מכל אלה שבאו לפנים להתדין לפני אבי הרב נראו לי כמקופחות ביחוד הנשים העומדות להשלח מבית בעליהן.
ודאי אשר גזולי משפט היו גם בין האחרים: פועלים שנתקפחו על ידי בעליהם, או תגרים שנעשו להם מעשי הונאה, אלא שהללו ניתן דברם להיתקן.
הוּרצוּ הטענות והעידו עדים, וזה שנמצא חייב – חויב. הדין היה עם הנגזל.
ואילו נשים אלה, גרושות הלב, כפי שקראו להן, הן היה משפטן חמור.
‘כי יקח איש אשה – נאמר – והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתוּת’.
כי מה תקנה יש באמת לאי־אהבה?
מחלה ממאירה היא אשר כל מי שנוּגע בה שוב לא ירפא.
חמש, או עשר שנים ישבה האשה באהלה ושמרה את משמרת שלומו. רחצה, סרגה והטליאה. ישרה בידיה המסורות את כל ההדורים והחליקה כל המחוספס.
ליד בנינים ההולכים ונבנים קוששה עצים להסקה, אספה בצדי־גנים שרידי זבל בשביל שתי הערוגות שבחצרה וגידלה בהן את הפּוֹל, והגזר והסלק, ומזה התחכמה אחר כך להתקין מרקי־ירק ולפתנים. יש מאין יצרה.
וכשהאיש בא, ישב אל שולחן ערוך, חתך בידיו החזקות את הלחם וגמע את המרק שהגישה לו, ומבעד להבל העולה מן התבשיל האיר כנגדה מבטו, שנצנצה בן הבעה של קורת־רוח, או הכרת־טובה, והיה זה שכרה.
והנה קרה אשר יום אחד נתערער כל זה. אם בהשפעת בני משפחתו, אשר הגו שנאה לאשה, או מפני ש’מצא אחרת נאה הימנה', – והוא נהפך לבו. ובאין עוד אותו התבלין השׂם מר למתוק, נעשה הכל תפל וחסר טעם.
הלחם נמצא פתאום חרוך, או לא אפוי כל צרכו, והתבשיל היה מוקדח וריחו רע – והריב נתגלע. בתחילה כבוש, מחמת הבושה מפני הבריות, ואחר כך, כשבלבבות נצטברה המרירות – ברעם ורעש, כעננים כבדים אלה, בהתפרקם מן החשמל, ומסביב נסער הכל ונתערבל.
ילדים אם היו פה, והתכנפו במקומם כאפרוחים בשעת שואה, כאשר קנם עומד לההרס. נכמרים היו מהמון רחמים אל האם ונבעתים מחרונו של האב.
זה, בטרוף אפו, בדעתו כי בכך הוא פוצע אותה התנפל לפעמים גם עליהם, הכה ולא חמל.
אחד מן השכנים התערב ולקח אותם לביתו, ושם ישבו ישיבת הפקר, כחפצים שאין בעלים להם, עד שבא הלילה, שאז רק מצאו את לבם לשוב הביתה. גיששו בחושך למצוא את משכבם והתחמקו אל מתחת לשמיכה מתוך מורא־אלם, ואז הזדקפה האם במקומה והבינה כי ככה לא יתכן, שיש לשים קץ לכל זה. ואחר בא היום שהיא יצאה ללכת לבית־הקהל.
איך עברה דרך עוצב זו, אשר אי־שם בקצה עומדת היתה להכרת מבית חייה?
החנוני, ליד סמטת בית־הקהל, יצא ועמד בפתח חנותו כדי להציץ בה, ומעל מעקה בית־האופה, בתוך הסמטה, ירדה האשה, עקרת הבית, וברכה אותה בברכת שלום.
לא היו יחסי קרבה ביניהן, אבל עתה באה ותהתה עליה מתוך אותו המבט, אשר בו יחוש מוכה־הגורל כעין מגע־אצבעות בפצעיו.
השמש בחצר בית־הדין, שהוא מיודע לה, התנכר דוקא. הוא היה עתה ‘בתפקידו’, והבית עצמו, כשבאה לתוכו, נדמה לה כגשר, אשר אין משענות בו לאחיזה, ושהוא מהלך סחרחורת ובעותי שאול:
מכשירי הסופר על השולחן, אשר האולר היה מנצנץ מביניהם פתוח ומושחז, מושב הדיינים, שכמוהו ראתה בדמיונה את בית־הדין של מעלה אשר שם עתידה היא להתיצב בבוא עתה, והנשיבה המקפיאה שבאה מן הפינה אשר בה ישב הוא, מבוצר בין בני־משפחתו, שהיו כחומה סביב לו.
אלה – אם היתה איבה ביניהם ובין האשה, לא יכלו להעלים עתה את נחת־רוחם. חוליה שנקעה משרשרתם היה האיש, והנה שב להקבע במקומו ולהתאחד שוב אתם.
עוד בתחילת הבוקר הכינו לו בכיסו בקבוק מים, למען יטול את ידיו תיכף לנתינת הגט ו’יתפוס כן הראשון את המזל', אחר כך התחמק אחד מהם והביא יין שרוף ועוגות, ומאחורי מחיצת הקרשים בא לבקש כוסות וטס.
אמא שלי, האדיבה בכלל ובעלת הסבר הטוב, לא נתנה.
– קשה להגיע לארון־הכלים – אמרה. והיא, עם גמר הסידורים שלפני כתיבת הגט, הלכה והכניסה תחת זאת, למחיצתה את האשה.
כר האחו היה פתוח פה מאחורי החלון, ומעל הדרגש שזו הושבה עליו, יכלה בקיץ לראותו על ירק דשאו, שרוי, בתוך הרוחה הגדולה, באותה שלות־תום שאינה מזדהה כלל עם נפתולי לב האדם ולבטיו:
בצעי המים שנראו רוגעים שם, ליד מיצר הגנים, עם הזיהוּרים השמימיים שבתוכם, והתרזה היחידה בקרבתם, אשר במראה עשויה היתה להעיר בלב רגשות עידוד, שהרי לא פעם בודאי באו עליה בבדידותה נחשולי סער, ובכל זאת הנה עומדת היא עמידת בטחון במקומה.
אמא, למראה סבר־ההגוּת שפניה של זו לובשים, הסתלקה והלכה.
מקום שהאדם מתיחד בו עם רחשי־לבו קודש הוא – סברה – ואין לזר לקרב אליו.
אבל הנה נפסקה, לבסוף, שם, מעבר לקיר, הדממה, והשעה האחרונה הגיעה, זו שהיא כבדה מאחריות וחומר דין.
המלים הכתובות בכתב האשוּרי נקראו לאותיותיהן, העדים עמדו לאַשר את חתימותיהם, והאיש, במעמד של ‘מנין’, מסר לאשתו את ספר כריתותיה, בהודיעו לה מפורש כי מעתה מגורשת היא ממנו, שאז נפתח העיגול שמסביבה, והיא נדחפה מתוכו מנותקת, התנודדה עוד זמן מה כה וכה, ויצאה ללכת.
אמי – אם היתה כבר שעת לילה, הציגה על אדן החלון את העששית, אבל שביל האור שנמתח בחוץ היה ריק. היא שקעה ונבלעה בתוך החשכה.
ובא אחר כך גם המשך.
איזו נשים, מתוך רגשי חמלה, או מפני שלא ניחא היה להן משלום ביתן הן, החליטו לעשות מה לתקנתה של זו. קנו בשבילה איזו מיני סדקית, או צרכי־אוכל, והיא באה לסחור בהם, אבל תקנה לא היתה לה עוד.
רפו ידיה מלתמוך בבית שניטל ממנו עמודו התיכוני, וחלל ריק היה בכל:
ליד שולחן האכילה בשבתות ובחגים, אצל מטת ילד בחליו, ועל האצטבה בחוץ, ששם ישבו בקיץ לרוח הערב.
הלא היו גם חלומות עם נצנוני־אורות־חוזרים מזה שהיה:
מבט חם שלו מבעד לחלון בשובה בבוקר מן השוק. רחיצת־ילד משותפת בתוך הבל חם ליד עריבת מים, כתף אל כתף, וחרדתו הנאמנה לקול אנחה שלה, או אנקת כאב.
עם שרידי מבוּאוֹת אלה בקרבה עמדה ביום המחרת על סלה ונשאה ונתנה עם הקונים, כשמבטה ננהה ונאחז בכל חוט של עשן העולה מן הארובה שבביתו, בכל ספק צל שבו מדמה היתה לראות את דמותו.
