מכל אלה שבאו לפנים להתדין לפני אבי הרב נראו לי כמקופחות ביחוד הנשים העומדות להשלח מבית בעליהן.

ודאי אשר גזולי משפט היו גם בין האחרים: פועלים שנתקפחו על ידי בעליהם, או תגרים שנעשו להם מעשי הונאה, אלא שהללו ניתן דברם להיתקן.

הוּרצוּ הטענות והעידו עדים, וזה שנמצא חייב – חויב. הדין היה עם הנגזל.

ואילו נשים אלה, גרושות הלב, כפי שקראו להן, הן היה משפטן חמור.

‘כי יקח איש אשה – נאמר – והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתוּת’.

כי מה תקנה יש באמת לאי־אהבה?

מחלה ממאירה היא אשר כל מי שנוּגע בה שוב לא ירפא.

חמש, או עשר שנים ישבה האשה באהלה ושמרה את משמרת שלומו. רחצה, סרגה והטליאה. ישרה בידיה המסורות את כל ההדורים והחליקה כל המחוספס.

ליד בנינים ההולכים ונבנים קוששה עצים להסקה, אספה בצדי־גנים שרידי זבל בשביל שתי הערוגות שבחצרה וגידלה בהן את הפּוֹל, והגזר והסלק, ומזה התחכמה אחר כך להתקין מרקי־ירק ולפתנים. יש מאין יצרה.

וכשהאיש בא, ישב אל שולחן ערוך, חתך בידיו החזקות את הלחם וגמע את המרק שהגישה לו, ומבעד להבל העולה מן התבשיל האיר כנגדה מבטו, שנצנצה בן הבעה של קורת־רוח, או הכרת־טובה, והיה זה שכרה.

והנה קרה אשר יום אחד נתערער כל זה. אם בהשפעת בני משפחתו, אשר הגו שנאה לאשה, או מפני ש’מצא אחרת נאה הימנה', – והוא נהפך לבו. ובאין עוד אותו התבלין השׂם מר למתוק, נעשה הכל תפל וחסר טעם.

הלחם נמצא פתאום חרוך, או לא אפוי כל צרכו, והתבשיל היה מוקדח וריחו רע – והריב נתגלע. בתחילה כבוש, מחמת הבושה מפני הבריות, ואחר כך, כשבלבבות נצטברה המרירות – ברעם ורעש, כעננים כבדים אלה, בהתפרקם מן החשמל, ומסביב נסער הכל ונתערבל.

ילדים אם היו פה, והתכנפו במקומם כאפרוחים בשעת שואה, כאשר קנם עומד לההרס. נכמרים היו מהמון רחמים אל האם ונבעתים מחרונו של האב.

זה, בטרוף אפו, בדעתו כי בכך הוא פוצע אותה התנפל לפעמים גם עליהם, הכה ולא חמל.

אחד מן השכנים התערב ולקח אותם לביתו, ושם ישבו ישיבת הפקר, כחפצים שאין בעלים להם, עד שבא הלילה, שאז רק מצאו את לבם לשוב הביתה. גיששו בחושך למצוא את משכבם והתחמקו אל מתחת לשמיכה מתוך מורא־אלם, ואז הזדקפה האם במקומה והבינה כי ככה לא יתכן, שיש לשים קץ לכל זה. ואחר בא היום שהיא יצאה ללכת לבית־הקהל.

איך עברה דרך עוצב זו, אשר אי־שם בקצה עומדת היתה להכרת מבית חייה?

החנוני, ליד סמטת בית־הקהל, יצא ועמד בפתח חנותו כדי להציץ בה, ומעל מעקה בית־האופה, בתוך הסמטה, ירדה האשה, עקרת הבית, וברכה אותה בברכת שלום.

לא היו יחסי קרבה ביניהן, אבל עתה באה ותהתה עליה מתוך אותו המבט, אשר בו יחוש מוכה־הגורל כעין מגע־אצבעות בפצעיו.

השמש בחצר בית־הדין, שהוא מיודע לה, התנכר דוקא. הוא היה עתה ‘בתפקידו’, והבית עצמו, כשבאה לתוכו, נדמה לה כגשר, אשר אין משענות בו לאחיזה, ושהוא מהלך סחרחורת ובעותי שאול:

מכשירי הסופר על השולחן, אשר האולר היה מנצנץ מביניהם פתוח ומושחז, מושב הדיינים, שכמוהו ראתה בדמיונה את בית־הדין של מעלה אשר שם עתידה היא להתיצב בבוא עתה, והנשיבה המקפיאה שבאה מן הפינה אשר בה ישב הוא, מבוצר בין בני־משפחתו, שהיו כחומה סביב לו.

אלה – אם היתה איבה ביניהם ובין האשה, לא יכלו להעלים עתה את נחת־רוחם. חוליה שנקעה משרשרתם היה האיש, והנה שב להקבע במקומו ולהתאחד שוב אתם.

עוד בתחילת הבוקר הכינו לו בכיסו בקבוק מים, למען יטול את ידיו תיכף לנתינת הגט ו’יתפוס כן הראשון את המזל', אחר כך התחמק אחד מהם והביא יין שרוף ועוגות, ומאחורי מחיצת הקרשים בא לבקש כוסות וטס.

אמא שלי, האדיבה בכלל ובעלת הסבר הטוב, לא נתנה.

– קשה להגיע לארון־הכלים – אמרה. והיא, עם גמר הסידורים שלפני כתיבת הגט, הלכה והכניסה תחת זאת, למחיצתה את האשה.

כר האחו היה פתוח פה מאחורי החלון, ומעל הדרגש שזו הושבה עליו, יכלה בקיץ לראותו על ירק דשאו, שרוי, בתוך הרוחה הגדולה, באותה שלות־תום שאינה מזדהה כלל עם נפתולי לב האדם ולבטיו:

בצעי המים שנראו רוגעים שם, ליד מיצר הגנים, עם הזיהוּרים השמימיים שבתוכם, והתרזה היחידה בקרבתם, אשר במראה עשויה היתה להעיר בלב רגשות עידוד, שהרי לא פעם בודאי באו עליה בבדידותה נחשולי סער, ובכל זאת הנה עומדת היא עמידת בטחון במקומה.

אמא, למראה סבר־ההגוּת שפניה של זו לובשים, הסתלקה והלכה.

מקום שהאדם מתיחד בו עם רחשי־לבו קודש הוא – סברה – ואין לזר לקרב אליו.

אבל הנה נפסקה, לבסוף, שם, מעבר לקיר, הדממה, והשעה האחרונה הגיעה, זו שהיא כבדה מאחריות וחומר דין.

המלים הכתובות בכתב האשוּרי נקראו לאותיותיהן, העדים עמדו לאַשר את חתימותיהם, והאיש, במעמד של ‘מנין’, מסר לאשתו את ספר כריתותיה, בהודיעו לה מפורש כי מעתה מגורשת היא ממנו, שאז נפתח העיגול שמסביבה, והיא נדחפה מתוכו מנותקת, התנודדה עוד זמן מה כה וכה, ויצאה ללכת.

אמי – אם היתה כבר שעת לילה, הציגה על אדן החלון את העששית, אבל שביל האור שנמתח בחוץ היה ריק. היא שקעה ונבלעה בתוך החשכה.

ובא אחר כך גם המשך.

איזו נשים, מתוך רגשי חמלה, או מפני שלא ניחא היה להן משלום ביתן הן, החליטו לעשות מה לתקנתה של זו. קנו בשבילה איזו מיני סדקית, או צרכי־אוכל, והיא באה לסחור בהם, אבל תקנה לא היתה לה עוד.

רפו ידיה מלתמוך בבית שניטל ממנו עמודו התיכוני, וחלל ריק היה בכל:

ליד שולחן האכילה בשבתות ובחגים, אצל מטת ילד בחליו, ועל האצטבה בחוץ, ששם ישבו בקיץ לרוח הערב.

הלא היו גם חלומות עם נצנוני־אורות־חוזרים מזה שהיה:

מבט חם שלו מבעד לחלון בשובה בבוקר מן השוק. רחיצת־ילד משותפת בתוך הבל חם ליד עריבת מים, כתף אל כתף, וחרדתו הנאמנה לקול אנחה שלה, או אנקת כאב.

עם שרידי מבוּאוֹת אלה בקרבה עמדה ביום המחרת על סלה ונשאה ונתנה עם הקונים, כשמבטה ננהה ונאחז בכל חוט של עשן העולה מן הארובה שבביתו, בכל ספק צל שבו מדמה היתה לראות את דמותו.

ויש אשר באיזו סמטה, בקרבת מקום, ראתה אותו גוחן ומתרפק על ילדם, מתאחד אתה ברגע זה באהבה אחת.

– והרי שלא הכל נותק – עמדה תחתיה נפעמת – ובכן למה? למה בא כל זה?

אבל קרה גם אשר באחד הימים, בין עוברים ושבים ברחוב, נקרה לפניה תינוק בדמות דיוקנו שלו, והוא – כמוהו כבנה ההולך אתה, על ידה, והנה נאמר לו לזה:

– ראה כי אחיך הוא. בו ושקה נא לו – ואז התמוטטה האדמה תחתיה.

היה עוד מין של נדונות לכריתות: נשים ששהו עשר שנים עם בעליהן ולא ילדו. אלה לא העלה עוד אצלן מקום החתך קרום לעולם.

ממגורשות אלה זכורה לי התגרית זלטה מגָרות הגיא, אשה אמיצת רוח, אשר לבה טוב עליה תמיד.

נישאה היא בזמנה לאחד מבני שכונתה, איסר בר שמו, כורך ספרים מחוסר עבודה.

במשך שנים נהתה אחריו – סיפרו – והנה נמלאה, לבסוף, משאלת לבה, ומאז באה לפעמה אותה הרוח אשר בה גלל יעקב בזמנו את האבן הכבדה מעל פי הבאר.

באיזו קלות נשאה את שני סליה המלאים עד לידותיהם קלחי ירק ופירות.

על שפת הנהר שטפה, בין קניה למכירה, כבסים זרים, ובלילה לשה אצל האופה את הבצק של לחם השיפון, קיבלה, נוסף על פרוטות הנחושת, גם לחם קטן, שנאפה מגרודות הבצק, ואותו אכלה אחר כך עם איסר־בר שלה (בקיץ – מתחת לאגסה בחוץ), חתכה והניחה לפניו את חלקו שלו פרוסות פרוסות, וניחוח של אהבה עלה מפה, מעורב בריחו של התבשיל שהתקינה בשעות הלילה בתנור־האופים.

בני השכונה, תוך כדי הליכה וחזירה, היו משהים פה את מבטם מתוך אותו מאור הפנים שבו יביטו על אילן מלבלב, או על גן שהוא רווי שמש וטל.

אבל השנים הנה עברו בתוך כך, והאשה ההולכת ערירית לא ידעה, שהן כבר חוצצו וקרוב הגבול שהוצב להן.

תשושה היתה בגופה, והיא גם גדולה מהאיש בשנים, והנה ראו בני־המשפחה שלו, כי עץ חייהם – עומד אחד מענפיו להתיבש

כאשר הגיעה השנה העשירית, המיועדת, באו קרוביו מכפר קמינקה ולקחו אותו אליהם, והיא, בתום לבה, שמחה על כך.

– ישאף קצת אויר צח – אמרה.

והיא היתה שולחת לו לכל שבת חלות־לחם עם מקלעות ממעל להן, כאשר אהב וגם – לשם חיזוק התיאבון – דגים מלוחים, אשר שם, בכפר, לא ישיגו אותם.

ביום שבו עמד לחזור נזדמנו לה בשוק מעט דובדבנים מגני הגרפית, והיא, הבריקו עיניה באותו הברק העליז של הגרגרים המטוללים, כאשר נשאה אותם הביתה.

– אטגן אותם בשביל איסר בר שלי – אמרה – הוא אוהב מרקחת של דובדבנים.

ובשעת טיגונם אחר כך, כשעמדה משולהבת ליד הכירה, נפתעה לראות את שני גיסיה מקמינקה נכנסים, כשפניהם יש בהם מן הקשיות של מי שבא להוציא לפועל גזר־דין, ואיסר בר עצמו, ההולך מאחריהם, מבטו נרתע ומבליח כשלהבת שבאה עליה נשיבת צינה.

ראיתי את האשה בבוקר יום הגט, כשעמדה להכנס לחדר בית־הדין.

הסופר, לפני שולחן הקהל, התחיל לשפשף ברגע זה במטלית את סכינו, ואז עשתה את התנועה של השור המובא אל המקולין כאשר הוא מריח ריח דם.

– לא, לא – אמרה.

ואמי, שעמדה בפתח חדרה, פסעה פסיעה אחת אחורנית והפנתה מהר את פניה.

כבר היתה מזומנת אז בשביל האיש נערה שהיא אחות לנשים פוריות ורבות בנים, ואתה נכנס עד מהרה לחופה. ועוד לא עברה שנה, וזו ישבה כבר על האצטבה ליד ביתם – בתו של הנגר יונה היתה מסמטתנו – עם תינוק גדל־גוף בחיקה.

זכורה היתה אחר כך במשך זמן רב המבוכה שקמה בשבת בבית־הכנסת כאשר באה בפעם הראשונה אחרי הלידה אל התפילה.

לבושה היתה שמלה חדשה ממעשי ידיה שמשכה מאד את עיני הנשים, כי תופרת היתה זו היודעת טעם כרכים, והנה נשמע פתאום בפינה שבה ישבה התגרית מין שיעול משונה, ואחריו התפרץ הבכי – אותו ילל הבא ממעמקים, אשר מפניו ירתעו כל דברי נחמה ופיוס ושמעלה הוא על לב שומעיו את הספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה.

ניסו עוד אחר כך לבוא אל האשה בשידולים. הוצע לפניה מקום־עמידה בראש השוק, והאופה משכונתה ביקש לקבלה כעוזרת קבועה בביתו, אבל מאחר שהיא לא נענתה – הניחו לה, כדרך שעושים לבנין אחוז להבה בשעה שאין ממנו סכנה להאחרים – והיא הלכה ודעכה עד אשר כבתה לבסוף.

בבוקר יום קיץ היה זה, ומסדנתו של הנגר בקעו אז קולות של גזירה ונסירה וסלסולי שיר, והנה בא ונכנס שמה אחד מבני הגיא והשאון נפסק, ואז עברה דרך הסמטה הלויה, לוית ערירים, אשר אין בה לא מספד של אוננים ולא בכי.

האנשים, מאלה שהיו עסוקים בעבודה, באו ועמדו על פתחי בתיהם, והאחרים יצאו והלכו עד למפנה הדרך, ואחרי כן נשתררה פה אותה הדממה, אשר רחשי הלבבות, כמלים בחוטי הטלגרף, הומים ומהמים בה.

ומיצתה לבסוף את זה שכנתה של התגרית, הכעכנית אסתר, אשר בפנותה ספק לסדנת הנגר, ספק לבית־הקהל, שאלה, מדוע לא מותתו אותה, את האשה הזאת, אז, בזמנה, תיכף? לשם מה באו עוד עינויי הגסיסה האלה?

– אם כורתים אתם את הראש – אמרה נזעמה, כשהדמעות נושרות לה מעיניה – אז כרתו אותו, לפחות, כליל, בבת אחת.