רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בימות הקיץ התארחתי לפעמים בילדותי בבית דודתי מכמילובקה, אשה קטנת קומה עם עינים תוהות ונהיה כמוסה בלב למנעמי כרכים וחיי תפארת.

לדודי, שהוא רב העירה, נישאה על כרחה, רק ברצון אביה הטוחן, הלהוט אחרי ‘יחוס’, והיא את עצבה על כך הביעה לפעמים בשירי געגועים ששרה תוך כדי עבודתה בבית, או באנחות שהשמיעה בשעה שהביטה לאחוזת הגרפית, אשר בצלע ההר הדרומי, ‘הירוק’.

אף העירה פה בשפועו של הר שכנה, מוקפת מסביב גני ירק, כי בעלי מקשאות היו בני המקום, אנשים רבי כח ומעטי דיבור, אשר פניהם שזופי השמש ושדופי הרוח נראו תמיד כזעופים.

את דודי חלוש החזה כבדו וגם התהלכו אתו, כפי יכלתם, ב’עדינות', כדרך שנוהגים בכלי יקר ושביר, אולם אמרי המוסר שהשמיע להם בדרשותיו לשם שיפור המידות נפלו כגשם על אדמת טרשים.

עיפים היו האנשים ונוטים להתנמנם בכל שעת מנוחה, כי היה יומם נתון לעבודה והלילה לשמירה, ועם זה היה עוד עליהם ‘לשווק’ בעצמם את פרי אדמתם, ירקות שיצא להם שם בשוקי הסביבה.

בתוך הרחוב המשופע נראו תכופות בשעת העונה שורות של קרונות גדושי מלפפונים, עם אגודות שמר בקצותיהם, שהלכו וירדו למטה, אל הכביש.

האבק שנשאר מאחריהם היה תלוי באויר כענן, ובתוכו הבהבו פה ושם נשי המקום בחצאיותיהן התחתונות, הקרואות האַלקעס – מרות נפש רובן, אשר הקללות הנזרקות מפיהן הן שנונות וקולעות כחצים.

דודתי, כשלבה כבד בכל אלה, קראה לי לצאת ולהתרווח קצת בתוך האויר הצח. עברה אתי לשם כך את הסמטה הסמוכה וירדה לגיא, אל הנהר אושה, במקום ששאפנו אמנם רוח לרוחה. ריח של סוּף לח היה פה וכשכוש עליז של כסכסני כובסות עם צחוקן על פני המים, וכרי מרעה אשר פרות ‘יפות מראה’, מסוגן של אלה שבחלום פרעה, לחכו בהם עשב דשן על פרחי הבר שבו, ועל כולם, בשפועו של ההר ‘הירוק’ – האחוזה עם הגן המפורסם, הוא אשר פירותיו היה מי שהשוה אותם למן, שאוכליו מצאו בו כמה טעמים.

בעיני אני, שכבר ידעתי מה על הסדרים בעולם האחר, נראו ישובים אלה שמשני עברי הנהר כמין דוגמה של הגיהנם וגן העדן:

נפשות שנידונו להוית סבל ותלאה מצד אחד, ובחירים, בעלי זכויות מיוחדות, שלהם מזומן טוב העולם, מהצד השני.

אפילו דלתות הברזל שבמבואי החצר העלו על לבי במראיהן את הפסוק: זה השער צדיקים יבואו בו, והן גם נתונות היו, כנהוג שם, לשמירה מעולה.

דודתי, שאף היא היו עיניה הנוהות מכוונות על פי רוב לאותו הצד, אמרה לי פעם, כמחזירה תשובה על שאלה, כי רק מוטי האופה הוא שבא אל החצר פנימה, כי מביא הוא שמה כעכי ביצים בכל יום. לשם כך הוא עובר את כל משעול הכפרים, ובא עד לחורשת האשוחים שגם שם יש שער כניסה.

– עליו אפילו הכלב, צזר, אינו נובח – סחה – שמכיר הוא אותו. מוטי זה, שנזדמן פעם בחדר הקהל, שאלה אותו מה הם הדברים שהוא רואה בבואו אל הארמון. אבל האיש, נזעם ושתקן, ככל בני המקום, השיב, שאין שם מה לראות.

– יש להם כסף – אמר – ובכן מורחים הם את הפת בחמאה משני הצדדים.


בשבתנו פעם, בשעת שקיעה, בגיא, ואותו יום הרחקנו ללכת עד לסוכת הדיגים שממול חצר האחוזה, קרה אשר פתאם, בלי שצפינו לכך, נפתח שם השער.

