אז כל דבריו חדשים בתכלית החידוש. היא לא מצאה אז מילים להתווכח איתו ולסתור את דבריו, אך לבה לא נתנה אז להאמין בהם ולהרוס בפעם אחת את כל מגדלי אמונותיה שנבנו בדמיונה מימי ילדותה, ופתאום נשמע אז קול צעדים לפני הפתח.

— אבי הולך! — קראה אז בדממה ומהירות.

והוא מיהר ויבוא לחדרו ויסגור את הדלת והיא נשארה אצל התנור.

ואביה בא.

והיא זוכרת כי עוד זמן רב עמדה על יד התנור ותהי תפושה במחשבות רבות, עד כי כבו הנרות בבית, ואז שכבה לנוח.

וביום המחרת בצהריים ובימים רבים אחרי כן שב לדבר על אודות העניין הזה ובקרב הימים האמינה לו.

ולא זאת בלבד, כי גם עוד אמונות רבות אשר האמינה בהן מימי ילדותה ועד הכירה אותו היו אחרי כן לאפס בעיניה…

הוא השפיע עליה מרוחו בדברים רבים — —

ואולם בטרם הכירה אותו היתה אדוקה בכל דבר אמונה וחרדה לכל דבר מצווה מאוד. היא התפללה אז בכל יום ויום, ועתה היא מתפללת אך ביום השבת.

והיא זוכרת כי אחיה דניאל בהתקוטטו איתה היה קורא אותה בלעג: “נשמה כשרה”! “צדקנית!”

ובזכרה את אחיה זה התעוררו מחשבות רבות בקירבה: המה חטאו לדניאל חטאה גדולה, ובייחוד, היא. הזקנים, כמובן, לא יוכלו להסכין את הליכות בני הדור החדש; אבל היא? מה לעלמה בימים האלה ולקנאת הדת? מי ביקש כזאת מידה להתעבר על ריב ה'? היא לא תוכל לסלוח לנפשה את העוון הזה כל הימים…

זה חמש שנים עברו מעת אשר עזב דניאל את העיר וינדוד לאמריקה, ומני אז נסתם כל חזון ממנו.

המה לא יוכלו גם להודיעהו דבר מות האב, כי יאמר “קדיש” לנשמתו…

 

[ג]

בית היד16 כבר נתפר כהוגן. היא החלה להכתיר את חזה הכותונת בזר דק מושזר כמעשי רשת ולתפרו מסביב…

וזיכרונותיה שבו לחלוף במוחה…

היא היתה כבת תשע עשרה שנה וכבר ביקשו הוריה את השדכנים לדבר בה נכבדות ויתחייבו לתת לה מאה שקלים לנדה.

אבותיה ביקשו אז למענה “בעל מלאכה” ישר ויהודי “ירא שמים”, וגם היא לא ביקשה אחרת. לוא הציעו אז לפניה “שידוך” את “אריסטוקראט” כי עתה בחלה בו. היא ידעה כי לאיש כזה ערוך תפתה ומוקדי שאול,17 וגם היתה יראה מפניו. איש כזה יבזה בלבו אחרי כי איננה “אריסטוקראטית” ואיש אשר כזה ידרוש ממנה גם כי לא תלבש פאה נוכרית, כי לא תיזהר ב“דיני נשים”18 — —

ברגע ההוא עלה על לבה זכר ה“חתן” אשר בא אז לראותה, והוא היה גבה הקומה, ופניו וידיו שחורים מאוד, וייוועדו שניהם בחדר השני שאז גר בו פייטיל הסנדלר ב“שכנות”, והיא בושה להביט בפניו וגם לדבר איתו; והוא גם הוא דיבר איתה אך מעט. הוא שאלה שאלות מקוטעות אחדות; “מי יגור בחדר הזה? כמה ישלמו שכר דירה? ההלכה לראות בהלוויית רבי ירחמיאל שמת לפני ימים אחדים? הנסעה כבר במסילת הברזל?” וכדומה. והיא ענתה על כל שאלה בשפה רפה, ושיחות אחרות לא נסבו בינותם. ואחרי רבע שעה באו החדרה אבותיה, אבי ה“חתן” והשדכן וגם אחיה ואחיותיה הקטנים. ואמה שאלה אותה בלחישה: ומה תאמרי, דבורה?"

— הנני סומכת עליכם! — ענתה ותתאדם.

— כל הנערות תקנאנה בך, דבורה’לה, כי תהיי לאשה ל“איש זהב” כזה — דיברה אליה אמה במאור פנים — כל יודעיו יאמרו כי טוב לב הוא מאוד “בלי מרה”,19 והוא בחור כשר וצנוע וגם חייט אומן, ואם ירצה השם תהיי מאושרת.

ואחרי כן יצאה מאת החדר אל הבית, ושמה מצאה את דודתה ונערה אחת מחברותיה אשר הביטה אליה בצחוק וגם על פניה ריחף צחוק־קל, וחברתה לחשה לה באוזנה דבר־מה.

מה אמרה לה אז איננה זוכרת עוד.

והיא זוכרת כי אחרי כן החלו שמה בחדר לשאת ולתת בדבר ה“פרטים”, וסכסוכים היו בין שני “הצדדים”. ה“צד” השני דרש כי יתנו לה מאה ועשרים וחמישה שקל לנדה, ואבותיה לא אבו לתת יותר ממאה, ולא באו לעמק השווה, ויילכו להם המחותנים והחתן מאיתם ודבר ה“שידוך” התפרד.

— אל תתעצבי נא, דבורה’לה! ניחמה אותה אמה בערב ההוא — עוד ייעתר ה“חתן” לסכומנו, ואם אין — ישלח לך ה' “חתן” אחר. ברוך השם, לא “סחורה פסולה” אַת.

והשדכן לא אמר עוד נואש ויישא וייתן את שני הצדדים שבועות אחדים, עד כי עשה פשרה ביניהם, כי יוסיף ר' חיים עוד עשרה שקלים על המאה אשר אמר לתת, ואביה ביקש ארכה לחודש ימים, להמציא במשך הזמן הזה את עשרת השקלים החסרים לו — ואז ישלישו את הכסף ויכתבו “תנאים”.

אבל במשך הזמן הזה בא שינוי נמרץ בבית ודבר ה“שידוך” לא יצא עוד לפעולות…

בעת ההיא ואמה התקררה ותחלה. היא חשה דקירות עצומות ברגליה וידיה ואחרי כן בכל גווה ומכאוביה גדלו מאוד. החובש אשר נקרא בראשונה לרפאותה לא ידע מה מחלתה — אך כעבור שבועות אחדים נקרא רופא מומחה לבקרה ויאמר כי מחלתה היא מחלת הרימאטיזם20 ויצוו לשמור עליה מאוד, לבלי תת לה לצאת החוצה ולעבוד כל עבודה בבית ולתת לה מזונות טובים ומבריאים וגם יין טוב לחזק את עצביה הרפים.

ואז לא יכל עוד אביהם להמציא את עשרת השקלים החסרים לכסף הנדה, ובקרב הימים החלו גם מאת השקלים ללכת הלוך וחסור… ומלבד זאת הנה לא נתנו אז הדאגות הרבות שים לב ל“שידוכים”.

וגם היא חדלה אז מחשוב על דבר ה“שידוכים” ותדאג אך לאמה החולה.

ובעבור ירחים אחדים מעת “התראות הפנים” ההיא בא בברית ה“תנאים” את בת שמואל החנווני אשר ממול מעונם. ואחרי עת קצרה באות בברית הנישואין.

עתה כבר ילדה לו שלושה בנים ואומרים כי יש לה “מערכה טובה”21 אצל בעלה, כי באמת “טוב לב” הוא ואיש ישר וגם יש לו עבודה רבה חמישה חניכים עוזרים על ידו.

המה גרים ב“רחוב היהודים” בחצר השלישי — —

והפרנסה גם היא נתמעטה אז. אביה היה מתאונן, כי הדאגה הרבה בדבר מחלת אשתו תטריד את מוחו ולבו, ובשבתו על יד שולחן הספרים, יש אשר הוא תפוש במחשבות רבות, וקונים רבים יעברו על פניו מבלי היקרא ויסורו אל ריעיו, אל יתר מוכרי־הספרים אשר ברחוב. גם לא יוכל עוד להאציל עת רבה לסובב על הפתחים את ה“תחינות” ויתר ה“מעשיות”, כי תחסר לו יד חרוצה אחת בעסק, ואין לו על מי לסמוך בעזבו את השולחן, כי היא דרושה להיות בבית, לשמור על אמה החולה ולכלכל גל דבר הנהקגת הבית וגם להיטפל במכירת הספרים בבית, ועל חנה הגיבנת לא יוכל לסמוך, כי לא תדע בעסק הספרים בין ימינה לשמאלה.

ומחלת אמה התגברה מיום ליום, וכעבור חצי שנה לא יכלה עוד להתהלך בבית ותשכב על המטה.

לבה נשבר בקירבה למראה אמה החולה וייסוריה העצומים, ועל פני כל בני הבית ריחפה תוגה חרישית. אך בקרב הימים החלו להסכין את הדבר.

ובמשך הזמן הזה נחסרו מכסף הנדה חמישים שקל.

בימים ההם יצא פייטיל הסנדלר מה“דירה” ויישאר החדר פנוי. ואמה אמרה אז, כי טוב להשכיר את החדר למעון לאחד הרווקים, כי שכן בעל אשה ובנים ירבה שאון בבית והיא למורת רוח לה, וגם היא הסכימה לחפץ אמה.

היכלה אז לדעת תוצאות החפץ ההוא?

פעם אחת בצאתה החצרה ראתה אותו בפעם הראשונה…

היא עלתה אז על המעלות לצאת החוצה והנה איש צעיר אחד, יפה תואר וטוב מראה, בעל פנים לבנים ושערות שחורות וזקן מגולח, עובר על פני המרתף, ופניו ולבושו העידו בו כי מה“אריסטוקראטים” הוא, אם כי לא מהעשירים, והוא העיף עליה מבטים חודרים וגם התבונן רגעים אחדים אל המרתף ומבואו ויעבור הלאה, ובלכתו החזיר פניו לאחוריו ויתבונן עוד פעם אל פניה ויילך לו: ובשובה הביתה אחרי רגעים אחדים ותשב נוכח החלון הפונה הרחובה ראתה אותו עוד הפעם עובר על פני החלון, והוא עמד רגע על עמדו ויבט מבעד החלון אל המרתף פנימה ויעף עליה עוד הפעם מבטים חודרים, ואחר הלך לדרכו.

והיא השפילה אז את מבטי עיניה ומחשבה אחת חלפה במוחה הנה כי כן דרך הבחורים האריסטוקראטים!… ובכל־זאת נעם לה לחשוב, כי האריסטוקראט ההוא הביט אליה פעמים אחדות, ומבלי משים כוננה אז את מבטיה לעומת המראה הקטנה התלוייה בקיר ותיטיב את שער ראשה…

ובלילה ההוא כאשר עלתה על משכבה זכרה עוד הפעם את דבר הצעיר ועוד הפעם חלפה המחשבה במוחה: הנה כן דרך הבחורים האריסטוקראטים!…

התוכל למצוא חן גם בעיני אריסטוקראט?…

ואחרי עבור ימים אחדים בצאתה החצרה פגשתהו עוד הפעם, והוא ניגש אליה ושאלה: “הגידי נא לי, עלמה! איפה מעון חיים מוכר הספרים?”

היא הרגישה אז כי פניה התאדמו ובהשפילה את מבטי עיניה ארצה ענתה: “פה במרתף!” ותיכף שבה על עקבה ותרד במעלות והוא אחריה, ובעוד רגע היה בבית.

— שלום! — קרא בבואו הביתה — אמרו לי כי יש פה חדר פנוי להשכיר.

— יש! — ענתה האם בהרימה את ראשה מעל הכר — דבורה! הראי לו את החדר.

רגע עמדה על מקום אחד כמו נמלכה בדעתה ואחר פתחה את דלת החדר ותבוא בו ראשונה והוא אחריה, ותבט כה וכה כנבוכה.

ןוהוא התבונן אל התקרה, אל הקירות, אל החלון ואל הרצפה, היא הביטה אליו פעמים אחדות מבעד לאשמורות עיניה ותרא כי עיניים שחורות לו ומצח רחב ולבן ושפמו שחור ומסולסל, ובהרימו את ראשו להביט אל התקרה ראתה את צווארו והוא לבן מאוד, ובהביטה אל ידיו ותרא כי לבנות הן וענוגות עד מאוד. “מראהו כמראה אחד מבני ה”פריצים" חשב לבה ברגעים ההם, ומבלי משים חלפה אז לעיני רוחה תמונת ה“חתן” אשר התראתה איתו פנים…

אחרי רגעים אחדים יצאה מן החדר והוא אחריה.

— מה הוא שכר המעון לחודש? — שאל אותה בצאתו מן החדר.

— שני שקלים לחודש! — ענתה אמה.

— לא! אך שקל וחצי אתן! — קרא הוא.

— לא! במחיר הזה לא נשכיר את המעון.

— ולוא יהי כדבריך! — ענה הוא — אבל דרושה לי גם שירות במידה ידועה, כמו: להגיש לי בבוקר מים לרחיצה, להביא לי חמים בבוקר ובערב, ללכת למעני, לעתים, באיזו “שליחות”.

— השירות הזאת תמצא לך! — קראה אמה.

— הנה כי כן נגמר הדבר. עוד היום בערב אבוא לשכון במעון ועתה הא לך דמי קדימה: חצי שקל!

— אתכבד לשאול: “מה שם אדוני?” — שאלתהו אמה.

— יואלזון! — ענה בהניחו את הכסף על השולחן.

והיא עמדה אז על יד מיטת אמה ותניע באצבעה את כפתורי מכסת הכר אשר מתחת למראשותה ולא דיבר דבר, והילדים נאספו בפינה וילטשו את עיניהם למול הזר ויביטו אליו בתימהון.

אחרי כן נפרד בברכה וייצא.

— לפי הנראה —אמרה לאמה אחרי צאתו — אריסטוקראט עני הוא ואשר על כן אין ידו משגת לשכור לו דירה נאה מחדרנו.

— כן, בתי! גם ביניהם ישנם עניים גדולים; אך לפי אשר אחזה לי אנוכי זה מקרוב בא הנה לבקש לו כהונה בבית מסחר או הוראה לשעות. אולם פניו מפיקים אצילות ורוך. בלי ספק “כותב גדול” הוא.

ורגשות שונים התעוררו אז בקירבה, רגשי הנאה ואי־רצון כאחד… היא מצאה קורת רוח בזה, כי יבוא איש אשר כזה לשכון בביתם. הדבר הזה כמו הרהיבה וייחשב בעיניה לכבוד להבית, ולוא בחל בחדרה, כי עתה חרה לה ותצטער; אבל הדבר הזה הביאה גם במבוכה. היא שיערה בנפשה, כי איש אשר כזה יביט אל נערה פשוטה ונבערה מדע כמוה מגבוה ויבזה בלבו — וההשערה הזאת לא נעמה לה…

 

[ד]

היא הניעה את כתפיה ותתמרמר במחשבתה: מה זה היה לי הערב? מה זה שבתי להעלות את זכרונו על לבי ואני הן כבר החלטתי להסיח מלבי את כל הזכרונות ההם אשר לא יתנו ולא יוסיפו לי מאומה, כי אם ירחיבו, יעמיקו את פצע לבבי?

היא כוננה את מבטיה אל חזה הכותונת ביתר שאת ותתאמץ לגרש את זכרונותיה מקירבה ויהי מה.

אבל כעבור רגעים אחדים שבו זכרונותיה לחלוף במוחה…

הזכרונות ההם יביאו עצב בלבה; אבל נפלא הדבר כי העצב הזה עצב נעים הוא לה, ויסורי הזכרונות האלה חביבים עליה מאוד.

והערב הזה היה לה למקור מחשבות וזיכרונות שכם אחד על כל הערבים, בערב הזה מלאו ארבע שנים למן הערב אשר בא לשכון בביתם…

הערב הזה לפני ארבע שנים היה אב התוצאות, ותוצאות מעציבות לכל עתידותיה בחיים…

הוא בא לשכון בחדר.

היא זוכרת כי בראות אביה את השכן ה“מגולח” בפעם הראשונה לא היה שבע רצון ממנו ויתעבר על כי לא חיכו כלל לשאלת פיו והסכמתו; אבל אמה השיבה לו: “ומה לך ולאי־חסידותו? הילקו אותך בשביל חטאיו בגיהנום? אם איננו חסיד לא תשתדכי בו את דבורה בתך”.

והיא זוכרת כי בהגיע לאוזניה דברי אמה האחרונים הרגישה את עצמה כנכלמה…

ובצאתו אחרי כן מאת החדר לבקש לו מה תקע לו אביה את כפו בשאילת “שלום עליכם” וישאלהו: “מאיזו עיר הוא ומה מלאכתו פה?” והוא ענהו על שאלותיו בסבר פנים יפות כי מעיר אידל הוא, וזה כשני ירחים אשר בא הנה, והוא מכין את עצמו לבחינה להיכנס במחלקה השישית של הגימנזיום, והוא מוצא לו מחיית נפשו מהוראה לשעות.

ביום המחרת, היא זוכרת, בא בדברים את אמה וישאלה: “מה מחלתה? וכמה ימי חולייה?” וייתן תקווה בלבה, כי המחלה הזאת איננה מסוכנה וכי שוב תשוב לאיתנה, ומדי התבוננו אל אמה הפיקו פניו חמלה וצער.

ובצאתו מן הבית אמרה אמה: “לפי הנראה איש ישר הוא וטוב לב”.