ויש אשר באיזו סמטה, בקרבת מקום, ראתה אותו גוחן ומתרפק על ילדם, מתאחד אתה ברגע זה באהבה אחת.
– והרי שלא הכל נותק – עמדה תחתיה נפעמת – ובכן למה? למה בא כל זה?
אבל קרה גם אשר באחד הימים, בין עוברים ושבים ברחוב, נקרה לפניה תינוק בדמות דיוקנו שלו, והוא – כמוהו כבנה ההולך אתה, על ידה, והנה נאמר לו לזה:
– ראה כי אחיך הוא. בו ושקה נא לו – ואז התמוטטה האדמה תחתיה.
היה עוד מין של נדונות לכריתות: נשים ששהו עשר שנים עם בעליהן ולא ילדו. אלה לא העלה עוד אצלן מקום החתך קרום לעולם.
ממגורשות אלה זכורה לי התגרית זלטה מגָרות הגיא, אשה אמיצת רוח, אשר לבה טוב עליה תמיד.
נישאה היא בזמנה לאחד מבני שכונתה, איסר בר שמו, כורך ספרים מחוסר עבודה.
במשך שנים נהתה אחריו – סיפרו – והנה נמלאה, לבסוף, משאלת לבה, ומאז באה לפעמה אותה הרוח אשר בה גלל יעקב בזמנו את האבן הכבדה מעל פי הבאר.
באיזו קלות נשאה את שני סליה המלאים עד לידותיהם קלחי ירק ופירות.
על שפת הנהר שטפה, בין קניה למכירה, כבסים זרים, ובלילה לשה אצל האופה את הבצק של לחם השיפון, קיבלה, נוסף על פרוטות הנחושת, גם לחם קטן, שנאפה מגרודות הבצק, ואותו אכלה אחר כך עם איסר־בר שלה (בקיץ – מתחת לאגסה בחוץ), חתכה והניחה לפניו את חלקו שלו פרוסות פרוסות, וניחוח של אהבה עלה מפה, מעורב בריחו של התבשיל שהתקינה בשעות הלילה בתנור־האופים.
בני השכונה, תוך כדי הליכה וחזירה, היו משהים פה את מבטם מתוך אותו מאור הפנים שבו יביטו על אילן מלבלב, או על גן שהוא רווי שמש וטל.
אבל השנים הנה עברו בתוך כך, והאשה ההולכת ערירית לא ידעה, שהן כבר חוצצו וקרוב הגבול שהוצב להן.
תשושה היתה בגופה, והיא גם גדולה מהאיש בשנים, והנה ראו בני־המשפחה שלו, כי עץ חייהם – עומד אחד מענפיו להתיבש
כאשר הגיעה השנה העשירית, המיועדת, באו קרוביו מכפר קמינקה ולקחו אותו אליהם, והיא, בתום לבה, שמחה על כך.
– ישאף קצת אויר צח – אמרה.
והיא היתה שולחת לו לכל שבת חלות־לחם עם מקלעות ממעל להן, כאשר אהב וגם – לשם חיזוק התיאבון – דגים מלוחים, אשר שם, בכפר, לא ישיגו אותם.
ביום שבו עמד לחזור נזדמנו לה בשוק מעט דובדבנים מגני הגרפית, והיא, הבריקו עיניה באותו הברק העליז של הגרגרים המטוללים, כאשר נשאה אותם הביתה.
– אטגן אותם בשביל איסר בר שלי – אמרה – הוא אוהב מרקחת של דובדבנים.
ובשעת טיגונם אחר כך, כשעמדה משולהבת ליד הכירה, נפתעה לראות את שני גיסיה מקמינקה נכנסים, כשפניהם יש בהם מן הקשיות של מי שבא להוציא לפועל גזר־דין, ואיסר בר עצמו, ההולך מאחריהם, מבטו נרתע ומבליח כשלהבת שבאה עליה נשיבת צינה.
ראיתי את האשה בבוקר יום הגט, כשעמדה להכנס לחדר בית־הדין.
הסופר, לפני שולחן הקהל, התחיל לשפשף ברגע זה במטלית את סכינו, ואז עשתה את התנועה של השור המובא אל המקולין כאשר הוא מריח ריח דם.
– לא, לא – אמרה.
ואמי, שעמדה בפתח חדרה, פסעה פסיעה אחת אחורנית והפנתה מהר את פניה.
כבר היתה מזומנת אז בשביל האיש נערה שהיא אחות לנשים פוריות ורבות בנים, ואתה נכנס עד מהרה לחופה. ועוד לא עברה שנה, וזו ישבה כבר על האצטבה ליד ביתם – בתו של הנגר יונה היתה מסמטתנו – עם תינוק גדל־גוף בחיקה.
זכורה היתה אחר כך במשך זמן רב המבוכה שקמה בשבת בבית־הכנסת כאשר באה בפעם הראשונה אחרי הלידה אל התפילה.
לבושה היתה שמלה חדשה ממעשי ידיה שמשכה מאד את עיני הנשים, כי תופרת היתה זו היודעת טעם כרכים, והנה נשמע פתאום בפינה שבה ישבה התגרית מין שיעול משונה, ואחריו התפרץ הבכי – אותו ילל הבא ממעמקים, אשר מפניו ירתעו כל דברי נחמה ופיוס ושמעלה הוא על לב שומעיו את הספק אם אמנם מתנהג פה, בעולם זה, הכל כשורה.
ניסו עוד אחר כך לבוא אל האשה בשידולים. הוצע לפניה מקום־עמידה בראש השוק, והאופה משכונתה ביקש לקבלה כעוזרת קבועה בביתו, אבל מאחר שהיא לא נענתה – הניחו לה, כדרך שעושים לבנין אחוז להבה בשעה שאין ממנו סכנה להאחרים – והיא הלכה ודעכה עד אשר כבתה לבסוף.
בבוקר יום קיץ היה זה, ומסדנתו של הנגר בקעו אז קולות של גזירה ונסירה וסלסולי שיר, והנה בא ונכנס שמה אחד מבני הגיא והשאון נפסק, ואז עברה דרך הסמטה הלויה, לוית ערירים, אשר אין בה לא מספד של אוננים ולא בכי.
האנשים, מאלה שהיו עסוקים בעבודה, באו ועמדו על פתחי בתיהם, והאחרים יצאו והלכו עד למפנה הדרך, ואחרי כן נשתררה פה אותה הדממה, אשר רחשי הלבבות, כמלים בחוטי הטלגרף, הומים ומהמים בה.
ומיצתה לבסוף את זה שכנתה של התגרית, הכעכנית אסתר, אשר בפנותה ספק לסדנת הנגר, ספק לבית־הקהל, שאלה, מדוע לא מותתו אותה, את האשה הזאת, אז, בזמנה, תיכף? לשם מה באו עוד עינויי הגסיסה האלה?
– אם כורתים אתם את הראש – אמרה נזעמה, כשהדמעות נושרות לה מעיניה – אז כרתו אותו, לפחות, כליל, בבת אחת.
מופלג בעניותו אפילו בשכונת־הגיא, שהיא שכונת העניים בעיירתי, היה נחוּם־ליב הדוּבּוֹני, אשר קראו לו גם ‘איש־התוכחה’.
אל העיירה בא עם בני משפחתו לאחר שגורשו מדוּבּוֹב כפר מולדתם.
הם הלכו ועברו אז בעגלה שכוּרה דרך כל אדמות הגרפית ובאו ועמדו פה באמצע הרחוב, והנה לא נמצא מי שיאספם הביתה.
עם שקיעה, בשעת מנחה היה זה, ומן הסימטאות חזרו בקול צהלה תלמידי ה’חדרים' והבתים מסביב – שפעו מהם שלוה של ביתיות וחמימות אח מבוערת, ואז לא התאפקו הילדים היושבים במרומי הקרון ונתנו קולם בבכי. וזה מצא הד.
אשתו הרחמניה של האופה בר באה והניחה בקצה העגלה שלוש ככרות לחם, ושמואל־דוד, סוחר התבואות, פתח לפני הבאים את צריפו העזוב שבקצה הגיא. וביום המחרת נתנו לאיש עגלת־יד עם מעט מיני סדקית ואמרו לו:
– לך סחר את העיירה והיאחז בה.
אבל הוא על בני המקום לא נתקבל. עמוס בלשונו היה וכבד־אזנים, ולא קם רוח באנשים לשמוע את דברו עד הסוף. והוא אף הוא נואש מלרדת לסוף דעתם, והוא משך איפוא את ידו מן הרוכלות ומצא לו עבודה שאין עמה הטורח של משא־ומתן.
