רקע
דבורה בארון
דרך קוצים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בהיותה בת שלוש שנים מתה עליה אמה ואל הבית הובאה אשה אחרת, זרה.

הדודה יוכבד באה אז, הושיבה אותה, את מוּשה הקטנה, על ברכיה, ובכתה.

– עכשו, הנה רק עכשו – אמרה – נתיתמת.

אחר הוּצאה יום אחד מן הבית תמונתה הגדולה של האֵם, כשפניה היפים מהבהבים בחורוֹן מבעית, ובחדרים התחיל מהדד קולם הצורם של ‘האדמוניים’, בני משפחתה של האחרת.

אנשים נזעמים היו אלה, אדומי שער כקרובתם, ועיניהם – מבט עוקץ להן, חד.

אליה, אל הילדה, אם הביטו והזדקר זה כחודה של המחט, והיא, כדי שלא להפגע בו, הסתלקה ובאה לחדרה, במקום שיכלה לסדר לה חוג משפחה שלה מבובותיה הישנות, או לשחק בסוסי העץ אשר הביטו אליה בעינים טובות, מסבירות.

היה עוד לפניה המטבח עם המבשלת הזקנה חיה־רישה, והחצר עם הנדנדה והאגוזות שבקצה.

בקיץ ישבה פה על הספסל מתחת לעצים וחרזה לה מחרוזות מאגוזי הבוסר, בשווֹתה להן בדמיונה את הברק של הפנינים, או שהסתכלה ברשת־הצל הפרושה לרגליה וצדה במבטה את זיהורי האור המרצדים בתוכה.

במורד, מאחורי דיר העצים, גבל את חצרם גנו של השכן בנימין ליבּ. מפני הורדים יקרי־המציאות שגדלו בו היתה הכניסה שמה לילדים אסורה, אבל הנער נחום, אם הוא נמצא לבדו, פעמים שהכניס אותה.

על זרועותיו העביר אותה את השביל שבין המשֹוּכוֹת, כדי שלא תסרט בצמחים הדוקרניים, ונתן לה להתהלך בין ערוגות הירק ושיחי הורדים עד אשר שמע כי מי שהוא מבני הבית בא, שאז הוציאה, והיא, בהתישבה ליד הגדר, הביטה מבעד לסדקים אל הנעשה שם בפנים.

ככה עברו עליה הימים בילדותה.

הדודה יוֹכבד, אחות האם, התגנבה ובאה פעם בשבוע לחדרה. היא חיטטה בין שערותיה לראות אם חפפו את ראשה, הציצה לתוך אזניה, ואחרי אשר בדקה עוד את הלבנים בארון יצאה והלכה דרך המבוֹא האחורני.

לשעה אחת ביום בא מורה ללמדה קריאה וכתיבה. אחד מן ‘האדמוניים’ היה והביט אליה בעינים עוקצות, אבל להבין בספר לימד אותה.

ביום מלאות לה שלוש־עשרה שנים שלחה לה הדודה יוכבד אחד מספרי האם שהיו שמורים אצלה בארגז. פרשת חייו של האיש רוֹבּינסוֹן היתה זאת. המבשלת חיה־רישה, עם גמר העבודה בערב, הכניסה אליה את עששית המטבח, ולא ארכו השעות והחדר הקטן נתמלא המיה של דכיי ים עם ניחוֹח דק של יערות עד.

אחרי כל הטלטולים עם הלבטים הקשים בא, לבסוף, האיש אל האי המבורך. כובּש בין אילני הבראשית שביל ראשון והוקמה סוכת השלום.

לא קול נוגשֹים, ונזיפות ותוכחות מוסר, כי אם רק אושה של עצי סיכּים ופעיה רכה של גדי, הצועד אחריך בטוחות, באמון. המבשלת הזקנה, כשנכנסה הנה בבוקר, מצאה את הנערה מוטלת במטתה בבגדיה, והיא מהרה להעירה לפני שיוכל מי מבני הבית להרגיש בכך, אז לקחה מעל השולחן את הספר רק כדי להסתכל בתמונותיו – ושכחה את כל אשר מסביבה.

האם הנזעמה, הילדה האדמונית זיזי, שנולדה פה, והחדרים על כל המונם נתרחקו ונמצאו אי־שם מאחורי מרחבי ים.

איזוֹ קרובות מעיר המחוז באו להתארח פה אצל האנשים אשר השעה שיחקה להם, ובשעת ארוחת־הצהרים לא הקפידו אם היא, הבת הבלתי אהובה, לא באה להסב אל השולחן, אשר המקום על ידו לא היה מרוּוח ביותר.

לפני שטיפת הכלים הכניסה חיה־רישה את חלקה שלה הנה, אל החדר, והיא לעסה את קציצת הבשר, גמעה את המרק וחתרה מתוך כך בספר הקריאה לסופם של הדברים, כשלבה יש בו כבר מן הצפיה המתוקה לכל אותם מאורעות תבל הצפונים בשבילה בארגז הספרים של הדודה – והנה נהפך פתאום אחורנית הגלגל בעסקי אביה הסוחר.

מכיר אחד שלו הוציא מידיו בערמה סכום כסף ונעלם בּן לילה מן המקום. סמוך לאותו זמן נשרפה בכפר אוּשה טחנתו, והיא לא מבוטחה באחריות, ולבסוף באו השטפונות והביאו כליה על הדוברות ששלח על פני הנהר למרחקים.

כמו בספינה זו שנפגעה ניסו בתחילה הקרובים פה לסתום את הפרצים, אבל כשנתגלה כי אלה הולכים ומתרחבים, מיהר כל אחד להציל את אשר לו.

הן סוף־סוף לא היו אלא אנשי מסחר קטנים, אשר מעט הכסף המזומן הוא אצלם נשמת הדברים, המשענת, אשר בלעדיה לא יתכן להם כל מעמד.

עוד נשארו לו, לאיש, כמה בתי־דירה בעיר המחוז, ואותם מכר, סילק לקרוביו את המגיע להם, ואחרי אשר התפשר עוד עם יתר הנושים, בא וישב בביתו. בשביל כלכלת בני המשפחה מכר פעם בפעם אחד מן החפצים שהובאו בזמנם מארצות־החוץ.

כמו לפנים במצרים היה זה אשר השנים הרעות אכלו את הטובות.

הרהיטים בתוך האולם נתערטלו מעט מעט מציפּוּייהם היקרים. מערכוֹת כלי הכסף והחרסינה נעלמו, אוֹמנתה של זיזי, וכן גם נערת הבית, פּוטרו, והנה הגיע גם תוֹרה של חיה־רישה.

האשה אדומת־השער סברה שכוחה אתה, וכי בתה החורגת תוכל אף היא לעזור על ידה בעבודת הבית.

המבשלת הזקנה, לאחר שקיבלה את שכרה, נשארה עוד כמה ימים כדי ללמד את מוּשה את מלאכת חליבת־הפרה.

היא גם ניפתה בשבילה חול לשפשוף הסירים והזהירה אותה על כל הסכינים והקוֹפיצים החדים, ולבסוף, בערב האחרון, קיפלה והקטינה לאור העששית את סינר הבד הרחב שלה, ואחרי אשר הלבישה את הנערה את בגד השרות הזה, הלכה ונשקה מתוך גישוש את כל המזוזות, משכה אליה את חניכתה ונשקה גם אותה את נשיקת הפרידה, והלכה לה כשהיא עטופה במטפחת המשבצות שלה, והנערה שנשארה פה לבדה הרימה את קצה הסינר ובכתה לתוכו בכי, אשר לא ידעה כמוהו לעצב ולנועם.


בזמן הראשון לא היתה העבודה קשה ביותר. את שנים־שלושת התבשילים לארוחת־הצהרים ידעה הנערה להתקין עוד מימי היותה מתהלכת פה, במטבח, עם הזקנה. אז היתה רק מסתכלת בבעבוּע השומן בתוך המחבת ומקשיבה להמית הסיר על הכירים. עכשיו הפכה בעצמה את קציצות הבשר ובחשה בכף את המרק, ובין חבישה לבחישה טאטאה את החדרים, בו בזמן שאמה חורגתה, עם המטלית ביד, הלכה אחריה והסירה מעל הרהיטים את האבק.

בשעת האכילה, בצהרים, הגישה היא, כמו חיה־רישה בזמנה, את התבשילים אל השולחן.

בתנועת כתף פתחה את הדלת, בשעה שנשאה את קערת־המרק המלאה, ועברה לא בלי חרדה את הדרך לשולחן האוכלים, בעוד אשר זיזי, אחותה החורגת, מביטה אליה ממקומה בסקרנות שיש בה מן הצפיה לאיד.

אחרי כן רחצה את הכלים על הספסל בחוץ וחלבה את הפרה מוּלקה, אשר קיבלה את פניה בגעית רצון בבואה אל הרפת. עד אשר היום החשיך הספיקה עוד לעמוד קצת על יד החלון, או בפתח השער, ולהסתכל בעוברים ושבים.

אבל הנה בא החורף עם קרחו ושלגיו. המים בשעת שטיפת הרצפות צרבו את הידים, התנורים עשנו, ואת העצים להסקה צריך היה להביא מן הדיר הרחוק שבירכתי החצר.

באמצע הדרך נתעלפו אצלה לפעמים זרועותיה, והיא אנוסה היתה להניח את המשא לפניה, על הארץ, צופה מתוך כך בחרדה אל החלון לראות אם אין מי מציץ משם ורואה אותה בחולשתה.