ודברי אמה היו לה לרצון.

ואחרי ימים אחדים, היא זוכרת, בא בדברים את אביה וישאלהו למצב עסקו ואיזה ספרים נמצאו אצלו. ואביה האיר פניו אליו ויספר לו בארוכה מצב מסחרו השפל, ובייחוד, ההתחרות שבינו ובין מוכרי־הספרים החדשים, עזי הפנים, אשר נוספו בחצר בית הכנסת, אשר ימשכו אליהם את הקונים בתחבולות שונות, ומה גם מעת אשר חלתה אשתו — והוא הראה אותות השתתפות בזה, וייתן לו את עצתו לקנות מספר רומני שמ"ר,22 גדולים וקטנים, האהובים בעיני ההמון, ולתיתם למקרא בשכר מצער לשבועות ולימים, ועל ידי זה בטוח הוא, כי ירוויח הרבה יתר מכל ספר מאשר ימכרהו, וגם הספר יישאר אצלו.

ואביה ניסה למלא אחרי עצתו וייקן לו מספר רומאנים כאלה ויסבב בהם על פתחי הבתים והחנויות וישכירם למקרא להנשים והשפחות — והעסק הזה החל להביא לו ברכה וה“פדיון” גדל על ידם.

— קצרה ידי מהודות לך, אדוני יואלזון, על עצתך הטובה אשר יעצת לי — אמר אליו אביה פעמים רבות.

וכל בני הבית היו לו אסירי תודה.

ופעם בפעם היה שואל את אביה למצב עסקו ופדיונו, וגם עמה בא, פעם בפעם, בדברים וייפן אליה תמיד בחן ונעימות.

— הלא זה דברי מראש כי איש ישר הוא וטוב לב — אמרה אמה פעמים רבות.

ובכלל הדבר הזה לא שמו עוד בני הבית את לבם להתבונן אל מעשיו והנהגתו בענייני הדת, וכאשר ניסתה פעם אחת אחותה חנה הגיבנת לדבר בו סרה באוזני אביה, לאמור: “הוא הולך תמיד בגילוי ראש וגם לא ייטול את ידיו לפני אכלו ובבוקר ישתה ויאכל עוד טרם יתפלל ואולי לא יתפלל כלל…” אז גער בה אביה: “הסי, חצופה! אל תוסיפי דבר בו סרה. ומה לנו ולהנהגתו? הנישא אנחנו את עוונותיו? והוא איש ישר מאוד”. ואמה הוסיפה: “יש אשר אנשים כאלה יקרים מלובשי ארוכים ומתפללים בחסידות, אנשים כאלה, על־פי רוב, נזהרים מאוד במצוות “שבין אדם לחברו” והנה יעשו טובה לאיש הרבה יותר מהחסידים”. — והיא זוכרת כי דברי אמה עוררו רגשות שונים בקירבה, ורעיון אחד חלף אז במוחה: “אנשים כאלה יוקירו גם את נשיהם ויאהבון הרבה יותר מהחסידים ומבעלי המלאכה הגסים…” ועל אחותה קצפה אז מאוד. — מרגע הראשון לבואו לגור בביתם יקר גם נכבד בעיניה מאוד גם מבלי אשר תדע מדוע. ההשכלתו נתנתו לחן בעיניה? אולי יושרו וטוב לבו והשתתפותו בעצותיו בענייני הבית? אולי נימוסו, הנהגתו הנאווה והליכותיו הנעימות את כל אחד מבני הבית? ואולי יפי פניו ותוארו הנחמד? — היא לא ביקשה אז כל חשבון לזה. ובשמעה את אחותה מספרת בגנותו כאב לבה מאוד… ומענה אבותיה היה לה לרצון.

אמנם גם היא ראתה את הליכותיו בענייני הדת אשר היו לה למורת רוח וייצר לה מאוד: “הנה כן דרך ה”אריסטוקראטים“!… מה ממנו הלך לוא כיסה את ראשו ולוא נטל את כפיו לפני האוכל? מה ממנו הלך?…” והיא בדעתה את העונש הנכון בגלל עבירות כאלו שמה “בעולם העליון” נדה לו בראשה ותחמול עליו מאוד — ובכל זאת התאמצה ללמד עליו זכות בלבה…

ואף כי יקר ונכבד בעיניה, ובכל־זאת כמו יראה מפניו: מי יודע מה בלב ה“אריסטוקראטים”? עליה להיזהר מפניו מאוד… והיא אמנם ראתה והוא מתבונן אליה, פעם בפעם, הרבה — והיא זוכרת כי נזהרה אז מבוא אל חדרו בעת היותו שם, וכאשר דרוש היה להגיש לו מים לרחיצה, חמים ומזונות, שלחה שמה את אחותה הגיבנת או את אחד הילדים, ותשמור לטאטא את החדר ולהציע את מיטתו בעת שלא היה בחדר; ויש אשר הקשיבה באמצע קול צעדים על המדרגות, ואז מיהרה לצאת מאת החדר ולשלוח שם את אחותה לכלות את אשר החלה. — פעם אחת בערב הציעה את מיטתו ותהי תפושה במחשבות לא שמעה את קול צעדיו, ובהפנותה את שכמה והנה הוא בחדר — ותירתע לאחורה וקול פחדים התפרץ מפיה.

— מה כה נבהלת, עלמה? — שאל אותה כמו בתלונה.

היא הכירה עוותתה ולא ידעה מה לענות ותצא נכלמה מאת החדר.

— למה כה נואלתי? — היכה אותה לבה אז — למה כה אירא מפניו? מה יעשה לי? הילדה קטנה אנוכי? ומה יחשוב עליי? האם לא יחשבני לסכלה ולא מן היישוב?

בלילה ההוא נדדה שינה מעיניה…

ובימים ההם נדמה לה כי פניו סרים וזועפים כמו כועס הוא עליה. המחשבה ההיא הכאיבה את לבה מאוד…

וימים אחדים עברו והיא בושה להביט בפניו. ואחרי כן, היא זוכרת, החליטה בלבה לשנות את הנהגתה עמו! היראה הזאת אך יראת שווא היא… מעתה תחל להראות לו כי איננה נערה סכלה ולא מן היישוב… יידע נא כי גם היא יודעת להתהלך את אנשים.

ובכל זאת באחרו, לפעמים, בנשף לשוב המעונה, בעת אשר כל בני הבית כבר ישנו את שנתם ובבית היה חושך, היתה יראה מקום ממשכבה ולפתוח לו את הדלת ותעשה את עצמה כישנה — ואביה או אחותה הגיבנת היו פותחים לו.

אך ביום היתה יוצאת ונכנסת בחדרו, פעם בפעם, ותהי מגשת לו מזונותיו ומשקהו, ויש גם אשר פנתה אליו בדברים ותשאלהו: אם יערבו לחיכו המזונות? אולי יבחר במזונות אחרים? וכדומה, והוא ענה אותה תמיד בפנים מאירות וצחוק חן. אך יש אשר נדמה לה כי לועג הוא לה בלבו ודבריו צללו באוזניה לעיתים כהיתולים ויחר לה מאוד…

ואיך לא ילעג לה בלבו? — ניסתה להצדיקו בלבה — איך יוכל לכבד נערה גסה ונבערה כמוה? ומאין תדע לדבר את אנשים?… ומחשבות תמרורים מילאו אז את קירבה…

והיא זוכרת כי היו עיתים אשר נפשה היתה מרה לה ותתחרט מאוד על דבר ה“שכנות” הזאת, כי מאז בא לגור אצלם חסרה לה המנוחה השלמה שהיתה לה מקודם… היא החלה לחוש אז, לעיתים, סערת לב והתרגשות נפש אשר זרו לה עד אז.

האם לא צדקה אז בחרטה ההיא?… האם לא החל אז לבה לנבא לה את אשר יקרה אחרי כן?… ואז עוד לא עבר המועד.

ובעת ההיא מצאה לה ספרים חדשים למקרא, המה הרומאנים הניתנים למקרא, אשר נמצאו אז בבית, ותתענג עליהם מאוד. היא קראה אותם באוות נפש, ויש גם איחרה לשבת בלילה ולקרוא הם, ולבה הסתער והתרגש, התעצב וישמח חליפות. ובקרב הימים פתחו הספרים בלבה מקור למחשבות חדשות ורגשות חדשים, לא ידעתם מעודה. רבים ממנהגי הדת ירדו בעיניה מקדושתם. הספרים ההם הורוה, כי “גילוי ראש” לא ייחשב לעוון כלל ואך פראים וקנאים יחשבו את הדבר הזה לחטאה. גם מי שאיננו נוטל את כפיו לפני אכלו וגם המגלח את זקנו יוכל להיות “יהודי” נאמן. ומה נואלה עד אז באמונותיה התפלות. אמונות תפלות כאלו לא לכבוד הן לעלמה בת הדור הזה — ולובשי הארוכים, על־פי־רוב, צבועים הם ואנשי מרמה. ומה טובים המה המשכילים! מה טהור הוא רוחם ומה רבה אהבתם!… מה טוב להיות לאשה לאחד מהם!… ובכלל מה טוב להיאהב!… והיא זכרה את ה“חתן” החייט ותתנודד… לאיש גס ומכוער כזה היתה נכונה להיות לאשה!

פעם אחת קראה באחד הרומאנים, כי אחד המורים המשכילים אהב נערה ענייה אחת, בת אחד הסנדלרים, וייקחה לו לאשה, ורגשות שונים מילאו אז את קירבה: אושר כזה יבוא אך לאחת מאלף!… היא לא תאושר עוד באהבה… גורלה יהיה כגורל כל בנות גילה.

והיא זוכרת כי בלילה ההוא והנה בחלומה: מסביב אנשים ונשים לבושי מכלול ולאוזניה יגיע קול “כלי הזמר” והיא מובלה אל החופה, ושמה מתחת לחופה, בין ארבעת כלונסאות עץ האחוזים בידי נערים, עומד הוא, לבוש כובע צילינדר על ראשו. החזן החל לומר והיא ושושביניה סבבו את החתן שבע פעמים, והנה היא עומדת על ידו ומתבוננת אליו מעבר פניה מבעד להצעיף המכסה אותם, והוא שם את הטבעת על אצבעה… ופתאום הקיצה משנתה; “חלום ריק — סערו אז מחשבותיה — אך חלום הוא. הוא לא ישים לב לנערה כמוני…”

ואז עברו ירחים אחדים והוא השכים לקום בבוקר ויילך לו ויתמהמה כל היום וישב בשעה השתים עשרה, גם אז לא שכב לנוח, כי הדליק נר בחדר. יהגה בספרים שעות אחדות, והיא היתה שומעת, פעם בפעם, והוא משנן בפיו מילות זרות ומשונות. ויש גם אשר, לעתים רחוקות, ישב בחדר, ביום או בערב, וגם אז לא מש מעל ספריו ולא שעה אל בני הבית ולא דיבר איתם דבר, וגם אליה לא שעה ולא התבונן.

“הוא לא ישים לב אליה כלל וכלל” חשבה בלבה בימים ההם.

נפלא היה גם בעיניה, כי כל מה אשר התרחק מאיתה נמשכה אחריו יותר…

והחורף עבר והקיץ בא.

הנה פתאום בא שינוי בהליכותיו, כי חדל משקוד על ספריו וירבה שבת בבית — אבל הוא היה עצוב רוח, וכל בני הבית התפלאו על זה מאוד. בייחוד נתן הדבר הזה חומר רב לה לחשוב מחשבות… והנה באחד הימים באה אל החדר ותגש לו כוס חמים. אחרי כן באה עוד הפעם להגיש לו כוס שנייה והנה עוד לא טעם מהכוס הראשונה.

— תודה לך, עלמה! — קרא בפנותו אליה — בימים האלה עצוב רוח אני ולא אשים לבי למאכלי ושיקויי.

— הקיבל, אדוני, איזו בשורה מעציבה? אימצה את לבה לשאלו.

— לא! — ענה אותה בחן — זה דבר עצבי; אנוכי הכינותי את עצמי להמחלקה השישית של הגימנזיום, וירחים אחדים לא אכלתי כמעט ולא שתיתי ושינה נדדה מעיניי, כאשר, בלי ספק, ראו גם עינייך, אשקוד על לימודי וספריי אעמול ואיגע — אבל תקוותי נכזבה, כי יצאתי מאת הבחינה וידיי על ראשי, יען כי יהודי אני!

החידה הסתומה בהליכותיו בירחים האחרונים נפתרה לה אז.

והיא החלה אז לדבר על לבו כי לא יתעצב, כי איש כמוהו יוכל למצוא לו מחייתו גם בלי הגימנזיום.

והוא השיב לה תודה על דבריה.

 

[ה]

אחרי ימים אחדים, היא זוכרת, בבואה אל החדר להגיש לו מה, קרא: אכן עלמה יפה את ונבונה!

ואז התאדמו פניה מאוד ותרגש חום בכל גווה: אל נא, אדוני, תלעג לנערה ענייה כמוני! — קראה אליו בהורידה את מבטיה ארצה.

— לא! לא! לא אלעג לך! — קרא ברגש — חלילה לי מזאת!

היא יצאה מאת החדר.

דבריו הטילו סער גדול בלבה וכל היום היתה כנדהמה.

האמנם לא ילעג לי? האמנם מצאתי חן בעיניו? האמנם?… אבל כן דרך ה“אריסטוקראטים!” אך חלקות ידבר ולבו בל עמו.

ומני אז עברו ימים אחדים והיא לא באה אל חדרו כפעם בפעם.

פעם אחת בלילה בשכבה על משכבה ושנתה נדדה מעיניה, שמעה והנה הוא דופק על הדלת. היא מיהרה ותשם את שמלתה עליה ותפתח לו את הדלת.

— דבורה! — קרא בדממה.

היא התנודדה. זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא אותה בשמה…

— תודה לך, דבורה! — הוסיף לקרוא ויחזק בידה. רעד עבר בכל יצורי גווה ולבה הלם בקירבה מאוד; אבל לא הוציאה ידה מידו.

— יפתי! — קרא בדממה וינח את ידו על שכמה.

היא חרדה חרדה גדולה, שיניה נקשו בפיה, זרם חם עבר בכל עורקיה ותרגש רטט נעים בכל יצורי גווה… רגעים אחדים עמדה על מקומה מבלי נוע ותהי כאובדת עצות… פתאום התעוררה מתרדמה הניעה את גווה ותסר את ידו מעל שכמה, ותפן לו עורף ותנס — —

היא עלתה על משכבה ותהי כשיכורה… רגשותיה סערו בקירבה מאוד, דמה רץ במרוצה, לבה הלם בקירבה כהולם פעם ותישום ותשאף, קור וחום עברו חליפות בגווה ומוחה היה כמתעתע: “הוא אומר לפרוש רשת לרגליי — ומדוע לא ברחתי תיכף? מדוע הנחתיו לעשות לי כזאת? — אך פתיה אני ורכת לב. אך אולי יאהבני?… האמנם? היחפוץ לקחתני לו לאשה? את מי? אותי? מה מצא בי?… ואנוכי ענייה ונבערה מדעת — לא! אך תקוות שווא היא? הוא חפץ אך להתעלס איתי”… וקצף גדול התלקח אז בלבה: “היחשבני לאחת השפחות ה”פרוצות" המתהוללות את הבחורים? לא, היו לא תהיה!"

ולמחרת בקומה משנתה שונו פניה מאוד, ואמה שאלתה בדאגה: מה זה היה לך, בתי? מדוע כה נפלו פנייך?

— ראשי יכאב עליי, אמי! — התנצלה.

כחולמת ישבה כמעט כל היום על מקום אחד ורוחה ריחף על פני תהום מחשבות ורגשות. והוא לא היה כל היום בבית.

ובערב ההוא בשובו לא ירדה עוד ממשכבה לפתוח לו את הדלת…

וימים אחדים, אחרי כן, לא באה לחדרו, ובעברו דרך הבית הסבה את פניה לעבר אחר לבל תראהו; אך בהביטה אליו חרש מעבר פניה ראתה והנה הוא מתבונן אליה בלי הרף.

ויהי בליל השבת. בני הבית כבר ישנו את שנתם והיא פתחה את הדלת בלאט ותצא ותעל על המעלות ותעמוד במבוא המרתף. הלילה היה ליל בהיר, ליל ירח וכוכבים. אור נעים היה שפוך על כול. מסביב שררה דומייה והיא עמדה שקועה בהמון מחשבות וציר מחשבותיה היה הוא… פתאום הקשיבה קול צעדים. היא אמרה לשוב הביתה, אבל בטרם הספיקה לרדת מדרגה אחת והנה הוא ניגש אל המבוא ויחזק בימינה.

— דבורה! — קרא אליה כמו בתחנונים.

— הרף נא, אדוני, ממני! — קראה באומץ לב ותוצא את ידה מידו.

— דבורה! אל תחשבי עליי תועה. אני אוהב אותך! — קרא בלאט.

היא לטשה את עיניה למולו כשואלת.

— דבורה! אני אוהב אותך זה כמה — שב לחנן קולו.

כל יצורי גווה רעדו, היא החשתה.

— מדוע תחשי? האם לא תאמיני לי?

— מה מצאת — אדוני — בי? ואנוכי ענייה ופשוטה — ונבערה מדעת — גמגמה בלשונה ותבט לארץ.

— עולם מלא מצאתי בך: יופי ותום, לב טוב ונפש עדינה!

— ועתה — הוסיף לדבר אחרי דומיית רגע — הגידי נא, דבורה: התתני ידך לי? התאבי להיות לי לאשה?

שערי גן־עדן נפתחו לפניה ברגע ההוא… אכן לא חלום ריק חלמה אז… היא הניעה בראשה ותושט לו ידה וזרם דמעות פרץ מעיניה.