בקרן הרחוב, ליד מחסני הסיטונאים, עמד, על פי רוב, אטום וחרש לכל מה שמסביב, אבל את הקריאה הבאה מצד המחסנים שמע, בא והעמיד את גבו המוצק, המשופע שנראה כמו נטוי לסבל.
הוא פרק מוטות־ברזל מעגלות, נשא קמח לבתי־האופים והעביר שקי מלח וסוכר אל החנויות.
את ככר הלחם שקנה עם גמר העבודה נשא כשהוא חובקה אל לבו, וירד במרוצת חפזון אל הצריף הקיצוני שבגיא, אשר משם, מאחורי גדר־הקרשים, בקעה כבר הקריאה שיש בה גם אהבת־עולם וגם חרדת־עולם:
– אבא.
וכל ארבעת ילדיו באו לקראתו, פשוטי זרועותיהם המסורות, כשהם מתאמצים לעבור איש את אחיו, ואז כאילו נפלה מסכה מעל פני האיש והוא נעשה פיקח וקשוּב.
הוא שאל את הילדים ללימודיהם ב’תלמוד־תורה', שמע את תלונות אשתו על יחסי השכנים, והלך והביא לה עצי־הסקה מן הדיר ומים מהבאר, ורק אחר כך ישב לנוח מעמל יומו, בקיץ – לפתח השער הפונה לכרי האחו.
הנהר אוּשה התגוון שם, במרחק, בזהרי השקיעה, ומאחוריו, על ‘גבעות־הריחים’, נח דוּבּוֹב כפר מולדתו על גני דובדבניו וחורשתו האפלולית, אשר הוא, החרש, מדמה היה לשמוע את אושת הרוח בצמרות ארניה ונשימת השרך המנומנם בסתר צלליה.
פעמים בא אחד מילדיו ונתלה לו מאחוריו על גבו הרחב, המוצק, ואז פרק מעליו בזהירות את המשא היקר הזה, כשעיניו המכוסות בדוֹק ערפל, נעצמות רגע מהמון הרגש שבקרבו.
נכמר היה לבו ביחוד לשמואליק החולני, קטן הבנים, זה אשר בחוסר־אוניו, כאשר פיגר ונכשל בין האחרים, היה רק מצטחק בעצב.
פעם בפעם, כשחולשתו גברה, לקחוֹ האב על זרועותיו ונשא אותו אל הרופא הפולני פּבלוֹבסקי, אשר המשרתת היפה פּוֹלינה, בת כפרו, היתה לו שם למליצה.
הדוקטור קצר־הרוח משך אליו את הנער, דפק פה ושם על גופו והחזיר אותו בתנועת רוגז לאביו.
– הלא אמרתי לך כי הילד הוא רק מסוגף – אמר – ואתה, תחת לטלטלו אלי, מוטב שתתן לו אוכל. תן לו חלב – קרא – דייסות וקקאו – מזון.\
והאיש המדוכא, כדי להשיג את ה’מזון' הזה, היה תר אחר כך ומחפש אחרי איזו שהיא הכנסה, קיבל עליו ברצון כל מיני שליחויות ולא בז לשום מלאכה.
הוא טיאטא את רחבת החנויות אחרי ימי־השוק, הלך מתחת למטר אבני שקצים למקשאות ההר להביא ביכורי ירקות בתחילת הקיץ. בלילות של ערבי שבתות ישב ער ליד תנורי ההסקה בבית־המרחץ השומם, חסר המזוזות, ואור ליום הושענא רבא ירד לכרי זאבּליץ ולקט שם ליד הנהר הקודר, הלילי, מוּרביוֹת של ערבות בשביל ה’הושענות‘, אלה אשר האנשים, אגב, מטופחי חום משכבם, התחכמו אחר כך, בבוקר, לזכות בהן בזול, בקנותם מהן ב’סיטונות’, בשביל כמה משפחות יחד.
כדי שיהיה לו פעם גם איזה שכר קבוע ניאות אפילו לקבל עבודה אצל השמש הישיש, ירוחם־נוח, שידוע היה כקפדן ורע־עין.
הוא, השמש עצמו, הלך לו עם גמר תפילת־השחרית לביתו ול’חדרו', כי גם מלמד דרדקי היה, ואת העבודה בבית־הכנסת הטיל עליו. על עוזרו. ורע היה לו, לזה, אם נמצא אחר כך אחד העמודים שליד הספסלים מחוץ לשורה, או שטלית הקהל הונחה לא במקומה.
בעיניו המצומצמות, קצרות־הראות, הבחין הזקן בכל כתם שנשאר על נברשת־הנחושת אחרי הצחצוח, העמיד את שכירו, לשם ניקוי החלונות, על סולם רעוע, צר – דוקא בשעה שהשמש מקרינה אותם – בעוד שהוא עצמו התישב לו בנוחוּת על ‘כסא אליהו’, או על אחד הספסלים רחבי־המסעד, ומשם נתן את הוראותיו, ואחרי כל אלה, הנה את משכורתו – עשרה ‘זהובים’ לחודש – לא נתן לו בעתה.
אשת הסבל, בכל פעם שהדוחק בביתם גדל, התלבשה בבגדיה הטובים והלכה לבקש ממעביד בעלה משהו על חשבון החוב, אבל מבוא הבית נמצא כמעט תמיד חסום בכלי־הלישה של השמשית, אוֹפת־העוגות, ובעל־הבית עצמו היבהב אי־שם, ליד שולחן לימודיו, רחוק ובלתי־מושג, והאשה המורעבה, אשר ריח מאפה התאוה הילך עליה סחרחורת, שבה הביתה בידים ריקות.
– אני רק ‘קורעת’ לחינם את הנעלים – אמרה, והיא התחילה לשלוח במקומה את בנה בכורה, בניק, שהוא הולך יחף, אבל אותו שילח הזקן הקפדן, באיימו עליו ברצועת ההלקאה שבידו.
– לך ואמור לאבא שיבוא לטאטא את הפלוש – פקד.
בדעתו כי לו נותן לחמו, לא יסרב האיש, קרא אותו לתורה בשבתות שחלות בהן פרשיות התוכחה, אשר רק נמושות הקהל ודלי הדלים מתבקשים לעלות אז אל הבימה.
הן גם לפנים, להר עיבל, שהוא הר הקללה, מצווים היו לעלות רק הפחותים שבשבטים ובני השפחות.
שתי פעמים נקראו פרשיות פורענות אלה במשך הקיץ, בתחילתו ובסופו, ובית־הכנסת היתה האוירה בו אז רוויה חרדות, כמו עם בוא שוֹאה.
המאֵרוֹת הרות האבדון, אשר בהן התגלם חרון האלוהים, הידדו כגלגולי רעם בתוך הדממה הכבושה, ובעלי־הבתים החשובים שכל כך להוטים היו תמיד אחרי ה’עליות', ישבו עכשיו כמסולקים במקומותיהם, נחבאים איש איש אל טליתו, עד אשר ראו את ממלא־מקומם בא ועולה על הבימה – מין צינה או מגן שעשוי היה לקלוט מעתה הוא את החצים.
וזה – כמו מתחת למטר אבני השקצים בשעת ההעפלה למקשאות ההר – עמד דוקא אמיץ ומאושש כל אותה שעה, חתם את תוכחת־הזעם בברכה, ויצא בגמר התפילה עם כל האחרים, מדושן אותו עונג של שבתון, אשר רק העמלים העושים בפרך ידעו את טעמו.
וביום המחרת קיבל את דמי משכורתו מהשמש, אשר עכשיו, מרוּצה מצייתנוּתוֹ, נתנם לו. והוא הלך וקנה בככר השוק סוכר וחלב, ובא לחנותו הגדולה של איסו לוין ולקח מעט מן הקקאו, שהוא נמכר שם במשקל, גם בכמויות קטנות, והביא את כל אלה הביתה, לאשתו, למען תתקינם לפי ההוראות שקיבלה מפוֹלינה, בת משק ביתו של הרופא.
ראיתי פעם היאך השקה את ילדו את המשקה הריחני הזה אשר הביא אותו בנפשו.
כדי שלא לאבד ממנו כלום הקריבוֹ בספל סמוך לסנטרו – על הסף, בפתח הפרוזדור חסר החלונות ישב אתו – והגמיעוֹ בזהירות בכפית שבידו, ולכל גמיעה שזה בלע מיצמץ כנגדו בשפתיו להטעים עד מה רבה המתיקות.
ליתר הילדים, שנתקבצו מסביבו, נתן את השיירים מן הסיר, הגיע את הכף לפיו של כל אחד, והם את התפעלותם הביעו במין תנועה האומרת כי אכן אוֹרוּ עיניהם. מתוך כך השמיעו בבדיחות דעתם צלצולי צחוק, אשר פה, בפתח החדר עם חשכתו הנצחית, התנצנצו כשברירי שמש – אורות באופל.
