רקע
דבורה בארון
בית קיץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בת עשר היתה חנה כשאביה הרב יצא לשבת בפקודת רופאו באחת הקייטנות שביערות יוּטקה איש האחוזות.

מעריצוֹ של הרב, הסוחר ברוך בּרן, הוא ששׂכר אצל הפריץ ה’מטורף' את בית־הקיץ, וגם הביא קרון־נוסעים, אשר בו נתישבו בני המשפחה, וחנה נפתח לפניה בכך כמו שער באופק היורד על בתי הפרבר, והיא נכנסה לעולם שהוא מטוּלל וירוק ושרוי באור של שמש מלא, ללא צל.

במשעול כפרים נסעו. לצדם האחד הנהר אוּשה שמערבוֹתיו לוקחים את המוּרבּיוֹת ל’הוֹשענוֹת', ומהצד השני טחנות־הרוח שבאדמת הגרפית, שניפנפו להם בכנפיהן כמורות דרך עד אשר העגלה באה לתוך אפלולית שמתחת למין גג של סכך, שהוא רוגש כולו מצפצוף ושריקה ולביטת כנפים. זאת היתה חוּרשת הארנים שלפני יער הקייטנות, והשעה היא שעת מנחה, ואז ירדו הרב ובעל־העגלה מעל הקרון, ועטופים שניהם בזהרורי שקיעה כבטליתות, עמדו תחת אחד העצים להתפלל.

בית־הקיץ, לאחר שנקבעו מזוזות על פתחיו והובאו לתוכו הכלים הכשרים, נתיהד – קיבל אפילו כעין סבר של קדושה, כאשר מהעיירה הסמוכה הובא הנה בהשתדלות הרב ספר־תורה, ואחדים מהקייטנים קבעו בו מקום ל’מנין'.

יהודים מעירות הסביבה היו אלה שהתהלכו פה איש איש עם נגעוֹ ולבושים בבגדי השבת. אחרי ליל הנדודים בבתי היער מצאו רוחה בשפך השיח לפני האלוהים עם הנץ החמה.

כי הלילות קשים היו.

היער הרוֹנן, המסביר פנים, כביכול, ומבטיח רפאוּת ביום, הקדיר עם בוא הלילה, נזדעף ונתמלא אֵדי חנק, והאנשים, כמו עם גמר הפעולה של סם מרגיע, הקיצו בהם מכאוֹביהם ולבם נפל.

אפילו הרב, אשר בבת־צחוק על שפתיו נשא תמיד את סבלו, שמעה פעם חנה שהוא נאנח בתוך החשכה כמתוך אפס תקוה, ובו בזמן גם עלה מהפינה השניה קול עילוּע הבא כאילו מתוך עוית חנק, והיא הבינה כי האֵם היא הבולעת כן בסתר את דמעותיה.


אחד מהמשכימים לחדר־התפילה היה בעל המחלבה מהאחוזה הסמוכה, בּרל זישעס, איש תשוש ו’לא־יצלח', אשר בני המקום קראו לו מתוך זלזול בּרקה, או בּרצ’ה, ואילו הרב, בפנותו אליו, הוסיף תמיד לשמו את התואר ‘רבּ’, הקדימו בשלום כשנזדמן אתו ביער, ולפעמים, עם גמר התפילה, גם ניגש אליו לשיחה קלה.

–מה חדש יש אצלך, ר' בּר? – שאלוֹ במאור פנים, ובזה הרימו בבת אחת ממעמדו השפל. גבו של האיש, אשר נכפף כאילו מתחת למשא הבוז, נתישר ועמידתו, כמתוך תוספת של משקל פנימי, נעשתה מאוששת יותר, והוא אפילו בקומתו – כפי שנדמה אז לחנה – גדל.

אחרי זה הניח את הטלית ותפילין בדחילו על המדף (על יד ספריו של הרב!) ויצא בלב טוב אל בין הקייטנים עם סל התוצרת שהביא אתו.

שתי פעמים ביום הביא הנה את מעשי החלב, ואת יתר הצרכים סיפּקו לקייטנים החנונים מפּסוֹצ’נה הסמוכה, עירה על שפת הנימן, שהיא טובעת כולה בחול.

יום אחד, כשנער האופים איחר לבוא, שלחה האם את חנה אל המאפיה שבמבואי העירה לקנות לחם.

היא הלכה ועברה איפוא את הגשר, וגם באה למבואי העיירה, אבל לבית האופים לא הגיעה, כי שקעה בתוך החול. מקרוב ראתה את הבית וצעדה כנגדו, כמו בחלום רע, מבלי להתקדם, ודבר זה היה לה אחרי כן לסמל לכל מטרותיה בחיים, אשר עם כל השאיפה־החתירה אליהן נשארו כמעט תמיד ממנה והלאה.


הסוחר הזקן ברוך בּרן בא לפעמים לראות את הרב. סגר בשעת הבוקר את מחסן הפשתים שלו וירד לתחנת הקרונות שעל יד הפרבר, ואם לא מצא שם עגלה, עבר את הדרך המובילה ליער הקייטנות ברגל.

כי הוא, במקומו שם, בעירה, ראה יום יום בבית־התפילה את כסאו של הרב שהוא פנוי, ואת חדר־הקהל – שאיש אחר ממלא בו את מקומו, וגעגועיו על ידי כך הלכו וגדלו.

חוץ מזה, הרי תוך כדי עיוּן בספריו צצו ועלו לפניו, בינתים, קוּשיות, שלא היה מי שיתרצן, ובאחד ממכתביו לרב הוא גם רמז בלשונו של ר' עקיבא כי הנה הרבה מעות יש לו ואין לו שולחני להרצותן.

ביום בואו הוסיפה הרבנית לתבשילי הצהרים פשטידת־אטריות, אשר מפי אשתו איידלה שמעה כי זהו המאכל אשר יערב לו, ואחרי הארוחה יצאו הרב ואורחו אל השביל המדוּשא שבין הארנים, הפליגו לפעמים עד לגבעות שעם אדמת הגרפית, והדברים שנאמרו אז ביניהם לא נשמעו עוד כמוהם בתוך היער העתיק הזה מעולם.

הזקן העמוס כבדוּת שאל והקשה, והרב קל־התפיסה השיב ותירץ. השיב בבהירות, בקיצור הניב וחריפות־הטעם, עד שכל הסתום פּורש והמוּקשה נתישב, והדברים נעשו שקופים כולם וברורים. אור של תורה זרח פה באפלולית השביל, ובבוּאה ממנו נחה על פני הסוחר הזקן, אשר התפשט עתה ממעשיוּתוֹ ונהפך לאיש אחר.

שאול, כשנקלע לחבל הנביאים, בא בודאי לידי השראה כזאת. לבסוף הגיעו לקצה היער הגובל באדמות הגרפית, והזקן, לאחר שהציץ בשעונו, נפטר בחפזון והלך, כי רצה ‘לתפוש’ עוד בעירה תפילת־מנחה בציבור. וכך הנה יכלה חנה, שנגררה מאחריהם, ללכת עתה בחזרה בשורה אחת עם אביה, אשר לבו, אחרי השיחה עם ידידו, היה טוב עליו.

בעיניו הרגילות באותיות של כתב רש"י, גילה הוא פעם בפעם את גרגרי התות החבויים בין עליהם, ואפילו עזר לחנה ללקטם. מחוץ לכתלי בית־הקהל נסתלקו מעליו, כביכול, ענני־הכבוד שאפפוהו שם כרגיל, והוא נעשה חילוֹני וגם מעשי וקרוב יותר. פעם, כשנשבר המדף של כלי החלב במטבח, בא הוא ותיקן אותו. תקע מסמר לתוך העץ ועמד והכה עליו בפטיש – כאחד העם. ועוד קרה אשר הוא שמע בוקר אחד שהרבנית מתאוננת כי אזלו המים מהחבית (אחד מנערי יוּטקה הביאם בכל יום מהאחוזה), אז אמר לה כי בפאת היער, בין הגבעות, ראה מעין של מים חיים, והוא יכול להראותו לה.

היא לקחה איפוא כלי ויצאה ללכת אתו נבוכה וקורנת מתוך כך ביפיה (מטפחת הראש נשמטה לה עתה תכופות ברוח, ונגלה כן שׂערה השופע, הנהדר), וחנה, משתאה, עמדה והביטה אחריהם: הפעם הראשונה היתה זאת שראתה את אביה ואמה הולכים יחד – רב ורבנית.


כעולם בתוך עולם היה בית האחוזה של יוטקה, אשר מחמת רשעתו של הכלב, נירוֹן, לא יכול כל זר לקרב אליו.

כלב ענק היה זה, אשר לא נבח, כי אם נהם. קול שאגתו התגלגל בחללה של החצר כרעם וסגר כל מבוא.

את הנעשה באחוזה יכלו איפוא הקייטנים לדעת רק מסיפוריה של טוֹיבּה בת החלבן, שישבה שם בקביעות, וכעוזרת בעבודת הניקוי באה גם אל הארמון פנימה.

היא אשר ראתה את המנורות הנדלקות על ידי לחיצת הכפתור, כלי־הזמר המנגנים מאליהם, וכל חדרי הפלטין שהם רבים מספוֹר, ואשר עם זה הרי הגבירה אנדה, לאחר שבעלה המטורף ‘עושה לה את המחזות’, באה אל המזוה, או לאיזה אסם עזוב, ושם היא שופכת את דמעותיה.

שתי בנות היו פה. האחת, ידויגה, שהיא יפה ואביה אוהב אותה, והשניה זוֹסיה – חולנית וחסרת חן, ועליה היו רחמי האם.

אתה נסעה למקומות המרפא, והשמלות שהתקינה לה עלו בטיבן והידוּרן על אלה של אחותה הגדולה, אלא שידויגה, כל בגד שלבשה נתקבל עליה, ואפילו נתוסף לו נוי, ואילו זה של זוסיה נראה תמיד כדהוי ונתלה מעליה כשׂק.

את הבכירה, ידויגה, ראתה פעם חנה בפאת היער יחד עם אביה והדוקטור פּבלוֹבסקי, הוא רופאו של הרב.

עייפה מהחום, נשענה לגזע אורן שעל ידו ישבה, והפריץ הגא, הוא שהיה נסער ורוגז תמיד, ישב וניפנף עליה בעלה שרך, כבוּש עתה ומסור – כולו אב, בעוד שהרופא, זה שהוא, לדברי טוֹיבּה, ‘משוגע אחרי הנערה’, התהלך הנה והנה בין העצים, נסער ורוגז הפעם הוא, וניכר היה שאינו שפוי עתה בדעתו באמת.

ובשעת חגיגת משפחה, מאחורי חלון בארמון, ניתן לחנה ערב אחד לראות את הנערה יחד עם אחותה הצעירה. ישיבת אחוה ישבו שתיהן בתוך האור המסמא, לבושות הפעם באותו ההידור, אלא שאל הריקודים לוּקחה פעם בפעם האחות הבכירה, ידויגה.

לא הספיקה היא לנוח אחרי הריקוד עם האחד וכבר בא שני להזמינה. בדחילו עמדו לפניה, נכנעים ומתחננים, כאילו נפשם היתה בבקשתם, ומכל הסובבים אותם היתה אולי רק חנה היחידה שהרגישה כי מוחצים הם בכך את אחותה הצעירה, פוצעים אותה בצחוק על שפתיהם, מבלי אשר יקום מי, לתמהונה, למחות על כך.

טרם ידעה אז אשר מיני פשעים כאלה לבם של בני־האדם גס בהם, כי על כן לא יבואו עליהם בדין.

בארמון הישן שמחוץ לאחוזה נערכה אותה חגיגה, במקם שאֵימת הכלב לא היתה על הבאים, ואחדות מהקייטניות יצאו, לפי בקשתה של טוֹיבּה, ללכת שמה. אז אמרה האם לחנה בעצב:

– לכי גם אַת ותראי שם מה.

וכונת הדברים היתה:

– הן לך עצמך לא נכונה שמחה בחיים. תלכי איפוא ותיהני מזו של האחרים.

כי הנה הגיע הסתיו והיער הקדיר ולא הבטיח עוד שום דבר, ותקווֹתיה של הרבנית, כבית־הקיץ בסופות הזעף, התחילו להתרופף.

עד מהרה גם בא היום, אשר היא, למוּדת ההבלגה, בכתה כבר בו בגלוי, לעיני כל, וחנה, כפי שנוּבּא לה, לא ידעה עוד מאז באמת כל שמחה.

המלצות קוראים
תגיות