הוא חיבקה אל לבו ויישקה.

— מאושרה אנוכי! — קראה בלאט בהישענה על שכמו ותבך.

— ולמה זה תבכי, יפתי?! — קרא בתחנונים.

אבל היא לא ענתה ותבך. כעבור מספר רגעים רווח לה.

— רב לי היום! — קראה אליו בהרימה את ראשה — ראשי סובב עליי כגלגל. אלכה לי לנוח.

הוא נשק אותה בחום ויובילה מעל המדרגות. היא פתחה את הדלת בלאט ויבואו הביתה והוא סגר את הדלת אחריהם וייפרדו מה מזה.

את רגשותיה בלילה ההוא לא תזכור עוד, כי רבים היו ושונים אך הבריח המבריח את כולם היתה הדעת כי מאושרה היא…

ובקומה ביום המחרת משנתה נחשבה בעיניה כבריאה חדשה, כשבה מ“גן עדן”… היא חפצה להביע את רגשי שמחתה ואושרה לאחרים, לדבר ולספר; אבל לא היה לה למי ונפשה צחקה ותעלוץ בקירבה. היא חיבקה את הילדים ותישקם בלי הרף, וכל היום הצהילה קולה ולא ידעה נפשה.

— בערב רזם לה כי תצא החוצה ובצאתה ביקשה לטייל איתו היא באה הביתה ותאמר לאמה, כי הולכת היא לאחת מריעותיה, ותצא מן הבית ותלך ראשונה ומאהבה אחריה עד בואם אל אחד הרחובות השקטים ויטיילו יחדיו.

את הערב ההוא לא תשכח כל ימי חייה. שתי שעות רצופות טיילו יחד. הוא סיפר לה כי מצאה חן בעיניו ברגע הראשון לראותו אותה, וכי בקרב הימים החלה לאט, לאט לקחת את לבו ביופיה ותומתה עד כי החל לאהבה — ובגלל הדבר הזה לא יצא מאת חדרם לבוא לשכון במעון אחר, אף כי כבר מצא לו הוראת שעות די מחייתו ברווח ודי שלם שכר דירה נאה — והאהבה גדלה מיום ליום, עד כי לא עצר כוח עוד להסתירה בלבו כיום הזה; והיא גם היא סיפרה לפניו את כל רגשותיה מעת הכירה אותו ועד עתה, וידברו גם על דבר עתידותיהם. הוא החליט לעמוד למבחן עוד הפעם, כעבור שנה, ועד העת ההיא יקווה כי יספיק בידו להכין את עצמו למחלקה השביעית. והיא התנתה עמו תנאי אחד, כי לא יעמול בלימודו יותר מדי, והוא הבטיחה. הוא אמר לה, כי עליהם לחכות עוד שנים אחדות עד אשר יקבל תעודת בגרות מהגימנזיום, ואז יבואו בברית הנישואין, והוא ייסע לעיר המלוכה אל האוניברזיטאֶט23 לגמור חוק לימודי רופא, והיא הבטיחתהו כי מצדה נכונה היא לחכות גם עשר שנים ולבוא איתו בברית הנישואין אחרי גמרו חוק לימודיו — אם אמנם כי לבה לא היה עמה בדברה כדברים ההם — גם המתיקו סוד על דבר הליכותיהם לימים הבאים, ויחליטו להסתיר את דבר אהבתם מאבותיהם, כי המה יתנגדו לזה, ובייחוד, אביה האדוק, ומה גם כי המה חפצים להשיאה לאיש בקרוב ולא יסכימו לדחות את הדבר לזמן רב, וישיתו עצות בנפשם איך ייזהרו לבל יוודע סודם בבית, בייחוד עליהם להיזהר מאחותה הגיבנת, אשר צרה עינה בו מאז ואשר הקנאה באושר אחותה תקים אותה לאוייבת להם, והיא ניחמה את עצמה בתקווה, כי בקרוב ישלחו אותה מאת הבית להיות משרתת, כי כן כבר נדברו אבותיה, ואז לא יהיה להם אורב בבית… לאחרונה ביקשה אותו בצחוק על שפתיה כי יחל ליטול את כפיו לפני האוכל ויבטיחה — ורבות רבות דיברו אז בערב ההוא, עד כי נזכרה כי אבותיה יחכו לה וישובו. עד הרחוב הקרוב ל“רחוב היהודים” ליווה אותה בדרכה, ומשם שבה לבדה הביתה.

ומני אז החלה תקופה חדשה בחייה, תקופת עדנים, שמחה ואושר…

ברגעים ההם עברו לפני דבורה כל העתים הנעימות שבהן התעלסה את אהובה, הטיולים הנעימים אשר טיילו יחדיו בלילי הקיץ והחורף, הרגעים והשעות הנעימים אשר עברו עליה בערבים רבים, בעת אשר בני הבית כבר ישנו את שנתם, בשבתה את אהובה על הספסל אשר ממולה או לפני התנור, או בעמדם יחד בחוץ, במבוא המרתף, ויתלחשו ויצחקו, וישוחחו ויתייעצו, ותזכור את אותות החיבה אשר הראה לה אהובה בכל פעם, את הדברים הנעימים אשר דיבר באוזניה, פעם בפעם…

אמנם בהיוודעם יחד בבית, היא זוכרת, היה עליהם להיזהר מאוד, לבלי עורר כל שאון והשמע כל קול, וייאנסו להתלחש חרש ולשבת או לעמוד על מקום אחד כמעט בלי כל תנועה ותנודה; ויש אשר הקשיבו לפתע איזה קול נחרה או שיעול, או נדנוד אחר הישנים בהתהפכו מצד אל צד, ואז היו חרדים חרדה קטנה ויעצרו גם בעד נשימת אפם — לא כן בשבתם בבית שפרה רעותה. שמה היו חופשים לנפשם לדבר, לצחוק ולהשתעשע בשעשועי חיבה מבלי כל מפריע, ושפרה עשתה את עצמה כאיננה רואה מאומה, וככה בטיילם לבדם ברחובות הרחוקים והשקטים; אבל נפלא הוא כי העיתים ההן אשר בילתה בחברתו בבית בהיחבא ובזהירות, נעמו לה הרבה יתר, וכל רגע ורגע השביעה אז נעימות אין קץ. העונג הגנוב מתק לה מאוד.

והיא זוכרה כי בשבתה כה על ידו ואוזניה קשובות לסודותיו הנעימים היתה כשכורת עדנים והשעות כרגעים חלפו להן אשה אחרי רעותה מלבי משים כמעט; ויש אשר עברו עליהם שעות רצופות מבלי אשר יוציאו אף הגה אחת מפיהם, ובבית היה חושך ומסביב להם דומייה נעימה, ואך לרגעים התלכדו שפתותיהם בנשיקה חרישית ונעימה, או מבטי עיניהם התאמצו לפלס להם נתיב מבעד להחושך ולהיפגש אלה את אלה…

החושך אשר מילא אז את הבית שפך על הרגעים ההם איזה קסם נפלא, איזה עדן־שמים…

היא חדלה מתפור, הכותונת אשר בחיקה נפלה על הארץ, ראשה נשען על מסעד הכסא מאחוריה ועיניה עצמו ותהי כחולמת… היא היתה ברגע ההוא כשוחה במרחבים… לעיניה אין ארץ ואין חוף, אך שמים ומים… רוח חרישית ונעימה מרחפת על פני המים, והיא שוכבת על גבי הגלים העולים ויורדים לאט, לאט, ופניה פונים למעלה, אל שמי התכלת הזרועים באלפי כוכבים נוצצים, וקווי הירח הנעים יעצמו את עיניה ויפילו עליה תרדמה מתוקה, והיא הוזה וחולמת ונשואה על גבי הגלים הלאה והלאה… ויש אשר יחבקה אחד הגלים וילחש לה באוזניה סודות נעימים… ועוד רגע ועוד רגע ונפשה מתפשטת ומתרחבת מתפרדת ונמסת לאט, לאט, עד כי תימס כלה והתערבה במי הים והיתה לאחד הגלים, והוא הומה ומתלחש, מפזז ומכרכר, מתנשא ומתגלגל גם הוא הלאה והלאה…

פתאום נטתה את אוזניה כמו להקשיב, חזה התרומם וישפל במהירות, ולבה הלם בקירבה כהולם פעם…

וכרגע התנשאה מעל הכסא ותמהר ותיגש אל הדלת ותפרש את זרועות ידיה ושפתיה דובבו בלחש: רפאל יקירי!…

אך כעבור רגע נרתעה לאחור ותניע את שכמה: מה זה היה לי?

ותירק פעמים אחדות…

דמיון נעים! — חשבה לה בלבה — דמיון! כמכשף היה לי בעת האחרונה!… וכשפיו אמנם נעימים, נעימים מאוד…

ודמעות נראו בעפעפי עיניה…

היא שבה אל השולחן ותשב לעבודתה.

ותמונת רפאל כמו חיה ניצבה לנגדה ברגע ההוא… הנה הפנים הזכים והעגולים… הנה העיניים השחורות המפיצות זיקי אש… הנה מבטיו המכוננים על פניה והקולעים אל לבה, והמה מביעים חום ורגש אהבה עזה ואמון בלי מצרים… הנה נשימת אפו החמה והנעימה… הנה שערותיו השחורות, החלקות והרכות… הנה ידיו הענוגות והלבנות…

אבל התמונה הנעימה הזאת כבר חלפה מאיתה לבלי שוב עוד…

וכה חלפו שבועות, עברו ירחים והיא היתה שכורת עונג וששון. לבה היה אז מלא שמחה וצהלה על כל גדותיו, מבלי תת בו כל מקום ל“חשבון” ומחשבה צדדית…

היא החלה אז להביט אל כל ריעותיה מלפנים בעינים אחרות. היא הרגישה אז בקירבה איזה רגש גאון פנימי ותבט אל כל בנות גילה מגבוה. היא איננה עוד כמוהן. היא “אוהבת” ולה אוהב “אריסטוקראט” ודגול מרבבות כרפאל. היא תהיה, בקרב הימים, אשת דוקטור…

היא זוכרת כי יש אשר גם בשבתה לבדה בבית ריחף צחוק על פניה…

פעם אחת ישבה לה על יד מיטת אמה ופתאום החלה לצחוק. ואמה שאלתה בתימהון: “מה תצחקי, דבורה?” והיא הוסיפה לצחוק, עד כי נבהלה אמה מאוד ותחל לצעוק: “מה זה יהיה לך?” ואז בדאה מלבה סיפור דבר־מה, כי הוא עלה על זכרונה ויעוררה לצחוק.

אך אחרי כן, היא זוכרת, החלה להביא את דבר אהבתם בחשבון, וספקות ומחשבות עצב החלו להתגנב בלבה: מי יודע אם יישאר נאמן לה באהבתו גם לימים הבאים, בהיותו בעיר המלוכה, בהכירו לדעת עלמות רבות, ומה גם אחרי כן בגמרו חוק לימודיו? ואם אמנם כי לא ימיר את “דברו” כי איש ישר הוא; אבל מי יודע אם יאהבה אז? ובאמת היוכל אז לכבדה ולהוקירה? והאם היא מסוגלת להיות לדוקטור לרעיה? — המחשבה האחרונה הזאת לא נתנה מנוח לה ותאכלנה כעש.

ופעם אחת בראשית החורף ראה אותה והנה פניה נוגים מאוד; מה לך, יפתי? — שאלה בדאגה — למה סרו פנייך בעת האחרונה?

— רפאל! — קראה אליו בהתרפקה עליו — הכה יהיה לבבך זה כל הימים לאהבני?

— למה תשאליני כזאת? — קרא בתלונה — האם לא תאמיני באהבתי? והיא לא תשונה כל ימי חיי.

— אבל התוכל להוקיר ולאהוב נערה נבערה מדעת כמוני גם בגמרך חוק לימודים? הגד נא, התוכל?

— יקרה את בעיניי מאלפי עלמות משכילות!

— רפאל! — גמגמה בלשונה ותשפל את מבטי עיניה — גם אנוכי חפצה להיות לעלמה משכלת.

הוא הביט אליה בתימהון.

–הנני חפצה — קראה שנית ותחזק בימינו — ללמוד לשון וספר ולרכוש לי חכמה ודעת ואקווה כי במשך השנים שתהיה עוד על ידי לא ייבצר ממך מהשכילני ומהורות לי כל הנחוץ לנערה בת הדור הזה לדעת.

והיא זוכרת כי בשמעו את דבריה אלה שמח שמחה גדולה מאוד, ויעתר לה עתרת נשיקות, ויאמר כי מאושר הוא כי התעורר חפץ כזה בקירבה.

וחפצה זה יצא לפעולות.

רפאל דיבר פעמים אחדות את אבותיה וייעצם, כי ייתנו את דבורה ללכת, לעת קבועה ביום, לתופרת: ללמוד מלאכת התפירה, כי מי יודע את הבאות, ואולי יבואו, חלילה, ימים אשר לא יוכלו המה לעזור לה והיא תוכרח לעזור את עצמה; ובקרב הימים תשתכר בעבודתה והקלה לאבותיה גם להשיאה לאיש — ובימים ההם כבר אפס כל הכסף שהיה שמור לה לנדה, כי מחלת אמה אכלתהו — וגם בהיותה לאשה לאיש, טוב כי תהיה איזו “אומנות” בידה, כי תוכל לעזור לבעלה בכלכלת הבית — והעצה הזאת מצאה חן בעיני אבותיה. והוא הציע לפניהם לתיתה לתופרת אחת שהיא שארת בשרו, והוא יבקשה ללמדה את המלאכה כראוי.

והיא החלה ללכת אל התופרת, היא שפרה ריעותה — אשר ידעה את דבר אהבתם — מדי ערב בערב. ושמה תפרה אך שעות אחדות, ויתר העת הקשיבה לקח מפי רפאל ביחד עם התופרת, הוא הורה אותן שפת המדינה, חשבון ויתר הידיעות הראשונות.

והן עשו חיל בלימודן. והיא עוד הצליחה בלימודיה ביתר שאת, ורפאל לא מצא לו די מלים להלל את כשרונותיה ושכלה הטוב. על־ידי הספרים אשר נתן לה רפאל בקרב הימים למקרא ועל ידי השיחות אשר שוחח איתה, פעם בפעם, נפתח לפניה עולם חדש, עולם הרוח, עולם הדעת; והעולם החדש הזה השפיע עליה השפעה רבה וגדולה, אשר שינתה את הלך רוחה, דעותיה ומחשבותיה מן הקצה אל הקצה; וכעבור שנתיים כבר ידעה לדבר ולכתוב בשפת המדינה ותדע שיעורים ידועים בקורות התבל, חשבון ועוד ידיעות נחוצות, וכבר קראה בספרים רבים ותהי לעלמה משכלת באמת, ורפאל אמר לה כי עולה היא בהשכלתה על רבות מהבנות המתיימרות בהשכלתן.

ורפאל היה שמח בזה ומאושר.

ובשבתה בבית הרבתה לקרוא בספרים ורפאל הגיד לאבותיה כי לא יפריעוה מזאת, כי, בלי ספק, לא ייחשב לה ל“חיסרון” אם תדע גם מעט ב“שפת המדינה”, והמה מילאו תמיד אחרי דבריו, בדעתם כי אוהב נאמן הוא להם וכ“בן בית” נחשב בעיניהם.

וברגע ההוא עברו לפניה כל הערבים הנעימים אשר עברו עליה בהקשיבה לקח מפי אהוב לבה, אופני הלימוד ודרכי רפאל בהוראתו… מה צללו באוזניה דברי לקחו! מה נעמו לה מבטיו אז! וכמה שעות בערבי הלקח עברו, לעתים, בשיחות נעימות וגם נכבדות. ומה נעים היה לה אחרי כן בשובה איתו יחד מהתופרת ובלוותו אותה דרך רחובות אחדים — איזה רגשות מילאו אז את קירבה? — — —

ברגע ההוא עלה על לבה זכר שיחה אחת שהיתה אז ביניהם באחד הערבים בטיילם בחוף הנהר, והדבר ההוא היה זה כשנה, והיא כבר ידעה אז שפת המדינה וגם קראה הרבה בספרים ותהי לנערה משכלת: רפאל יקירי! — קראה אליו אז — האמן לי, כי בהשקיפי עתה לאחור, אל החיים הקודמים, אחוש בקירבי איזו “קטנות” ובוז להם. החיים ההם היו גסים וריקים, ויש אשר אתפלא: איך יכולתי להיות שבעת רצון בהם?

— גם אנוכי אחוש כזאת, חמדתי! — קרא הוא — גם חיי היו ריקים, יבשים בלי כל לשד ולח, בלי כל נקודה מאירה אחת, בלי פואזיה24. לחיי הקודמים לא היה כל גוון וצבע. ועתה בכל מעבדיי והליכותיי, מחשבותיי ורגשותיי, אני מרגיש את השפעת אהבתנו, ואת, חמדתי, הינך הנקודה המאירה את דרכי בחיים.

— אתמול בשבתי בבית שפרה — שבה לדבר — שמעתי את מאַקס אומר: “אין אהבה בקרב היהודים” ואנוכי צחקתי אז בלבי לשמע דבריו, כי מי כמוני יודעת כי יש ויש אהבה בקרב היהודים, וגם ב“רחוב היהודים” תימצא האהבה, האף אין זאת, יקירי?