באמצע החורף חדלה הכובסת לקבל את הלבנים לכביסה, כי לא ניתן לה שכרה. והנה, כשסל הכבסים נתמלא, אמרה האם החורגת כי עליהן לגשת בעצמן אל העבודה. הוכנסו, איפוא, אל המטבח הכלים הדרושים, ואחרי אשר מי־האפר הותקנו, באה אמנם האשה וישבה אל גיגית הכובסים.1

אלא שלא עבר זמן רב וידיה הלבנות, המנוּמרות בבהרות קיץ, התאדמו, ואחת מאצבעותיה התחילה שותתת דם, אז קמה והלכה מתוך אנקת כאב, והנערה נשארה לבדה על גל הכבסים.

רק עם ערב לאור המנורה גמרה את שפשוף כלי הלבן הגדולים. בגיגיות, מן הצד, היו שרויים הבגדים הצבעוניים, אשר השהיה הארוכה במים אינה יפה להם, ומן החוץ צריך היה להכניס את וילאות התחרים עם המפות שהספיקו כבר להתיבש.

האיש רובינסון וכל הדומים לו נמצאו עתה אי־שם, הרחק, באהליהם השאננים. במטתה, לפני השינה, כשניסתה לקחת איזה ספר נשמט זה מידה תיכף. כמו התעלפות נפלה עליה עם השכיבה, וכשהקיצה נשמע כבר קול צעדיהם של שואבי המים בחוץ. מרעידה באה אל המטבח והדליקה מתוך גישוש את העששית. שנים־שלושה חסילי־בית ברחו בהלה מהשולחן. ובחלון מחוּסר התריסים השחיר גוש העלטה שבטרם בוקר. היא הפשילה את שרווליה ועמדה לדשן את התנור.

בתוך תוכה היא כמו קיוותה כי הנה תפתח מאחוריה הדלת והזקנה חיה־רישה תכנס עטופה במטבחת־המשבצות שלה.

כי מי אחר יכול היה לבוא אליה בשעה אשר כזאת? הדודה יוכבד שכבה חולת אסתמה במטתה, והמחשבה בלבד כי היתה בת אחותה לשפחה הביאה עליה התקפות חנק, ואביה – זה, מאז באה הנה האשה הזרה, לא ראה אותה. מבטו המפוזר רק תעה לפעמים מסביבה, אבל בה לא נתקל.

יום אחר נמכרה הפרה מולקה שעמדה ‘עצוּרה’ ברפת. מבעד לחלון ראתה אותה מוּשה מובלת על־ידי זרים, והיא יצאה אליה בחולצתה הדקה לתוך הצנה.

הבהמה מדולדלת החורף נשאה אליה עין גדולה, שטופת דמע וגעתה געית עצב – ואז נפנפה לה בידה, כדרך שעושים למישהו קרוב בשעת פרידה, ומיהרה לשוב לעבודתה.

כבר קרבו ימי הפסח לבוא, והחדרים העזובים מימי החורף זקוקים היו לניקוי יסודי, ומי פה בבית חוץ ממנה, יכול היה לטפס ולעלות לאדני החלונות ולהגיע במטלית הרחיצה עד לאשנב שבמרומי הדלת?

לא היה כלל צורך ללמדה, או לזרזה. כבנות הפרבר השכירות הפכה ורחצה כל כלי מבפנים ומבחוץ, שפשפה את רצפת העץ בחול ובסבון, ואת המים לשטיפה הביאה בעצמה מן הבאר.

השערות נשמטו וירדו לה על פניה המשולהבים, אז סילקה אותן בתנועת ראש, ואת צמתה, לבל תפריע, כּרכה בעיגול מסביב לקדקדה.

תוך כדי טיאטוּא המים, בשלולית שנקותה לרגליה, נבהלה פעם לראות את פני אמה מציצים אליה ממעמקים, אבל מיד הבינה כי רק הצמה שעל ראשה – צורת תסרקתה של האם – היא המשווה לה את הדמות הזאת, והיא התנערה מגל השכוֹל אשר הציף אותה.

היה עוד לפניה הפרוזדור הקר עם מדרגות המרתף, והמזוה בחוץ. ובמטבח עמדו כבר מוכנים לרחיצה כלי הפסח, קערות עם סירים ועריבות עץ.

כדי שלא לערבבם בכלי החמץ, נשאה אותם אל הבאר שבקצה החצר, שקעה מתוך כך לרגעים בתוך הבוץ הצונן, כשאת אצבעותיה הנקשוֹת היא נושאת פעם בפעם לפיה ונושפת עליהן, לחממן.

בשעת צחצוח איזו כלי־נחושת פעם, הציץ פה אליה מבעד לסדקי הגדר נחום, בנו של השכן, זה אשר ישב עכשו בקביעות בעיר המחוז ושבא, כנראה, הביתה לימי החג. קרוב עמד פה, ומבטו כה חם היה ומלטף עד שהיא, ברגע הראשון, אמרה לגשת אליו, אבל חזרה בה מיד, ובאספה בחפזון את הכלים נפנתה והלכה מתוך הקשחת לב. אפילו אל השמים, שגבהוּ עכשו והכחילו, לא הביטה ולא לעצי הגן אשר העלו כבר פקעים – מעוצר כעס ומעבודה קשה.


בסוף השנה השלישית, הרעה, ניסה הסוחר הירוד שוב את כוחו בעסק העצים. ביחד עם אחד משותפיו לשעבר פתח חצר למעשי יער, והפעם עשה והצליח.

בכפר קמינקה בנו בעת ההיא כנסיה, ואת העצים לסיפון לקחו אצלו. הגרפית מקוּכטיץ, שעשו אצלה תיקונים בארמון, הזמינה אף היא פה את כל החומר הדרוש, וליד תחנת הרכבת עמדו להקים כמה מחסנים, והיה גם שם צורך במעשי־עץ.

מקץ שנה היה מצבו של האיש כך שהוא יכול היה להוציא מידי המלוה את כל החפצים העבוּטים. במקום מוּלקה, העצורה, קנו פרה אחרת, שופעת חלב, והאשה האדמונית, כשיצאה בשבת לככר־הטיולים, נראו שוב עגילי־היהלום באזניה.

אז אמרה הדודה יוכבד:

– עכשיו הזמן להוציא מידיהם את מוּשה בת אחותי.

רופא אחד מעיר המחוז נתן לה מין סם שהוא עשוי להפסיק כל התקפת חנק. והיא לא חששה, איפוא, לתנועות חזקות, אלא שטרם ידעה איך לגשת אל הדבר, והנה הוגד לה, כי בנימין ליבּ, בן־המיצר של מי שהיה גיסה, שב נחוּם בנו מעיר המחוז והוא רוצה בבת־אחותה.

עלם חסון היה זה ומיושב בדעתו, והוא גם מושלם באומנות הצלמים שלמד בעיר המחוז, אלא שאביו הסוחר בן תחרוּת היה ל’אדמוניים', וחששו שהללו יפריעו.

כדי להמנע, איפוא, מסיבוכים, החליטה האשה כי את קרובתה יש להרחיק לאיזה זמן מהעירה.

מבגדי האם המנוּחה עשתה בשבילה שמלת־קפלים ומעיל קצר, כזה שתלבשנה הנערות, וביום השוק, כשקרובה, המוֹכסן מזבּליץ בא – הלך ולקח, לפי הוראתה, את הנערה על מנת לארחה כמה ימים בביתו.

במבואי־העיר מסרה להם הדודה את חבילת־הבגדים וגם זוג של נעלי־שֹרוך חדשות, וכעבור יומים נסעה כבר היא עצמה דרך היער המוביל לזבּליץ עם העלם המדובר לצדה – חשה כל הזמן בחזה רגש של הרוחה מריח־הארנים המחלים ומשיחת בן־לויתה, אשר עם כל פרסה נוספת נתגלו בו יותר טוב־טעם ורוחב־דעת.

בשביל המוֹכסנית קרובתה, שידעה אותה כאשה צרת־עין, הביאה מן הבית עוגת־דבש ומחרוזת של כעכי־ביצים, באופן שזו לא היה לה עוד צורך להגיש מיני מאפה משלה אל השולחן, ואחרי משתה־התה שלחה את בני־הזוג אל היער, הקשיבה פה בסבלנות במשך שעה ארוכה לשפך שיחה של קרובתה קשת־הרוח, וכשהשנים שבו, לא היה לה עוד צורך לשאול את הנערה לדעתה.

על פי האודם שנתפשט בלחייה ידעה זאת, על פי זה איך שנעגם מבטה כשבא האורח להפטר ממנה בברכת־הפרידה.

בעירה אחת קרובה נתפנה בעת ההיא מקומו של הצלם, והיא יעצה, איפוא, את העלם שהוא יתן את דעתו לכך, והיא עצמה, כשבעלה, ה’נאמן' מחות קוּכטיץ, בא – שלחה אותו על גיסה לשעבר לשאול מה הוא סכום הנדוניה שהוא פוסק לנערה.

הן הוא לא יכול להתרעם על זה שבתו הולכת למצוא מנוחה בבית איש אשר הוא מצוין במדותיו ושיש גם בידו אומנות המבטיחה לה חיי־רוחה.

אמנם בביתו גדול היה אז הרוגז על מעשה חיתון זה באנשים שהם שֹנואים מאז ומתמיד על ‘האדמוניים’.

