רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

את מכירי, איש חולה ואסיר בית, ראיתי פעם שהוא נוהג בשעונו זהירות שיש בה מן החבה, ושאלתיו על כך, והוא אמר:

– יקר הוא לי, ראשית, מפני שקבלתיו מאיש קרוב שאיננו עוד, ואשר גם לו, ידעתי, יקר היה כמזכרת, ושנית – על נאמנותו, על היותו ער ומסור, כביכול, ותמיד, תמיד אתי.

אדם כמוני הלא הוא בבחינת חיל שחלה ונחשל בעצם ההליכה עם בני פלוגתו. מנותק הוא מאז ונקוע, בעוד שחבריו לשורה מפליגים והולכים הלאה, והמרחק בינו וביניהם הולך וגדל מתוך כך.

אותי, שנפגעתי ללא תקנה, מהם שפוקדים עוד לפעמים בבקור, אבל העין, בשבתם אתי, פוזלת תמיד לשעון היד. האחד אינו רוצה ‘להפריע’, ואחר ישיבה דחופה לו, או שמישהו אי שם מחכה לו בשעה זו, ואילו מריח בשמיהם ומההבעה של טעימת העונג מראש שבפניהם, אני יודע כי הולכים הם לבית שעשועים. הערירות, לאחר שהם נפטרים והולכים, יורדת ומאפילה עלי כמסך המתקפל, ומתוך תוכי עולה הטעם המר של היאוש, זה שהוא ידוע רק למי שנפל ללא קום. וכעין חרדת חשד מתעוררת בי בבואי להציץ לשעוני: אולי, אפשר שבגד גם הוא – ולא. לוח ספרותיו, כקלסתר פנים אנושי, מאיר כנגדי כתמיד בסברו הטוב, ובהרכיני את אזני, אני שומע אותו מתפעם כלבו של יצור מסור – ורפא לי.

המלצות קוראים
תגיות