רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

את לבני־החומר בשביל התנורים עשה בעירתה של חנה הלבּן ליבּקה – שם־הקטנה שקוֹרא לו, כנראה, על שום דלוּת מעמדו, כי הוא איש מבוגר היה וגם לא קטן כלל בקומתו.

דרך חלון המטבח של בית־הקהל יכלה חנה לראותו כשהוא מתהלך יחף ופשוט־מעיל על יד הבור ועושה בחומר לא לו, הואיל והוא רק שׂכיר היה, ומגרש־הלבנים היה של יחיאל־בּר בעל הכבשנוֹת.

כאחד מאבותיו הקדמונים במצרים לש פה ורמס בטיט, ונשא ברוב יגיעה את המלבּן, כשהוא מתאנח מתוך כך אף הוא, כמוהם הם אז, כי חולה־רבמטיזם היה והתנועות החזקות הכאיבו לו.

בשעת הצהרים הופיע פה לפעמים מעבידו יחיאל־בּר, האיש התקיף, אשר מתחת לבגד הקמלט שלו מדמה היתה חנה לראות כמין שבט נוגשים.

בפסיעות מהירות עבר את המגרש (בביתו, שמאחורי הגדר נשמע כבר אז הצלצול העליז של כפות הפרז’ט עם עריכת השולחן לסעודת־הצהרים), הציץ אל מתחת לסככה ולתוך הבור והלך לו, כשהוא זורק כלפי שכירו איזו אמרות־נזיפה (ודאי על כי מכסת הלבנים לא נעשתה במלואה), וזה, בחולשת דעתו, רק הכּווץ, מעד לרגעים בתוך הטיט הרך, ובגחנו להרים את המלבּן נראָה כדבק בארץ.

– כורע הוא תחת משא צרותיו – נעצבה עליו הרבנית, אמה של חנה, כשראתה אותו בכך.

כי הלא במשך זמן קצר מתו עליו אז אשתו ושני בניו. הנערים אברהמ’ל ויונה – טוֹבי־מזג שניהם ומפליאים את רבם, לוי־יצחק, בדקוּת תפיסתם – ביום אחד לוקחו ממנו.

יום חורף קר היה זה, והוא, בצאתו עם המלוים לתוך לובן השלג, גישש כעיור. לא נשא קינה ולא השמיע קול בכי, והיה כלא שומע גם כשהזכירו לו את הילדה מירל, היא בתו היחידה, אשר בשעת מחלת האם לקחו אותה קרוביה של זו לביתם, לכפר קמינקה.

– בחינת ‘וידוֹם אהרון’ – הבין ללבו המלמד לוי־יצחק, שהיה בין מנחמי האֶבל.


מבעד לסריגי הגדר ראתה חנה את הבטתו של האיש לתוך הבור הפתוח, כאשר הוא בא בפעם הראשונה, באביב, למקום עבודתו. גינתו של לוי־יצחק שמנגד כבר תוקנה בעת ההיא גדרה, ובעינים תוהות הציץ זה אל התלמים, אשר העלו שם, כמו תמיד בעונה זו, את ירקם. והנה יצאו מן הצד השני, מתוך ה’חדר', התלמידים, ואז שירבב את צוארו, ועמד והביט רגע מתוך ציפיה שיש בה מן התקוה.

ובחדר דירתו, בצריף, עמדה מיטת הנערים בלתי־מוצעת, ועל השולחן מוטלים היו ספרי־לימודם, אשר בלילה, בשנתו הטרופה, שמע בהם האיש לפעמים כעין רשרוש הבא מתוך הפיכת הדפים (בבית־הקהל, בשעת הטבת חלום, סיפר זאת) – הקיץ והתהפך אחר כך עֵר על הדרגש, שנדמה לו כמרחף בתוך ריקוּת שחורה. וכשהאיר לבסוף הבוקר קם ויצא לרמוס ברגליו הכאובות בטיט הקר, כי הלא צריך היה לסלק את חובו בחנות המכולת, ולקנות מלח ובצל וגם פרוסת גבינה ללפת את הפת.

ברגעי יאוש בחייה נאחזה אחר כך חנה באיש הזה לא אחת:

הנה. והלא מר, מר היה לו. ובכל זאת קם בוקר בוקר וקרא בדחילו, מתוך כונת הלב:

מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה.


באמצע הקיץ הובאה מכפר קמינקה הילדה מירל, בת האחת־עשרה.

אל מגרש־הלבנים הביא קרובה אותה ואת חבילתה, ואָץ לחזור לרחבת השוק, ששם נשארה עגלתו ללא השגחה.

האב הנפתע, כשזו באה והתיצבה לפניו, תקף אותו כעין טירוף. דומה היה אשר רק עכשיו, למראיה, הבין את זה שנהיה לו, והוא, בהשמיטו את המלבּן מידיו, זקף אותן כלפי מעלה, ושב והורידן וכבש בהן את פניו.

עכשיו בכה.

הנשים, שנתקבצו ובאו הנה, אמרו לו כי חוטא הוא לאלוהים.

– הלא תראה מה שיש לך פה – קראו.

כי, אכן, היתה הילדה נפלאה, ענוגה כולה ושׂערה זהוב, ומבטה נוגה וחם מן הרחמים, כי נכמר לבה אל אביה.

אחדות מן השכנות ביקשו לעזור לו לאיש בקבלת פני האורחת, אבל זו, לאחר שפשטה בגדיה הטובים ועברה שתים־שלוש פעמים ברגלים יחפות על פני רצפת החומר, היתה שוב בביתה. מאיזה בגד ישן של האם התקינה לה סינר, וקשרה מטפחת לראשה, ולא עבר זמן רב והצריף העזוב קיבל שוב את הצורה של חדר־מגורים.

הכרים מדרגשי־השינה נאספו וסודרו למראשותי המיטה בצורת מגדל, והמדפים נמלאו בתי־קיבולם סירי־בישול וכלי־אוכל מצוחצחים, ועם פנוֹת היום נזדהב פה החלל מן הנוֹגה של אש הכירה, אשר הנערה בישלה עליה את תבשיל הערב – מרק של גריסי כוסמת או שבולת־שועל המתוקן לפי הטעם של אמה.

בבית קרוביה, בקמינקה, לימד אותה מורה הבית קרוֹא וכתוֹב, ועכשיו, בשעות הערב, ישבה על יד השולחן, לאור המנורה, ומילאה את מחברות אחיה הריקות שורות של כתיבה תמה, או שהיא, בבקשה לה משהו לאימוּן בקריאה, דיפדפה בספרי־לימודם. והאב, על הדרגש מנגד, נעצרה נשימתו לשמע הרשרוש הזה של הפיכת הדפים, וכשנרדם ראה והנה נמלאה מסביבו הריקוּת והחדר כולו זרוע אור.

אבל כל זה עבר מהר, וגז כחלום. כי פעם, ביום שרב, בשעות שלאחר הצהרים, הלכה הילדה עם חברותיה אל הנהר, להתרחץ, ולא שבה עוד.

אל המיצר, ששם יעברו העדרים, ירדה, מקום שיש בו רק מי־מתנים, ובכל זאת ראוּה אלה שעמדו על הגשר שהיא כאילו שוקעת לעמקי מצולה, וכאשר הגיעו לשם לא מצאו עוד אלא איזו בועות על פני המים וכמה קני־סוּף, שזו קטפה לפני כן בכר האחו.

האב, מרוחץ כבר אחרי העבודה, עמד לצאת לבית־הכנסת, אל התפילה, והנה ראה את נער הרועים, פטקה, נדחף לחצרו על ידי אחדים מגרי הגיא, ובידיו הכיר את כתונת־הבד של בתו. אחר כך הופיעו ובאו האחרים, מסימטת הקהל, מככר השוק ומהרחוב הארוך. האנשים הן, לריח אסון זולתם, כמו לזה של עשן השריפה, ממהרים לבוא למקום המעשה, נרעשים, בלי ספק, מזה אשר יראו, אבל בו בזמן – כמו אל מול פני בנין אחוז להבות – גם מתחממים במקצת לאורו.


עוד לא נגמרה אז שנת אבלו של האיש, והוא, ב’קדיש היתום' בתפילתו, כּלל גם אותה, את הילדה, ועם זה בא והתהלך עוד כה וכה במגרש־הלבנים, אבל בלי בטחון בצעדיו עתה, כאילו נמצא על פני קרקע נהר, עד אשר יום אחד, בעמדו לתמוך בסוָר לבנים שהתמוטט, נמעד ונפל ללא קוּם עוד.

בלילה, ערב יום היריד ה’גדול', מת, ומיהרו האנשים להוציאו למחר בהשכמת הבוקר, כי חששו שהמעבר בשוק יחסם על ידי העגלות, והם גם אצים היו לשוב מי לסדנתו ומי לחנותו.

וזכוּר היה לה, לחנה, מראה הצריף, כשבאה להציץ אליו אחר כך: בּרקוֹ המבעית של החלון מול מגרש־הלבנים הדמוּם, והריקוּת שם, בפנים, מאחוריו, ריקוּת שחורה, כזו שעליה דוּבּר פעם בבית־הקהל בשעת הטבת־החלום, וכל אלה – לנוכח ככר השוק עם שאונם וקול המונם של בּאֵי היריד, זה אשר שמעה שמדמים אליו את החיים.

עוד לא עבר חודש והצריף כבר הושכר לדיירים אחרים, וגם המגרש שבקרבתו פוּנה, כי העביר בעליו את הסככה עם כלי־העבודה למקום אחר.

בני הסימטה הביאו אז איש את גל אשפתו וסתמו את הבור, ואחר פוזר ממעל מעט חול, וחנה, ברגש שלא ידעה לו שם, תהתה ארוכות אל תוך החלל המרוֹקן הזה, שבו מדמה היתה לשמוע עוד הד מאנחות האיש, ואשר הוא עצמו לא נשאר עוד פה זכר ממנו, חוץ ממעט הלבנים, אשר בני המקום לקחו מהן להתקנת התנורים והכירים.

עוד רכה בשנים היתה, וחוסה בצל כנפה של האם, והיא לא ידעה כי משפט הלבּן משפט רוב בני־האדם הוא עלי אדמות.

טורחים ומתיגעים, ובוססים בטיט, וכל זה בהויה של סבל, המלפפת אותם מעט מעט כענפיו של אותו העץ הפלאי, אשר יקרא לו עץ־המות. ואף טוב הוא למי אשר מכּל אלה השאיר, לפחות, משהו שיש בו כדי להשפיע מעט אור וחום לבאים אחריו.

המלצות קוראים
תגיות