— כן, כן, אהובת נפשי! — קרא הוא ויתבונן אליה בחיבה — דברייך צדקו מאוד. גם אנוכי שמעתי כזאת מפי מאַקס וגם התווכחתי איתו על אודות הדבר הזה. הוא אומר כי עם היהודים עם החומר הוא, עם שואף ל“עסק”, לבצע, והוא יעשה “עסק” גם ב“אהבה” ואהבה בלי “חשבון” של “עסק” לא תיתכן כלל ביהודים; אבל הוא ישגה מאוד. האהבה כהיופי היא נחלת כל בני האדם ואיננה קניין עמים מיוחדים. הנפש העברית היא גם נפש אנושית וכל רגשי הנפש האנושית אינם זרים גם לה. ולא עוד כי עם היהודים מסוגל לאהבה ביתר שאת, בהיותו עם הרוח, עם המחשבה והרגש, שהמה מקורי האהבה. והעד על זה ספר־האהבה הנשגב, ספר “שיר השירים”. אמנם אהבת העברי היא יותר תמה וטהורה, יותר אמיתית וקיימת. היא איננה פרח כי אם פרי טוב; ודווקא ב“רחוב היהודים”. שמה במעון יושבי חושך, במרתפי העניים, נמצא את האהבה העברית בעצם תומה וטהרתה… שמה נמצא נפשות זכות ונקיות, בלי כל תאווה זרה, ואוהבות ברגש טהור ובאמון בלי מצרים; ואַת, חמדתי, הינך לעד על זה.

היא נאנחה…

מה נעים היה לה אז לחכות בלילה לשובו ולפתוח לו את הדלת!… ואיך קידמה אז את פניו? — —

— דבורה! — נשמע לאוזניה פתאום קול אמה בהקיצה משנתה — מה זה היה לך הערב? התאמרי להיות ערה כל הלילה?! אוי לי ואוי למזלי!… הגבירות! הגבירות! ריבונו של עולם! למה תענני ככה? קח נא את נפשי מאיתי, טוב מותי מחיים כאלה!

— אמי! הרפי נא הרפי! הנה כבר כיליתי לתפור את הכותונת והנני לשכב!

ובדברה קיפלה את הכותונת התפורה ותניחה אצל יתר הכותנות ותכבה את העששית ותעל על משכבה.

דברי אמה עוררו את מיתרי לבה. אנחה חרישית התפרצה מבתי נפשה ורסיסי דמעה התגלגלו חרש על לחייה. אלי! אלי! איך כה מהר חלפה “עת הזהב” ההיא? — — —

 

[ו]

היא עצמה את עיניה ותאמר לטבע את זכרונותיה בים הנשייה, בשינה; אבל שנתה נדדה מעיניה ולמרות רוחה שבו זכרונות העבר לעבור על פניה…

ובלולים ומטורפים הזכרונות במוחה, המקרים נשברו לשברים, לפירורים, המחשבות והרגשות השתפכו לטיפות לרסיסים.

היא זכרה פתאום את התגרות הקטנות האחדות שנפלו ביניהם: באחד מלילות השבת ישבה בבית שפרה רעותה וגם רפאל ואחדים ממריעיו היו שמה וישתעו יחד ופתאום ניגש אליה ויישק לה לעין כל הרואים ואז, היא זוכרת, התאדמו פניה מאוד ותקרא בקול מצווה: “לך מעמי!” ותדחפהו מאיתה בזרוע; והוא לא דיבר דבר ויסר מעליה וכל הערב ההוא לא פנה אליה בדברים, וגם בשובם אחרי כן הביתה לא דיבר כל הדרך מאומה, והיא ניחמה אז על מעשיה מאוד ותחש בקירבה מוסר כליות: “למה הכלימה אותו כה ברבים? והוא הן אך אות חיבה הראה לה!” ויום תמים עבר אחרי כן והוא לא שעה אליה. הדבר הזה הציק לנפשה מאוד ובערב השני ניגשה אליו ובדמעות על לחייה ביקשה סליחה מאיתו ותודה לו כי חטאה נגדו ותכלם את פניו, אם אמנם כי גם הוא לא עשה כהוגן בנשקו לה לעין רואים — והוא סלח לעוונה.

ופעם אחת, לפני שנתיים — היא זוכרת — נלוותה אליהם שפרה ויטיילו יחד באחד הרחובות וידברו על אודות עתידותיהם, ובאמור רפאל כי בעוד שנה הוא אומר לעמוד למבחן להיבחן בלימודי כל מחלקות הגימנזיום, וכאשר יקבל תעודת בגרות, הוא חושב לבוא איתה בברית הנישואין ואחר ייסע לעיר המלוכה להיכנס אל האוניברזיטאֶט, קראה היא: “אנוכי לא אחשוב עוד על דבר הנישואין! אנוכי רחוקה עוד מהצעד הזה. אנוכי נכונה לחכות עוד חמש ושש שנים”; והוא צחק לשמע דבריה ויקרא “אם גם לא אאמין בדבר הזה לא אחשב לאפיקורס. האף אין זאת, דבורה?” — כל דמי עורקיה רתחו בקירבה אז מכעס וקצף. היא נכלמה מאוד, ובייחוד כי אמר לה כזאת באוזני שפרה… היא אמנם ידעה כי לא כוזב בדבריו, כי אמנם אך אמרה כזאת ולבה אחרת חשב. היא ידעה כי איננה רחוקה מהצעד הזה, כי לבה מלא תמיד מחשבות על אודותיו — אך הדעת הזאת עוד הגדילה את קצפה ביותר… היא לא ענתו מאומה; ובהיפרד שפרה מעליהם וישובו הביתה לא דיברה איתו דבר, ובערב ההוא הקדימה לעלות על משכבה, וכאשר ניגש אליה בערב השני ויחזק בידה הוציאתה מידו ותשט מעליו.

וימים אחדים התאמצה לבלי בוא בחברתו.

אך אחרי כן, היא זוכר, התחנן לפניה כי תסלח לחטאת שפתו והוא אך בדרך הלצה דיבר את אשר דיבר ובאמת יאמין לדבריה בכל לבו — ואז סלחה לו בתנאי כי לא ישוב עוד לכסלה25 ולהשמיע באוזניה הלצות כאלו.

ומה נעמה לה עשיית השלום אחרי התגרות הקטנות ההן! כהתחדשות ברית האהבה נחשבה לה ותהי בעיניה כ“כלה” חדשה והוא — כ“חתן” חדש.

ופתאום עלה על לבה זכר שיחה אחת שהיתה פעם אחת בין אביה המנוח ובין אמה על אודותיה. הדבר ההוא היה ביום השבת בהאיר הבוקר. היא שכבה עוד על משכבה, אך לא ישנה עוד אם כי עיניה היו עצומות. היא היתה אז חולמת בהקיץ בעניין הנחמד לה והלוקח את כל לבה ורגשותיה ביום ובלילה, ופתאום הגיע לאוזניה קול התלחשות אבותיה. היא הטתה את אוזניה להקשיב:

— לא תדעי, גרונה — הגיע לאוזניה קול אביה דובר בלחש — עד כמה נשבר לבי בקירבי בגלל הדבר הזה. הדאגה הזאת תאכלני כעש. מה תהי אחרית הדבר? הן לא נערה קטנה היא. עוד מעט והיתה לנערה בת עשרים ושלוש שנה. עשרים ושלוש שנה! אח, אח, לוא יכולנו לתת לה כסף לנדה — אז, לפני שלוש שנים, השכימו השדכנים לפתחנו, ועתה לא יציעו אף “שידוך” אחד כאילו מתו כל ה“חתנים” שבעולם. ובאמת הייתכן “שידוך” בלי כסף כלל? גם הפחות שבפחותים ידרוש בימים האלה חמישים שקל כסף לנדה ומה גם בעל מלאכה הגון — ולנו אין אף חמישים אגורות. התזכרי את נפתלי החייט? היא יכלה להיות מאושרה בגורלו. כנראה לא חפצו “מן השמים” בזה. וגם זאת אגיד לך כי עוד מעט… הבריות! מי יוכל לחסום את פיהן? הן… בתולה זקנה איננה מעלה ב“שידוכים”.

— בתולה זקנה! — קראה אמה בקצף — למה זה תדבר הבלים כאלה? ייסכר פי דוברי הוות! דבורה איננה עוד בתולה זקנה. בימינו אלה רבות הן הנערות היושבות בבית אבותיהן גם עד עשרים וחמש שנה ויותר. וגם זאת אגיד לך, חיים, כי “דבורה שלנו” איננה “סחורה גרועה” כלל וכלל. מי יוכל למנות את מעלותיה הטובות?…

— ואנוכי — שיסע אותה אביה בדברה — האומר אחרת? מי כמוני יודע את שכלה המצויין ו“ראשה הטוב”? אבל מה תועילנה כל המעלות אם העיקר, הכסף, חסר?

והיא שכבה אז על משכבה ונפשה צחקה בקירבה: לוא ידעו את אשר בלבי… כי עתה ידעו כי אין לי צורך עוד ב“שידוכים”.

אכן עולם מלא היה אז בבית, עולם מלא סוד ואושר רב… סוד גדול וקדוש, נעים ונפלא הסתתר אז בבית — היא ורפאל גם יחד כסוד טמיר ונעלם היו אז — ואין מי אשר יידעהו. מקדש גדול ונהדר התנוסס אז בתוך המרתף הצר ובני הבית לא ראו אותו.

— והיא גם “כותבת גדולה” — הוסיפה אמה לדבר — היא יודעת גם בלשון העמים. לוא שמעת איך היא קוראת במהירות בספרי העמים. יואלזון אומר כי יודעת היא הרבה יתר מהבנות המלומדות. על דברתי! והכל בעצמה. הן כל מורה לא היה לה ולא לימדה כזאת כלל.

היא צחקה בלבה לשמע הדברים האלה.

— והיא “בריה”26 נפלאה ו“בעלת בית” מצויינה — הוסיפה אמה לספר בשבחה — גם יפהפייה “ומזהרת כחמה”. התדע, חיים, היא איננה “סחורה גרועה” כלל… יוכל היות כי יימצא לה חתן גם בלי נדה…

דברי אמה האחרונים העירו אז תימהון בלבה: מאין באה תקווה כזאת בלב אימה התמימה?… הינבא לה לבה חזון כזה? אולי תדע שמץ דבר מזה?…

ומני אז החלה להיזהר יותר בהליכותיה את רפאל וגם להתבונן היטב אל מבטי אמה ותנועות פניה בדברה איתה — והמבטים והתנועות ההם החלו אז לגזול מנוחתה… המבטים והתנועות ההם הפיקו איזה חשד, איזו דרישה וחקירה… ויש אשר לא יכלה נשוא את המבטים ההם ותשפל מפניהם את עיניה ארצה ופניה כוסו באודם. — ואז, היא זוכרת, החלה אמה לבוא את רפאל, לעתים קרובות, בדברים, ויש אשר עברו שעות רצופות והוא עמד על יד מיטתה או ישב נכחה על יד השולחן וישתעו,27 ואמה היתה מבטת אליו בלי הרף וגם אז הפיקו מבטיה ותנועות פניה איזה חשד, איזו דרישה וחקירה… ויש אשר הביטה אל שניהם בבת אחת או העיפה מבטיה במהירות רגע עליה ורגע עליו…

פעם אחת ישב רפאל נוכח המיטה וישתעה את אמה והיא ישבה אז לא רחוק ממנו ותקרא בספר, אבל פעם בפעם לא הביטה אל הספר ותבט מעבר פניה אל אמה, ופתאום ראתה והנה צחוק קל ריחף על פני אמה, והצחוק הפיק איזו שמחה נסתרת והנאה פנימית, וכעבור רגע חלף הצחוק וכמו ענן עצבת כיסה את מצחה… וכאשר עזב רפאל את הבית קראה לה אמה לגשת אל המטה. היא ניגשה.

— בתי! — קראה אליה אמה בלאט ותתבונן אל כל סביבה פעמים אחדות כמפחדת פן ישמע זר את דבריה — שבי נא על ידי. חפצה אני לדבר איתך דברים אחדים.

היא התחלחלה מעט ותשב.

— דבורה! — קראה אליה אמה ותבט אליה בעין חודרת — ההבטיחך לבוא איתך בברית הנישואין?

פניה חוורו כסיד וכעבור רגע זרם דם חם אל לחייה ופניה להטו.

— מי? — שאלה את אמה במבוכה — מה תדברי, אמי?

— בתי! אל נא תרהי28 מהגיד לי את האמת ואנוכי לא אחשוב לך זאת לעוון; ואם אמת הדבר אשמח על זה מאוד — ולמה זה, בתי, תכחדי ממני את הדבר? ואותי אל תרמי. אשה פשוטה אנוכי מדור הישן, אך אשה סכלה ולא יותר; ובכל זאת כבר הגיד לי לבי כזאת. אל תלעגי ללב אם, הוא יגיד פעמים רבות את הבאות מראש, אשר קצרה יד השכל מהשיגן. אך היום הוכיחוני מבטיכם לדעת, מבלי אשר אוכל להטיל כל ספק בזה, כי — כי אוהבים אתם זה את זה.

צחוק קל חלף על פניה אשר התאדמו מבושת ותשפל את עיניה ארצה.

— אל נא תבושי, בתי! — הוסיפה אמה לדבר בנעימות ותחזק בידה — אמנם אשה מדור הישן אנוכי, ובכל זאת לא אחשוב את הדבר הזה לעוון. יודעת אנוכי כי לא כימים הראשונים הימים האלה. לפנים בושתי לדבר את אביך עד עבור ירחים אחדים מהחתונה — והיום מנהגים אחרים, ולא לפלא הוא כלל כי יאהבך, כי אמנם, דבורה’לה תוכלי לקחת לב גבר, גם לב “אריסטוקראט” כיואלזון; ואם תיקח עלמה לב “אריסטוקראט” אז לא ישים לב למצבה הדל, ובאמת הן לא הנדה והיחש העיקר. מעשים כאלה יקרו בכל יום — וגם לך לא אחשוב לחטאה כי תאהביהו. יואלזון הוא איש נחמד וישר לב; אבל, בתי, — גמגמה בלשונה — הן אם אני ולי הרשות לדעת זאת. הן לא ילדים אתם ונחוץ להביא כל דבר בחשבון. ועתה הגידי לי דבורה, האומר הוא באמת לקחתך לו לאשה?

ובדבר אליה אמה כדברים ההם הרגישה את עצמה כרוחצת בים עונג וגיל, והיא נפלה על צווארי אמה ותישקה ודמעות נעימות נראו בעפעפיה, ואז לא כיחדה עוד מאומה דבר ותגל לה את כול; והיא זוכרת כי עברו אז שעות אחדות והן לא חדלו עוד מדבר על אודות זה. היא סיפרה לאמה את עזוז אהבת רפאל אליה, טוב לבו ורוחו הנדיבה, ועיני אמה הפיקו אז גיל וחדווה. אך בשמעה מפיה כי אומר הוא, אחרי עמדו למבחן, לנסוע לעיר אחרת ולגמור חוק לימודי רופא הוגו פני אמה פתאום ותאמר כי היא לא תוכל הסכם לדבר הזה עד אם יבוא איתה מקודם בברית הנישואין, כי לא ילדה קטנה היא עוד — ומה גם כי אין להישען כל כך על אמונת הגברים… ומי יודע מה יילד יום? ובשמעה מפיה, כי רפאל הגיד לה פעמים רבות, כי אמנם יחשוב לעשות כזאת נהרו פני אמה שנית — ונפלא היה בעיניה אז, כי מחשבת רפאל להיות בקרב הימים לרופא הרהיבה את לב אמה עוד ביתר שאת ותביע פעמים אחרות את רגשי ששונה ועליצותה בגלל הדבר הזה, ובמוחה עבר אז רעיון: “כי יש אשר הנשים הפשוטות תשכלנה להביט אל החיים ההווים ואל בני הדור החדש בעיניים יותר יפות ובהירות מהגברים הפשוטים, אדוקי הדת”. — לאחרונה אמרה אמה כי לעת עתה דרוש עוד להסתיר את הדבר מאביה והיא תחל להכינהו לקראת החדשה הזאת לאט, לאט — ובקרב הימים יאמר גם הוא לדבק טוב.

והיא זוכרת כי ערגה אז נפשה לרפאל מאוד. לבה היה מלא אז רגשות שמחה ונועם על כל גדותיו ותכסף להריקו ולשפוך את רגשותיה בחיק אהובה, ותצא החוצה ותחכה שעה תמימה לשובו; ובראותה אותו מרחוק רצה לנגדו ותבשרו את הבשורה הנעימה הזאת.

והוא רקד וצהל מרוב שמחה.

וביום המחרת בערב סיפר לה רפאל, כי דיברה איתו אמה דברים ברורים ומפורשים על אודות קשר אהבתם ותביע לו רגשי שמחתה, כי תיפול בתה בגורל איש כמוהו, ותרבה לספר לפניו גם בשבחה וכי בטוחה היא כי יראה עמה חיים טובים ונעימים, ותברך את אגודתם מקרב לב ותאמר כי מעתה תחשבהו לבן לה.

אז באו ימי הבחינה. רפאל שם לילות כימים וישנן את לימודיו ויעמול מאוד, והיא היתה אז מלאה דאגה וחרדה לשלומו וגם לתוצאות הבחינה; ועוד הפעם נכזבה תקוות רפאל. הוא יצא מאת הבחינה וידיו על ראשו — והיא זוכרת כי בשמעה את דבר תוצאות הבחינה הצטערה מאוד ותהי כנדהמת, בייחוד דאגה פן יפעל המקרה הזה לרעה, חלילה, על שלום רפאל ובריאותו — אך העצב היה מהול באיזה רגש הנאה ורצון נעלם וחייה העתידים התייצבו לפניה בצבעים אחרים מאשר עד כה והצבעים ההם נעמו לה… היא חשה איזו הרווחה כמו הוגלה אבן כבדה מעל לבה.