נעשה זה בשביל קרון עמוס שתילי עצים, שבא והתעכב ליד המבוא, ועד שהוא נכנס פנימה, הבהיק כנגדנו משהו מסמא, שמראהו הוא כמראה הקשת, ואשר דודתי סברה כי זאת הנה המזרקה.

דבר מה היא כבר שמעה על זרם זה של המים שהם נובעים ועולים מאליהם. עכשיו שהשמש השוקעת הקרינה אותו, נהפך לעמוד של הגונים, ובת נוגה ממנו גם הגיעה אל הנהר והשתטחה בצורת מעברה לרגלינו, כמזמינה אותנו לעלות, והנה נסגר ברגע זה השער.

למחרת בבוקר עמדתי לחזור בקרון הנוסעים הביתה, ובאותו ערב אחרון לשבתי פה אספתי וארזתי את חפצי, ודודתי, בזמזמה לעצמה אחד מניגוניה, עזרה על ידי. הנהיה שפעה ממנה מתוך כך כריח מגן מלבלב, והיא, בלי שהרגשתי בזה, גם באה אל קרבי ונידבקה בי.

בשבתי אחר כך בביתי, בימות החורף, פעמים שעלתה מתוכי בשיר געגועים, אחד מאלה שדודתי שרה בשעת עצבה, ואז גם זכרתי את המראה שנגלה לפנינו על שפת הנהר, עמוד הגונים המזדהר ובבואתו, היא מעברת האור, שהיה סבר של הזמנה לה. ובסופו של אותו חורף, כשנתבקשתי לבוא שוב לכמילובקה, קמתי והלכתי, בפעם הראשונה בעונה זו של השנה.

הטוחן, אבי דודתי, הוא שהביאני בעגלתו אל העירה, אשר עכשיו, בלי ירק הגנים מסביבה, נידלדלה וכמו קטנה.

מצפים היו פה אותו יום בחרדה ל’פתיחת' הנהר, כי הנחלים הנופלים לתוכו גאו, וחששו בני המקום לשטפון.

בלילה עלו קולות נפץ מן הגיא וצעקות אנשים הקוראים לעזרה ושערו בני הבית כי יושבי הכפר קוכטיץ הם שהגיעו אליהם המים – ולבוקר באה הרוחה.

כשירדתי אל הגיא, שוב לא היה פה הנהר הנקשה, המאופק כאילו מתוך עקשנות, כי אם משטח גדול של גלידי קרח הסדורים בשורות בצורה קשקשית, והם נוהרים הלוך ונהור דרומה.

היו בהם אחדות וכאילו שתוף רצון בהליכה לאיזו מטרה, ועם זה – כפי שנדמה לי – גם הסבר המיודע לי, זה שיש בו כעין הזמנה. ואז, לאחר שהצצתי לעבר ‘ההר הירוק’, וראיתי שהשער שם במבוא האחוזה הוא פתוח וכי מן השומרים אין איש על ידו, עליתי על אחד הגלידים, שנראה לי כמוצק, והפלגתי עם האחרים, כרגב עם הרגבים, מאוחדת אתם בשאיפתי גם אני למטרה.

אכרים מכפר קוכטיץ מצאוני והביאו אותי למבואי העירה, ושם היה עלי לעבור את כל הדרך המובילה לבית הקהל – דרך עוצב: צחוק הילדים ברחוב, נזיפת המבוגרים ורוגזם של קרובי, אשר כבר יצאו לבקש אותי וחרדו לשלומי.

רק דודתי היא שהביטה אלי בהבנה ומתוך השתתפות. כי היא, בחכמת לבה ידעה – וכך הבינותי זאת לאחר זמן גם אני – כי בעצם הלא היה זה מצדי מעשה נועז, נסיון לעבור מעולם עכור לאחר שהוא יותר טוב.

ודאי אשר כלי השיט שבחרתי למסעי היה משונה. ואולם בני האדם, בחתירתם הנצחית אל הטוב, שונים היו תמיד כלי התחבורה שהשתמשו בהם. האחד, כדי להפליג אל המקום המאווה, ישב על המטפחת שפרש על פני הים, ואחר המריא אל על ברכב אש וסוסי אש, וגם יעקב, באותו הלילה המופלא בבית אל, אין אנו יודעים מה תואר היה לסולם שלו, והן הוא על ידו השיג את מציאותו של האלהים.

המלצות קוראים
תגיות