בימות הקיץ התארחתי לפעמים בילדותי בבית דודתי מכמילובקה, אשה קטנת קומה עם עינים תוהות ונהיה כמוסה בלב למנעמי כרכים וחיי תפארת.
לדודי, שהוא רב העירה, נישאה על כרחה, רק ברצון אביה הטוחן, הלהוט אחרי ‘יחוס’, והיא את עצבה על כך הביעה לפעמים בשירי געגועים ששרה תוך כדי עבודתה בבית, או באנחות שהשמיעה בשעה שהביטה לאחוזת הגרפית, אשר בצלע ההר הדרומי, ‘הירוק’.
אף העירה פה בשפועו של הר שכנה, מוקפת מסביב גני ירק, כי בעלי מקשאות היו בני המקום, אנשים רבי כח ומעטי דיבור, אשר פניהם שזופי השמש ושדופי הרוח נראו תמיד כזעופים.
את דודי חלוש החזה כבדו וגם התהלכו אתו, כפי יכלתם, ב’עדינות', כדרך שנוהגים בכלי יקר ושביר, אולם אמרי המוסר שהשמיע להם בדרשותיו לשם שיפור המידות נפלו כגשם על אדמת טרשים.
עיפים היו האנשים ונוטים להתנמנם בכל שעת מנוחה, כי היה יומם נתון לעבודה והלילה לשמירה, ועם זה היה עוד עליהם ‘לשווק’ בעצמם את פרי אדמתם, ירקות שיצא להם שם בשוקי הסביבה.
בתוך הרחוב המשופע נראו תכופות בשעת העונה שורות של קרונות גדושי מלפפונים, עם אגודות שמר בקצותיהם, שהלכו וירדו למטה, אל הכביש.
האבק שנשאר מאחריהם היה תלוי באויר כענן, ובתוכו הבהבו פה ושם נשי המקום בחצאיותיהן התחתונות, הקרואות האַלקעס – מרות נפש רובן, אשר הקללות הנזרקות מפיהן הן שנונות וקולעות כחצים.
דודתי, כשלבה כבד בכל אלה, קראה לי לצאת ולהתרווח קצת בתוך האויר הצח. עברה אתי לשם כך את הסמטה הסמוכה וירדה לגיא, אל הנהר אושה, במקום ששאפנו אמנם רוח לרוחה. ריח של סוּף לח היה פה וכשכוש עליז של כסכסני כובסות עם צחוקן על פני המים, וכרי מרעה אשר פרות ‘יפות מראה’, מסוגן של אלה שבחלום פרעה, לחכו בהם עשב דשן על פרחי הבר שבו, ועל כולם, בשפועו של ההר ‘הירוק’ – האחוזה עם הגן המפורסם, הוא אשר פירותיו היה מי שהשוה אותם למן, שאוכליו מצאו בו כמה טעמים.
בעיני אני, שכבר ידעתי מה על הסדרים בעולם האחר, נראו ישובים אלה שמשני עברי הנהר כמין דוגמה של הגיהנם וגן העדן:
נפשות שנידונו להוית סבל ותלאה מצד אחד, ובחירים, בעלי זכויות מיוחדות, שלהם מזומן טוב העולם, מהצד השני.
אפילו דלתות הברזל שבמבואי החצר העלו על לבי במראיהן את הפסוק: זה השער צדיקים יבואו בו, והן גם נתונות היו, כנהוג שם, לשמירה מעולה.
דודתי, שאף היא היו עיניה הנוהות מכוונות על פי רוב לאותו הצד, אמרה לי פעם, כמחזירה תשובה על שאלה, כי רק מוטי האופה הוא שבא אל החצר פנימה, כי מביא הוא שמה כעכי ביצים בכל יום. לשם כך הוא עובר את כל משעול הכפרים, ובא עד לחורשת האשוחים שגם שם יש שער כניסה.
– עליו אפילו הכלב, צזר, אינו נובח – סחה – שמכיר הוא אותו. מוטי זה, שנזדמן פעם בחדר הקהל, שאלה אותו מה הם הדברים שהוא רואה בבואו אל הארמון. אבל האיש, נזעם ושתקן, ככל בני המקום, השיב, שאין שם מה לראות.
– יש להם כסף – אמר – ובכן מורחים הם את הפת בחמאה משני הצדדים.
בשבתנו פעם, בשעת שקיעה, בגיא, ואותו יום הרחקנו ללכת עד לסוכת הדיגים שממול חצר האחוזה, קרה אשר פתאם, בלי שצפינו לכך, נפתח שם השער.
נעשה זה בשביל קרון עמוס שתילי עצים, שבא והתעכב ליד המבוא, ועד שהוא נכנס פנימה, הבהיק כנגדנו משהו מסמא, שמראהו הוא כמראה הקשת, ואשר דודתי סברה כי זאת הנה המזרקה.
דבר מה היא כבר שמעה על זרם זה של המים שהם נובעים ועולים מאליהם. עכשיו שהשמש השוקעת הקרינה אותו, נהפך לעמוד של הגונים, ובת נוגה ממנו גם הגיעה אל הנהר והשתטחה בצורת מעברה לרגלינו, כמזמינה אותנו לעלות, והנה נסגר ברגע זה השער.
למחרת בבוקר עמדתי לחזור בקרון הנוסעים הביתה, ובאותו ערב אחרון לשבתי פה אספתי וארזתי את חפצי, ודודתי, בזמזמה לעצמה אחד מניגוניה, עזרה על ידי. הנהיה שפעה ממנה מתוך כך כריח מגן מלבלב, והיא, בלי שהרגשתי בזה, גם באה אל קרבי ונידבקה בי.
בשבתי אחר כך בביתי, בימות החורף, פעמים שעלתה מתוכי בשיר געגועים, אחד מאלה שדודתי שרה בשעת עצבה, ואז גם זכרתי את המראה שנגלה לפנינו על שפת הנהר, עמוד הגונים המזדהר ובבואתו, היא מעברת האור, שהיה סבר של הזמנה לה. ובסופו של אותו חורף, כשנתבקשתי לבוא שוב לכמילובקה, קמתי והלכתי, בפעם הראשונה בעונה זו של השנה.
הטוחן, אבי דודתי, הוא שהביאני בעגלתו אל העירה, אשר עכשיו, בלי ירק הגנים מסביבה, נידלדלה וכמו קטנה.
מצפים היו פה אותו יום בחרדה ל’פתיחת' הנהר, כי הנחלים הנופלים לתוכו גאו, וחששו בני המקום לשטפון.
בלילה עלו קולות נפץ מן הגיא וצעקות אנשים הקוראים לעזרה ושערו בני הבית כי יושבי הכפר קוכטיץ הם שהגיעו אליהם המים – ולבוקר באה הרוחה.
כשירדתי אל הגיא, שוב לא היה פה הנהר הנקשה, המאופק כאילו מתוך עקשנות, כי אם משטח גדול של גלידי קרח הסדורים בשורות בצורה קשקשית, והם נוהרים הלוך ונהור דרומה.
היו בהם אחדות וכאילו שתוף רצון בהליכה לאיזו מטרה, ועם זה – כפי שנדמה לי – גם הסבר המיודע לי, זה שיש בו כעין הזמנה. ואז, לאחר שהצצתי לעבר ‘ההר הירוק’, וראיתי שהשער שם במבוא האחוזה הוא פתוח וכי מן השומרים אין איש על ידו, עליתי על אחד הגלידים, שנראה לי כמוצק, והפלגתי עם האחרים, כרגב עם הרגבים, מאוחדת אתם בשאיפתי גם אני למטרה.
אכרים מכפר קוכטיץ מצאוני והביאו אותי למבואי העירה, ושם היה עלי לעבור את כל הדרך המובילה לבית הקהל – דרך עוצב: צחוק הילדים ברחוב, נזיפת המבוגרים ורוגזם של קרובי, אשר כבר יצאו לבקש אותי וחרדו לשלומי.
רק דודתי היא שהביטה אלי בהבנה ומתוך השתתפות. כי היא, בחכמת לבה ידעה – וכך הבינותי זאת לאחר זמן גם אני – כי בעצם הלא היה זה מצדי מעשה נועז, נסיון לעבור מעולם עכור לאחר שהוא יותר טוב.