— מה תחשוב לעשות עתה, רפאל? — שאלתהו בימים ההם.

— עתה, כמובן, לא אכנס עוד לאוניברזיטאֶט — ענה אותה.

שמחה נסתרה מילאה את לבה אז… הרעיון כי יהיה רפאל בקרב הימים לרופא מלומד מסך תמיד נטפי דאגה וספק בכוס ששונה… היא ידעה היטב כי מצב כזה מרום ונישא ממנה מאוד… נערה “מרחוב היהודים” לא נוצרה להיות לאשה לרופא מלומד — ומי יודע את תוצאות מצב כזה?… והוא גם יעזוב אותה למספר שנים… והחיים מלאים חליפות ותמורות וככה גם מחשבות האדם ורגשותיו… ויש אשר גם לב בוער באש יצטנן במרוצת העת — — ובשמעה מפיו כי כבר ייאש את לבו ממחשבתו זאת עלצה נפשה במסתרים… עתה לא יגדל כל כך ההבדל שביניהם.

— אנוכי מצדי — הוסיף לדבר — הייתי חפץ לנסוע לחו"ל לגמור חוק־לימודים; אבל למענך, אהובתי, ארחיק את החפץ הזה מקירבי.

דבריו האחרונים הכאיבו את לבה מאוד… הנה כי כן תהיה לו למפגע על דרכו בחיים — —

— לא אבקש ממך כי תקריב קורבנות למעני — קראה אליו בתלונה עצורה — אנוכי לא אפריעך גם עתה מחפצך זה. הלא כבר אמרתי לך כמה פעמים, כי נכונה אני לחכות עוד מספר שנים.

— לא! — ענה אותה וצחוק קל ריחף על שפתיו — אם את נכונה לחכות, לא אחפוץ אני לחכות. הדרך הזאת, לנסוע לחוץ־לארץ ולגמור חוק לימודים, דרך ארוכה היא ודרך כזאת לא לי היא עתה. אנוכי אבחר עתה בחיים אחרים, לעסוק בעבודה אשר אני עוסק בה, עבודת מורה לשעות וממנו לחמנו יימצא.

אבל הכאב עוד לא חלף מלבה… ובלילה ההוא ובלילות רבים אחרי כן עלו הדברים ההם אשר שמעה מפי רפאל על זכרונה ויגזלו את שנתה מעיניה ויעוררו בקירבה רגשות לא נעימים… היא ידעה כי עבודת ההוראה עבודה קשה היא ומפרנסת את בעליה בדוחק ורוב המורים אשר בעיר עניים ודלים, והוא איננו גם “בר מזל” להוראת שעות, כי איש אמת הוא ובר לבב והתכונות המיוחדות למורים, שבהן ייקחו את לב אבות התלמידים, ובייחוד את לב האמות, כמו: שקר, חנופה ושפת חלקות, זרו לו ובכל השנים אשר הוא מתגורר בעיר N הרוויח אך די מחיית נפשו מבלי הותר אף סכום מצער — ובמשכורותו הדלה עליו גם לתמוך בידי אבותיו הזקנים והעניים המתגוררים בעיר מולדתו — ובכל זאת היתה שבעת רצון בחיים כאלה, לוא אך ידעה נאמנה כי גם הוא ישבע רצון בהם… ובחשבה כזאת נעמה לה המחשבה, כי לא ייבצר גם מידה בבואה בברית הנישואין לעזור לרפאל במלאכת ידה, התפירה, והקלה מעליו את עול הפרנסה.

אבל מה היתה אחרית כל המחשבות ההן?…

 

[ז]

אנחה כבדה התפרצה מעמקי לבבה… היא זכרה את האסון הגדול אשר קרה אז את הבית ואשר שם את כל תקוותיה וחלומותיה לאל…

באחד הימים שב אביה מן הרחוב ויתאונן כי ראשו יכאב עליו וכל עצמותיו תרעדנה מקור. היא הביאה לו תיכף חמים וישת ואחר שכב במיטה והיא מרחה את גוו בחומץ־חם ותכסהו בבגדים אחדים למען יזיע וירווח לו; אך ביום המחרת בבוקר בקומה משנתה מצאתו שוכב עודנו במיטה ותיבהל, ובגשתה אל מיטתו הרגיע את רוחה ורוח אמה החולה כי הוטב לו, ואם כי ראשו עוד יכאב עליו לא ישכב במיטה ויצא הרחובה כי השכיבה תוכל להביאו באמת לידי מחלה, חלילה. וכה עברו ימים אחדים והוא התהלך בחוץ, אבל תאוות האוכל עזבתו ולא טעם מאומה — וביום הרביעי שכב על המטה אשר לא ירד עוד ממנה…

הוא חלה במחלת הטיפוס. החובש אשר נקרא לרפאותו הרגיע את רוח בני הבית כי אין לפחד מאומה, כי ביום התשיעי למחלתו יזיע והמחלה תחלוף — אבל מיום ליום גדלה המחלה והרופא אשר נקרא, על־פי רפאל, לבקרו הגיד כי חולה מסוכן הוא. — הבית מלא אז פחד ואבל, אמה הרבתה לבכות בדממה וגם היא שפכה דמעות כמים. היא לא משה מן המיטה גם בלילה, אך אחרי כן לא הניחה רפאל להיות ערה כל הלילה וימלא את מקומה על יד מיטת החולה, וגם ביום לא הלך לבתי רוב תלמידיו ויישב על יד מיטתו בעת שהיא עמדה על יד האח המבוערת ותבשל מרק למען החולה. גם הוציא כסף מכיסו, בתור הלוואה, לשלם להרופא ולקנות את הסמים והעופות. — היא שיוותה אז לעיניה אך את מצב אביה החולה. היא ראתה את המחלה מכלה את בשר אביה מיום ליום ולבה נשבר בקירבה וכל מחשבה אחרת רחקה ממנה. יש אשר עלה רעיון נורא על לבה: אולי ימות אביה?… ותתחלחל מאוד — ואת עצמה שכחה כמעט ואת תוצאות הדבר הזה בנוגע אליה לא ראתה… אך הנה בא הלילה הנורא ההוא… לפני זה ישב רפאל על המשמר שלושה לילות רצופים ובלילה ההוא לא נתנתו עוד לשבת על יד מיטת החולה ותשב היא. בבית שררה דומייה עמוקה. המנורה הקטנה אשר עמדה על השולחן הפיצה אור כהה ומראה פני אביה היה כמראה הדונג, והיא ישבה תפושה במחשבות נוגות ולעתים שלחה ידה להחזיק בנאד הקרח אשר על ראש החולה — פתאום והנה נטפי זעה גדולים נראו על מצחו… ברק גיל חלף בקירבה למראה הזה: “הוא מזיע!” — אחרי רגעים אחדים פקח את עיניו…

— דבורה! — קרא בקול רועד ונפסק לרגעים — הסירי — את נאד הקרח — מעל ראשי — החום — כבר חלף — קר לי — מאוד.

נפשה עלצה בקירבה: “הוא מרגיש קרירות הקרח”. היא הסירה את נאד הקרח מעל ראשו.

— בתי! — קרא אליה שנית — הנני חש — רגעיי־ספורים — עוד מעט…

קול פחדים התפרץ מפיה: “אבי! מה תדבר? הינך מזיע, הודות לאל, ואני רואה כי רפתה המחלה מעליך”.

— לא! — בתי! — זעת המוות היא.

קור חלף בכל יצורי גווה וכל עצמותי רעדו מפחד…

— חפץ אני — לדבר איתך — בתי — דברים אחדים — בטרם אלך ואינני.

— אבי! — התחננה לפניו ודמעות זרמו על לחייה — אל תדבר דברים נוראים כאלה. עוד שוב תשוב לאיתנך ועוד תחייה לאורך ימים.

— עוד מעט — הוסיף לדבר מבלי שים לב לדבריה — וקרב קצי — ה' הוא היודע — כי אנוכי — עמלתי בכל כוחי — להשיאך לאיש — אבל — לא עלתה בידי — הדבר הזה — גזל מנוחתי — ויצערני מאוד — אך מה אדבר — כן חפץ ה' — ועתה — בתי — אל תבכי — ואל תדאגי — אבי היתומים — לא יעזבך — הוא ימציא לך — זיווגך — איש ישר — הנכרז ממרומים — אל תבכי — בתי — הן זה סוף — כל האדם — האב שבשמים — ישגיח עלייך — העיקר הוא —בתי — איש ירא שמים — בעל מלאכה ישר — ולא מתהוללים — אשר בימינו — ההולכים — בדרכי העמים.

הכבר לקחה אוזנו שמץ דבר אהבתם? ­– שאל אז לבה בקירבה.

רגעים אחדים החשה ואחר שב לדבר: אולם, בתי — ה' הוא היודע — עד כמה — קשה לי — לבקש ממך כזאת — את לא תדעי — לב אב — אולם — לבי לבית יזעק — על מי אטוש — אותה? — והיא חולה — ואלה הצאן — הילדים.

קולו נפסק מבכי רגעים אחדים ואחר שב לדבר: ועל מי מוטל — בתי — בלעדך — אל נא תשכחים — היי להם — לאם ולאָב — גם יחד — כן – לאם ולאב.

היא בכתה מאין הפוגות ובהקשיבה את דברי אביה האחרונים נפקחו עיניה פתאום ותרא גיהנום לנגד עיניה… מחשבות חדשות ונוראות התרוצצו בקירבה… היא הרגישה את עצמה כמתעוררת משינה… איך לא עלה כזאת על לבה זה כבר? על מי יוטש הבית?… התוכל להיות לאכזרייה כזאת?… התוכל?… לא! לא תוכל! לב אבן כזה אין לה – אבל איך תעשה?… והילדים עודם קטנים ועוד תעבורנה שנים רבות עד כי תוכל לעזוב את הבית… ואיך? — —

מה יהיה גורלה?… מה תעשה?… מה תעשה?…

היא היתה נדהמה ונבוכה…

“ריבונו של עולם! — התחנן אז לבה בתפילה — האין עוד כל תרופה?… האין בידך להושיע? ואתה כל תוכל! הן גם מתים תחייה… אל! אל! שלח לו רפואה! החלימהו! אל תמיט על כולנו אסון כזה!”

אביה עייף בדברו ויידום. עיניו עצמו. היא נטתה את אוזניה להקשיב את נשימות אפו — הוא ישן… היא שבה למחשבותיה: “מה יהיה גורל הבית בלעדה?… מי יכלכלם? הייתמו לגווע? — ואמה החולה? על מי תעזוב אותה? התובל לבית החולים? — היא התנודדה ותקוט בפניה על המחשבה הזרה הזאת — לא! היה לא תהיה! היא לא תעזוב את אמה… רוב הבאים לבית החולים ימותו מהרה… היבואו בברית הנישואין ויישארו בבית? — — ומאין ימצאו מחיית נפשם? והוא משתכר מעט וגם הוא תומך בידי אבותיו הזקנים… והיא בעבודתה, אם גם תתפור כל היום, לא תוכל לפרנס שתי משפחות… עתה אמנם אך שניים המה — אבל אחרי כן… אחרי כן — הצרכים יתרבו… ולא בכל עת תוכל לעסוק בעבודתה… והוא — אם גם יסכים לזה עתה, הנה במשך העת יקוץ בחיים כאלה… האיש ידרוש כי אשתו תהי נתונה לו לבדו, כי תדאג אך לביתו — הנה יפלו אז עליו למעמסה… וגם היא… הוא יתחרט… הוא יכול לראות חיים נעימים…” ופתאום זכרה את הדברים אשר שמעה מפי רפאל, כי לולא היא כי עתה נסע לחוץ לארץ לגמור חוק לימודים — — —

היא התפלצה… מחשבה חדשה באה בלבה… וברגעים ההם נדמה לה כי מוחה בוער באש… הנה כל אשר מסביב לה בוער באש… הנה עשן מתאבך… העשן יגדל מרגע לרגע, הוא יעצום את עיניה, הוא יזיל דמעות מעיניה… הוא ישים מחנק לנפש… הנה הבית מלא גלגלי קיטור ולשונות אש… ומתוך האש תיראינה תמונות זרות ומשונות, צלמי אדם אדומים ובוערים באש… והאש תשרוק מסביב… הזיקים עפים ומתנשאים למעלה, התקרה מתמוטטת וגחלים בוערות נופלות על ראשה, על ידיה ועל כל יצורי גווה…

המחשבה היתה עוד בלתי מבוררה… ומלחמה כבדה למחשבה החדשה בכל רגשי לבה… המה יסתערו להכריעה… אבל לשווא… המחשבה תילחם בהם בעוז וכוח — היא תרגיש כי המחשבה תכאיב את לבה מאוד, כי פוצעת היא אותו פצע עמוק, כי מגרת היא דם ודמע… אבל המחשבה ההיא כמו תרהיבה… היא מרגשת כי המחשבה נשגבה עד מאוד ובה תישגב ותתרומם גם היא…

אביה פקח שנית את עיניו: “בתי! — קרא אליה ויחזק בידה — הרימי את ראשי — אחפץ לשבת — מעט”.

היא שמה את ידה האחת מתחת להכר ובידה השנית החזיקה בהחולה ותושיבהו לאט לאט.

— בתי! — הוסיף לדבר שנית ומבטיו חדרו לתוך עיניה ויבהילוה — התבטיחיני — התהיי להם — לאם ולאָב — התהיי?

רגעים אחדים החשתה וזרמי דמעה פרצו מעיניה ופתאום כמסתערת על אויב נורא, כנלחמת בשארית כוח, כנואשת, הניעה בראשה לאות כי תמלא בקשתו. “לאם ולאב! כן לאם ולאב אהיה מעתה” השיבה בלבה. היא נפלה על צווארי אביה ותבך.

— אמותה — הפעם — קרא אביה ועיניו הביעו רצון ומנוחה — דבורה! גרונה! — ילדיי.

הוא נפל על הכר ועיניו סוגרו — לנצח.

— אבי! אבי! — החלה לזעוק וליילל בקול ולקול יללתה ניעורו כל בני הבית משנתם. גם רפאל הקיץ ויתפרץ מחדרו הביתה. אמה הרימה קול בוכים ותחל “לטעון”. הילדים קפצו ממקום משכבם ויכתירו את מיטת אביהם ויזעקו: “אבינו! אבינו!” — והיא הרגישה כי החל ראשה לסוב עליה גלגל ועיניה תחשכנה — ובעוד רגע התעלפה.

בהקיצה שכבה על ספסל המשכב ולפניה עמד רפאל וייז מים קרים על פניה ואחדות מהשכנות כבר נזעקו בבית ותקוננה.

ברגע הזה משכה את מכסה למעלה ותסתר את פניה מתחתיה… הזיכרון האחרון העביר תמונות מבהילות לנגד עיניה: הנה אביה המת מוטל ארצה מכוסה בשמיכה ומסביב לו נרות דולקים… הנה התכריכים הנתפרים… הנה ה“טהרה”… הנה הוא נישא החוצה… הנה ה“לווייה” — — ומחזה ה“לוויה” נצב כמו חי לנגד עיניה… הנה החצר הומה מאדם רב. גם ברחוב, לפני החלונות, התאספו אנשים רבים. הנה הושם הארון על העגלה הרתומה לסוס אחד. העגלה זזה ממקומה ואחריה נהרו אנשים ונשים מבני “רחוב היהודים” והיא הולכת אחרי ה“ארון” — היא לא תצעק, לא “תטען”, כי אם ראשה מוטה לארץ והיא נמוגה בדמעות. ברגעים ההם ניצב אסונה לפניה בכל צבעיו השחורים והאיומים… היא הרגישה כי גורשה מ“גן עדן” ותובא ל“גיהנום”.

"אבל למה זה יענוה רגשותיה? למה יוסיפו להילחם? — בכל רגע ורגע נדמה לה כי ייגזר חלק מלבה… כן “לאם ולאב” — שיננה במחשבתה — כן “לאם ולאב”… אנוכי אראה לכול כי תוכל נערה להיות “לאם ולאב”… אנוכי אראה… והיא זוכרת כי חלפה אז פתאום המחשבה במוחה: “האמנם דרש אבי ממני כזאת?… האמנם דרש כי אקריב את עצמי לקורבן?… אך לא! הוא לא דרש כזאת — הוא דרש אך כי אהיה להם “לאם ולאב” ואנוכי אוסיף על דרישתו…” ופתאום נשאה את עיניה ותרא את רפאל עובר על יד הארון ולבה חשב להישבר — — והיא זוכרת כי בשובה הביתה ותשב על הארץ לא בכתה ולא דיברה דבר, והשכנות דיברו באוזניה דברים ניחומים והיא לא הקשיבה; וגם רפאל דיבר על לבה ויתחנן לה כי תאכל מה, כי תשכב לנוח — והיא לא האזינה… היא לא ידעה ולא ראתה מה כל הנעשה מסביב לה כמו היתה אז לאבן…

וכה עברו שלושה ימים ושלושה לילות — —

— אל! מה היו לה שלושת הימים ושלושת הלילות ההם? איזה מחשבות ורגשות סערו בקירבה? איזו מלחמה התחוללה אז בקירבה פנימה? איזה ייסורי שאול נשאה במשך הימים האחדים ההם?

