מופלג בעניותו אפילו בשכונת־הגיא, שהיא שכונת העניים בעיירתי, היה נחוּם־ליב הדוּבּוֹני, אשר קראו לו גם ‘איש־התוכחה’.

אל העיירה בא עם בני משפחתו לאחר שגורשו מדוּבּוֹב כפר מולדתם.

הם הלכו ועברו אז בעגלה שכוּרה דרך כל אדמות הגרפית ובאו ועמדו פה באמצע הרחוב, והנה לא נמצא מי שיאספם הביתה.

עם שקיעה, בשעת מנחה היה זה, ומן הסימטאות חזרו בקול צהלה תלמידי ה’חדרים' והבתים מסביב – שפעו מהם שלוה של ביתיות וחמימות אח מבוערת, ואז לא התאפקו הילדים היושבים במרומי הקרון ונתנו קולם בבכי. וזה מצא הד.

אשתו הרחמניה של האופה בר באה והניחה בקצה העגלה שלוש ככרות לחם, ושמואל־דוד, סוחר התבואות, פתח לפני הבאים את צריפו העזוב שבקצה הגיא. וביום המחרת נתנו לאיש עגלת־יד עם מעט מיני סדקית ואמרו לו:

– לך סחר את העיירה והיאחז בה.

אבל הוא על בני המקום לא נתקבל. עמוס בלשונו היה וכבד־אזנים, ולא קם רוח באנשים לשמוע את דברו עד הסוף. והוא אף הוא נואש מלרדת לסוף דעתם, והוא משך איפוא את ידו מן הרוכלות ומצא לו עבודה שאין עמה הטורח של משא־ומתן.

בקרן הרחוב, ליד מחסני הסיטונאים, עמד, על פי רוב, אטום וחרש לכל מה שמסביב, אבל את הקריאה הבאה מצד המחסנים שמע, בא והעמיד את גבו המוצק, המשופע שנראה כמו נטוי לסבל.

הוא פרק מוטות־ברזל מעגלות, נשא קמח לבתי־האופים והעביר שקי מלח וסוכר אל החנויות.

את ככר הלחם שקנה עם גמר העבודה נשא כשהוא חובקה אל לבו, וירד במרוצת חפזון אל הצריף הקיצוני שבגיא, אשר משם, מאחורי גדר־הקרשים, בקעה כבר הקריאה שיש בה גם אהבת־עולם וגם חרדת־עולם:

– אבא.

וכל ארבעת ילדיו באו לקראתו, פשוטי זרועותיהם המסורות, כשהם מתאמצים לעבור איש את אחיו, ואז כאילו נפלה מסכה מעל פני האיש והוא נעשה פיקח וקשוּב.

הוא שאל את הילדים ללימודיהם ב’תלמוד־תורה', שמע את תלונות אשתו על יחסי השכנים, והלך והביא לה עצי־הסקה מן הדיר ומים מהבאר, ורק אחר כך ישב לנוח מעמל יומו, בקיץ – לפתח השער הפונה לכרי האחו.

הנהר אוּשה התגוון שם, במרחק, בזהרי השקיעה, ומאחוריו, על ‘גבעות־הריחים’, נח דוּבּוֹב כפר מולדתו על גני דובדבניו וחורשתו האפלולית, אשר הוא, החרש, מדמה היה לשמוע את אושת הרוח בצמרות ארניה ונשימת השרך המנומנם בסתר צלליה.

פעמים בא אחד מילדיו ונתלה לו מאחוריו על גבו הרחב, המוצק, ואז פרק מעליו בזהירות את המשא היקר הזה, כשעיניו המכוסות בדוֹק ערפל, נעצמות רגע מהמון הרגש שבקרבו.

נכמר היה לבו ביחוד לשמואליק החולני, קטן הבנים, זה אשר בחוסר־אוניו, כאשר פיגר ונכשל בין האחרים, היה רק מצטחק בעצב.

פעם בפעם, כשחולשתו גברה, לקחוֹ האב על זרועותיו ונשא אותו אל הרופא הפולני פּבלוֹבסקי, אשר המשרתת היפה פּוֹלינה, בת כפרו, היתה לו שם למליצה.

הדוקטור קצר־הרוח משך אליו את הנער, דפק פה ושם על גופו והחזיר אותו בתנועת רוגז לאביו.

– הלא אמרתי לך כי הילד הוא רק מסוגף – אמר – ואתה, תחת לטלטלו אלי, מוטב שתתן לו אוכל. תן לו חלב – קרא – דייסות וקקאו – מזון.\

והאיש המדוכא, כדי להשיג את ה’מזון' הזה, היה תר אחר כך ומחפש אחרי איזו שהיא הכנסה, קיבל עליו ברצון כל מיני שליחויות ולא בז לשום מלאכה.

הוא טיאטא את רחבת החנויות אחרי ימי־השוק, הלך מתחת למטר אבני שקצים למקשאות ההר להביא ביכורי ירקות בתחילת הקיץ. בלילות של ערבי שבתות ישב ער ליד תנורי ההסקה בבית־המרחץ השומם, חסר המזוזות, ואור ליום הושענא רבא ירד לכרי זאבּליץ ולקט שם ליד הנהר הקודר, הלילי, מוּרביוֹת של ערבות בשביל ה’הושענות‘, אלה אשר האנשים, אגב, מטופחי חום משכבם, התחכמו אחר כך, בבוקר, לזכות בהן בזול, בקנותם מהן ב’סיטונות’, בשביל כמה משפחות יחד.

כדי שיהיה לו פעם גם איזה שכר קבוע ניאות אפילו לקבל עבודה אצל השמש הישיש, ירוחם־נוח, שידוע היה כקפדן ורע־עין.

הוא, השמש עצמו, הלך לו עם גמר תפילת־השחרית לביתו ול’חדרו', כי גם מלמד דרדקי היה, ואת העבודה בבית־הכנסת הטיל עליו. על עוזרו. ורע היה לו, לזה, אם נמצא אחר כך אחד העמודים שליד הספסלים מחוץ לשורה, או שטלית הקהל הונחה לא במקומה.

בעיניו המצומצמות, קצרות־הראות, הבחין הזקן בכל כתם שנשאר על נברשת־הנחושת אחרי הצחצוח, העמיד את שכירו, לשם ניקוי החלונות, על סולם רעוע, צר – דוקא בשעה שהשמש מקרינה אותם – בעוד שהוא עצמו התישב לו בנוחוּת על ‘כסא אליהו’, או על אחד הספסלים רחבי־המסעד, ומשם נתן את הוראותיו, ואחרי כל אלה, הנה את משכורתו – עשרה ‘זהובים’ לחודש – לא נתן לו בעתה.

אשת הסבל, בכל פעם שהדוחק בביתם גדל, התלבשה בבגדיה הטובים והלכה לבקש ממעביד בעלה משהו על חשבון החוב, אבל מבוא הבית נמצא כמעט תמיד חסום בכלי־הלישה של השמשית, אוֹפת־העוגות, ובעל־הבית עצמו היבהב אי־שם, ליד שולחן לימודיו, רחוק ובלתי־מושג, והאשה המורעבה, אשר ריח מאפה התאוה הילך עליה סחרחורת, שבה הביתה בידים ריקות.

– אני רק ‘קורעת’ לחינם את הנעלים – אמרה, והיא התחילה לשלוח במקומה את בנה בכורה, בניק, שהוא הולך יחף, אבל אותו שילח הזקן הקפדן, באיימו עליו ברצועת ההלקאה שבידו.

– לך ואמור לאבא שיבוא לטאטא את הפלוש – פקד.

בדעתו כי לו נותן לחמו, לא יסרב האיש, קרא אותו לתורה בשבתות שחלות בהן פרשיות התוכחה, אשר רק נמושות הקהל ודלי הדלים מתבקשים לעלות אז אל הבימה.

הן גם לפנים, להר עיבל, שהוא הר הקללה, מצווים היו לעלות רק הפחותים שבשבטים ובני השפחות.

שתי פעמים נקראו פרשיות פורענות אלה במשך הקיץ, בתחילתו ובסופו, ובית־הכנסת היתה האוירה בו אז רוויה חרדות, כמו עם בוא שוֹאה.

המאֵרוֹת הרות האבדון, אשר בהן התגלם חרון האלוהים, הידדו כגלגולי רעם בתוך הדממה הכבושה, ובעלי־הבתים החשובים שכל כך להוטים היו תמיד אחרי ה’עליות', ישבו עכשיו כמסולקים במקומותיהם, נחבאים איש איש אל טליתו, עד אשר ראו את ממלא־מקומם בא ועולה על הבימה – מין צינה או מגן שעשוי היה לקלוט מעתה הוא את החצים.

וזה – כמו מתחת למטר אבני השקצים בשעת ההעפלה למקשאות ההר – עמד דוקא אמיץ ומאושש כל אותה שעה, חתם את תוכחת־הזעם בברכה, ויצא בגמר התפילה עם כל האחרים, מדושן אותו עונג של שבתון, אשר רק העמלים העושים בפרך ידעו את טעמו.

וביום המחרת קיבל את דמי משכורתו מהשמש, אשר עכשיו, מרוּצה מצייתנוּתוֹ, נתנם לו. והוא הלך וקנה בככר השוק סוכר וחלב, ובא לחנותו הגדולה של איסו לוין ולקח מעט מן הקקאו, שהוא נמכר שם במשקל, גם בכמויות קטנות, והביא את כל אלה הביתה, לאשתו, למען תתקינם לפי ההוראות שקיבלה מפוֹלינה, בת משק ביתו של הרופא.

ראיתי פעם היאך השקה את ילדו את המשקה הריחני הזה אשר הביא אותו בנפשו.

כדי שלא לאבד ממנו כלום הקריבוֹ בספל סמוך לסנטרו – על הסף, בפתח הפרוזדור חסר החלונות ישב אתו – והגמיעוֹ בזהירות בכפית שבידו, ולכל גמיעה שזה בלע מיצמץ כנגדו בשפתיו להטעים עד מה רבה המתיקות.

ליתר הילדים, שנתקבצו מסביבו, נתן את השיירים מן הסיר, הגיע את הכף לפיו של כל אחד, והם את התפעלותם הביעו במין תנועה האומרת כי אכן אוֹרוּ עיניהם. מתוך כך השמיעו בבדיחות דעתם צלצולי צחוק, אשר פה, בפתח החדר עם חשכתו הנצחית, התנצנצו כשברירי שמש – אורות באופל.