ודאי אשר כלי השיט שבחרתי למסעי היה משונה. ואולם בני האדם, בחתירתם הנצחית אל הטוב, שונים היו תמיד כלי התחבורה שהשתמשו בהם. האחד, כדי להפליג אל המקום המאווה, ישב על המטפחת שפרש על פני הים, ואחר המריא אל על ברכב אש וסוסי אש, וגם יעקב, באותו הלילה המופלא בבית אל, אין אנו יודעים מה תואר היה לסולם שלו, והן הוא על ידו השיג את מציאותו של האלהים.
את סוּפת הזעף, שהתחוללה ביום קיץ אחד בילדותי, זכרו אחר כך רבים. כי הרת שוֹאָה היתה וכמעט שהביאה כליה על המקום.
לי אני זכוּר היום ההוא ביחוד, כי בו נתערערה אמונתי באדם, דבר אשר, לא כאיזה בית־מגורים או סוכת־גן, אין לתקן עוד. בהיר היה דוקא אותו יום בראשיתו, עד כי אמרה אמי שכדאי להוציא את הלבנים לכביסה. כי היה זה אחרי ‘תשעת הימים’, שבהם הכביסה אסורה.
נערת־הבית הוציאה איפוא את העריבוֹת אל החצר ומילאה אותן מים, ואני, כמו תמיד בשעת כביסה, עמדתי להשתכשך בהם.
ניפצתי במחי־יד אחד את מרחבי השמים הנשקפים מהם, ועמדתי להסתכל איך שהם הולכים ונרקעים שם מחדש. והנה הוגד לי כי בא הגלב לספּר את אבי לקראת שבת ‘נחמו’, שהיא הנכבדה בשבתות הקיץ, ועד מהרה נקראתי לבוא הביתה כדי לגזוז גם את שערי שלי.
ראיתי בהיכנסי את קריצת עינו של האיש אשר בזכרוני נשתמרה כנצנוץ הברק הבא לבשר את הלם הרעם, ובדעתי כי אמי נוטה בלבה לגזיזה ‘החלקה’, כזו של הנערים, אמרתי לה בתוקף כי רק בתספורת ‘פולנית’ אני רוצה, זו שבה יסוּפּר בעיקר השער שלצד העורף, והיא בתנועת־ראש הבטיחה כי כן יעשה לי, וגם הושיטה לי בידה היפה אחת מעוגות הפרג שהיו מונחות לפניה, כאילו לשם אישור ההבטחה. אז הפקרתי את עצמי בידי האיש, וזה, אגב קשקוש במספרים, הפליג מיד בסיפּוּר על עסקי משפחתו. והרצה הוא את דבריו בלשון שנונה ובציוריות כזאת עד כי נראו פה בבהירות חותנתו התקיפה, כבדת־הגוף וגסת־הרוח, ולעומתה אשתו, שהיא ענוגה ואנינת־דעת ואשר לבה ידאב לראות שמקפחים אותו, החולני וחסר־הישע.
הוא עוד עומד היה בקטטה שנפלה ביניהם בצהרי השבת, וכבר הסיר מעלי את המעפוֹרת, החליק כה וכה את ראשי במברשת. ואמי, לאחר שסקרה אותי, נשפה בפיה על צוארי כדי להפריח את שיירי השער. ובהרגשת נועם מנשימת־עדנים זו, עם העוגה ביד, יצאתי החוצה, והנה אמרה שכנתנו שעמדה על יד הגדר:
– הביטו עליה.
ונערת־הבית, שהזדקפה במקומה כמתוך הפתעה, קראה אף היא: – ילד, ילד.
ובאָחזה בכף ידי העבירה אותה על קדקדי, שמוּשש אמנם מעורטל וסמיר כראשו של הילד שנגזז למשעי. ואז עקרתי את ידי מזו שלה, ונרדפת כבהצלפת שוט בצחוקן של השתים, נדחפתי אל הפרוזדור ונכנסתי לא לחדר־המגורים, כי אם לתא הצדדי, העזוב, שקראו לו ‘המטבח הישן’.
תנור־אופים נמצא פה באחת הפינות שהוא נוטה לנפול, ועליו עליתי והשתטחתי מתוך תפילה בלב שעכשיו, ברגע זה, יתמוטט, וכאשר שכבת הלבנים שמתחתי זעה פשטתי את ידי לפני, אל החלל, אשר ידעתי שמעתה ריק הוא בשבילי, ללא כל נקודת אחיזה.
הן אמי היתה זאת אשר עליה נסמכתי, שבטחוֹני בה היה לי למשען עוז, אשר אתה לא החשיך החושך לי, וכל אימה לא ביעתתני, יען כי ידה, ידעתי, אמוּנה לי ודיבור פיה – תורת אמת. והנה עמדה והפכה הכל כהפוֹך את הכוס המלאה. עשתה קנוניה עם האיש הזר, וגם נתנה לי לשם תפישת הלב את עוגת הפּרג המתוקה.
והלא היתה פה גם חרפת ראשי, תספוֹרת־בוֹשת זו, אשר רק למוכּות הגרב תיעשׂה. איך אצא מעתה אל בין חברותי ואשוב להתהלך עם בני הבית?
שמעתי מרחוק את שאון התכונה לארוחת הצהרים, ועד מהרה הגיע אלי מעבר לדלת קול קריאתה של נערת־הבית, שידעה, כנראה, את מקום מחבואי, וגם עלולה היתה בזדון לבה להוציא אותי בחוזק היד. ובעוד אני פונה כה וכה לבקש מקום להיסתר בו, נהיה זה לה – כמו שאירע כבר פעם לאנשי־רשע אחרים במסיבות כאלה – אשר היא הוּכתה בסנורים, כי החשיך פתאום אור היום.
יושבי הפרבר שמאחורי הגשר ראו ברגע זה כמין עמוד שחור, שהגיח מאחורי היער והלך וקרב אל המקשאות, ואז הנה קרה הפלא אשר בעצם שעת הצהרים ערב ובא היום.
במקום השמש, שכאילו שקעה תחתיה, באמצע השמים, נתנצנצו במקום קטעי ברקים, ולקול נהם של רעם שלא נפסק עוד, ואשר באזני נשמע כגערת זעף על חטא שנעשה (הן ידעתי כבר את זה שהגיע לבני דור המבול ואנשי סדום על רוע מעשיהם), הכה הברד על שמשות החלונות, פרצן ובא פנימה בצורת אבנים קרחיות, נזעמות.
מי שהוא מעֵבר לקיר קרא:
– העולם הולך ונהפך.
ובנחשול עז של הרוח נפתחו פתאום בפרוזדור כל הדלתות ורגע אחד נגלתה פני ההויה המדומדמת שבחוץ כשהיא נטויה כאילו באלכסון, עם פני אמי בפתח המבוא, שעמדה נבעתה ומכוּוצת כמו מתחת לשבט עונשים, ובפעם הראשונה טעמתי אז את הטעם המתוק של הנקמה.
ומה משונה היה המראה בחוץ אחר כך, כשהסערה כבר שככה. הלובן המסמא של גבישי הברד שהיה בּכּל, וברק שברירי הזכוכית בשלדי החלונות ממול לשמש פגומה, שעמדה בין מפלשי העננים כמו בתוך פתחי תהום.
אנשים ומעדרים על כתפיהם נראו מנגד ברדתם אל המקום ששם רעה לפני כן עדר הפרות, ועל ספי הבתים בכו הנשים ממשפחות הרוכלים, אשר בעליהן התהלכו אי־שם בין הכפרים. ולנוכח כל אלה פה החויר כאֵבי שלי והלך ונחלש מעט מעט. וכאשר אמי, בתוך חיפּוּשׂיה אחרי, הרגישה בי, ואני ראיתי היאך קרנו למראַי פניה מתוך שמחת־אמת, נתרכך מרי הכעס בקרבי ושם נעשתה כעין פשרה.
כמו טלאי היה זה שהוטל שם, בפנים, על הקרע, והוא ששימש אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית האחרים שנעשו לי, באופן שהעוקץ שלהם ניטל, והם שוב לא הכאיבו לי כל כך.
בת עשר היתה חנה כשאביה הרב יצא לשבת בפקודת רופאו באחת הקייטנות שביערות יוּטקה איש האחוזות.
מעריצוֹ של הרב, הסוחר ברוך בּרן, הוא ששׂכר אצל הפריץ ה’מטורף' את בית־הקיץ, וגם הביא קרון־נוסעים, אשר בו נתישבו בני המשפחה, וחנה נפתח לפניה בכך כמו שער באופק היורד על בתי הפרבר, והיא נכנסה לעולם שהוא מטוּלל וירוק ושרוי באור של שמש מלא, ללא צל.
במשעול כפרים נסעו. לצדם האחד הנהר אוּשה שמערבוֹתיו לוקחים את המוּרבּיוֹת ל’הוֹשענוֹת', ומהצד השני טחנות־הרוח שבאדמת הגרפית, שניפנפו להם בכנפיהן כמורות דרך עד אשר העגלה באה לתוך אפלולית שמתחת למין גג של סכך, שהוא רוגש כולו מצפצוף ושריקה ולביטת כנפים. זאת היתה חוּרשת הארנים שלפני יער הקייטנות, והשעה היא שעת מנחה, ואז ירדו הרב ובעל־העגלה מעל הקרון, ועטופים שניהם בזהרורי שקיעה כבטליתות, עמדו תחת אחד העצים להתפלל.
בית־הקיץ, לאחר שנקבעו מזוזות על פתחיו והובאו לתוכו הכלים הכשרים, נתיהד – קיבל אפילו כעין סבר של קדושה, כאשר מהעיירה הסמוכה הובא הנה בהשתדלות הרב ספר־תורה, ואחדים מהקייטנים קבעו בו מקום ל’מנין'.
יהודים מעירות הסביבה היו אלה שהתהלכו פה איש איש עם נגעוֹ ולבושים בבגדי השבת. אחרי ליל הנדודים בבתי היער מצאו רוחה בשפך השיח לפני האלוהים עם הנץ החמה.
כי הלילות קשים היו.
היער הרוֹנן, המסביר פנים, כביכול, ומבטיח רפאוּת ביום, הקדיר עם בוא הלילה, נזדעף ונתמלא אֵדי חנק, והאנשים, כמו עם גמר הפעולה של סם מרגיע, הקיצו בהם מכאוֹביהם ולבם נפל.
אפילו הרב, אשר בבת־צחוק על שפתיו נשא תמיד את סבלו, שמעה פעם חנה שהוא נאנח בתוך החשכה כמתוך אפס תקוה, ובו בזמן גם עלה מהפינה השניה קול עילוּע הבא כאילו מתוך עוית חנק, והיא הבינה כי האֵם היא הבולעת כן בסתר את דמעותיה.
אחד מהמשכימים לחדר־התפילה היה בעל המחלבה מהאחוזה הסמוכה, בּרל זישעס, איש תשוש ו’לא־יצלח', אשר בני המקום קראו לו מתוך זלזול בּרקה, או בּרצ’ה, ואילו הרב, בפנותו אליו, הוסיף תמיד לשמו את התואר ‘רבּ’, הקדימו בשלום כשנזדמן אתו ביער, ולפעמים, עם גמר התפילה, גם ניגש אליו לשיחה קלה.
–מה חדש יש אצלך, ר' בּר? – שאלוֹ במאור פנים, ובזה הרימו בבת אחת ממעמדו השפל. גבו של האיש, אשר נכפף כאילו מתחת למשא הבוז, נתישר ועמידתו, כמתוך תוספת של משקל פנימי, נעשתה מאוששת יותר, והוא אפילו בקומתו – כפי שנדמה אז לחנה – גדל.
אחרי זה הניח את הטלית ותפילין בדחילו על המדף (על יד ספריו של הרב!) ויצא בלב טוב אל בין הקייטנים עם סל התוצרת שהביא אתו.
שתי פעמים ביום הביא הנה את מעשי החלב, ואת יתר הצרכים סיפּקו לקייטנים החנונים מפּסוֹצ’נה הסמוכה, עירה על שפת הנימן, שהיא טובעת כולה בחול.
יום אחד, כשנער האופים איחר לבוא, שלחה האם את חנה אל המאפיה שבמבואי העירה לקנות לחם.
היא הלכה ועברה איפוא את הגשר, וגם באה למבואי העיירה, אבל לבית האופים לא הגיעה, כי שקעה בתוך החול. מקרוב ראתה את הבית וצעדה כנגדו, כמו בחלום רע, מבלי להתקדם, ודבר זה היה לה אחרי כן לסמל לכל מטרותיה בחיים, אשר עם כל השאיפה־החתירה אליהן נשארו כמעט תמיד ממנה והלאה.
הסוחר הזקן ברוך בּרן בא לפעמים לראות את הרב. סגר בשעת הבוקר את מחסן הפשתים שלו וירד לתחנת הקרונות שעל יד הפרבר, ואם לא מצא שם עגלה, עבר את הדרך המובילה ליער הקייטנות ברגל.
כי הוא, במקומו שם, בעירה, ראה יום יום בבית־התפילה את כסאו של הרב שהוא פנוי, ואת חדר־הקהל – שאיש אחר ממלא בו את מקומו, וגעגועיו על ידי כך הלכו וגדלו.
חוץ מזה, הרי תוך כדי עיוּן בספריו צצו ועלו לפניו, בינתים, קוּשיות, שלא היה מי שיתרצן, ובאחד ממכתביו לרב הוא גם רמז בלשונו של ר' עקיבא כי הנה הרבה מעות יש לו ואין לו שולחני להרצותן.
ביום בואו הוסיפה הרבנית לתבשילי הצהרים פשטידת־אטריות, אשר מפי אשתו איידלה שמעה כי זהו המאכל אשר יערב לו, ואחרי הארוחה יצאו הרב ואורחו אל השביל המדוּשא שבין הארנים, הפליגו לפעמים עד לגבעות שעם אדמת הגרפית, והדברים שנאמרו אז ביניהם לא נשמעו עוד כמוהם בתוך היער העתיק הזה מעולם.
הזקן העמוס כבדוּת שאל והקשה, והרב קל־התפיסה השיב ותירץ. השיב בבהירות, בקיצור הניב וחריפות־הטעם, עד שכל הסתום פּורש והמוּקשה נתישב, והדברים נעשו שקופים כולם וברורים. אור של תורה זרח פה באפלולית השביל, ובבוּאה ממנו נחה על פני הסוחר הזקן, אשר התפשט עתה ממעשיוּתוֹ ונהפך לאיש אחר.
שאול, כשנקלע לחבל הנביאים, בא בודאי לידי השראה כזאת. לבסוף הגיעו לקצה היער הגובל באדמות הגרפית, והזקן, לאחר שהציץ בשעונו, נפטר בחפזון והלך, כי רצה ‘לתפוש’ עוד בעירה תפילת־מנחה בציבור. וכך הנה יכלה חנה, שנגררה מאחריהם, ללכת עתה בחזרה בשורה אחת עם אביה, אשר לבו, אחרי השיחה עם ידידו, היה טוב עליו.
בעיניו הרגילות באותיות של כתב רש"י, גילה הוא פעם בפעם את גרגרי התות החבויים בין עליהם, ואפילו עזר לחנה ללקטם. מחוץ לכתלי בית־הקהל נסתלקו מעליו, כביכול, ענני־הכבוד שאפפוהו שם כרגיל, והוא נעשה חילוֹני וגם מעשי וקרוב יותר. פעם, כשנשבר המדף של כלי החלב במטבח, בא הוא ותיקן אותו. תקע מסמר לתוך העץ ועמד והכה עליו בפטיש – כאחד העם. ועוד קרה אשר הוא שמע בוקר אחד שהרבנית מתאוננת כי אזלו המים מהחבית (אחד מנערי יוּטקה הביאם בכל יום מהאחוזה), אז אמר לה כי בפאת היער, בין הגבעות, ראה מעין של מים חיים, והוא יכול להראותו לה.
היא לקחה איפוא כלי ויצאה ללכת אתו נבוכה וקורנת מתוך כך ביפיה (מטפחת הראש נשמטה לה עתה תכופות ברוח, ונגלה כן שׂערה השופע, הנהדר), וחנה, משתאה, עמדה והביטה אחריהם: הפעם הראשונה היתה זאת שראתה את אביה ואמה הולכים יחד – רב ורבנית.
כעולם בתוך עולם היה בית האחוזה של יוטקה, אשר מחמת רשעתו של הכלב, נירוֹן, לא יכול כל זר לקרב אליו.
כלב ענק היה זה, אשר לא נבח, כי אם נהם. קול שאגתו התגלגל בחללה של החצר כרעם וסגר כל מבוא.
את הנעשה באחוזה יכלו איפוא הקייטנים לדעת רק מסיפוריה של טוֹיבּה בת החלבן, שישבה שם בקביעות, וכעוזרת בעבודת הניקוי באה גם אל הארמון פנימה.
היא אשר ראתה את המנורות הנדלקות על ידי לחיצת הכפתור, כלי־הזמר המנגנים מאליהם, וכל חדרי הפלטין שהם רבים מספוֹר, ואשר עם זה הרי הגבירה אנדה, לאחר שבעלה המטורף ‘עושה לה את המחזות’, באה אל המזוה, או לאיזה אסם עזוב, ושם היא שופכת את דמעותיה.
שתי בנות היו פה. האחת, ידויגה, שהיא יפה ואביה אוהב אותה, והשניה זוֹסיה – חולנית וחסרת חן, ועליה היו רחמי האם.
אתה נסעה למקומות המרפא, והשמלות שהתקינה לה עלו בטיבן והידוּרן על אלה של אחותה הגדולה, אלא שידויגה, כל בגד שלבשה נתקבל עליה, ואפילו נתוסף לו נוי, ואילו זה של זוסיה נראה תמיד כדהוי ונתלה מעליה כשׂק.
את הבכירה, ידויגה, ראתה פעם חנה בפאת היער יחד עם אביה והדוקטור פּבלוֹבסקי, הוא רופאו של הרב.
עייפה מהחום, נשענה לגזע אורן שעל ידו ישבה, והפריץ הגא, הוא שהיה נסער ורוגז תמיד, ישב וניפנף עליה בעלה שרך, כבוּש עתה ומסור – כולו אב, בעוד שהרופא, זה שהוא, לדברי טוֹיבּה, ‘משוגע אחרי הנערה’, התהלך הנה והנה בין העצים, נסער ורוגז הפעם הוא, וניכר היה שאינו שפוי עתה בדעתו באמת.
ובשעת חגיגת משפחה, מאחורי חלון בארמון, ניתן לחנה ערב אחד לראות את הנערה יחד עם אחותה הצעירה. ישיבת אחוה ישבו שתיהן בתוך האור המסמא, לבושות הפעם באותו ההידור, אלא שאל הריקודים לוּקחה פעם בפעם האחות הבכירה, ידויגה.
לא הספיקה היא לנוח אחרי הריקוד עם האחד וכבר בא שני להזמינה. בדחילו עמדו לפניה, נכנעים ומתחננים, כאילו נפשם היתה בבקשתם, ומכל הסובבים אותם היתה אולי רק חנה היחידה שהרגישה כי מוחצים הם בכך את אחותה הצעירה, פוצעים אותה בצחוק על שפתיהם, מבלי אשר יקום מי, לתמהונה, למחות על כך.
טרם ידעה אז אשר מיני פשעים כאלה לבם של בני־האדם גס בהם, כי על כן לא יבואו עליהם בדין.
בארמון הישן שמחוץ לאחוזה נערכה אותה חגיגה, במקם שאֵימת הכלב לא היתה על הבאים, ואחדות מהקייטניות יצאו, לפי בקשתה של טוֹיבּה, ללכת שמה. אז אמרה האם לחנה בעצב:
– לכי גם אַת ותראי שם מה.
וכונת הדברים היתה:
– הן לך עצמך לא נכונה שמחה בחיים. תלכי איפוא ותיהני מזו של האחרים.
כי הנה הגיע הסתיו והיער הקדיר ולא הבטיח עוד שום דבר, ותקווֹתיה של הרבנית, כבית־הקיץ בסופות הזעף, התחילו להתרופף.
עד מהרה גם בא היום, אשר היא, למוּדת ההבלגה, בכתה כבר בו בגלוי, לעיני כל, וחנה, כפי שנוּבּא לה, לא ידעה עוד מאז באמת כל שמחה.
תוך כדי משחק בילדותי קלטתי לפעמים קטעי דברים משיחות אמי שהטילו אור על תקופת חיי ה’טרום־היסטורית', כביכול, בזמן שהמתרחש סביבי ובתוכי לא נקבע עוד בזכרוני.
כך נודע לי יום אחד כי אני, בעודני תינוקת, נהגתי להתנפל פתאום על הארץ ולגעות בבכי גדול ומר בלי כל סיבה לכך.
בתחילה ניסו לשדל אותי ולהרגיעני – סחה אמי לתומה – אבל כשזה לא הועיל, יצאו מהחדר ונתנו לי לבכות ככל אשר ארצה. והנה אני העיר בי אז הסיפור הזה רגשות שונים.
קודם כל – רחמים על עצמי, שכבר בינקותי, בעודני על סף החיים, הוטלתי כן לבדי, עזובה מכל.
ועוד:
תרעומת וגם תמיה על אמי, שיכלה להתנהג כך – ואם גם מטעמים חינוכיים – ביצור רך וחסר ישע.
והעיקר – ובכך נוכחתי רק לאחר זמן – שהן לא בא זה מתוך שגעון תינוקי, כי אם מהרגשה קודמת, נבואת לב על כל אשר יגיע ויבוא עלי בקרב הימים, מין בכי מראש, אשר כל כמה שגדל, עוד לא תינה אז הכל.
אילו שיערה זאת אמי, כי אז תחת לענשני, היתה משפיעה עלי רחשי חמלה ואהבה, סמי רפאות אלה אשר מי שהוא מצויד בהם אינו חושש עוד ממילא לאיזה שהוא כאב.
את מכירי, איש חולה ואסיר בית, ראיתי פעם שהוא נוהג בשעונו זהירות שיש בה מן החבה, ושאלתיו על כך, והוא אמר:
– יקר הוא לי, ראשית, מפני שקבלתיו מאיש קרוב שאיננו עוד, ואשר גם לו, ידעתי, יקר היה כמזכרת, ושנית – על נאמנותו, על היותו ער ומסור, כביכול, ותמיד, תמיד אתי.
אדם כמוני הלא הוא בבחינת חיל שחלה ונחשל בעצם ההליכה עם בני פלוגתו. מנותק הוא מאז ונקוע, בעוד שחבריו לשורה מפליגים והולכים הלאה, והמרחק בינו וביניהם הולך וגדל מתוך כך.
אותי, שנפגעתי ללא תקנה, מהם שפוקדים עוד לפעמים בבקור, אבל העין, בשבתם אתי, פוזלת תמיד לשעון היד. האחד אינו רוצה ‘להפריע’, ואחר ישיבה דחופה לו, או שמישהו אי שם מחכה לו בשעה זו, ואילו מריח בשמיהם ומההבעה של טעימת העונג מראש שבפניהם, אני יודע כי הולכים הם לבית שעשועים. הערירות, לאחר שהם נפטרים והולכים, יורדת ומאפילה עלי כמסך המתקפל, ומתוך תוכי עולה הטעם המר של היאוש, זה שהוא ידוע רק למי שנפל ללא קום. וכעין חרדת חשד מתעוררת בי בבואי להציץ לשעוני: אולי, אפשר שבגד גם הוא – ולא. לוח ספרותיו, כקלסתר פנים אנושי, מאיר כנגדי כתמיד בסברו הטוב, ובהרכיני את אזני, אני שומע אותו מתפעם כלבו של יצור מסור – ורפא לי.
את לבני־החומר בשביל התנורים עשה בעירתה של חנה הלבּן ליבּקה – שם־הקטנה שקוֹרא לו, כנראה, על שום דלוּת מעמדו, כי הוא איש מבוגר היה וגם לא קטן כלל בקומתו.
דרך חלון המטבח של בית־הקהל יכלה חנה לראותו כשהוא מתהלך יחף ופשוט־מעיל על יד הבור ועושה בחומר לא לו, הואיל והוא רק שׂכיר היה, ומגרש־הלבנים היה של יחיאל־בּר בעל הכבשנוֹת.
כאחד מאבותיו הקדמונים במצרים לש פה ורמס בטיט, ונשא ברוב יגיעה את המלבּן, כשהוא מתאנח מתוך כך אף הוא, כמוהם הם אז, כי חולה־רבמטיזם היה והתנועות החזקות הכאיבו לו.
בשעת הצהרים הופיע פה לפעמים מעבידו יחיאל־בּר, האיש התקיף, אשר מתחת לבגד הקמלט שלו מדמה היתה חנה לראות כמין שבט נוגשים.
בפסיעות מהירות עבר את המגרש (בביתו, שמאחורי הגדר נשמע כבר אז הצלצול העליז של כפות הפרז’ט עם עריכת השולחן לסעודת־הצהרים), הציץ אל מתחת לסככה ולתוך הבור והלך לו, כשהוא זורק כלפי שכירו איזו אמרות־נזיפה (ודאי על כי מכסת הלבנים לא נעשתה במלואה), וזה, בחולשת דעתו, רק הכּווץ, מעד לרגעים בתוך הטיט הרך, ובגחנו להרים את המלבּן נראָה כדבק בארץ.
– כורע הוא תחת משא צרותיו – נעצבה עליו הרבנית, אמה של חנה, כשראתה אותו בכך.
כי הלא במשך זמן קצר מתו עליו אז אשתו ושני בניו. הנערים אברהמ’ל ויונה – טוֹבי־מזג שניהם ומפליאים את רבם, לוי־יצחק, בדקוּת תפיסתם – ביום אחד לוקחו ממנו.
יום חורף קר היה זה, והוא, בצאתו עם המלוים לתוך לובן השלג, גישש כעיור. לא נשא קינה ולא השמיע קול בכי, והיה כלא שומע גם כשהזכירו לו את הילדה מירל, היא בתו היחידה, אשר בשעת מחלת האם לקחו אותה קרוביה של זו לביתם, לכפר קמינקה.
– בחינת ‘וידוֹם אהרון’ – הבין ללבו המלמד לוי־יצחק, שהיה בין מנחמי האֶבל.
מבעד לסריגי הגדר ראתה חנה את הבטתו של האיש לתוך הבור הפתוח, כאשר הוא בא בפעם הראשונה, באביב, למקום עבודתו. גינתו של לוי־יצחק שמנגד כבר תוקנה בעת ההיא גדרה, ובעינים תוהות הציץ זה אל התלמים, אשר העלו שם, כמו תמיד בעונה זו, את ירקם. והנה יצאו מן הצד השני, מתוך ה’חדר', התלמידים, ואז שירבב את צוארו, ועמד והביט רגע מתוך ציפיה שיש בה מן התקוה.
ובחדר דירתו, בצריף, עמדה מיטת הנערים בלתי־מוצעת, ועל השולחן מוטלים היו ספרי־לימודם, אשר בלילה, בשנתו הטרופה, שמע בהם האיש לפעמים כעין רשרוש הבא מתוך הפיכת הדפים (בבית־הקהל, בשעת הטבת חלום, סיפר זאת) – הקיץ והתהפך אחר כך עֵר על הדרגש, שנדמה לו כמרחף בתוך ריקוּת שחורה. וכשהאיר לבסוף הבוקר קם ויצא לרמוס ברגליו הכאובות בטיט הקר, כי הלא צריך היה לסלק את חובו בחנות המכולת, ולקנות מלח ובצל וגם פרוסת גבינה ללפת את הפת.
ברגעי יאוש בחייה נאחזה אחר כך חנה באיש הזה לא אחת:
הנה. והלא מר, מר היה לו. ובכל זאת קם בוקר בוקר וקרא בדחילו, מתוך כונת הלב:
מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה.
באמצע הקיץ הובאה מכפר קמינקה הילדה מירל, בת האחת־עשרה.
אל מגרש־הלבנים הביא קרובה אותה ואת חבילתה, ואָץ לחזור לרחבת השוק, ששם נשארה עגלתו ללא השגחה.
האב הנפתע, כשזו באה והתיצבה לפניו, תקף אותו כעין טירוף. דומה היה אשר רק עכשיו, למראיה, הבין את זה שנהיה לו, והוא, בהשמיטו את המלבּן מידיו, זקף אותן כלפי מעלה, ושב והורידן וכבש בהן את פניו.
עכשיו בכה.
הנשים, שנתקבצו ובאו הנה, אמרו לו כי חוטא הוא לאלוהים.
– הלא תראה מה שיש לך פה – קראו.
כי, אכן, היתה הילדה נפלאה, ענוגה כולה ושׂערה זהוב, ומבטה נוגה וחם מן הרחמים, כי נכמר לבה אל אביה.
אחדות מן השכנות ביקשו לעזור לו לאיש בקבלת פני האורחת, אבל זו, לאחר שפשטה בגדיה הטובים ועברה שתים־שלוש פעמים ברגלים יחפות על פני רצפת החומר, היתה שוב בביתה. מאיזה בגד ישן של האם התקינה לה סינר, וקשרה מטפחת לראשה, ולא עבר זמן רב והצריף העזוב קיבל שוב את הצורה של חדר־מגורים.
הכרים מדרגשי־השינה נאספו וסודרו למראשותי המיטה בצורת מגדל, והמדפים נמלאו בתי־קיבולם סירי־בישול וכלי־אוכל מצוחצחים, ועם פנוֹת היום נזדהב פה החלל מן הנוֹגה של אש הכירה, אשר הנערה בישלה עליה את תבשיל הערב – מרק של גריסי כוסמת או שבולת־שועל המתוקן לפי הטעם של אמה.
בבית קרוביה, בקמינקה, לימד אותה מורה הבית קרוֹא וכתוֹב, ועכשיו, בשעות הערב, ישבה על יד השולחן, לאור המנורה, ומילאה את מחברות אחיה הריקות שורות של כתיבה תמה, או שהיא, בבקשה לה משהו לאימוּן בקריאה, דיפדפה בספרי־לימודם. והאב, על הדרגש מנגד, נעצרה נשימתו לשמע הרשרוש הזה של הפיכת הדפים, וכשנרדם ראה והנה נמלאה מסביבו הריקוּת והחדר כולו זרוע אור.
אבל כל זה עבר מהר, וגז כחלום. כי פעם, ביום שרב, בשעות שלאחר הצהרים, הלכה הילדה עם חברותיה אל הנהר, להתרחץ, ולא שבה עוד.
אל המיצר, ששם יעברו העדרים, ירדה, מקום שיש בו רק מי־מתנים, ובכל זאת ראוּה אלה שעמדו על הגשר שהיא כאילו שוקעת לעמקי מצולה, וכאשר הגיעו לשם לא מצאו עוד אלא איזו בועות על פני המים וכמה קני־סוּף, שזו קטפה לפני כן בכר האחו.
האב, מרוחץ כבר אחרי העבודה, עמד לצאת לבית־הכנסת, אל התפילה, והנה ראה את נער הרועים, פטקה, נדחף לחצרו על ידי אחדים מגרי הגיא, ובידיו הכיר את כתונת־הבד של בתו. אחר כך הופיעו ובאו האחרים, מסימטת הקהל, מככר השוק ומהרחוב הארוך. האנשים הן, לריח אסון זולתם, כמו לזה של עשן השריפה, ממהרים לבוא למקום המעשה, נרעשים, בלי ספק, מזה אשר יראו, אבל בו בזמן – כמו אל מול פני בנין אחוז להבות – גם מתחממים במקצת לאורו.
עוד לא נגמרה אז שנת אבלו של האיש, והוא, ב’קדיש היתום' בתפילתו, כּלל גם אותה, את הילדה, ועם זה בא והתהלך עוד כה וכה במגרש־הלבנים, אבל בלי בטחון בצעדיו עתה, כאילו נמצא על פני קרקע נהר, עד אשר יום אחד, בעמדו לתמוך בסוָר לבנים שהתמוטט, נמעד ונפל ללא קוּם עוד.
בלילה, ערב יום היריד ה’גדול', מת, ומיהרו האנשים להוציאו למחר בהשכמת הבוקר, כי חששו שהמעבר בשוק יחסם על ידי העגלות, והם גם אצים היו לשוב מי לסדנתו ומי לחנותו.
וזכוּר היה לה, לחנה, מראה הצריף, כשבאה להציץ אליו אחר כך: בּרקוֹ המבעית של החלון מול מגרש־הלבנים הדמוּם, והריקוּת שם, בפנים, מאחוריו, ריקוּת שחורה, כזו שעליה דוּבּר פעם בבית־הקהל בשעת הטבת־החלום, וכל אלה – לנוכח ככר השוק עם שאונם וקול המונם של בּאֵי היריד, זה אשר שמעה שמדמים אליו את החיים.
עוד לא עבר חודש והצריף כבר הושכר לדיירים אחרים, וגם המגרש שבקרבתו פוּנה, כי העביר בעליו את הסככה עם כלי־העבודה למקום אחר.
בני הסימטה הביאו אז איש את גל אשפתו וסתמו את הבור, ואחר פוזר ממעל מעט חול, וחנה, ברגש שלא ידעה לו שם, תהתה ארוכות אל תוך החלל המרוֹקן הזה, שבו מדמה היתה לשמוע עוד הד מאנחות האיש, ואשר הוא עצמו לא נשאר עוד פה זכר ממנו, חוץ ממעט הלבנים, אשר בני המקום לקחו מהן להתקנת התנורים והכירים.
עוד רכה בשנים היתה, וחוסה בצל כנפה של האם, והיא לא ידעה כי משפט הלבּן משפט רוב בני־האדם הוא עלי אדמות.
טורחים ומתיגעים, ובוססים בטיט, וכל זה בהויה של סבל, המלפפת אותם מעט מעט כענפיו של אותו העץ הפלאי, אשר יקרא לו עץ־המות. ואף טוב הוא למי אשר מכּל אלה השאיר, לפחות, משהו שיש בו כדי להשפיע מעט אור וחום לבאים אחריו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.