והמחשבה החדשה התבררה כל צרכה. היא היתה להחלטה! לנתק את מוסרות האהבה שבינה ובין רפאל… לנתק — היא אמנם לא תוכל לנתקם מלבה. היא לא תוכל לעקור את רגשי אהבתה אליו מקירבה; אבל היא לא תלך אחריו… היא נתונה עתה להבית, לאמה החולה והיתומים העזובים — ואין לה לחשוב כלל על־דבר “נישואין”… היא תהיה מעתה למפרנסת הבית, היא תעבוד יומם ולילה להמציא מחייה לבני הבית. האהבה תידחה מהחובה — —

אבל איך תגיד לו כזאת? היא לא תמצא לה די און בלבה להגיד לו דברים נוראים כאלה… והיא חשה כי כל אשר יוסיף להיות על ידה יגדל פצע לבבה ודי היה מבט אחד ממבטי עיניו להזיל דמעות מעיניה… והיא זוכרת כי היו אז עתים אשר ישב על ידה וינחמה וידבר באוזניה דברים רבים ונעימים ויראה לה אותות חיבה — ואז היו עיניה למקורי דמעה, ויש אשר דימתה כי נמוגה כלה ותהי לים דמעה… והיא התאמצה אז להתחמק ממנו — ופעם אחת לטש עיניו למולה ויבט אליה בתימהון גדול וישאלה: “למה תתחמקי ממני, דבורה? ולמה זה לא תתני פוגת29 לבת עינך בקרבי אלייך?” אבל היא לא ענתה דבר ותוסף לבכות…

אך כאשר תמו ימי ה“שבעה” החליטה לשום קץ למצב הזה ותלך לרעותה שפרה ותגלה לה את כל לבה. שפרה התנגדה לחפצה ותתרב איתה ותדבר ותוכיח, כי חלילה לה מעשות כדבר הרע הזה, כי קורבן כזה לא יוכל איש לדרוש מאיתה — אבל היא אמרה לה, כי לשווא תשחית אמריה, כי היא לא תשוב מהחלטתה ויהי מה; ותבקש אותה להודיע את דבר החלטתה לרפאל, כי לא תרהיב בנפשה להודיע לו כזאת בעצמה.

וביום המחרת בא הביתה והנה פניו חוורים כסיד ומבטי עיניו הפיקו מרירות ועצב נורא ויהי כאילו ירד עתה מערש דווי, והיא כמעט התחרטה על הדבר ורגשי אהבתה אליו מעורבים ברגשי חמלה ורחמים סערו בלבה בכל עוז; אבל תמונת אביה המת אשר התייצבה אז לפניה ודבריו האחרונים אשר צללו באוזניה השכיחו את הסער ויחזקו את החלטתה.

ובערב יצאו שניהם החצרה וידברו דברים ברורים ומפורשים — הוא התחנן לפניה כי תשוב ממחשבתה, כי נכון הוא להישאר אחרי נישואיהם בבית, כי בפרוסת לחמו האחרונה יחלק את בני הבית, כי המה לא ייפלו עליו למעמסה בכל אופן, ולמה לה להעלות את שניהם לקורבן לחינם? והוא לא יידע חיים בלעדה — ונפשה כמעט יצאה בדברו כדברים ההם; אבל היא אימצה את לבה ותוכיח לו, כי אחרת לא תוכל היות וכי לא תוכל להעמיד גם את עצמה בניסיון כזה, כי אהבתה אליו ולחייהם המשותפים תוכל בקרב הימים לפעול גם עליה ובני הביתה ייפלו גם עליה למעמסה — ומי יודע אם לא תבוא לידי כך, לעזוב את אמה והיתומים לנפשם… והיא לא תוכל גם למרר את חייו בנישואין כאלה בשום אופן — ואם תעשה כזאת והיתה לאכזרייה לבני הבית ולו גם יחד… ותאמר לו כי אהבתה לאחר לא תיתן ולא תשכחהו כל ימי חייה, והוא יוכל למצוא לו נערה כלבבו לקחתה לו לאשה ולראות עמה חיים…

והוא התרגש אז מאוד ויחזק בימינה ויאמר: “מה אומר לך, דבורה, ואנוכי לא אמצא לי מלים להכריע בהן את רוחך הנדיבה ולהזיזך מהחלטתך האיומה: אבל את זאת אגיד לך, כי אחרי המעשה הכביר הזה אשר את עושה אדע יותר מה אומלל אנוכי, כי אבדה לי סגולה יקרה ונפלאה כמוך…” ובדברו כדברים ההם חיבקה בזרועותיו ויאמצה אל לבו ויישק לה בחום ובכי — והיא נשענה על שכמו ותבך הרבה בכי…

— ובכל זאת, דבורה! — קרא אליה לאחרונה — אל תהי נמהרה בזה והתבונני היטב בדבר אשר את עושה.

— כן יקום ויהי! — ענתו באומץ לב.

והקשר שביניהם ניתק. במקום ההוא שבו נתנה את ידה לו, לפני שלוש שנים, שם משכה את ידה ממנו לנצח. — היא ביקשתהו כי לא יספר זאת לאמה, כי היא לא תדע עוד את החלטתה ואם תדע והתנגדה לה בכל כוחה, ואם אמנם כי לא תשמע לה; אבל למה לה לדכא נפשה חינם? בקרב הימים תספר לה זאת לאט, לאט. הוא הבטיחה. הוא אמר כי עוד ביום השני יעזוב את N כי צר לו פה המקום. הוא ייסע לעיר מולדתו ובקרוב ירחיק נדוד לחוץ לארץ. איפה לא יידע עוד. — על בקשתה, כי אחרי כל אלה יפקדה במכתבים, ענה כי לא יוכל הבטיחה כזאת והזמן ומקרי החיים יורוהו איך לעשות.

וביום השני בערב נפרד ממנה — — את הערב ההוא לא תשכח כל ימי חייה. הוא ביקשה ללוותו לבית הנתיבות; אבל היא אמרה לו כי אם חס הוא על בריאותה לא יבקש ממנה כזאת. היא לא יצאה גם מאת הבית החצרה. הוא תקע לה כפו וייפרד ממנה בברכה קצרה: “חיי בטוב!” “הייה מאושר!” — ויצא מאת הבית… ובצאתו נדמה לה כי בינתה הסתתרה, ראשה סבב עליה כגלגל, לבה הלם כהולם פעם ומורשי לבבה סערו בקירבה מאוד. כעבור רגעים אחדים מיהרה לצאת החצרה ומחשבה באה בלבה לרוץ אחריו ולהחזירו — אבל המחשבה ההיא חלפה לה מקירבה תיכף, והוא כבר עזב את החצר ובגשתה אל שער החצר לא ראתהו עוד ותשב הביתה. — — מאמה כיחדו את הדבר. בהיפרדו ממנה אמר לה כי יוצא הוא לגור בדירה אחרת, כי מצא לו הוראת שעה בבית אחד הגבירים ושם ייתנו לו מעון וארוחת תמיד. היא עלתה אז על משכבה — אבל לא ישנה כל הלילה ותמס את ערשה בדמעותיה…

ומני אז לא קיבלה כל ידיעה ממנו. אחרים יאמרו כי זה לא כביר הרחיק נדוד לאמריקה, אבל אל נכון לא תדע. —

ובקרב הימים כאשר נודע הדבר לאמה התקצפה עליה מאוד ותמרר בבכי: “משוגעה! מה זאת עשית? מי ביקש זאת מידך? האב שבשמים היה מרחם עלינו גם בלעדך. סגולה יקרה היתה לך ותאבדיהו בידיים, ועתה מי ישים לב אלייך? עתה תשבי בבתולייך עד שילבין ראשך” — אבל אך פעם אחת דיברה באוזניה דברים קשים כאלה… אולם אנחותיה, לעתים, מבטי החמלה אשר תעיף עליה ודברי הרחמים אשר יתמלטו מפיה, לפעמים, יכאיבו את לבה עוד הרבה יתר מהדברים הקשים ההם… היא לא תוכל נשוא אותם.

והיא החלה לעסוק בעבודת התפירה ומכרותיה התאמצו להמציא לה עבודה בבתי הגבירות. את הספרים המעטים שנשארו אחרי מות אביה מכרה ובכסף מחירם קנתה לה כלי תפירה שונים. גם שילמה את החובות אשר השתרגו עליה בימי מחלת אביה, וזה כירח ימים אשר לקחה לה גם חניכה אחת לעזור לה בעבודתה. — ועבודתה תספיק להם מחייה בצמצום ודוחק.

בחדר השני יגור עתה עושה תנורים אחד.

היא התהפכה מצד אל צד. כבר נשמעו קריאות התרנגול והיא לא ישנה עוד.

אכן ערב מלא זכרונות ורגשות היה לה הערב הזה.

 

[ח]

עברו שלוש שנים.

בני בית המנוח חיים המו"ס עוד ידורו במעונם הישן, במרתף.

גרונה עוד לא ירדה מערש דוויה, וכבר אפסה גם כל תקווה כי תירפא בזמן מן הזמנים: ודבורה עודנה יושבת בבתוליה כאז ומפרנסת את הבית.

ליל השבת.

בבית נקיון טהור. כלי הבית הדלים עומדים במשטר וסדר. רצפת הבית נקייה ומכוסה בחול צהוב דק. פי התנור מכוסה ביריעת בד אדומה וקטנה. על חבל דק מסביב להתנור ממעל תלויות כותנות לבנות ולחות למען התייבש30. כלי התפירה, המספריים, גלילי החוטים, הבד והכותנות התפורות צבורים על דף קטן אחד הדבק לקירות המעון בפינה ממעל. השולחן מכוסה במפה נקייה ולבנה. עליו עומדות ארבע מנורות נחושת קטנות ובהן נרות דולקים קטנים המכוסים בנטפי זעה. להבותיהם הקטנות והארוכות ומקפצות לרגעים למעלה ומביניהן ייראו הפתילים העבים והשחורים המוקפים בתכלת הלהבה אשר בתווך. הנרות הדלים יעמלו להפיץ מתוכם אור בהיר ומזהיר והמה מתייגעים ומזיעים; אבל יגיעתם לשווא ואורם הוא אור כהה ודל…

חם נעים בבית. כבר נאכלה ארוחת הערב גם בחדר “השכן”.

מעבר אחד לשולחן יושבת דבורה וקוראה בספר. אחריה יושב הילד יעקב’ל ומעלעל בסידור תפילה. ממולו יושב הנער יצחק’ל והוא קורא בפרשת השבוע על אחת מזרועותיה והיא מתנמנמת.

האם החולה ישנה.

פני דבורה שונו במשך שלוש השנים האל. לחייה המכו מעט, האודם חלף מעליהן. מצחה כמו שחר מעט. עיניה שקעו בחוריהן יותר ומתחתיהן קווי תכלת־צהובה. מבטי עיניה עכורים ונלאים ונטויים, על פי רוב, אל נקודה אחת. שפתיה צמקו. צווארה כחש. גם כל בשרה ויצורי גווה כחשו באופן ניכר. תווי פניה וכל תנועותיה מביעים איזו לאות ועצלות, ונשימות אפה מתמשכות וחרישות, חזה ירומם וישפל בעצלתיים.

היא לבושה שמלה אמוצה, פשוטה ונקייה.

היא הסכינה כבר את מצבה בשלוש השנים האל וכבר הורגלה להביט אליו במנוחה וקרת־רוח. הסער כבר חלף מקירבה ורוח חרישית לקחה מקומו. המלחמה אשר התלקחה בקירבה לפנים חדלה, רבים מרגשותיה כבר נפלו שדודים במלחמה ורבים גוועו לאט, לאט מחוסר מחייה וכלכלה ולבה היה כשדה קטל אחרי המלחמה… אמנם פה ושם עוד יתגלגלו רגשות נפצעים ונואקים מעצמת מכאוביהם, אבל קולם לא יישמע כמעט…

יש עיתים אשר היא שקועה ראשה ורובה בענייני הבית, הפרנסה וההשגחה על הילדים, מבלי אשר תחשוב כלל על אודות עצמה; ויש אשר היא מבטלת בלבה את החיים מכול וכול ומבטת אליהם בשאט־נפש… לעיתים היא מנסה לבטל בלבה את האהבה ומתאמצת להיות שבעת רצון בחלקה: “גם בלי אהבה ונישואין יש חיים. החיים חיים כשהם לעצמם גם בלי כל שיתוף חיים אחרים. והאם לא תוכל גם האשה לעמוד ברשות עצמה, אם תחפוץ או אם יביאוה המקרים לידי כך, כאשר יעשו רבים מהגברים? ועליה, אחרי כי הביאוה המקרים לידי מצב כזה, להרחיק מקירבה את הרכות הזאת, להשתוחח ולהתעצב תמיד ולהשתפך ברגשי עצב ותמרורים” — וברגעים כאלה היא שמה כל מעייניה באמה החולה והילדים והם יהיו לה לניחומים ולמשיב נפש, והדעת כי ממלאה היא חובת “אם ואב” תמלא כל בי נפשה רגשי עונג ונועם; ויש גם אשר היא מרגשת בקירבה איזה רוחב וגאון פנימי: “אכן עולה היא על כל בנות גילה החיות אך למען עצמן. היא חיה בייחוד למען אחרים. מפי שפרה ומכרותיה שמעה, פעמים רבות, כי הקריבה קורבן גדול על מזבח הצדקה; ואמנם היא הקריבה לקורבן את אהבתה, את עלומיה, והחיים אשר היא רואה עתה אמנם אינם חיים פשוטים וגסים, כי אם רוממים ונשגבים” — ובמחשבה כזאת היא מתאמצת להראות פנים שוחקות ולהצהיל קולה, בייחוד בהיותה בחברת מכריה, כמו להראות כי כבר נשכח זכר אהבתה מלבה והינה שמחה בחלקה באמת.

והיא היתה באמת שמחה בחלקה לולא העש ההוא האוכל את לבה, לעיתים, הוא הזיכרון. הוא תקע לו אהלו בלבה ולא תוכל הרחיקהו ממנה — אמנם בששת ימי המעשה בהיותה עמלה ועסוקה בעבודתה הרבה ועמוסה דאגות וטרדות שונות נחבא הוא באחת הפינות וישן את שנתו; אבל בלילות, בעלותה על משכבה לנוח, ומה גם ביום שבת ומועד, יתעורר משנתו וייצא ממחבואו לעבוד עבודתו, והוא מעביר לפניה מחזות שונים מחייה הקודמים אשר יעציבו את לבה וישפכו עליו איזו תוגה חרישית — וברגעים ההם היא חשה איזו דקירות בלבה, ויש אשר היא מדמה כי עלוקה אחת אחוזה שמה בקירות הלב והיא מוצצת את דמה לרגעים… ומבלי משים תפרוץ אז איזו אנחה חרישית מבתי נפשה, ולפעמים יתגנב גם איזה רסיס דמע מגולות עיניה וייזל לו חרש על לחי… ויש אשר בעקב המחזות ההם אוחזים גם מחזות אחרים, מחזות העתיד, וגם המה יעברו לפניה והיא מתגודדת למראיהם: “אלי! האמנם חיים שוממים ועגומים כאלה ייפלו לי למנה? ולכל ימי חיי? האמנם, אלי? וחיים כאלה הן מרים ממוות!”. ולפעמים היא מנסה לנחם את נפשה בתקווה, כי כעבור עוד שנות מספר יוכל המצב הזה להישנות לטוב: אחותה חיה’לה תלמד במשך השנים האל את מלאכת התפירה ויכלה להשתכר ולפרנס את הבית, והיא טובת לב מאד ועשה תעשה כזאת בחפץ לב, והילדים גם הם יגדלו אז והיו ל“בעלי מלאכה”; ואז — אז תוכל להיות לאיש אחר לאשה… אבל בעלות מחשבת תקווה כזאת על לבה היא מתחלחלת… ההיא תהיה לאיש אחר לאשה?… ולאיש גס? — חיים כאלה יהיו לה מרים מאוד. היא כבר טעמה מפרי האהבה והנישואין בלי אהבה מה הם בעיניה?… ולמה לה גם למרר חיי אחרים? והיא יודעת כי לא תוכל עוד לאהוב איש אחר אחרי רפאל?"

ובכל זאת איננה מתמרמרת אל העש הזה, אל הזיכרון, ויש אשר היא בעצמה מתאמצת לעוררו משנתו. הוא נעים לה. קסם נעים שפוך עליו והוא ימשוך את לבה אחריו פעם בפעם. הוא ישכיח אותה, לעיתים, את חייה ההווים ואת חייה העתידים לבוא — והשכחה הזאת חביבה לה מאוד, הכאב אשר תסב לה דקירת העלוקה מהול גם בעונג…

היא יושבת עתה וקוראת בספר בשפת עם הארץ, אך פעם בפעם יובילוה מחשבותיה וזכרונותיה הלאה, הלאה מגבולי הספר… היא מתאמצת להעלות איזה זיכרון ישן על לבה: גם אז היה ליל שבת. היא ישבה במקום הזה ותקרא בספר ותהי תפושה בקריאה. פתאום חשכו עיניה. שתי ידיים חמות הושמו פתאום על עיניה ותעצומנה אותן והידיים היו שלוחות מעל לשכמה מאחוריה.

רפאל! — קראה בצחוק ותתאמץ להסיר את הידיים מעל עיניה. אין עונה. כעבור רגע הריע צחוק באוזניה. הידיים הוסרו והיא הפכה את פניה לעבר רפאל…

— הנה זה כרבע שעה אשר אני עומד במקום הזה ואת לא הרגשת! — קרא אליה בצחוק נעים בהעבירו את ידו על חלקת צווארה.

— כרבע שעה? ואנוכי לא הרגשתי את בואך הביתה. אכן שקועה הייתי בדברי הספר — ותצחק מטוב לב.

— דבורה! ראי, נא, דבורה! — שיסע יעקב’ל את הזיכרון ההוא ויחזק בבית ידה — הנה “ובא לציון”! 31 הנה “נשמת”! 32 הנה “ברכי נפשי”! 33 מה תתני לי, דבורה, ואקרא כל אלה בעל פה?