האשה הנזעמה לא רצתה עוד להאמין כי אכן הלכה ממנה בתה חורגתה ללא שוב.

הנערות השכירות רק בזבזו לה את הנפט ואת השומן, לא ידעו מעולם לקבוע את מדת התבלין בתבשילים, ואת המיחם הגישו תמיד אל השולחן כשהוא מפוחם ומעלה עשן.

קשה היה לה גם להבין היאך יכול היה איש־היער הכשר הזה – המוכסן – להעמיד פנים של תם, בזמן שבלבו ידע כי לגנוב את הנערה מביתה בא.

בעלה חלש האופי, כשדבריה חזקו עליו מאד, עמד והתלבש בבגדי־הדרך ויצא לעיר המחוז, כאילו בכדי לסדר שם איזו עסקי־מסחר.

והדודה יוכבד – כבר היה מוכן בעת ההיא בביתה חלק גדול מבגדי־המוֹהר של הנערה.

משמלותיה של האם המנוחה נעשו רובם, אלה אשר בזמנן נתפרו אף הן פה בבית; והואיל והמודה בגלגוליה הגיעה עכשו שוב לאותו אופן הגזרה, לא היו זקוקות אלא לתקונים קלים, אשר היא, הדודה, עשתה אותם בעצמה. מתוך כך התאמצה כל הזמן להבליג על רגשות התוּגה שנעורו למראיהן בלבה ושהיו עלולים להזיק לה.

כדי שלא להביא במבוכה את קרובתה המוֹכסנית, אשר בביתה נערכה החתונה, הכינה את כל המאכלים הדרושים אצלה בבית. והביאה אותם ביחד עם ארגזי המוֹהר לבית־היער, ופה, עד שהקהל התאסף, הספיקה עוד לערוך את השולחנות, עזרה לכלה להתלבש בבגדי כלולותיה והכניסה אותה מתוך המית לב כּבוּשה לחופה, ואחר כך, כזו באה להתישב בעגלה, הניחה את ראשה על זה שלה ובכתה בכי חם, מתוך לב פתוח, מבלי לחשוש עוד לשום דבר.


לעירה כמילוֹבקה הובאה הנערה, לבית־עצים קטן, אשר בו התהלכה בזמן הראשון כחולמת.

עוד לא נדם באזניה קול המונו של בית אמה־חורגתה, גערות הזעם שמסביבה וקריאות הבוז, והנה באה לנוה שאנן, אשר רק נוחוּת ונועם יסובבוה בו ודרישת טוב.

כעין תהיה העירה בה נעימת השידול שבקולו של נחום לטיפת־ידו, אשר שפעו ממנה גם רוך וגם אומץ. ממבטו, כשנמצא במחיצתה, נמשך אליה קו של אור, שהיה מתקצר ומתארך לפי מדת הריוח שביניהם, ואשר היא, מטופחת הקור, התעדנה בו כמו בקרני שמש.

לפנים, בילדותה, נהתה אחרי המבשלת חיה־רישה מפני שזו הראתה לה פנים מסבירות. אפילו על מוּלקה, הפרה הטובה, התרפקה בצמאונה לטיפת אהבה – והנה שתתה עתה מן הכוס המלאה.


בסוף הקיץ, במלאות שנה לחתונת בני הזוג, נולד להם בן.

הדודה יוכבד הבטיחה לבוא לעת הזאת, אבל נתאחרה מפני איזו סיבה, וּמוּשה היתה נתונה, איפוא, להשגחתה של המשרתת בלבד. לא היה לה גם צורך בטיפול מיוחד, מאחר שהיא היתה כבריאה לכל דבר, אכלה מכל מה שאכלו האחרים, וביום השלישי ישבה ישיבת הסבה במטתה והתעסקה במלאכת־יד.

מפני שבצלמניה רבו באותו יום המבקרים, יכול היה נחום להציץ אליה רק ברגעי הפנאי. מאושר וחרד – קו האור הנמשך מעיניו הפציע ונחלק עתה, בנגעו גם בתינוק המוטל על ידה.

עוד תמוה היה בעיניהם היצור הרך, אשר בו נתאחדו באהבתם, ושקלסתר פני שניהם נשקף להם מפניו הזעירים, המופלאים.

עם ערוב היום הובאה מבית־הנגר עריסתו – המשכב הראשון שלו, ומוּשה, לאחר שהשכיבה אותו, נדנדה אותו נדנוד קל, מהלך תרדמה, נרדמה היא עצמה מתוך כך וישנה, ככל אשר זכרה אחר כך, שינה כבדת סיוט.

תועה היתה כאילו בתוך יער עבות, אשר רק עם דמדומי הבוקר עלה בידה להחלץ ממנו, ואז ראתה לפניה שביל עם שיחי ורדים מזה ומזה, הבינה כי זאת היא ‘הדרך הסוגה בשושנים’, אשר עליה דוּבּר במכתב־הברכה שנתקבל ביום חתונתה, והיא ביקשה לצעוד בה, והנה נשתתקו רגליה, ומפני שידעה, כי ככה יקרה לפעמים בחלום, התאמצה והקיצה, והנה היו רגליה מאובנות. כמו לפני כן, ליד השביל, היה מסביב אור מדומדם, ונחום, מלובש כבר בבגדיו, עמד על ידה, ואז אמרה לו, ראתה איך שידו הנתונה על דופן המטרה רעדה, ואף היא תקף אותה רעד קשה, מסמר, שלא הרפה עוד ממנה.

כמו מבעד לערפל שמעה איך שזוסיה, המשרתת, נשלחה בחפזון אל הרופא, ואיך שנחום התפלץ בשמעו כי לא נמצא זה בביתו. התינוק הקיץ בעריסתו בקול בכי, ובמבוא־הצלמניה, בחוץ, התדפק מי על הדלת מבלי להיענות, והנה התעכבה עגלה ליד הבית: הדודה יוכבד באה.

היא, לשמע זה שקרה, רק נשמה כמה פעמים עמוקות, כדי להכין לה מעט אויר, והתאוששה מיד.

את בעל־העגלה שלחה עם מכתב אל הרופא הנודע מעיר־המחוז, להזמינו, ואת נחום ביקשה להוציא את העריסה אל החדר השני, ועמדה להתקין בשביל הילד משקה חם.

כל כך בטוחה היתה כי האיש הנערץ יביא מרפא לקרובתה, עד כי צותה על המשרתת לגשת לניקוי החדרים, ועמדה היא עצמה לטפל בהכנות ליום הברית.

וזה בא וניגש אמנם תיכף לבדיקת החולה. מרוכז היה, רב קשב ומלא רצון טוב, אבל להועיל לא יכול. מנעימת־הרחמים שבקולו שמעה זאת מוּשה, מן השתיקה שנשתררה שם, בחדר השני, לאחר שהוא נפטר והלך.

הדרך שהראתה בחלומה, דרך חייה היתה, והיא ירטה לנגדה כשאך באה להציג את רגלה בה.

הוזמן עוד הרופא המקומי, הזקן, והחובש מהעירה הסמוכה. הדודה יוכבד, לאחר שעשתה את מספר האמבטאות שנקבע והוציאה ללא הועיל את כל משחות־המריחה, הלכה ושבה לביתה. התינוק, באין בשבילו חלב־אם, העבר אל החדר השני, ומשם נשמע היה איך שקולו הולך ונחלש, עד אשר נשתתק יום אחד לגמרי.

– כן ייטב לו – אמרה מוּשה מתוך הקשחת לב.

מרחוק ראתה את נחום עומד ופניו אל החלון, ולפי תנועות גבו הבינה כי הוא בוכה. היא היה לבה מאובן. אילו היו רגליה אתה, היתה אולי קמה ומתהלכת קצת, כדי להפיג את כאבה, עכשו לא יכלה אלא להפוך את פניה אל הקיר.


והנה עברו הימים והצללים מסביבה, כמו מתחת לאגוזות לפנים, עם נשיבת הרוח – התחילו להראות בהם נקודות־אור.

המוכסנית מזבּליץ באה לבקרה והביאה בשבילה משחה שאת תועלתה אצל חולי־רגלים ראתה במו עיניה, והיא גם אשר יעצה להוציא את מחיצת הקרשים שלפני מטתה. והחדר, כשהדבר נעשה, נתרוח אמנם ונפתח לכל צד.

מנגד, בתוך המבוא, נראה המזוה וחלק מן המטבח, ומהצד השני נגלו, וכמו נתקרבו, חדרי הצילום, ונחום, בכל מקום שנמצא שם, נראה לה מעתה בכל עת.

הוא – היה קו האור מעיניו נמשך ובוקע אליה עכשו תכופות. על פי איזה חוש מיוחד כיון תמיד להגיש לה כל דבר הדרוש לה בעתו, העמיד לפניה בבוקר את כלי הרחצה כך, שהיא יכלה להתרחץ כאילו עמדה ליד הכיור. בצהרים נתן לה לחלק את מנות האוכל, בהקריבו לשם כך את השולחן למטתה, ובערב, כשזוסיה באה לנער את מצעיה, הוציא אותה מן המטה והעבירה בזהירות, כמו לפני דרך שביל הקוצים, אל הספה.

‘על כפים אשֹאֵך’ – אמר לה פעם, בהיותם בבית־היער. והנה נשא אותה על כפים.


עם בוא האביב העמדה מטתה על יד החלון, ובזה כאילו הוּצא עוד חיץ אחד מלפניה.

כמו בימים שעברו יכלה לראות מפה את תנועת האנשים ב’עיגול', ללווֹת במבטה את היוצאים אל המקשאות בשעות הבוקר ולצפות אחר כך, ביחד עם כל הקרובים להם, לשובם.

שב ונקשר, כביכול, החוט של שיתוף החיים בינה ובין האחרים.

אמנם, היא רק ישבה מן הצד ובכל אלה לא היתה, ואולם הן גם לפנים, כאשר נבצר ממנה להיות בתוך הגן של השכן, הסתפקה בזה שישבה על ידו והביטה מאחורי הגדר אל הנעשה בו.

כבר נפתחו הדלתות בבתי ה’עיגול', ומעשי יום־יום, כנהוג בכל קיץ, הובאו עד לפני פתחי המבואות.

בבית האכסניה מנגד קיצצה האשה ליפּשה את עלי־החמציץ ליד מדרגות המטבח. בעלת המחלבה ריבה־לאה גיבנה את עוגות הגבינה שלה בפתח חנותה, ונשמע איך היה איך שהיא רוגנת על כלתה הצעירה, חסרת המגן, באין בעלה אתה, והניה לוין, השחרחרה והענוגה, הציצה פעם בפעם ממעקה־ביתה אל עבר חנות המנופקטורה, ששם נמצא בעלה היפה, בן הכרכים.

לא פג חום אהבתה אליו מאז השנה שעברה. וכאז כן עתה קרנו פניה כאשר נענה לה משם במבט חטוף.

פעמים עברה רוח רעה בין השנים, ואז ישבה היא שם, על הספסל, מדולדלת וקודרת, והוא אף הוא לא עוד האיר במקומו את פניו לקונים, והביט בכל פעם באי־סבלנות החוצה. עד אשר עמד, לבסוף, וסגר את דלת־החנות ופנה ללכת אל עבר־הבית. וּמוּשה, בהתרוממה קצת, ציפתה לראות אם ישֹתרר השלום ביניהם.

כבתוך ספר־קריאה נגולו פה לפני הדברים, והיא, מתוך שכחה עצמית, כמו לפנים בשעת קריאה, ביקשה לדעת את ההמשך.

יש אשר בתוך כך נפנתה פתאום לאחוריה וזכרה את זה שהיה לה, ורגש של התמוטטות תקף אותה, כאת זה שהציץ לפתחי תהום, אבל אז בא נחום והושיט לה את קו־האור שבעיניו, והיא נאחזה בו ושבה לשיווי משקלה.


משפחה אחת באה בעת ההיא לשבת פה בעירה, מיודעיו של נחום שבביתם, בעיר המחוז, ישב במשך כל ימי לימודיו, ואשר הוא, ניכר היה בו, חיבב אותם ביותר. אז אמרה מוּשה – אף כי המגע עם אנשים זרים היה קשה לה – שיזמינם לביתם. ובשבת הקרובה באו, האיש ואשתו. הוא גדול־מדות ועטור־שֹיבה, והיא כמוה כחיה־רישה. אותו אור ההבנה בין קמטי הפנים ואפילו אותה המטפחת, עשויה משבצות של שחור ולבן.

הם לא הרגישו כלל במצבה המיוחד של מוּשה, טעמו ברצון מן הפירות שהושמו לפניהם, ודיברו כל הזמן על שמואל־אליה בנם, חברו ובן־גילו של נחום, והוא אשר ברכו בזמנו, ביום חתונתו, שתהיה דרכו סוגה בשושנים.

היתה פה אתם בתו של זה שנתיתמה מאמה. והם, בבואם הנה בשבתות, הביאו אותה. אטיה היה שמה – תינוקת תמימת־עינים, אשר כל הרואה אותה זכר את טעם ילדותו שלו.

לפעמים, בהיות מזג־האויר טוב, הביאו אותה הזקנים, ההומֶנים (על שם עירם נקראו כן) גם בימות חול, וּמוּשה, נשענת על כריה, שיחקה אתה.

החדר על רהיטיו נהפך אז לרצונן לחצר, והן התנדנדו בה בנדנדה, או שישבו והתקינו מחזרזרי־בוסר מחרוזות, בשוותן להן בדמיונן את הברק של הפנינים. הזקנה, מלפני פתח המטבח, הביטה אליהן בעיניה המסבירות של חיה־רישה, ומן הצד דמתה מוּשה לשמוע אושה של עצים, וקול־צעדיו של נחום, הבא להכניסה אל ערוגות הורדים שבגן.


רע היה זה כאשר נחום, לשם סידור עניניו, יצא והלך, והיא, באין זוסיה הזקנה אתה, נשארה פה לבדה.

כל זמן שהוא ב’עיגול', בחוג ראיתה, נלותה אליו, כביכול, והיתה אתו. היא באה עד לחנות־הצבעים, התעכבה לפני בית הסגר, ועמדה וחיכתה בסבלנות עד שעשה את חשבונו עם האופה ויצא ונגלה שוב לפניה.

אבל קרה אשר הוא בא לאחת הסמטאות ונשתהה שם ולא שב. ואז ירד צלמות עליה.

ה’עיגול' שמנגדה נתרוקן ואבדה לו ממשותו, והיא, נקועה מן ההויה, צנחה ונפלה לאחוריה כצמח שנתלש.

חורבה עזובה היתה מעתה, גל של מפולת, אשר אין לא צורך ולא תועלת בהם לשום איש.

מתוך תנועה של קבלת־הדין התמתחה והרגישה איך שחייה, כמנורה זו עם כלות חומר הדלק שבה, הולכים ודועכים עם כל נשימה. והנה חרק בדלת המפתח – נחום בא, ורוחה שבה אליה כהרף עין.

עם דמדומי בוקר אחד – בסוף הקיץ גם הפעם – ילדה מוּשה בן.

מילדת פשוטה מן הכפריות הובאה אליה, כי את המומחית מן העירה הסמוכה לא השיגה ידה להזמין.

כשהילד הוגש אליה, והיא ראתה אותו שהוא שלם בידיו וברגליו, עצמה את עיניה, והדמעות התפרצו מהן, חרישיות, בשטף, ונחום, שעמד פה מן הצד, ניגב אותן בלי אומר במטפחתו.

כאשר האיר היום, העלתה זוסיה הזקנה את צפיות הצבעונין על הכסאות וערכה את השולחן ביין ובמיני מאפה, ובבית, ביחד עם דממת המנוחה, השתררה רוח של חגיגיות ושמחה תמה.

לא כן היה זה כשנודע הדבר בחוץ.

מין השתוממות הקרובה ללעג תקפה פה את האנשים.

היאך זה היא, פּלֵגת־הגוף, אשר תוכל לזוז ממקומה לא יותר מן המטה שמתחתיה?

משל לאבן מאבני־הרחוב שהיתה מביאה נפש אדם לעולם.

היתה פה גם שאלה בדבר כשרותו של הילד, מאחר שאמו, במצבה, הן לא יכולה להתקדש בזמנה כחוק, וביום השמיני, לטקס הברית, אסף הזקן ההוּמני בקושי את ה’מנין' הדרוש.

האנשים נמצאו פתאום עסוקים, או מוזמנים לשמחות־מצוה אחרות. אפילו המשקאות, שנשלחו הנה בפקודת הגרפית כאות חסד לצלם שלה, לא הועילו.

כשהתינוק הוחזר, לבסוף, אל החדר הפנימי, הכניס הזקן את ראשו בפתח וקרא את ברכת ה’מזל טוב' בקול רם ובחמלה אבהית כזאת, עד כי מוּשה עלה אוֹדם בלחייה, ועיניה, כמו תמיד בשעת התרגשות, כוּסוּ בּדוֹק של ערפל.

בנימין קראו לילד, על שם אבי־אביו שמת סמוך לאותו זמן, והיא קראה לו מוּני, מותאם לנוּני, שם ההקטנה של נחום.

מתוך הסבּה על כרים, כשסמכוה בהם, יכלה לרחוץ אותו באמבטה, לחתלו בחיתוליו וגם – כשנכמר אליו לבה – להקריבו אל פניה, לחי אל לחי, ולספּוג כן את מתק ינקותו.

ויש גם אשר עלה בידה להשכיבו בתוך העריסה, ואז ישנה אותו מתוך זמר שיש בו גם חדות אם וגם תוגת אם. לא שיר־ערש היה זה, ששמעה אותו פעם, כי אם בת־קול מהמית לב אמהות מדור־דור, אשר חרדו, כמוה היא, לגורל בניהן בעתיד.


נעכּרה רוחה כשראתה שלא תוכל להאכיל אותו די שבעו, כי חלבה, ככל אשר גדל תאבונו, הלך ופחת.

על פי עצתה של הזקנה ההומנית התחילה להשקותו מי אורז וחלב ממותק, אבל זה גרם לו כאב, והוא בכה בקול נוקב, מוּכּר לה, זה שבא כהד מבכי ילדה ההוא, הראשון, המורעב אף הוא.

בלילות התהלך אתו נחום הנה והנה על פני החדר כדי להשקיטו, ובמשך כל היום התרוצץ בגשם וברוח בתוך החווֹת לבקש בשבילו מינקת.

זוסיה הזקנה עמדה בפתח הצלמניה והשיבה ריקם את כל הבא שמה. ופה, בפנים, ישבה על־פי־רוב אטיה, נכדת ההומנים, והשתדלה להשתיק את הילד. אבל הוא – גבר קולו והחריש את זה שלה, ומוּשה, כדי שלא לשמוע את הבכי הזה, הקוֹבל והמלא, כפי שנדמה לה, נזיפה, הפנתה את פניה אל החלון, והנה ראתה כי האנשים העוברים שם יש גם במבטם משהו הדומה לנזיפה.

כשנתקבלה יום אחד הצעה מקרוביה למסור את הילד לידיהם, לא יכלה לסרב.

הדודה יוכבד, החולה, הלכה ובאה לבית גיסה לשעבר, ואחרי טענות ומענות, הוסכם שם אשר בנימין הקטן יוּקח לחות זרצ’יה הקרובה. אשת הנפח שם, אשר ילדה שלה מת, היא אשר תיניקוֹ, וזיזי, כבר גברת החוה בעת ההיא, תשגיח עליו. ותנאי הוּתנה גם אשר לא יבוא האב להראות שם כל זמן היות הילד ברשותם. ואז, לאחר שתשובת ההסכמה של מוּשה הגיעה, נשלחה אשת הנפח לכמילוֹבקה.

במרכבת־האדונים באה זו לבית הצלם, אשה גדלת־גוף אשר תנועות חזקות ותקיפות לה, והיא – אך קלטה את התינוק לבין זרועותיה, ציותה על הרכב לזוז, בעוד שילדי ה’עיגול', אשר נתקבצו ובאו הנה, משמיעים בהמון קול קריאת הידד ארוך.

מוּשה, שניבטה פה מן החלון, לא עלה כלל על דעתה, כי לה ולילדה זה מכוון.

הן היתה העגלה מרופטה, והיריעה הסוככת עליה משונת צורה ועשויה באמת לעורר צחוק.

כשזוֹסיה באה, ציותה עליה להעלות את העריסה לעלית־הגג, והחדר היתה בו מעתה רוָחה, רותה הרוחה ואותה הדממה שנשׂתררו בו לפני שלוש שנים, כאשר לוּקח מפה ילדה הראשון.

נחוּם, פנוי עתה לעבודה, נמצא, על הרוב, בתוך התא האפלולי הרחוק, והאנשים בחוץ, מאחר שהיא שבה לשבת ליד החלון דוממת, מצב שהוא הולם אותה, שוב לא היה להם ענין לעכב את מבטם עליה.

הזקנה ההומנית סרה לפעמים הנה עם פנות־היום.

היה לה משקה משלה ושתי פּרותיה, אבל היא מצאה לה זמן גם להכנס ולשבת קצת על מלאכת־יד, וידעה היא לשבת כך, אשר מוּשה, בדברה, היה זה לה כאילו רק עם לבה היא משיחה.

הן לא נעלם ממנה כל מה שדיברו בה הבריות, זוסיה הטובה לא נמנעה מלמסור לה את זאת, והנה שאלה, אם לא צדקו אלה.

כלי רצוץ, פלג גוף, מה לה כי תביא ילד לאויר העולם?

התוכל לטפל בו כאשר יחלה, להצעידו, בבוא העת, את צעדיו הראשונים, ולהקימו, כאשר יכשל ויפול?

או התקום עם אמהות להכין לו את אכלו, תשמור אותו מפגיעת עגלה בחוץ, ותשא אותו לבית רבו בימי סגריר וקור?

הן היא עצמה תרעב, אם לא יוגש לה אָכלה, לא תמוש ממקומה, אם אין תומך בה.

עץ שבור מה לו, איפוא, כי יצמיח זלזלים? אבן דוממת, האין טוב אשר תהיה מוטלת ערירית במקומה?

הזקנה מעל מלאכת־הסריגה ענתה לה, מבלי שתראה מפינתה, באופן שמוּשה דומה היה לה שוב כי רק את קול עצמה היא שומעת:

– כי נלד את בנינו בעצב, בזאת קוּללנו כולנו, אבל לא מעטות הן אתנו אף אלה, אשר בעצבון גם תגדלנה אותם.

איך יהיה זה לנשי העוני, יושבות המרתפים בּכּרכּים, האנוסות להשכר ללחם, שעם שחר תצאנה לעבודתן?

מי יאכיל את ילדיהן כשירעבו, ישקה אותם אם יצמאו, או ישמור אותם מלהט־שמש, ממטר עז לבל ירטיבם?

הן עזובים הם ללא השגחה, צפויים תמיד לכל פגע, אין שומע לנאקתם ואין עוזר להם ומנחם, ובכל זאת – אם רצון האלוהים הוא – יגדלוּ, ואף גם יהיו לסעד לאמותיהם.

צעירה היא ללא נסיון וגם אין אמונה בלבה, על כן תעגם ותתיאש.

מי זה אמר כי אין עוד תקוה לה, והיא לא תוכל להרפא? האם זה שיכאיב לה לא יוכל לחבוש, ומי שיסר – לא ירחם?. כאשר בא פתאום חליה, כן ירפה ממנה ויעבור והיא תקום להיות אם לילדה וגברת לביתה.

מחוטי הצמר, שהיו אצלה בארגז, נתנה לה כמה פקעות, וגם הביאה את הצנורות הדרושות, ומוּשה, כשהקור גבר ושוב אי אפשר היה לשבת ליד החלון, יכלה להתעסק במלאכת סריגה.

היא עשתה חזיה לנחום, סודר לעצמה, וגם כמה קטעי־אריג אשר מהם, בשעת הצורך, אפשר היה להכין מעיל־תינוקות חם.

הן עכשו כשהנהר נקפא, והדרך מזרצ’יה נתקצרה, יכול היה להזמן פה בכל יום אחד מבני הסביבה ההיא, ואפילו הנפח של החוה בעצמו.

נחוּם, בימים מעוננים, באין עבודה בצלמניה, היה עומד וצופה מתוך עצירת נשימה לעגלות החורף הבאות משם, וידיו פשוטות אז לפניו מתוך אותה הבעת הכמיהה, שבה רגיל היה לקלוט לתוכן את ילדו.

כשדרך החורף נתחלפה, לבסוף, בקיצית, ומן הבתים, שחלונותיהם הכפולים הוצאו, התחיל לבקוע בכי התינוקות בלילות, אמר פעם שיש בדעתו לגשת לכמה שעות לטוֹחנוֹבקה, כדי לקנות שם איזו צרכי צילום, ומוּשה לא התנגדה לכך.

בשעת בוקר מוקדמת עלה לקרון־הנוסעים הטוחנובקאי, והיא, ממקום שבתה, ‘ליותה’ אותו עד לקצה המדרון ו’ירדה' אתו אל המשעול, אשר אותו עברה יום־יום במחשבתה.

היא ‘חצתה’ אתו את שדות־המרעה, ‘עקפה’ את חורשות הגרפית, ו’עברה' באורך רוח את כל היער הזבּליצי עד שהגיעו, לבסוף, לטחנת זרצ’יה, אשר שם יורדים אחדים מן הנוסעים ואחרים באים במקומם, ועד אשר הקרון עמד, יכול היה נחוּם להחליק בשביל היורד אל המפּחה, שם גם ביתו של הנפּח.

עם ערוב־היום באה אליה אטיה באיזו שליחות מזקנתה, והיא התרפקה ארוכות על הילדה זכּת־העינים הזאת, ואחר ישבה הוזה על יד החלון והביטה אל ה’עיגול', אשר יושביו היו חיים כבר את חיי יומם בחוץ.

בעלי־המקשאות הלכו ושבו לבתיהם, כל אחד מתכופף כעץ הנדחף ברוח אל מול ילדיו הבאים לקראתו.

ירוחם בּר הגברתן, שנתאחר הפעם מפני איזו סיבה, היתה הבּעה של כמיהה בידיו, כששלח אותן לקראת תינוקו, ומוּשה, בהתרוממה מעט, ביקשה לראות היאך יקלט זה לתוכן – והנה נראה במדרון נחוּם.

לא היה לה כלל צורך לפנות אליו בשאלות. מהילוכו הכושל ידעה את אשר אתו, מתנועת ההתחמקות שבה עבר את הרחוב, כזו של הנכלמים, או הנרדפים על ידי הצלפת שוט.

השביל, אשר פלשה בהגיגיה אותו וריפדה אותו בנהיתה, גודר בעדה ונחסם.


עתה קדר הבית. חלון הראוה שליד המבוא לא צוחצחו שמשותיו, ועל חדר הצילום היו האנשים פוסעים ועוברים כמו בימי הסגריר, בהיות דלתו מוגפת מבחוץ.

ואמנם מי הוא אשר ינעם לו לבוא ולהתקבל על ידי איש, אשר סבר פניו נזעם, ושהוא דומה כי אחת היא לו אם יספקו או לא יספקו לו עבודה?

יושבי הרחוב הראשי הביא להם שם בן הרוקח מצלמה מעיר המחוז, והם הסתפקו הקיץ בתמונות־החובבים שזה עשה להם, ואשר לצעירי הגננים2, הנה, בשעת העונה, בזמן הובלת הירקות לטוחנובקה, לקחו רבים מהם את בגדי שבתם אתם והצטלמו שם.

בסוף הקיץ, כשבא נחום לחדש את חלון־הראוה, לא נמצא בידו מספר התמונות הדרושות, ובשביל שכר־הדירה, כשהגיע זמן הפרעון, אנוס היה לבקש הלואה ממכיריו ש’ברחוב העליון'. האנשים שם נשאו אמנם את פניו ונתנו לו, אלא שביחד עם זה לא יכלו לכבוש בלבם את רגש התרעומת על אשתו, אשר בּשׁלה הגיע למצבו הרע.

אלה שהוכרחו לעבור יום־יום דרך ה’עיגול', גם נמאס להם לראותה שם תמיד במסגרת החלון, כאשר היא בעיניה האפלות סוקרת אותם כך, כאילו חטא חטאו בזה שרגלים בריאות להם.

ביחוד מרגיז היה זה בשעת שמחות־המשפחה, כאשר לתוך הקהל החוגג, שטוף הגיל, נתקעו פתאום הפנים שלה, החשוכים והאבלים. כעין כתם כהה היה זה על רקע חייהם הבהיר.

האלמנה מיכלין, אשה נשואת פנים, והיא אחת מאלה אשר אצלה לקח לפעמים נחום מעט כסף בהלואה, נכנסה פעם באמתלה אל הצלמניה, וברגע שנחום היה עסוק ליד מכונת הצילום, באה אל החדר הפנימי ושאלה את האשה החולה קצרות, בלי כל הקדמה, למה היא שוכבת כך מבלי לבקש כל תרופה ומרפּא, ומחשיכה כן את חיי בעלה.

מוּשה, הוצפו פניה דם והיא עשתה תנועה של החיה בּסוּגר כאשר הסובבים אותה עומדים להתעלל בה.

לבכות אילו יכלה, היה זה בודאי מקל לה, אבל היא – מאז לוּקח ממנה ילדה, קפאו בקרבה הדמעות ונעצרו, עד כי ראתה לפעמים את עצמה ככלי הפוך זה, אשר מרוב היותו מלא וממוּלא אין הנוזלים יוצאים ממנו.


ואולם פעם היה זה אשר הסאה, שהיתה מלאה כבר – הוּגדשה.

ביום קיץ קרה הדבר, כאשר נחום, לשם גבית איזה חוב, יצא אל ‘הרחוב העליון’, והיא ממקום שבתה, כמו תמיד, ליותה אותו במבטה.

היא הביטה אחריו עד אשר עלה במדרון ובא אל רחבת השיטות, אשר שם נמצא הרחוב, ועד אשר הוא שהה שם, הסתכלה בקרונות הירקות שהתנהלו במעלה־הדרך, והנה נשמע פתאום קול נפץ מאחריה, וכשהפנתה את ראשה, ראתה חוט של עשן מתפתל ויוצא מן המטבח ולבה עמד מדפוק.

במבט חטוף אחד הקיפה את זוית ה’עיגול' שבקרבתה. במרפסת בית האכסניה נמצאו כמה אנשים, והיא יכלה לקרוא להם, אבל הן הבית פה היתה דלתו נעולה, והמפתח – בידי נחום. ואז, בתנועה אשר היא עצמה לא הבינה אחר כך כיצד ביצעה אותה, ירדה מעל המטה, ובזחילה, כבעלי־החיים ההולכים על גחונם, הגיעה עד למבוא המטבח אשר בו הדלת האחורנית, הנה לא קרה פה שום דבר. איזו קיסמים שנשארו בכירה התלקחו בתוך הרמץ מאליהם, ומאחר שהארובה היתה סתומה, נמשך העשן אל החדר.

עתה שבה רוחה אליה, והיא ראתה והנה רבוצה היא כחיה, על ארבע, והסחי היה מסביב לה: קליפות בצל ושום, ושכבת אֵפר עם מי שופכין בתוך העביט. וממעל נתלו קורי העכביש על הכתלים אשר לא סוידו במשך כל השנים.

ופתאום הבהירה כנגדה מבין כל אלה רצועת תכלת בתוך האשנב העליון, קטע קטן משמי המרומים אשר היא, מפני גיבובי הבנינים שמאחורי חלונה, לא ראתה אותם, ואשר מהם – הורתה אותה לפנים חיה־רישה – ישקיף אלינו האלוהים, והיא בזקפה את עיניה שאלה:

‘עד אנה עוד?’

‘עד אנה תשימני כעפר לשפל וכתולעת למאוס.’ – קראה. ופיסת הזוהר מנגדה נתעמעמה וכוסתה בערפל. ואז לקחה מהאצטבה הקרובה מטפחת וכבשה בה את פניה, כי באו לה הדמעות.


בהיות בנימין בן ארבע שנים, עברו בני משפחת הנפּח מזרצ’יה אל העירה הקרובה, ואותו, את חניכם, לקחו אתם.

זיזי היא שהוסיפה לתת את דמי כלכלתו, וההשגחה עליו נמסרה לאמה בעיר. ואולם האשה המזדקנת, אם מפני ריחוק המקום, או מחוסר פנאי, לא הרבתה לבקר אצלו, ובכך נפתח פתח בקיר שבינו ובין הוריו.

אחד מגנני ה’עיגול', שירד בקרונו לטוחנובקה, ראה שם נער זר על יד המפחה, והוא הבין כי חניכו של הנפּח הוא. והניה לוין מחנות המנופקטורה, שנזדמנה אף היא שם, הכירה אותו על פי שערו המסולסל, כזה של נחום, והיא, האשה דקת הרגש, נח אור של חנינה על פניה כשסיפרה היאך עמד שם במכנסי המוּלט הקצרים שלו ונשך לתומו מן התפוח שבידו.

ביום שני בשבת אחד יצא נחום ללכת לטוֹחנובקה מבלי לבקש עוד שום אמתלה לכך. בשעה מוקדמת בבוקר הלך, ועם ערב שב, והוא אז מחודש. מבטו הכבוי שב והתלקח בו קו האור, והוא בקע והגיה שוב את החשכה מסביב.

אמנם, רק שעה קלה ניתן לו לראות את הנער, בגנבה, אבל בימי השוק – נאמר לו – אם יבוא בעת שרבה ליד המפּחה הצפיפות, יוכל להשתהות יותר.

והנה בכל יום שלישי, שהוא בטוחנובקה יום השוק, היה יוצא מעתה עם כל התגרים בבוקר, ולערב שב, ואין בידו אז כל צרור או אמתחת, אלא שנראה היה בכל זאת כאיש הנושא עומס של טוּב רב.

בתחלת הקיץ, כשהאשה האדמונית יצאה לחות זרצ’יה, עשתה הדודה יוכבד בחכמתה, שהילד יובא לכמה ימים לביתה.

מבקשת היתה כאילו לתפור בשבילו איזו חלוקי קיץ, ואחרי אשר היא, ברגליה החלשות, לא יכלה ללכת אליו למדוד, הוּרשה הוא לבוא לזמן התפירה לביתה.

היא הוציאה ממגרת הקוֹמוֹדה את האריגים, ולקרוביה בכמילובקה שלחה להודיע שיבואו לקחת לכמה שעות את הנער.

איש מהימן צריך לקחת אותו בצהרים, ולמחר בבוקר להשיבו, ויסע הוא, לשם זהירות, לא דרך זרצ’יה, כי אם בשבילים ההרריים, דרך יערות קוּכטיץ.

פּתק מן השמים לוּ נפל, לא היה עושה פה בבית רושם גדול כל כך.

מוּשה, מששמעה זאת, עשתה תנועה בגופה כדי להתרומם ולקום, אבל מאחר שרגליה נשארו כבולות, התישבה ישיבה מאוּששת במטה ונתנה מפּה את הוראותיה.

את נחום שלחה לאחד מבעלי הקרונות, שידעוהו כבר־דעת ומהיר בשליחותו, ואת זוסיה ביקשה להקריב אליה את ארגז המוֹהר.

עוד היו שמורים פה, בין יתר הדברים, כמה חפצי ערך, ואת אלה נשאה הזקנה הנבונה לבית־המלוה, קנתה בדרך חזירתה צרכי אוכל בחנות־המכולת הגדולה, ואחר עמדה עוד לנער בחוץ את המפות עם הצפיות, שהיו מונחות, כרגיל, בארון.

כשהיום ערב, יצא נחום אל השביל המוביל ליערות קוּכטיץ, ומוּשה, במפתח־החלון, נראתה כממלאה אותו כולו. אפילו בעלת האכסניה, ליפּשה, הביטה מעל המרפסת שלה לעבר המדרון, ובפניה, ביחד עם הסקרנות, נצנץ מה הדומה לרחשי כבוד. והנה נראה האיש בבואו, והוא פותח את הקרון שלו במפולש, למען יראה עוד מרחוק בריקותו.

עצת הדודה סוּכּלה. הנער לוקח ממנה עוד לפני שבא השליח.


ליום הולדתה השנים־עשר של אטיה, נכדת ההוּמנים, בא מעיר־הפלך אביה שמואל־אליה, הצלם, וביום־השבת הלך עם בני־הבית לבקר אצל נחום, חברו לשעבר.

איש מדות היה, טוב עינים וצנוע בהליכותיו. אף הוא, כהוריו, לא הרגיש במוּמה של מוּשה, ושוֹחח אתה כעם אחד מן המסובים אל השולחן.

את בתו אהב ענוגות, החליק חרש את צמתה, שעבתה פה במשך הזמן, והושיט לה פעם בפעם אחדות מן הסוכריות החביבות עליה, שהביאן בשבילה במיוחד מן הכרך, ואשר היא, מתוך תנועת שובבות, כיבדה בהן את כל האחרים, והאויר פה נתמלא עד מהרה ריח חמצמץ וצלילי־צחוק. עם נחום דיבר האורח רק על עסקי צילום, סיפּר לו על כל החידושים שנתחדשו במקצוע זה, והלך אתו לראות את חדרי העבודה.

מפני שהצלמניה שלו בכרך נשארה ללא השגחה, אנוס היה לחזור ביום המחרת, והוא אפילו לברך את ידידו בברכת־הפרידה לא הספיק, אולם בדרכו לתחנת־הרכבת, בעברו את עיר מולדתו של זה, התעכב שם כדי לברר את ענין ילדו.

בעזרתו של מכיר אחד הגיע לחות זרצ’יה, הזמין לשם גם את האשה ‘האדמונית’ עם בעלה, ודיבר אתם קשות.

עוד לא נשמע כזאת אשר זכות ההורים על ילדם תפקע רק מפני שהם נתיסרו בעוני ובמחלות.

הנער זקוק לטיפול ולחינוך – אומרים הם – ובכן מציע הוא שימסרו אותו לידיו. תחת השגחתו, בביתו, יתחנך, והוא גם ילמדו, בבוא העת, את אומנות הצלמים.

זיזי, לתמהונם של קרוביה עצמם, לא התנגדה. היא דרשה רק אשר הורי הילד לא יראוהו בטרם שיסלקו את כל המגיע לה, ועם גמר המשא ומתן גם הגישה לאיש חשבון מפורט מכל מה שהוציאה במשך כל השנים.

רשימה ארוכה היתה זאת, אשר השנים, נחום ומוּשה, כשזו הגיעה לידם, עיינו בה מתוך רגש של חנינה ופחד כאחת.

נרגשים היו משמות הבגדים של ילדים: ‘גרבים’, ‘חולצות מלחים’, ‘נעלי־שרוך’, ונבהלים – מעוצם החוב.

על שאלת ידידם, אם לרצון הוא להם עצם הענין – מה יכלו להשיב?

יום אחד לפני צאת הנער לדרכו, ירד נחום בהשכמת הבוקר לטוֹחנוֹבקה, ושב הוא בחשכת הלילה, כאשר לא יכול עוד שום איש לראותו פה – ואחרי כל אלה עמד להכניס תיקונים בצלמניה, כדי להגדיל על ידי כך את רוחיו.

הן עם כל פרוטה שינכה מן החוב, כלום אין הוא מסלק, כביכול, גם אבן מן החומה, אשר הוקמה בינו ובין ילדו?

הוא קבע שלט חדש ממעל לפתח המבוא, צחצח את חלון־הראוה, ובפתקה שהדביק פה הודיע על הוזלת המחיר של תמונות משפחה.

בו בזמן גם הביא מעיר־המחוז כרטיסי־דואר אשר נתפרסמו תיכף בין בני הנוער המקומי.

גלויות עם ציורים סמליים היו אלה, כמו: מאזנים שעל כפותיהם ישקל לב אדם בכסף, או נשים אשר חץ של אלהי האהבה פגע בהן – מיני אגרות, אשר נערות מאוכזבות או חולות אהבה יכלו לשלחן על פי הכתובת הרצויה מבלי להוסיף כל באור בכתב.

אז למד נחום גם את מעשה ציור השלטים, וראה ברכה גם בזה.

כל שלט שבא לידו, נתחדשה צורתו, ובעליו – נתבלט שמו ושם עסקו בבהירות כזו, עד כי האחרים, כדי שלא להשאר בין הנעלמים, הוכרחו לחדש גם את שלטיהם הם – וחצר הצלמניה נתמלאה מלוחות עץ אלה עד אפס מקום.

בחוץ, על יד הפתח האחורני, עשה האיש בימות הקיץ את מלאכתו, זימר בינו לבין עצמו איזה זמר, למען תרגיש בו מוּשה, ומשח במכחולו את ריבועי העץ, שעמדו בשורה ליד הקיר.

צרצרים צרצרו בתוך עשב הבר המגוּדל שמסביב, ומלמטה, מן המדרון, עלתה שירת הנערות המנכשות בערוגות, ממוזגת בריח של ירק גן. נחום, כדי להחליף כוח, הצית לו סיגרה, עמד והביט אל ‘גבעת החורשות’ אשר מנגד, וראה אי־שם הרחק בחביוני העתיד את עצמו יושב ביחד עם בנימין בתוך הצלמניה, ומוּשה, בפנים קורנים, ניבטת אליהם מן החדר הפנימי – שלמה בגופה.

הן שום רופא לא אמר כי חשֹוּכת מרפּא היא ללא תקוה.

אם שניהם יחד יעבדו, הוא עם בנו, יוכלו אולי להביאה פעם לאחד מאותם מקומות־המרפא, אשר שמע אומרים עליהם כי החולה המוּבא אליהם באלונקה ישוב ללכת משם ברגליו.

בתוך הארון שבפינת החדר יחד לו מגרה, ובה שֹם כל מטבע של חסכון, כגדולה כקטנה, וכשאֵלה נצטרפו לאיזה סכום, שלח אותו לנוֹשיו, סילק אבן מתוך החומה – והריוח הלך כן וגדל.

בימי שבתו בעיר־המחוז לימדו פעם מכיר אחד להתקין מסגרות מקרטון. והנה עכשיו, כשבא הסתו, והעבודה בבית ובחצר נתמעטה, התחיל להתעסק במלאכת־כפים זו.

מנייר עבה ומדבק הכין את הריבועים, משחם בצבע ובלכּה, ושלח אותם לעיר־הפלך למכירה.

הנה־כי־כן היה יום העבודה שלו מלא, והחדר הפנימי – ביחוד בימי החורף – קיבל את הצורה של בית־המלאכה עם כל הערבּוביה וחדות־העבודה שיש בו בזה.

מסגרות האפירו כאשנבים ריקים בכל פינה. בפי התנור המה סיר הדבק בתוך להבות־אש, ונחום, ליד השולחן גזר במספרים את לוחות הקרטון מתוך יגיעה שיש בה משמחת היצירה.

אטיה, נכדת ההוּמנים, באה לפעמים בצהרי היום והכניסה הנה נשיבה מרעננת בנפנוף מעילה הכרכי, זה אשר העלה את זכר בית־אביה על הלב.

עוד נשתמר תום הילדוּת בפניה, אבל עיניה היה בהן כבר מן הבושה הכבושה של הבוגרים, ומוּשה, הציף גל של עדנה את לבה כאשר זו העבירה דרך ליטוף את ידה על חולצת־הצמר שסרגה בשביל בנה, או שהסירה מעליה איזו בליטה יוצאת דופן העשויה להציק אחר כך לנער.

לעת המלא לה שנתה השמונה־עשרה נסעה לעיר הפלך, לאביה, שהתה שם כמה שבועות, וכשחזרה והופיעה שוב לפני השנים, היה זה כאילו הורם מסך מעל פני בנם.

היא לא הרבתה לספר, ורק העבירה לפניהם קבוצה מתמונותיו, וכמו פרשה כן לפרטיה את פרשת חייו. קטעי־הרקע, לאחר שהוארו בהערות־האגב שלה, הפכו להיות סביבה חיה, שבה נראה הנער פעם על לימודיו בחדרו, ופעם ליד השולחן באולם האכילה, או בשעת עבודתו, בתוך הצלמניה, והוא מזורז תמיד ועֵר, ומלובש בבגדיו הכרכיים, אשר יוסיפו לו לוית חשיבות.

בן ארבע־עשרה היה, ובשנתו השש־עשרה עתיד היה להיות, כהבטחת מחנכו, מושלם באומנותו – ולעת הזאת קיוה נחום להסיר גם את הנדבכים האחרונים מן הקיר החוצץ ביניהם. הוא רק אימץ יותר, לשם כך, את שריריו והאריך את יום־העבודה, על ידי זה שאֵחר לשבת בלילות והשכים בבוקר לקום.

מרוכז היה עתה וממעט, ככל העמלים מאומצי־הכוח, בדיבור, וגופו נוטה בלכתו משהו לפניו, כזה של המטפסים ועולים למרומי הר. הרגיש מתוך כך, כרוב המעפילים, פיק ברכים וסיבוב ראש, וכמו אלה, בשעה שהם קרובים כבר אל המטרה, לא נתן דעתו לכך.

באחד מן הימים שבראשית קיץ – יום שהיה זכור אחר כך לרבים – היה נחום כבד מאד בעבודה.

בתחילת הבוקר נקרא לאחת החווֹת לצלם שם איזו בנינים, אחר היה עליו לארוז מסגרות, כדי לשלחן לתחנת־הרכבת, וכבר היה בעל־העגלה עומד ומחכה לו, והנה הגיעה מבוריסקובה הסמוכה עגלה עם שלטים לצביעה.

שורה שלמה של חנויות התפרקה משלטיה ונשארה עומדת שם כקבוצת אנשים נטולי שם בככר־השוק – והוא ניגש, איפוא, תיכף אל העבודה, צבט לו פרוסה מן הלחם שמצא על אדן החלון, ועמד לסדר, תוך כדי לעיסה, את לוחות העץ, ואת הנער מחנות־הצבעים, שנזדמן פה, ביקש להביא לו שמן, וגם הושיט לו את הפּך, והנה נשמט זה מידו, והוא עצמו צנח לאטו ליד הקיר, ומפני שהוא היה עוד מתחיך, ופניו היה להם הסבר הרגיל של דרישת טוב, חשב הנער כי אך משטה הוא בו ודחפו קלות בידו. ראהו שהוא משתטח על הארץ כאילו מבקש היה לשכב בנוחות, ואז התפרץ אל הצלמניה, הציץ מבעד לפתח לזה שנעשה באותו רגע בחדר הפנימי – ורץ מהר, בקול צעקה, החוצה.


כתמוה יראה זה, אשר בהיות השואה, פעמים שיעקר דוקא האדיר באילנות, בו בזמן שהציץ הדל, העומד על ידו, אפילו לא יפגע. שבע יזעזע ויטלטל אותו הרוח, וכשוך הסער יראוהו והנה הוא עומד מעורה ושלם במקומו.

האשה חולת־הרגלים, כשהאנשים ראוה ביום המחרת במקומה הקבוע, ליד החלון – תקפם אותו מין תמהון, שנצטרפה לו גם הרגשה של קורת רוח, כי הלא ביחד עם החרדה אמש במותו הפתאומי של האיש, חשו רבים מהם גם כעין נקיפת לב.

חלל כי נמצא לפנים בסמוך לאיזו עיר, ועמדו טובי המקום ההוא והביאו קרבן לכיפּוּר העווֹן.

רק הלך זר היה זה, איזה עובר־אורח, שלא ראוהו ולא ידעוהו ובכל זאת רחצו את ידיהם לאות נקיון לאמר: ידינו לא שפכו את הדם הזה. ופה הלא היה זה מכיר ומוֹדע אשר התהלך במשך שנים שחוֹח ונדכה. ואיש לא בא לסעדו, או לא גם לעודד אותו באיזו מלים.

על חלונו של החדר הפנימי אי אפשר היה אפילו להביט. ממנו סלדה העין כמו מהפצע שהוסרה מעליו התחבושת. והבית, בסיוט הלילה אחר כך, הבהב רופף ומעורער, כאילו ניטל מתחתיו היסוד.

והנה קמו למחרת וראוהו שהוא עומד נכון במקומו. העשן עולה מארובתו והחלבן מוזג שם את חלבו, ובחדרים פנימה מתהלך הבן וממשיך את אריגת ההוי מאותו המקום, אשר החוט נקרע בו אמש ונפסק.

‘כנר שנקבע בזמנו במקום זה שנכבה’ – הגדירה זאת הזקנה ההוּמנית רבת התבונה.


בנם של ההוּמנים, שמואל־אליה, הוא שבא לסדר פה עם גמר ימי ‘השבעה’ את הענינים.

הוא עשה את החשבון האחרון עם אדוני זרצ’יה, סילק את כל יתר החובות, ואחרי אשר פינה עוד את הבית מכל השלטים עם המסגרות, יצא והלך מתוך הבטחון המלא שחניכו ימצא את פרנסתו מאומנות הצילום בלבד.

ואמנם הצלמניה, אך נראו בחלונה תמונות העלם, נפתחה דלתה לרוחה.

בנות הרוקח רעוֹת המראה הן שהצטלמו פה הראשונות, והנה ראו, לתמהון עצמן, כי בתמונות נתוספה להן ארשת חן. אז באו גם האחרים מ’הרחוב העליון' להצטלם, וגם אלה נתגלו בהם קוי יופי, שהיו סמויים עד עתה מעין הרואים.

כי העלם, באיזה כשרון מיוחד, ידע לדלות מכל אחד את הטוב והנעלה שבו – כל ניצוץ של עדינות ונדיבות, או רוך.

הנערות ‘הבלתי מזהירות’, משראו את עצמן באור חדש זה, נתמלא לבן רחשי עצב – מין המית רחמים לעצמן, כזו אשר תהיה למקופחים או לאלה שהעריכו אותם הערכה לא נכונה.

וכן היה זה גם לכל האחרים. ההכרה בערך עצמם נתעמקה בהם, והם נעשו זקופים יותר והוגים כבוד יותר גם לעצמם וגם להאחרים, וכך הנה נמצא כי העלם, על ידי הבּטה זו שהביט בהם מבעד לשפופרתו, רומם אותם ואת האוירה כולה עשה לנאצלה יותר, רוחנית יותר.

ואולם הפליא הוא לעשות ביחוד כשבא לצלם את אמו. בה חשף וגילה את כל הגנוז, מיצה את גולה, והראה אותה כן לה לעצמה.

את כל ענוּתה, אהבתה הכאובה, חרדת לבה ודאבון לבה, אנחותיה שלא באו, בכיה העצור עם אמהותה המקופחת – את כל אלה שאב בצורת קרני אור והקרין בהן כל קמט, כל חריץ בפניה, אלה אשר נבלו ללא עת.

כאשר הגיש לה את התמונה הזאת, סקרה אותה באין אומר ובכתה אותו הבכי שהיה עצור בקרבה, ואז בא והניח עליה את ידיו שופעות הנחמה, ידים של בן נידח, אשר שב לחיק הורתו.

בעת ההיא כבר הושבו הנה מבית המלוה כל החפצים העבוטים, וגם זוסיה, אשר פוטרה בימי הרעה, חזרה, והבית שֹררו נקיון וסדר.

ביחד עם איזו רהיטים בשביל חדר ההמתנה הביא העלם מעיר־הפלך גם כורסה בשביל אמו, מין כסא־גלגלים, אשר בו, על ידי תנועה שעשתה במרפקיה, יכלה לעבור ממקום למקום.

וכך הנה, כל מה שהיה רחוק ונבצר ממנה במגע, נתקרב עתה.

לאטה, בזהירות, התהלכה בכרעי מתכת אלה, מתוך חדות התהיה של התינוק, אשר בא עם ‘ניתוק כבליו’ לצעוד את צעדיו הראשונים.

היא הביאה לה בעצמה את אָכלה מן המטבח, הגיעה עד לחלון הצלמניה והציצה מפּה לחורשת הארנים, אשר עד עתה רק שמעה את אושתה, ובאה עד לפתח המבוא ועשתה עם זוסיה בעבודות המטבח. קלפה בידיה הנחלשות, אלה שהיו כמנודות כל הימים, את הסלק והלפת, או שקיצצה פה בעריבה עלי־חמציץ, להד קול הקופיצים העונים לה מפתחי הבתים האחרים, בעת אשר נשים טרודות, מבעד לזהרי השמש, הרכינו לה בראשן מתוך סבר טוב.

בחולשת לבה שגברה הלכו פניה והחוירו, ושערה המלבין הבהיר על קדקדה בנוגה כסף, אשר מרחוק נראה לעוברים ולשבים כהלה – זו אשר האנשים מתחילים לראות במשך הזמן על ראשי המעוּנים במקום עטרות הקוצים אשר הם עצמם קשרון להם.

כדי שלא תבוא לידי עייפות, אסרו עליה את ‘ההליכה’ בכסא בכוחות עצמה, ובנה הוא אשר הסיע אותה ממקום למקום, או, בשעה שהיה עסוק בעבודתו, באה במקומו אטיה, נכדת ההוּמנים, ועשתה היא זאת באותה הזריזות ובאותה תנועת הרוך, עד כי המוּסעת פעמים שלא יכלה להבחין מי משניהם הוא הצועד שם מאחרי מסעד כסאה.

והזקנה ההוּמנית, אשר לפי המבט המיוחד שזו משהה על השנים הבינה כי רוצה היתה לראותם קשורים בקשר של קימא – פתחה היא הראשונה בדברים על כך, כי אף על פי שנכדתה גדולה היתה מהעלם בשנים, קטנה תחת זאת ממנו בקומתה, ונזקקה תמיד לעזרתו, בשעה שבאה לבצע דבר הדורש כוח גופני, או כשרון־המעשה.

וכך הנה זכתה עוד האשה לשבת במחיצתם של בני הזוג, וליהנות עם שקיעת־יומה מן הזיו אשר מסביבה.

בכסאה הנוח ישבה, על הרוב, והיתה מרבה להגות, כמו שזה רגיל בשעות דמדומים כאלה, בימי ילדותה, שהיו זרועים אף הם באור של חסד אחרון זה.

היא זכרה את בובותיה הישנות אשר המתיקו לה לפנים את שעות בדידותה, את המטבח עם חיה־רישה זכּת העינים, האמהית ואת האגוֹזוֹת בחצר, שסככו עליה מגשם ומשמש, ואשר תחתיהן למדה פעם לבקש בצל נקודות של אור.

נתונה במצב של דמדום בין חלום והקיץ, הבהב לפניה לפעמים גם בשביל הצר עם שתי המשֹוכות הנזעמות שבגן־השכן, והיא ידעה אז כי דרך חייה היא המראה לה פה, זו שכל כך רבו בה הקוצים והעקצים, אבל היא, כמו לפנים, בהיות נחום אתה, התאמצה להביט לפניה, הלאה שם – אל הורדים.


  1. במקור נכתב: “והנה, כשסל הכבסים נתמלא, אמרה האם הוכנסו, איפוא, אל המטבח הכלים הדרושים, ואחרי אשר מי־האפר הותקנו, באה אמנם האשה וישבה אל גיגית הכובסים החורגת כי עליהן לגשת בעצמן אל העבודה.” צ"ל כפי שתוקן הסדר הנכון של הפסקה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. “הגנבים” במקור המודפס, צ"ל הגננים – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות