תוך כדי משחק בילדותי קלטתי לפעמים קטעי דברים משיחות אמי שהטילו אור על תקופת חיי ה’טרום־היסטורית', כביכול, בזמן שהמתרחש סביבי ובתוכי לא נקבע עוד בזכרוני.

כך נודע לי יום אחד כי אני, בעודני תינוקת, נהגתי להתנפל פתאום על הארץ ולגעות בבכי גדול ומר בלי כל סיבה לכך.

בתחילה ניסו לשדל אותי ולהרגיעני – סחה אמי לתומה – אבל כשזה לא הועיל, יצאו מהחדר ונתנו לי לבכות ככל אשר ארצה. והנה אני העיר בי אז הסיפור הזה רגשות שונים.

קודם כל – רחמים על עצמי, שכבר בינקותי, בעודני על סף החיים, הוטלתי כן לבדי, עזובה מכל.

ועוד:

תרעומת וגם תמיה על אמי, שיכלה להתנהג כך – ואם גם מטעמים חינוכיים – ביצור רך וחסר ישע.

והעיקר – ובכך נוכחתי רק לאחר זמן – שהן לא בא זה מתוך שגעון תינוקי, כי אם מהרגשה קודמת, נבואת לב על כל אשר יגיע ויבוא עלי בקרב הימים, מין בכי מראש, אשר כל כמה שגדל, עוד לא תינה אז הכל.

אילו שיערה זאת אמי, כי אז תחת לענשני, היתה משפיעה עלי רחשי חמלה ואהבה, סמי רפאות אלה אשר מי שהוא מצויד בהם אינו חושש עוד ממילא לאיזה שהוא כאב.