קריאות הילד התמימות נעמו לה מאוד. היא הביטה אליו בצחק קל ובמבטי אהבה.

— לפת אתן לך! — קראה אליו ותסלסל בשערותיו.

הילד החל לקרוא את התפילות בעל פה במרוצה ומהירות ויניע את כל גוו ועיניו נוצצו משמחה וגיל.

פני דבורה נהרו. עיניה ברקו איזה ברק־גיל. “נחמד אתה לי, יעקב’ל!” — קראה ברגש ותחבקהו בזרועותיה ותישקהו. איזה רגש נעים עבר בקירבה ברגע ההוא…

— ואנוכי, דבורה, אקרא בעל פה פרשה שלמה מ“חומש”! — קרא יצחק’ל ויגש לה את החומש למען תעיין בו אם קורא הוא כהלכה וייחל לקרוא בעל פה מפרשת השבוע.

— גם אתה, ילד יפה! — קראה דבורה בחיבה ותעבר את ידה על לחיו.

— הגם לי תתני לפת, דבורה?

— אתן.

ובדברה נגשה אל התנור ותוצא ממנו קדירה שחורה. גלגלי אד התאבכו ברום ויפיצו בבית איזה ריח מיוחד. היא מילאה קערה אחת לפת ותשב את הקדירה אל התנור ותשב אל השולחן ותשם את קערת הלפת לפני הילדים. הם החלו לאכול את הלפת באוות נפש. גם חיה’לה הקיצה לריח הלפת אשר בא לאפה ותחל גם היא לקחת חלק באכילת הלפת.

— הגם את יודעת לקרוא “ברכי נפשי” בעל פה? — התמרמר אליה יעקב’ל ולא נתנה לתקוע עוד את כפה בקערה — ואיזה חלק יש לה בלפת?

— הגם את יודעת לקרוא פרשה ב“חומש” בעל פה? — התמרמר אליה יצחק’ל.

— הוי, ילדים שובבים! — גערה בה דבורה — כל “דרך ארץ” זר לכם. האם לא תספוק לכם הלפת אשר בקערה? ואם מעטה היא לכם ואוסיף — ולמה זה תצר עינכם באחותכם באכלה את הלפת איתכם יחדיו?

הילדים לא ניצו עוד.

— עתה עלו על משכבכם, ילדים! — קראה אליהם דבורה בקול מצווה בכלותם לאכול.

— אינני חפץ עוד לישון! — התחנן לפניה הבכור.

— גם אנוכי לא! — התחנן הצעיר.

— אם כן שבו על מקומכם במנוחה ואל תרימו כל שאון.

הילדים מילאו אחרי מצוותה. ויעקב’ל היטב את ראשו אל דבורה ויבט אל תוך הספר אשר היא קוראה, ואחר הניח את ראשו על ברכיה ויירדם. "הילדים אוהבים אותה מאוד וכאם נחשבה לבם. אמנם היא נחשבת להם “לאם ולאב”. המחשבות האלה נעמו לה מאוד. היא חיבקה את הילד באחת מזרועותיה ובשנית סלסלה את שערותיו. “אכן איננה “עץ יבש”. עוד עלים רעננים לה, מרהיבי עין ומשיבי נפש. חייה אינם ריקים ויבשים. גם בהם יש פואזיה… ועוד תשמענה אוזניה, פעם בפעם, שירי אביב, זמרת ציפורי זמר…” גם הילד השני נרדם וראשו נשען על השולחן. היא קמה ממקום מושבה ותישא את יעקב’ל בזרועותיה לאט, לאט ותשכיבהו המיטה ותפשיט את בגדיו מעליו בזהירות יתרה ואחר כיסתהו מכל עבריו במכסה. אחרי כן העירה את חיה’לה ויצחק’ל משנתם ותאץ בם כי יפשטו בגדיהם מעליהם ועלו על משכבם, היא במיטה והוא על ספסל המשכב. היא, חיה’לה ויעקב’ל ישנו יחדיו במיטה. הילד לא יחפץ לישון מבלעדי את דבורה.

אחרי כן שבה אל השולחן.

 

[ט]

היא החזירה פניה לאחוריה ותתבונן רגעים אחדים אל אמה השוכבת נכחה במיטה ותט את אוזניה להקשיב, כמו חפצה היא לדעת אם ישנה היא אם ערה ואחר עלתה על הספסל אשר לפני ראש השולחן ותשלח ידה אל הדף הדבק לקיר בפינה, ופתאום הסבה את פניה עוד הפעם לעבר אמה, כמו יראה היא מפניה פן רואה היא את אשר היא עושה, ואחר אחזה ידה בספר אחד ותפתחהו ותוצא משם איזה גיליון מקופל, ואחר סגרה את הספר ותניחהו על המקום שהיה מונח עליו מקודם ותרד מעל הספסל.

חזה החל להתרומם ולהישפל במהירות ולבה הלם בקירבה מאוד. היא כבשה את הגיליון על לבה ההולם, כמו להשביח את שאונו. הגיליון מכיל בקירבו מכתב מאהובה. היא קיבלה אותו זה כשנתיים. הוא בא לידה בהיסח הדעת ובקבלה אותו נבהלה מאוד ופניה חוורו כסיד, והיא זוכרת כי פתחה אותו בידיים רועדות וכעשרה רגעים עברו עד אשר עלתה בידה להשקיט את סער רוחה ועד אשר יכלה לקרוא בו, וכאשר אך קראה בו טורים אחדים נמלאו עיניה דמע, אשר הבדיל ביניהן ובין הגיליון אשר לפניה, ולא יכלה קרוא בו עד עבור עת רבה. — ומני אז כבר קראה בו פעמים רבות, בייחוד לא יעבור שבת אחד מבלי אשר תקרא בו פעמים אחדות. היא בקיאה בו וכל הכתוב במכתב שגור על פיה, ובכל זאת בכל עת מצוא תקרא בו עוד הפעם. כאוצר יקר ייחשב לה המכתב הזה, כסגולה האחת שנשאר לה לפליטה מכל מחמדיה לפנים, ככלי היקר האחד שהצילה מבית מקדשה החרב… גם מראה כתב יד אהובה בעצמו ישיב את נפשה ומה גם דבריו הנעימים — כמה דמעות גזל המכתב הנעים והמכאיב הזה מעיניה?.. במקומות רבים ייראו בו כתמים, המה נטפי דמעה אשר נזלו מעיניה וייפלו על הגיליון. דמע עיניה התערב בדיו אשר יצא מיד אהובה… בקראה בו יש אשר היא שוכחת הכול והיא מדמה כי אהובה ניצב לנגדה ומפיו היא שומעת את הדברים הנעימים אשר היא קוראה… ועליה לקרוא בו בסתר ובהיחבא. אמה תתרגז על זה מאוד. היא קוראת לו “מכתב ארור”. היא אומרת כי עושה הוא רושם רע על בריאותה והוא יוכל חלילה להמיט מחלה על נפשה. היא התחננה פעמים אחדות לפני שפרה ריעותה כי תמציא את המכתב לידה וקרעתו לקרעים. גם שפרה העירה את אוזנה למוסר בגלל הדבר הזה, כי אין עליה לדכא את נפשה חינם ולעורר בעצמה את לבה לעצב ויגון מבלי כל תועלת. היא איימה עלייה כי תוכל לבוא לידי מחלה, חלילה, וכי באמת מראה רע ופניה נפלו — וכל זאת בכלל מחשבותיה וזכרונותיה. אבל דבריהן לא נאמנו. היא יודעת כי המכתב לא ירע לבריאותה והוא נעים לה מאוד, ובקראה בו היא חשה עונג נפלא עובר בכל בתי נפשה, ורוחה כמו יתרומם אל על במרחבי אין קץ… לא! הזכרונות גם הם לא ירעו לה והם משיבים את נפשה תמיד ומרעיפים על רוחה טל בוקר… אמנם נפלו פניה ויש גם אשר היא מרגשת כאב בלבה; אבל לא מחשבותיה וזכרונותיה אשמים בזה, כי אם עמלה הרב ודאגותיה הרבות בכלכלת הבית…

ניו־יורק יום… לחודש… שנת…

דבורה!

בטרם אפרד ממך לא הבטחתיך לבוא אלייך בכתובים, ואמנם שנה תמימה עברה ואנוכי לא כתבתי אלייך — אך עתה בא פתאום חפץ עז בלבי לכתוב אלייך, ולא אוכל, בשום אופן, להכריע את חפצי זה, אם אמנם כי לבי יכני על זה, בדעתי כי מכתבי זה יוכל להרחיב את פצע לבך ולחדש את יגונך. האף אין זאת, דבורה? — ובכל זאת אני כותב אלייך הפעם.

כירחים אחדים התמהמהתי בעיר מולדתי בבית אבותיי העניים; אבל ראיתי כי צר לי שם המקום ויגוני ידכא את נפשי מבלי רחם וארחיק נדוד. אמרתי כי הנדודים, מרחק המקום והחיים החדשים יגהו מזור34 ממני; אבל תוחלתי נכזבה. עברתי את הים האטלנטי והגלים לא שטפו את יגוני, ונפלא הוא, כי בהיותי בלב ים, בין גלים הומים ומשברים זועפים, זכרתי אותך לרגעים ויהיו לי געגועים עלייך מאוד מאוד. — מה לגלי הים ולאהבת אנוש? איזה הדרך יעורר הים הזועף את רגשי האהבה בקרב לב האוהב? פתרון לשאלה הזאת לא אדע; אבל אחת אדע כי רגשות אהבתי סערו אז בקירבי בכל עוז. וזה כחצי שנה אשר באתי ניו־יורקה והנני רחוק ממך מרחק רב, ואני אחוז עתה בסבך מלחמת החיים — אבל כל אלה לא יסיעו את זכרונך מלבי ולא ירחיקו יגוני מקירבי.

אל תשחקי, דבורה לרוך לבי. אמנם גבר אני ולבי איננו רך בטבעו; אבל מודה אני בפה מלא כי אהבתנו האומללה הירכה את לבי מאוד והנהו מתרגש ומתעצב עתה במידה מרובה. הוא חולה. הנני מתאמץ לרפא את מחלת לבי במלחמת החיים הכבדה עליי פה. המלחמה הזאת נעמה לי, כמו מוצא אני בה “שכחת עצמי” — אבל היירפא הלב במלחמה הזאת רפואה שלמה?

הנני חפץ להיכנס להאוניברזיטאֶט, החיים הפרטים שעבדו לי ימריצוני לבקש לי חיים אחרים, חיים כללים, חיים רוחנים. ואם גורשתי מגן־עדן האהבה לא ייבצר ממני לבוא לגן־עדן החכמה. אקווה כי חפצי יצלח בידי בקרב הימים. אך רע בעיניי כי החכמה בארץ הזאת היתה פה למלאכה, לשפחה להחומר.

חברת אנשים לא תנעם לי עתה והנני בורח ממנה, בייחוד, מחברת נשים — הן תעוררנה בקירבי עצב נורא ויש גם אשר תרגזנה את רוחי — כל חיי ייכלאו עתה בי בעצמי.

ומה שלומך את, דבורה? — מי ייתן וידעתי כי מנוחת נפשך איתך וכי החילות לשכחני לאט, לאט. אני מטיל ספק בזה, והספק הזה נורא הוא לי. הוא יעורר בקירבי מוסר כליות: הנה שלווה היית ושמחה בחלקך ואנוכי גזלתי ממך את שלוותך ושמחתך — האוכל לשלוח לי את העוון הזה?….

מה חפצתי לראותך עתה, לוא גם אגע אחד. הרגע הזה כיובל שלם היה לי!

אך מה יועיל החפץ?

עני לי, אם תחפצי, על מכתבי זה והודיעיני: מה שלומך ומה צורת חייך עתה?

אוהבך עד נצח

רפאל.

אבל היא לא ענתהו על מכתבו, מלחמה עזה היתה לה את רגשותיה — הם הסיתוה לענותו — אבל היא יכלה להם. היא לא חפצה להדאיב את נפשו באמת ולנחמהו בשקר; והיא גם יראה מהעמיד את עצמה בניסיון כזה: לעמוד איתו בחליפות מכתבים… מכתבים כאלה יחדשו בכל פעם את המלחמה — ובכל זאת היו עתים אשר נשאה את נפשה למכתב ממנו… אבל מני אז ועד עתה לא קיבלה עוד כל מכתב ממנו והיא כבר התחרטה על זאת בלבה… ההיה לו הדבר הזה לאות כי אין את נפשה לקבל מכתבים ממנו? החשב כי כבר חדלה מאהוב אותו ואולי גם נתנה אהבתה לאחר? אך לא! הוא לא יחשוב כזאת… הוא יודע את לבה!

אולי חדל הוא מאהוב אותה?… אולי שינו המקרים והחיים החדשים את הלך נפשו?…

היא נקטה בפניה על המחשבה הזרה הזאת… לא! — “החיים הפרטים שאבדו לי” יצללו דברי המכתב באוזניה. לא!… ובכל זאת חפצה להיווכח כי כן הוא… היא חומלת עליו — היא מיררה את חייו והוא אומלל בגללה… אבל החמלה מהולה גם בהנאה נסתרה: “גם הוא סובל, גם הוא אומלל, ובשבילי… הוא מתאבל כמוני על חיינו המשותפים שמתו” — היא תקוט בפניה. היא יודעת כי רגשותיה אלה אינם רגשי צדק וטוב, המה חוטאים לאהבה. עליה לשמוח אם יאושר בחיים, אם ישכחה, אם יראה חיים את אחרת, ודברי המכתב “ומי ייתן וידעתי כי מנוחת נפשך איתך וכי החילות לשכחני לאט, לאט” צללו באוזניה… “אכן טובים הגברים מהנשים. אהבתם יותר טהורה. המה יכולים למשול ברוחם וברגשותיהם” — אבל רגשותיה החוטאים ישובו, פעם בפעם, אליה… “אכן יש אשר יחטאו הרגשות להצדק וגם להאהבה — ומי יוכל לדון את הלב?…”

הדלת נפתחה ואחותה הגיבנת באה הביתה.

היא למורת רוח לה עוד מאז… עוד בימי עלומיה התנכרה ברעת לבה וצרות עינה… היא הביטה גם אל רפאל בצרות עין… ומחלת אמן לא נגעה עד נפשה וגם במות אביהן לא התאבלה הרבה. גם בכלכלת הבית לא תשתתף מאומה, ויש אשר ידעו מחסור והיא התחננה לפניה, כי תעזור לה בהלוואה קטנה מכסף השירות אשר לה, אבל היא לא הלוותה להם אף פרוטה אחת. — והיא שמחה ועליזה כל הימים מבלי שים לב לצרת הבית בכלל ולצרתה בפרט, ומה גם מעת היותה ל“כלה”, זה ירחים אחדים. עתה היא מלאה שמחה ורננה והיא עליזה וצוהלת כל הימים.

כמו על אפה ולהדאיבה החלה לספר לה את הליכותיה את ה“חתן”, את מעלותיו הטובות, יופיו וחינו ותוקף אהבתו אליה…

“למה תספר לה זאת? — התלונן לב דבורה בקירבה — מי יבקש כזאת ממנה…. הבאה היא להכאיב את לבה במכוון?”.

דבורה החשתה.

הגיבנת החלה לרנן בדממה איזה שיר בשפת יהודית.

— הסי! — קראה דבורה אליה — עוד תעוררי את האם והילדים משנתם. היא הוסיפה לרנן כמו למרות את פיה.

— לכי רנני באוזני ה“חתן” ולא פה! — קראה אליה דבורה בכעס.

— בתולה זקנה! — התמרמרה אליה הגיבנת — הנני יודעת כי צרה עינך באושרי! הינך מקנאה בי כי “חתן” לי ולך אין.

פני דבורה החיוורים אדמו מאוד. כל דמי עורקיה רתחו בקירבה ומורשי לבבה סערו… היא לא ענתה אותה דבר, אך לטשה עיניה למול הגיבנת. מבטיה הביעו איזה רגש כבוד נכלם, משפט עשוק, צדקה נחרפת…

— מרשעת! — נשמע פתאום קול האם החולה ממטתה — למה באת הנה? מי ביקש זאת ממך? אכזרייה! ואת, דבורה’לה! אל תשיתי לבך אליה. אל תדברי איתה מטוב ועד רע. לא לכבוד הוא לך, נשמתי!

וזרם דמעה פרץ מעיני דבורה…

"הזה הוא הגמול אשר ישלמו לה? — הגתה תמרורים — ההיא תיחרף בגלל היותה לבתולה זקנה? הזה פרי הטוב והצדק?… גם החנוונית חירפה אותה זה לא כבר בשם הזה. אלי! מה גדלה רעת לבב בני האדם!… ואולם היא? אחותה? המפיה תשמע חירוף כזה? למען מי עשתה זאת…. למען מי?… ובשביל מה?…

זה הוא החירוף הזה?… במה נגרע משפט הבתולה הזקנה? במה ייפול ערכה, ערך האדם, מבתולה צעירה או מנשואה? במה?

הגיבנת הלכה לה ומן המיטה נשמע שפך שיח אמה: “ריבונו של עולם35! עד מתי תענני?… טוב לו ממני… הוא כבר ינוח ולא יידע כל צרה — ואני?… עד מתי?”

ודבורה הוסיפה להגות תמרורים: "היא אומרת כי צרה עינה באושרה… השונאה היא לה? והיא דורשת טובתה באמת — אך לא ינעם לה לראות אותה מתעלסת את החתן לעיניה בבית… וגם לשמוע את סיפוריה על דבר הליכותיהם לא ינעם לה — בלבה יתעוררו אז רגשות מכאיבים. רגשות כאלה יתעוררו בקירבה גם בשבתה בבית שפרה רעותה, בראותה את הליכות בעלה איתה וחייהם הנעימים — והיא אוהבת אותה באמת וחפצה באושרה.

גם בקראה בספורי אהבים על דבר חיי האוהב ואהובתו, הטובים והנעימים, יתעוררו בקירבה רגשות מכאיבים כאלה, ואשר על כן היא בוחרת לקרוא בסיפורים נוגים ומעציבים. בהם היא מוצאת קורת רוח ואחיות לצרתה…

הלזה יקרא צרות־עין?

 

[י]

עברו עוד שלוש שנים.

גרונה איננה עוד בחיים. היא מתה זה כחצי שנה.

הנער יצחק’ל נמסר לגיציל הסנדלר, בעל הגיבנת, לחניך ויעקב’ל נמסר להתלמוד־תורה. הנערה חיה’לה היתה לחניכה אצל שפרה התופרת.

ודבורה גרה עתה בבית אחותה הגיבנת. זה כחצי שנה אשר חדלה מעבוד עבודת התפירה.

היא חולה. מחלתה היא מחלת השחפת — בעת האחרונה עזבתה תאוות האכילה מכול וכול וכפות מרק אחדות ליום הן כל כלכלתה.

על פי בקשת האם לפני מותה לקחה אותה הגיבנת אל ביתה וכל מחסוריה עליה והיא מתהלכת איתה באהבה ורחמים.

יום חורף בצהריים. האויר הוא לח ומלא אדים ומבעד לשכבת הטל אשר על “רחוב היהודים” ייראו המון יצורים מתנועעים, רצים ושבים; וקולות בלולים, צעקות וחרפות, קללות ותחנות יעלו מהערב־רב ההוא; ואלפי ריחות רעים ומשונים המיוחדים ל“רחוב היהודים” יתחרו זה בזה והיו לריח רע אחד השם מחנק לנפש…

מעון חנה הגיבנת הוא במכפלה36 השלישית אשר לאחד הבתים, לא רחוק מבית תפילת הגאון. שני חדרים למעון. הראשון הוא חדר העבודה והאוכל והשני חדר המשכב. החדרים לא גדולים ולא נאים. התקרה נמוכה. הקירות שחורים. כלי הבית פשוטים. על יד אחד הקירות עומד שולחן עץ ארוך. אחריו שולחן קטן ונמוך, הוא שולחן העבודה, ומסביב לו ספסלים קטנים ונמוכים. כלי העבודה מפוזרים בלי סדרים בכל פנות הבית. בחדר השני מיטה וספת עץ אחריה, שולחן קטן ועריסת ילד.

מסביב לשולחן העבודה יושבים הסנדלר וחניכיו — אשר יצחק’ל אחד מהם — ועובדים עבודתם. חנה יושבת על יד התנור. היא מיניקה ילד קטן ואגב היא משגחת על האח המבוערת ועל התבשיל.

על ספסל רחב אחד מאחרי התנור שוכבת דבורה לבושה שמלותיה.

פניה חיוורים כפני מת, מצחה כמו קטן והוא מלא קמטים, עיניה מפיצו מקירבן מבטים דועכים… צווארה, ידיה וכל יצורי גווה רזו מאוד. עיניה פקוחות והן מביטות נכחן בלי כל מטרה… על פניה מרחפת איזו מנוחה, אבל מנוחה מוזרה כמנוחת בית הקברות — ויש אשר ידמה הרואה כי פס כל רגש מקירבה ולבה התאבן…

היא מרגשת כי כוחותיה הולכים הלוך ודלים והמוות הולך וקרב אליה, והוא לא יפחידה — היא מחכה לבואו בקור רוח ובמנוחה. ולמה ייצר לה? והחיים כבר איבדו את חינם בעיניה. חייה במתים נחשבו זה כבר — וטוב איפוא מוות מת מחיים מתים… עוד מעט ושכחה את החיים עם כל מרירותם ומכאוביהם — שמה בעולם הנשמות, היא מקווה, תגיד לאביה כי מילאה את חפצו. היא היתה ל“אם ולאב” ועוד שתה על חפצו נוספות… היא היתה בעצמה לקורבן… אך צר לה כי לא תדע איפה משכנו, מה מאוד תחפץ כי יידע הוא את זאת, כי היתה לקורבן, כי אהבתה לא חדלה מקירבה עד יומה האחרון והיא נחתמה בחותם המוות…

— דבורה’לה, מעט מרק! — התחננה לפניה חנה בקרבה אליה וקערה מלאה מרק בידה.

היא הניעה בראשה ובידה לאות כי איננה חפצה.

ברגע ההוא נפתחה הדלת ונושא האגרות בא ומכתב בידו.

— בעד דבורה! — קרא גיציל מעל המעטפת.

המכתב הובא אליה. היא העיפה עיניה על המעטפה ותתחלחל. המכתב הוא מאמריקה וגם הכתב לא מוזר לה… בידים רועדות פתחה את המעטפה וקול פחדים התפרץ מפיה: “מרפאל!”. המכתב נשמט מידה וייפול על הארץ והיא התעלפה.

כל בני הבית מיהרו לגשת אליה ויחלו להניעה ולהתיז עליה מים קרים. כעבור רגעים אחדים פקחה את עיניה. היא ביקשה כי ייתנו לה את המכתב שנית. אך חנה ביקשה אותה לחכות מעט עד אשר תשוב למנוחתה.

כעבור חצי שעה ניתן לה המכתב.

— עוד מכתב שני! — קראה בתימהון בפרשה את הגיליון — וכתב מוזר!… היא ישבה ותחל לקרוא את המכתבים.

ניו־יורק יום… לחודש… שנת…

דבורה!

חמש שנים עברו מעת אשר כתבתי אלייך את מכתבי הראשון והאחרון. את לא עניתיני ויהי לי הדבר הזה לאות כי מכתביי לא לרצון הם לך, ולכן חדלתי מכתוב אלייך — אבל אם חדלתי מכתוב אלייך לא חדלתי מאהוב אותך. אהבתי לא מתה בקירבי. היא חיתה ותוסף לחיות כל חמש השנים האל, אם אמנם חיי ייאוש ותמרורים — ואנוכי הוספתי להסתבך במלחמת החיים אשר לי, ובקרב הימים עלתה בידי להיכנס לאוניברזיטאֶט; וזה לא כבר גמרתי חוק לימודיי ואני מכותר בתואר “דוקטור לחכמת הרפואה” — וכבר ינהרו אליי חולים רבים והנני מרוויח כסף רב. אבל אנוכי לא יכולתי לשבוע רצון בחיי אחרי כי את, שירת חיי, חסרה לי. — עתה נקרה נקריתי את אחד מבני עירך ויספר לי כי קיבל מכתב מקרוביו אשר ב־N ובו הודיעוהו כי אמך מתה והבנים כבר יצאו לרשות אחרים ואת עוד לא היית לאיש אחר לאשה והינך חפשייה לנפשך — ותאורנה עיניי, כי את אשר לא פיללתי שמעו אוזניי… הנה כי כן עוד נחדש את אהבתנו וחיינו המשותפים. שש השנים שעברו כמעבר תיחשבנה לנו, ועתה אך עתה נבוא לשערי גן עדננו. עתה, דבורה, תשובי אליי והיית לי לסגולת חיי. אדמה כי עוד לא זקנה אהבתך, ואם זקנה הינה שוב תשוב לימי עלומיה ואחרי בלותה תהיה לה עדנה…

עתה נחדש ימי אושרנו כקדם…

ועתה, חמדתי, היכוני נא לקרא העתיד הנעים המחכה לנו. הנה בעוד יום או יומיים תקבלי כרטיס־מסע וכסף ואת אל תתמהמהי ובוא תבואי הנה. ביחד עם כרטיס־המסע אודיעך את סדר המסע לכל פרטיו. חושי ואל תתמהמהי, כי יום לשנה ייחשב לי.

רבות ירחש לבי עתה על אודותך והאושר הנכון לשנינו — אבל עוד מעט ואביע לך במו פי את כל רחשי לבי.

מהרי והודיעיני את תשובתך על ידי הטלגראף.

ועתה שמעי נא עוד אחת והשתוממת, כי מצאתי במקרה את אחיך דניאל אשר רבות סיפרת לי על אודותיו והוא עשיר ומתענג על רוב טוב וגם הוא מחכה לבואך בקוצר רוח.

גם את אחייך ואחיותייך הביאי הנה. אחיך כותב לך על דבר זה בפרטות.

אוהבך כנפשו המחכה לקראתך בזרועות פתוחות.

רפאל

אחותי!

במקרה נפגשתי עם הד"ר יואלזון והוא סיפר לי את כל הקורות את בית אבותיי, אשר לא אכחד; כבר הסחתי זכרוני מלבי. אבותינו דחוני מאיתם וישטמוני וגם לבי הפך לשנוא אותם. אכן עתה כבר מתו אבותינו — ינוחו על עפרם בשלום! — וגם שנאתי מתה. ואהבתי לאחיי ואחיותיי התעוררה בלבי בכל עוז. הנני מאושר בארץ ומאושר אהיה שבעתיים אם אראה את בני בית אבותיי על ידי. ועתה בואו נא הנה, את ואחינו ואחיותינו ואנוכי אדאג לכולכם, כי יש לי רב.

כסף להוצאות המסע לא ייחסר לכם.

אחיכם המחכה לבואכם בעיניים כלות.

דניאל רייכגולד

צחוק מר ריחף על שפתיה: “עבר המועד!” קראה בדממה. היא צנחה על הכר. סער גדול התחולל בלבה. דמה המעט זרם אל פניה ואודם כיסה את לחייה הצנומות. איזו אנקה חלושה פרצה מקירבה: “עבר המועד! עבר המועד!” “עוד לא זקנה אהבתך”! כן! אבל היא הולכת למות… “תשובה ע”י הטלגראף" כי — משימה אני פעמיי לדרך — המוות! חאַ! חאַ! נסיעה נעימה!… הוא יחכה לקראתי בזרועות פתוחות וחתן אחר, מלאך המוות, מחכה גם כן לקראתי בזרועות פתוחות… ייאבקו נא, יילחמו — מי ינצח את מי?… גם אתה, אחי, לא תראני עוד… הנני הולכת אל אבותינו!

כמו אלפי עלוקות דבקו אל קירות לבה. הן מוצצות את הדם באלפי פיות… היא יכלה להיות מאושרה בחיים!… כן, בחיים, אבל לא במוות. עתה יימר לה המוות… אחרי אביב נחמד כזה מה מבהיל הוא החורף! אחרי אור נעים כזה מה נורא הוא האופל!… — היא יכלה לשוב לימי עלומיה… היא יכלה; אבל כבר עבר המועד!

— איזה רגש געגועים עז סער בלבה; אם לא לחיות בזרועותיו, למיצער למות בזרועותיו… מי ייתנהו עתה על ידה — מה נעים היה לה למות בזרועותיו… נשיקתו האחרונה ונשיקת המוות היו נפגשות!…

עבר המועד! עבר המועד!

רסיסי דמעה התגלגלו על לחייה הרזות…

האלה הדמעות האחרונות?

— — — — — — —

אחרי ימים אחדים נהרה “לוויה” ברחוב היהודים.

אחרי ארון המת הלכה חנה הגיבנת ותספוק כפיה ו“תטען”.

אחריה הלכו חיה’לה, יצחק’ל ויפרשו כפיהם ויבכו מרה.

אחריהם נהרו אנשים ונשים מבני הרחוב.

— מי מת? מי מת? נשמע קול שואלים ושואלות ברחוב.

הבתולה הזקנה דבורה בת חיים המו"ס “עליו השלום”!



  1. אפורה. לפי זכריה, ו, 3.  ↩

  2. בהשאלה פרעושים.  ↩

  3. כאמור, בדרך כלל נעליים מלבד או צמר, כאן גרביים עבים וחמים.  ↩

  4. מן אול, כמו איל, כוח. המליצה הרווחת, בריא אולם, פירושה בריא, חזק, איתן, לפי תהלים, עג, 4.  ↩

  5. נהוג היה להניח קערות בבית הכנסת בערב יום הכיפורים, ואחרי תפילת מנחה עברו המתפללים על פני הקערות ותרמו צדקה, מעין דמי כפרות.  ↩

  6. פרוש — כינוי ליהודי שפרש מאישתו ומביתו ויצא ללמוד תורה בבתי־מדרשות בערים אחרות.  ↩

  7. בקשות ותפילות יחיד מחוץ לתפילות הקבועות בסידור. בייחוד נתפרסמו והיו אהובות תחינות לנשים מאת שרה בת טובים. תחינות רבות מאוד מצויות באידיש. רבים ממחבריהם עלומי שם. ספרי תחינות מפורסמים הם “שערי ציון” לר' נטע האנובר ו“לקוטי צבי”.  ↩

  8. ניב עברי־גרמני, אידיש קדומה שנשתמרה ב“צאינה וראינה” (לפי שיר־השירים, ג, 11: “צאינה וראינה בנות ציון”. ספר עממי בעברי דייטש מיועד בעיקר לנשים, לקריאה בשבת, ובו פרשיות התורה, ההפטרות וחמש המגילות, מתובל בביאורים, באגדות ובמדרשים מן התלמוד, פירוש רש“י ורבנו בחיי. חובר בפראג, בסוף המאה הט”ז בידי יעקב בן־יצחק אשכנזי. הספר נקרא גם טייטש־חומש.) ניב אידי זה נשתמר גם בספרי תחינות לנשים.  ↩

  9. צרובים, אדומים. לפי איוב, טז, 16.  ↩

  10. ערבות.  ↩

  11. קונטרסים, שבהם מניין ימי העומר, מיום שני של פסח ועד חג הביכורים — שבעה שבועות — שהם ארבעים ותשעה יום. אלה ימים שנקבעו כימי אבל, ועל כן נהוגים בהם מנהגי אבל, כמו אין מסתפרים ואין נישאים פרט לל"ג בעומר ולראש חודש סיוון.  ↩

  12. שירי המעלות ליולדות — כך קוראים לקמיע, שכותבים ליולדות לסגולה. הקמיע מתחיל במזמור “שיר המעלות אשא עיני אל ההרים” (תהלים קכ"א), מכאן שמו של הקמיע. נוסף למזמור בא ציור מגן דוד ושמות של אישים ומלאכים ושמה של לילית וכל הכת שלה. קמיע זה נמצא בספר ‘רזיאל’ וכתוב עליו שהוא בדוק ומנוסה. הוא נמכר ליולדות לסגולה.  ↩

  13. הכוונה לאלהים, לפי ברכת המזון וכן לפי ברכות י.  ↩

  14. נדה — נדוניה.  ↩

  15. היסטוריה, תולדות עם.  ↩

  16. שרוול.  ↩

  17. תיאור הגיהנום  ↩

  18. דינים מיוחדים לנשים, כמו: ברכת הדלקת נרות בערב שבת, הפרשת חלה והליכה למקווה להיטהרות.  ↩

  19. בלי אותה שלפוחית הנמצאת ליד הכבד והנקראת מרה, מקובל, שהמרה המייצרת מיץ מר ביותר משפיעה על אופי האדם. לפיכך מקובל הכינוי (בעיקר באידיש אך גם בעברית) אדם בלי מרה לאדם טוב לב במידה בלתי מצויה, שאינו יודע מרירות והתמרמרות.  ↩

  20. שיגרון.  ↩

  21. מצב טוב, מזל טוב (מערכה כינוי לסדר הכוכבים והמזלות).  ↩

  22. שייקביץ, נחום מאיר (1846—1905) סופר עברי ואידי. הירבה לכתוב סיפורים שעלילתם סבוכה. היו לו קוראים רבים בעיקר באידיש.  ↩

  23. אוניברסיטה.  ↩

  24. פיוּט.  ↩

  25. מעשה שטות, לפי תהלים ע"ח, 7.  ↩

  26. כינוי לאשה רבת פעלים, זריזה וחרוצה.  ↩

  27. שוחחו.  ↩

  28. תפחדי, לפי ישעיהו, מ"ד, 8.  ↩

  29. הפוגה. שימוש במליצה מקראית, לפי איכה ב', 18: “אל־תתני פוגת לך, אל־תדם בת־עינך”.  ↩

  30. במקור: התבייש – הערת פב"י.  ↩

  31. “ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב”, תפילה הנאמרת בשחרית (אחרי “אשרי”) וכן במנחה לשבת וראשיתה — ישעיהו נ"ט, 20—21.  ↩

  32. “נשמת כל חי תברך שמך” — תפילה הנקראת על־פי מלתה הראשונה, נאמרת בשבת ויום־טוב לפני “ישתבח”. זו תפילת הלל ושבח לאל היחיד, יוצר הכול, רחום לאדם (וגם גואל ישראל ממצרים).  ↩

  33. פתיחת מזמור ק“ד בתהלים המתחיל במלים אלה, נאמר בשבתות בין מנחה למעריב, משבת בראשית אחר סוכות עד שבת הגדול שלפני הפסח. מעין פתיחה ל”שיר המעלות" (תהלים, קכ—קל"ד).

    הילד מזכיר את כל התפילות, כדי להראות שהוא יודע את התפילות בעל־פה כמו כל יהודי טוב ולגרום בזאת נחת רוח.  ↩

  34. יסירו מחלה, מליצה מקובלת לפי הושע, ח', 13 — “ולא יגהה מכם מזור”.  ↩

  35. צעקת־קריאה עממית מקובלת.  ↩

  36. קומה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות