רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

רבת־חן, אבל עצובת־רוח היתה בעיר־מולדתה של חנה האשה פראדל, אשר גולה הֵמַר לה והיא נאבקה אתו קשות במשך שנים.

מבנות הטובים היתה במקום, ולה בית־מידות בסימטת הקהל, שירשה אותו מהוריה, כי אלה מתו עליה בילדותה, וקרוביה, שבביתם גדלה, הם שמצאו לה, בבוא העת, את בן־זוגה – בחור משכיל מהעיירה הסמוכה ובר־אבהן גם הוא. ונקשרו השנים בחגיגת התנאים והשלשת הנדוניה, ואחרי החתונה באו לשבת בבית הגדול אשר בתוך סימטת הקהל.

מעיר־הפלך הובאו להם אז כמה רהיטי־פאר, והאשה את בגדיה עשתה גם כן בנוסח בני הכרכים, והתהלכה באלה בתוך החדרים המרווחים, אשר נקיון וסדר שררו בהם ודממת־קפאון.

וילאות־התחרים השרו פה אור חיור, הדומה לבבואת שלג, וכלי־הכסף בארון הפיקו אף הם נוגה לבנבן, צונן, והאשה, בהציצה פעם בפעם אל הסימטה, שהיתה מושחרת מעוני, אבל קורנת משמחת־חיים, נראתה כמתחממת.

בית־הספר לילדי העניים נוסד אז במקום, והתנדב בעלה – אברהם־נוח היה שמו – ללמד שם את תורת החשבון. חוץ מזה היו לו עוד עסקיו, עסקי המסחר, שבהם התחיל לעשות בעת ההיא, והוציא את רוב שעות יומו על קניות ומכירות. ובבואו הביתה, אל הארוחה, ועיין אז בעתון או באחד הספרים, דבר שהשקט יפה לו. ולא נשמע פה אלא קול צלצולם של כלי הפרז’ט והקוּניה בשעת האכילה. ואחרי כן נוּערה ברוב זהירות המפה והאשה הסתלקה הצדה, למלאכת־ידה, או שהיא, עם פנות היום, יצאה אל הספסל שעל יד הבית, וישבה פה, במטפחת הקשורה בכשרות לראשה, עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החדוה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה, ואילו הרבנית, אשת התבונה, אמרה:

– ‘ריקה’ היא עדיין, על כן תעגם, ‘תמלאנה’ ידיה וירוַח לה.


ומן הנמנע הוא שלא להזכיר פה את האלמנה שרה־לאה ובנה חיים־רפאל, אשר ישבו אף הם בסימטה הזאת, וגן־הירקות שלהם גובל בחצר בית פראדל.

גם הם בית מרוּוח היה להם, עם חצר דשואה, שבה גדל בקיץ המון פרחי־בר. ואשר פראדל, בילדותה, באה תכופות לשחק בה.

שרה־לאה טובת־המזג האכילה אותה אז עוגות־סוכר עם מרקחת דובדבנים והתרפקה עליה ברוֹך, מתוך געגועי־עצב, כי היא עצמה לא נתברכה בבת. וגם חיים־רפאל בנה, בר־מצוה כבר אז, נטפל לה, לילדה, בשעות הפנויות מלימודים, ניענע אותה בנדנדה שבקצה הגן, או שהסיע לה את קרון־הבובות שהובא לה מן הכרך. סיבב בו לשם כך אחד הברגים ושלחו על פני השביל המרוצף, בעוד אשר הם, ידה הקטנה בכף ידו, רצים אחריו מתוך צחוק צוהל ועליז כל כך, עד שאפילו האם, שרה־לאה, שכחה רגע למראיהם את יגון אלמנותה וצחקה יחד אתם.

והנה עברו השנים, והילדה, אשר במות הוריה באה לשבת בבית הקרובים, היתה לנערה, יצאה עם ליבּקה, בת דודה איסר לוין, ועם ריזל, בת דודתה חנה, והתלבשה כמוהן בשמלות חצאיות וחולצות־טריקו. וחיים־רפאל נתבגר אף הוא וגבה בקומתו, וכבר היה נושא ונותן עם סרסורים ובעלי־אחוזות, כי כאביו, ירוחם־דויד, נסק אף הוא במסחר התבואות.

את פראדל ראה רק לעתים רחוקות – בככר השוק או ליד שדירת התרזות, והיה מרכין לה אז בראשו מתוך נימוס, ואולם בעת אשר הוא עלה מתוך כך אודם של התרגשות בלחייו, נשארו פניה שלה אטומים וקרים.

וחבריו, אשר ראו ללבו, הפליגו אתו לפעמים, בשבתות הקיץ, עד לשדות התבואות של הגרפית, אשר שם – ידעו – מטיילת בשעות אלה הנערה. אבל זו, כשהם נזדמנו לפניה באחד השבילים, ריפרפה ועברה עליהם כלא רואה; ומריח בשמיה, מעורב בזה של הקמה, בא אז העלם רק לידי סחרחורת. והוא גמר לבסוף בלבו, אשר לא יוסיף לצאת עוד בכלל אל מחוץ לעיירה. וגם מחבריו, אשר ראוהו בחולשת דעתו, התרחק, והיה מתחבר יותר עם הסרסורים והתגרים באי־השוק. ומהם למד לדבר בלשון שנונה ומתוך התבדחות – דבר אשר אניני־הדעת עושים, על פי רוב, כדי לחפות על יסורי־לב – ובשבתות, בשעת קריאת התורה בבית־התפילה, נהג הוא לרדת אליהם, אל מאחורי הבימה, לשם שיחה. ואמו, כשראתה מאשנבה היאך הוא עומד שם מעורטל ומעוט־דמות בין בני גילו, שהם מעוטפי טליתות ברובם, בכה לבה בקרבה.


הישיש שמואל־מאיר, הוא ידידם הותיק של בני בית האלמנה, נוהג היה במשך שנים לבוא הנה במוצאי־השבתות למשתה התה.

לשעבר, בעוד ירוחם־דויד חי, שרתה פה בערבים אלה הנעימות של חיי רוָחה עם אותה רוח מיוחדת, שבה מעורבים יחד קודש וחול.

האנשים עוד לבושים היו בבגדי שבתם, אבל על השולחן העלה כבר את הבלו המיחם הרותח, ובעל־הבית עם אורחו, על כוסות תה, שיחקו על טבלת־המשבצות, הקבועה פה באמצע, במשחק השחמט. התנצחו בנחת, ללא געש מלחמה, בהחליפם מתוך כך ביניהם איזו אמרות חכמים או דברי בדיחה, בעוד אשר שרה־לאה, במחרוזות הפנינים על צוארה, טיפלה במטבח בתבשילי ה’מלוה מלכה', או שהיא, מתוך צלצול כספי המרחיב את הדעת, סידרה במזנון המזוגג את גביעי היין של השבת.

עכשיו היה עצב בבית.

פניניה של שרה־לאה טמונים היו בתוך ארגזו של המלוה, והמזנון, בלי הברק של כלי־הכסף, עמד קודר ואפל, ורק ידידותו של הזקן שמואל־מאיר לא הועם זיוה. והוא, את התה הקלוש שהוגש לו בחש ארוכות, כאילו היה ממותק כמו לפנים ביד רחבה, שאל מתוך כך את חיים־רפאל למצב עסקיו ויעץ לו – הוא, רב־הנסיון, אשר טעם נבונים לו – כמה עצות, ואחר, כדי לבדח את דעת השנים, סח להם על כל מה שראה ושמע במשך השבוע. והם, מתוך רחשי כבוד, הקשיבו לו היטב, וגם נענו לפעמים בכמה מלים, אם כי דעתם, ניכר היה מסבר פניהם, שהיא מופלגת ורחוקה מכל אלה.

והנה פעם, אחרי מסיבת־תה כזאת, אשר יותר משיחם של השנים שמע בה הזקן את המית לבם, נכנס ובא לחנותו של איסר לוין, אשר אצלו נתגדלה פראדל, והציע לפניו את ההצעה, אשר לו לעצמו נראתה כמתקבלת על הדעת.

הן המדובר, חיים־רפאל, כלי נאה היה, והמשפחות משני הצדדים הוגנות זו לזו ביחוסן – משל לענבי הגפן בענבי הגפן.

אבל החנוני הגא השיב על כך לאו נמרץ כל כך, עד כי הזקן נרתע, כאילו פגעה בו אבן, יצא והלך בלי אמירת שלום, והוא את העלבון הזה נשא אחר כך בלבו במשך זמן רב.

לא כן שרה־לאה, אשר בהגיע אליה שמע הדבר לא הראתה כל סימני רוגז, הוסיפה לדבר עם בני משפחת לוין מתוך סבר טוב, כרגיל, וגם לפראדל, כשהיא באה לשבת שוב בשכנותה, האירה פנים – אף כי זו נראתה דוקא כמתנכרת – והיתה מביאה לה פעם בפעם מיני־מאפה ומרקחת ממעשי ידיה. והשכנות, אשר ראו אותה בכך, תמהו בלבן על טוּב מזגה, ומהן שאמרו כי אמנם קרואה היא על שמותיהן של שתי אמהות, אבל לפי מעשיה שקולה היא כנגד כל הארבע.

בשנה השלישית אחרי חתונתה ילדה פראדל בן, והבית הקודר, שהיה שרוי תמיד כמו בצל של עננה, הוטלה בו צהלה.

הדודה חנה סגרה את חנות־הגלנטריה שלה ובאה וחגרה את סינרה של פראדל, ועד מהרה התפשט פה ריח של אבקת קנמון ודבש חם.

על החבל, בחצר, נגלו לעין כל לבני התינוק, אשר טופחו במשך זמן רב בסתר, באין רואים, ועם שעת־ערב נשמע פה רנן ה’קריאת־שמע' של ילדי ה’חדרים', אשר מירל, בת־זקוניה של הדודה – תינוקת עדיין אף היא – חלקה להם, בחיוך של בושה, מיני־מתיקה.

רגע גדול היה זה כאשר הילד, בשעת טקס הברית, נקרא עליו שם אבי אמו, ברוך־ליב, הוא שעל אומץ לבו קראו לו ‘הגיבור’ ואשר הלך מפה בדמי ימיו, בלא עת.

כאשר לבכיו של התינוק נצטרף זה של פראדל הנחלשת, הציץ אליה אברהם־נוח בעינים לחות מחנינה וחרדת לב, והרבנית, שהיתה פה אף היא בין הקרואים, אמרה אז כי הנה נמלא הפגם, והקשר בין השנַים יהיה מעתה יציב.

עתה באו הימים, שהם כימי חול־המועד למי שנולד לו בן בכור.

מעל השולחן טרם הוסרה ‘מפת־הכיבוד’, וקרובים ומכרים מבאי־חוץ כובדו פה ביינות ומיני־מתיקה, ובתוך כך התחילו ההכנות ל’פדיון הבן'.

בני משפחת לוין נהגו לערוך טקס זה על משתה וקרואים, ובכן הורדו מעל המדפים במטבח סירי־הבישול הגדולים, ומהעיר הסמוכה הובאה הנה האשה טוֹיבּה, שהיא טבחה מובהקת – והנה חלה הילד.

עוד בערב נשמע שם, במטבח, קול שאון של תכונה ובבוקר נראה כבר אברהם־נוח כשהוא רץ בערדלים על רגליו היחפות אל הרופא, ואחר כך נשמע בחדרים קול בכי, והבית ירד ונפרשֹ עליו שוב הצל.

תינוק שלא הוציא חדשו הלא אין נוהגים בו מנהג אבלוּת – והחדרים נוּקו איפוא פה על כל כליהם. נערת־הבית הורידה לעניי הגיא כל מיני הטיגון והמאפה, ששוב לא היה צורך בהם, ואברהם־נוח התחיל לבוא שוב בין הבריות. עסק במסחר ובא, לשם שיחה, לבית־הקהל, או שהוא ירד לרחבת האשפות, אל זאויל אלקה’ס, ששב זה לא כבר מן ה’ישיבה' ושיחק אתו במשחק השחמט.

מריבועי קרטון עשו להם השנים את הכלים, אשר יצגו את הרצים, הפרשים והחיילים, ובהם נלחמו מתוך שיקול־הדעת של מצביאים מלומדי־קרב, ואיחרו לפעמים לשבת כן בלילות עד שנשמע קול צעדיהם של הקצבים, היורדים אחרי חצות לבית־המטבחים, כאשר אלקה, האם, הקיצה והתחילה רוגנת על זה שמבזבזים לה את הנפט, שאז קם האורח, לבש בלי חמדה את מעילו והלך.

גיטל ‘המבולבלת’, שכנתה של פראדל מצד המטבח, ראתה אותו פעם בלילה כזה מתגנב לבוא לביתו דרך המבוא האחורני, ואחר כך נשמע שם, בפנים, קול דברים ואנקת בכי, והיא סיפרה זאת למחרת לנשים על איצטבת הקהל, ששם דוּבּר כבר עכשיו תכופות על היחסים שבין שני בני־הזוג, ואשר חנה הקטנה, תוך כדי משחקה, הקשיבה לכך.

במקומה אז, בימיה, לא סברו עוד אשר הילד יש להאפיל בפניו על מערומי החיים בטלית של תכלת, והיא, ביחד עם רנן צפרים מוּקרנות שמש וריח עשבים שקויי טל, קלטה לתוכה גם רשמים ממעשי יום־יום, קטעי הוי על יסורי לב וחדות לב, אשר במשך הזמן – לאחר שזוקקו והוארו באור הבינה והנסיון – הצטרפו לפרשיות־החיים, שהיו לה בבדידותה אחר כך, בלילות נדודיה, למקור של שעשועים ונחמה.


בעת ההיא לא היתה עוד פראדל יפה כבתחילה. האור בעיניה הכחלחלות, הזוהרות, כבה, וגופה, כצמח זה שלא הושקה זמן רב, נעשה מרושל וחסר גמישות, ואת מעשה־הסריגה, בשעה שישבה על הספסל בחוץ, ניכר היה שהיא מחזיקה רק למראית עין, כי העניבות לא השתלבו זו בזו, והחוטים בפקעת לא פחתו.

בשעות שלאחר הצהרים באה הנה לפעמים הדודה רחה, אשתו של איסר לוין – האשה טובת־השכל וקשת־הרוח אף היא. ואז נכנסו השתים אל החדר הצדדי, הקטן, ונשתהו שם זמן רב, ופראדל, כשיצאה אחר כך ללוות את האורחת, נראו פניה כרחוצים לאחר בכי.

פעם באה להתארח פה לכמה ימים אחותו של אברהם־נוח מעיר הפלך.

יפת־קומה עם שער בלונדי גלוי, כבד־תלתלים – במחיצתה נהרו פני האח, כמוקרנים מן הזיו שלה.

בשבת שרו שניהם, כמו בבית אביהם לפנים, את פסוקי הזמירות הוא בקול בס עמוק והיא קולה כקול הנבל.

בפעם הראשונה, מאז בא האיש לשבת בבית הזה נשמע פה קול זמר, והשכנים, תוך כדי טיול השבתון, קרבו ובאו הנה, והנה נראתה בפתח המבוא פראדל, דוממה וקודרת במטפחת הכהה המאפילה על פניה – צל.

הדודה חנה אשר ידעה והכירה את האורחת, כי הלכה תכופות לעיר־הפלך לשם עסקי חנותה, באה ביום המחרת לבקרה, כי שמעה שהיא עומדת לנסוע. והנה כאשר ראתה את פראדל כשהיא שוכבת בעצבה, ומצחה קשור בתחבושת מפני מיחוש הראש, משכה את האשה הכּרכית אל החדר הסמוך ושאלה אותה, בקצרה מפני הדוחק בזמן, אם עשתה מה לטובתה של זו, שהרי רואה היא את זה שנהיה לה.

אבל זו, בהעמידה בה את עיניה הפיקחיות, שאלה מצדה אף היא:

– מה תוכל לעשות? הן דבר שבלב הוא – אמרה – וכלום יש אפיטרופסים לעסקי לב?

ואחרי היסוס מה הוסיפה באנחה, מתוך כובד־ראש, כי לדעתה טוב היה אשר יפרדו. – גם הוא וגם היא אין בשבילם מוצא אחר – פסקה, ובכך יצאה והלכה, כי שמעה שקרון הנוסעים בא.

אחרי כל זה היה כבר ברור לבני המשפחה כי האשה אין עוד תקוה לה, והדודה רחה, אשת־סודה של זו, גם לא העלימה ממנה את הדבר. אבל היא, כחוֹלה זה שהרופאים אמרו נואש לחייו, ניסתה עוד בתחבולות שונות: התקינה לעצמה, כפי שזה היה מקובל אז, בגדים חריפי־צבע, אף כי אלה רק הבליטו את חורוֹנה, או שהיא, כשנאמר לה כי האיש דעתו נוחה מאשה בריאת־גוף – התחילה לפטם את עצמה במאכלים מבריאים: דייסות משומנות ומרקים גדושי חלב.

על הסף, בפתח המטבח, ישבה על פי רוב וגמעה מן הקערית המלאה לאטה ובהעויה של חוסר חמדה כזאת, עד כי כל הרואה אותה לא יכול עוד לנגוע במאכל כזה לעולם.

ביחוד קשה היה לראותה בהתרפסותה, כאשר היא רצה להביא לו, לבעלה, בשעת גשם את מעילו או סוככו – מה שהוא דחה, אגב, בתנועת מרי – או כשצימצמה את עצמה, כדי לפנות לו מקום, בראותה אותו בא והיא יושבת על הסף.

המזוזה, או הדלת, שעליה נשענה, כאילו נעשה בה ברגע זה שקע והיא נדחקה לתוכו מבוטלת ובלתי מוחשית עוד כמעט, ואז, במנוד הראש של אלה שהביטו אליה, היה כבר לא חמלה, כי אם בוז, רגש זה שבספר המקרא מעירה בנו השנוּאה, כמו לאה המסתאבת1 ומתבזה ברדיפתה אחרי מעט חיבת בעל.

אלה אשר גורל האשה שוב לא נגע עד לבם, הביטו מעתה אל נפתוליה רק מתוך סקרנות, מעין זו שבה יעקבו אחרי כל כמו אלה בספרי־קריאה. ומהם שמצאו פה אפילו את הגירוי והתבלין שבספר־אהבים ממש. כי על לכן הלא היה לנגד עיניהם גם השכן חיים־רפאל עם ‘חרשוּתוֹ’ לכל מה שנוגע לעניני חיתון. הוא אשר בפניו המסוגפים נראה כאדם שהחיים הם בכלל לא נהירים לו.

איזו עמידת־הפקרות עמד על הגשר הרעוע באביב, בשעת עצם מהלך ־ה’קריעוֹת' על פני הנהר, והיאך חתר תמיד, כחבר ב’לינת־הצדק', לטפל דוקא בחולים שהם נגועים במחלות מתדבקות.

בשעת שריפה, פעם, ראוהו כשהוא קופץ, לשם הצלת איזו כלים קטנים, לתוך בנין בוער, ואמו, שרה־לאה, כשראתה שהוא משתהה שם, עלתה אף היא בסולם המוביל לשם.

על הדִשאה הקרובה עמדה ו’החניקה' אחר כך בידיה כל מקום בבגדיו שהעלה עשן, והנה קרב ובא הישיש שמואל־מאיר ונזף בו, בבחור, שלא כדרכו, ברוגז.

– כלום שכחת את הכתוב ‘ונשמרתם לנפשותיכם’? – אמר.

וזה, בפה מעוקם, עמד וצחק כנגדו צחוק משונה, כזה של חיים־זליג המשוגע ביום שרב.


פעם, בעונת הקיץ, קרה אשר אברהם־נוח חלה פתאום באמצע הלילה.

נדמה היה לו בשנתו כי מישהו נועץ סכין בצדו, וכשהקיץ חש כי כל אותו חלק מגופו עומד להיקרע, והרגשת חנק באה עליו עם אימת מות.

פראדל, אשר ניעורה אף היא, קמה ועמדה עליו נבהלת, ואז, כדי שלא תציק לו בשאלותיה, ניסה להתאַפק ולהבליג על הכאב, אבל כשזה התגבר ביקש שיביאו לו את הרופא, והיא – נערת־הבית לנה אותו לילה בביתה, בפרבר – יצאה החוצה והביטה כה וכה, שוקלת בדעתה למי עליה לפנות. אבל מאחר שהבתים מסביב עמדו מוגפי־תריסים כולם, כמתנכרים, פנתה ועלתה במדרגות המרפסת של בעלי המיצר, וכמו לפנים בשעת שוֹאה, כאשר אביה ואמה יצאו ועזבוה, דפקה פה קלות על הדלת המזוגגת. והאיש שם, בפנים – כאילו היה ער ומחכה לכך – התלבש תיכף, לקח אתו את מקלו כיד להגן על עצמו מפני הכלבים של הרחוב הזר, והביא את הרופא, וגם הלך לבית־המרקחת לקנות את הסממנים, ואחר כך ישב יחידי בחדר הגדול וחיכה, אולי יהיה עוד צורך בו.

נערת־הבית, כששבה בתחילת הבוקר, תמהה לראות פה את השכן המוזר כשהוא יושב מדומדם, בעינים עצומות, כחולם, והיא עמדה וכיבתה את העששית שדלקה בצדי החדר, אז האפיר האיש, הקיץ וקם והלך.

ופראדל, לאחר שבעלה רוח, והוא יכול היה לקבל מידה איזה דבר אוכל, חיתה רוחה.

בעצמה טיאטאה ורחצה את חדרו, וסילקה, או שילשלה והורידה לרצונו את הוילון על החלון, בהתהלכה מתוך כך, כדי למנוע את הרעש, בנעלי־בית קלות, שבהן נראתה כמרחפת באויר.

מחדר העליה הורידה את הכסא המתקפל, שבו אפשר לשבת בהסיבה וגם לשכב, ואך קם החולה ועמד על רגליו הוציאה את כלי־המושב הזה לצדי החצר, במקום שהצמחים הטפסניים של גן האלמנה מטילים את צלם, והביאה הנה גם אחד מהדרגשים הקטנים, למען יוכל האיש לאכול עליו, כמו על השולחן, את ארוחותיו.

ואולם זה אך הריח את ריחו של אויר החוץ, עמד ועבר באלכסון את רחבת בית־הכנסת וירד, לתמהון האנשים המסתכלים בו, לחדר דירתו של זאויל אלקה’ס אשר בקצה ככר האשפות.

עדיין מתנודד היה בחולשתו, אבל חברו למשחק, שיצא לקראתו, תמך בו ושניהם באו אל הרציף אשר כלבי־הפקר נראו כשהם מסתובבים שם על ידו, ואבקת אפר מאשפות הקהל מתנשבת מסביבו ברוּח.


עתה יכלה הנערה להחזיר את הכלים למקומם ולהתהלך במנעליה המסומרים בתוך החדרים בלי כל חשש עוד להפריע את מנוחתו של מישהו.

הדודה חנה עמדה לצאת בעת ההיא לכפר קמינקה, לחגיגת אירוסין בבית אחד מקרוביה, והלכה פראדל לעזור לה בהכנות לנסיעה, ובמשך כל אותו יום לא נראתה עוד כלל בתוך הסימטה, עד כי סברו השכנות שנסעה אף היא יחד עם דודתה. אולם בערב, אחר כך, כשגיטל ‘המבולבלת’ ניגשה אל הגדר המשותפת, ראתה כמין חלוק המוטל שם מן העבר השני, ומאחר שחשבה כי אחד הכבסים הוא שנשכח פה, גחנה ואמרה להרימו, והנה זע הבגד, וזה שנגלה מתוכו נתפרפר כנגדה בעוית של גוססים, ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:

– לכו וראו איך שהוא שחט אותה.

והורתה בידה על אברהם־נוח, שהיה אף הוא פה.

והרבנית, אשר הבינה כי האשה ‘נחה עליה הרוח’, קראה אליה בלשון פיוס:

– גיטל, גיטל.

והיא הכניסה אותה אל מאחורי המחיצה ושידלה אותה בדברים עד כי נרגעה.

אבל האנשים שם, ליד השולחן, שוב לא נקשרה השיחה ביניהם והם קמו ויצאו אחד אחד, כנכלמים.

באחד מן הימים ההם קנה מרדכי כץ מחות זרצ’יה את תנורי העטרן שביער הקוכטיצ’י, והזמין את אברהם־נוח להיות לו למשגיח ומנהל־חשבונות. וזה נענה לו.

עוד לא הותקן שם בית־דירה בשביל משפחה, והאיש התכונן איפוא לצאת לעת עתה לבדו, קיפל וארז כל מה שנראה לו כנחוץ, ופראדל עוזרת על ידו.

כעין שרטון היה זה, שנמצא להם לזמן־מה בגלי־הזעף שמסביבם, והם, עייפי הלבטים, נחו עליו שניהם.

הן במחשבתו ראה כבר האיש את עצמו בתוך הרוחה של שדות זרצ’יה רבי־התנובה, וחש את המגע עם האנשים שיש לו רחשי־חיבה אליהם.

פראדל העבירה מתחת למגהץ את כל כלי־הלבן שלו, ובסל מיוחד הכינה בשבילו מיני מאפה, שהם טובים לאכילה ארעית בשעת הצורך, וביום צאתו לדרך ליותה אותו לבית־המלון שבקצה העיירה, אשר שם חיכתה לו מרכבת החוה. והלכו הם הפעם שניהם יחד, בשורה, ולא כמו בשעת ביקורי החג, כאשר הוא רץ לפניה, או פיגר וניגרר הרחק מאחריה.

עד אשר הרכּב בחצר המלון טיפל בסוסים, סידר הוא את מזודותיו והתקין לו את המקום לישיבה, וכאשר העגלה יצאה לבסוף לדרך־המלך נפנה אל המקום אשר שם עמדה היא וניענע כנגדה את המטפחת שבידו היפה, ותנועה נאצלת זו נחרתה בקרבה כרמז לשעת־רצון, מין נפנוף של דגל לבן, הבא כאות לבקשת שלום.


כאחת מרבות, שבעליהן יושבים אי־שם, במרחקים, התחילה לחיות מעתה את ‘חיי־הנייר’: חיכתה לאיש־הדואר או לבעלי קרונות הנוסעים, ההולכים ועוברים את היער הקוכטיצ’י, אשר שם תנורי העטרן.

קצרות היו האיגרות שקיבלה, אבל ערוכות לה ואליה, והיא קראה בהן בשיטין ובין השיטין, בבקשה למצוא פה משהו אשר יזדהה עם רחשי לבה היא.

בימי הסתיו עבר אל המקום החדש והוא הבטיח לבוא הביתה לחג הפסח, אבל אז קרה שהדרך, עם גיאוּת הנהר, נתקלקלה והביקור נדחה לחג השבועות. והנה חלה האיש שעומד היה למלא את מקומו והוא לא יכול שוב מעתה לקבוע את יום בואו בדיוק.

על כל פנים היה אצלה הבית מסודר ומוכן לכל עת. המזוה מלא מיני מאכל אשר ישוּמרוּ והרהיטים מכוסים בציפויי החג, והיא את ארוחותיה, למען ישארו החדרים בנקיונם, אכלה במטבח, בקצה השולחן – אכילה ארעית, כזו שבערבי חג, כאשר הסעודה העיקרית שמוּרה לאחר כך, לשעה החגיגית המקוּוה.

בו בזמן גם התלבשה בבגדים הטובים והיתה מצויה יותר מאשר בכל זמן אחר בשוק – בחנותו של איסר לוין או בזו של הדודה חנה, מקום אשר דרך־המלך גלויה בו ואפשר לראות כל עגלת־נוסעים בבואה.

ויום אחד הופיעה אמנם ובאה זו של חות־זרצ’יה, עם האיש וכלי־הדרך שלו בתוכה.

ליבּל, בן־זקוניו של איסר לוין, הוא שהרגיש בה הראשון, והוא רץ לפני הסוסים כדי לבשר את הבשורה, ושם, בבית, נראתה כבר בפתח המבוא פראדל, כשהמטפחת עם צחצוחי־המשי מזדהרת על ראשה כהילה.

מרכבת האדונים הובאה אז אל תוך החצר, והדודה חנה, הזריזה והמעשית, נראתה כשהיא מפלסת לה דרך בין הסקרנים ופונה ללכת אל בית־הקהל.

הן האשה אשר לא התקדשה כחוק לפני בוא בעלה, אסורה היתה במגע, ובכן נשלחה עתה הדודה על ידה אל הרב באיזו שאלה בענין הטבילה, והדבר הותר לה. ואז, לאחר שהאורח אכל מה ונח ויצא לסידור עסקיו, ירדה היא, עם חבילה קטנה בידה, לקצה הסימטה, אשר שם עמד, פתוח ומוסק בחלקו האחד, בית־המרחץ.


על מצוה זו, היאך קיימו אותה בנות ישראל בעירות מן הראוי היה שיכתב פרק מיוחד.

הן, הביישניות, הנחבאות אל מטבחיהן, היאך הלכו ועברו, בבוא עתן, דרך סימטאות בית־המרחץ לעיני הסקרנים, אשר כל אחד מהם ידע לקראן בשם.

המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל.

ומאחריהן הלא השאירו בית־דירה פרוע, עז המחכה לחליבה, ילדים רעבים הצועקים ללחם, ובעל שוה־נפש, שאינו פונה אליהם. הוא, הקודר, אשר לא פינק את בני־ביתו בעדנים ולא דיבר להם חלקות, ואשר עליו זעף הלב.

והרי שלא התשוקה למעט אהבים היא שדחפה אותן, כי אם חובה קדושה, מורשת אמהות, מצות החיים עצמם.

והן אשר העמידו את הנערים החיננים, טהורי־העין, האמונים מינקותם על הסבל. הם אשר רוחצו, במקום מים, בדמעות אם, ושבעו, באין לחם, מתוגת אהבתה, שבאה כמזון־אֵלים אל קרבם.

מהם אשר בימי עברוֹת הוכרעו ונטבחו על ידי פריצי גויים, אבל מהם גם אשר יצאו לעת כזאת ביד נטויה והיו למגן ולישועה לאחיהם, או שהם, עם מחוֹנני אדמת מולדתם, עמדו להכשיר שם קרקע ומקום־מעמד לבני־עמם, שהם תלויים בכל מקום על פני תהום.

והנה פראדל, לאחר שעברה אף היא את דרך־העינויים שעליה דובר למעלה, ויצאה אחר כך מטוהרה, צפרניה עשויות ושערה שותת מים – והיום עוד טרם החשיך בחוץ – פנתה ללכת בשביל העקלתון, דרך הגנים, אשר בעליהם כבר יצאום בשעה זו.

ובבית שם עשתה, בינתים, הנערה בחכמתה והביאה לחם ובשר לרכּב ומים לסוסים, וערכה את השולחן בסדר ובטוב טעם, כדרך שגברתה היתה עושה, לפי השערתה – והנה בא האיש מבוהל מן החוץ וביקש שתתן לו את המזודות, כי עליו לשוב למקומו. והוא כבר ציוה את הרכּב לרתום, וגם יצא כשהוא עטוף באדרתו, ופראדל נראתה ברגע זה בבוֹאה. אז הגיד לה כי דבר לו בכפר קמינקה, כי שם מחכים לו אנשים סוחרים. ותיכף אחרי זה יצאה העגלה ועברה במרוצת חפזון דרך הסימטה.

מבעד לתימרות האבק נשקפו פני האנשים מוּכי־התמהון כמו מתוך ענן ערפל, ודממת־קשב נשֹתררה פה, כזו שתהיה בנחוֹת מהלומת־הרג על מי שהוא, כאשר העומדים מסביב מצפים לשמוע את אנחת התגובה, כשהיא האות לחיים.

גיטל ‘המבולבלת’ שעמדה ליד הגדר המשותפת, קראה בקול הנוקב שלה:

– הלא אמרתי לכם שהוא רוצח, ועכשיו הנה דמה שפוּך.

ובידה הורתה על החלון שאודם השקיעה היה מחלחל בו, ואז ניגשה נערת־הבית ומשכה שם בעניבות־השרוך והוילון ירד.

הדודה חנה, שנקראה על ידי אחת השכנות, באה ונשמע היה איך שהיא מדברת שם, בפנים, על אוזן לא־שומעת. כי האשה, כפי שסופר אחר כך, היתה רק מתהלכת בחדרה הנה והנה וגונחת גניחות קטועות, מתוך פה קפוץ, כמי שמבקש להבליג על כאב, ובכל פעם שהדודה ניסתה לגשת אליה דחפה אותה מלפניה קלות, מתוך נימוס, עד אשר זו, עייפה מן הצער ומטרדות יומה, הלכה ושכבה לבסוף בקצה אחת הספות ונרדמה. וכשהקיצה אחר כך, באור הבוקר, קרה זה אשר היא בתחילה נבהלה, לפי דבריה, כי מצאה את קרובתה יושבת ליד השולחן הערוך מאמש ואוכלת לתיאבון מכל מה שהוכן פה. אבל לאחר שראתה את אור פניה וצלילות דעתה הבינה כי משהו נתהווה בה במשך הלילה, אותו הדבר אשר בנותיה הנאורות קראו לו אחר כך משבר, ואשר לפי סברתה היא לא היה אלא מעט שכל שנתן האלוהים בלבה.

בני בית איסר לוין נפתעו אז לראות את פראדל באה, לבושה, שלא כרגיל, בשמלה פשוטת־גזרה, זו שנשתמרה אצלה מימי בחרותה, והיא, בפרשה עם הדודה, אשת־סודה, אל החדר הצדדי, שהתה שם אתה זמן רב. וכאשר הן יצאו לבסוף הודיעו שתיהן פה אחד, חגיגית, שיש לגשת לסידור של גט. והדוד איסר הוא אשר עליו הוטל לבוא במשא־ומתן עם ‘הצד השני’.


עד אשר הדוד התעסק אחר כך בענין הגירושין ‘טיהרה’ פראדל מעט מעט את הבית. סילקה מתוכו כל אותם הכלים, אשר בזמנם נקנו לשם הנוחות שלו, ומכרה או חלקה לנשים עניות את שמלותיה, שבהן התיפתה, כדי למצוא חן בעיניו הוא, ואחר כך הוציאה ממגירות השולחן את מכתביו, אלה שקיבלה בימי ארוסיה ואלה שכתב לה אחר כך, והעלתה את כולם בתוך הכירה באש. הרבתה גרוּדוֹת וגזרי־עץ למען הגדיל הלהבה, ועמדה והביטה היאך תרמיתו, רמזי אהבתו התפלים והבטחותיו הכוזבות הולכים וכלים בעשן. ופניה, עם העינים הכחלחלות, הזוהרות שוב, נתלהטו מתוך כך כפני אביה, כאשר הוא, כזמנו, בא להינקם בגויי ההר שהציקו לו תמיד על לא חטא.

ואז בא היום שהיא קיבלה בבית־הקהל, לעיני האנשים הצופים בטקס זה, את גטה. לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה.

אחרי כל אלה קם ונהיה הדבר, אשר רבים צפו אותו מראש:

איסר לוין נכנס ובא לביתו של הישיש שמואל־מאיר וגמר אתו את הענין, אשר הזקן הציע אותו עוד לפני שנים.

ועם זה הוסרה הגדר המשותפת שבין מגרשי פראדל והאלמנה, ושני בתי־המידות שבמרכז הסימטה היו לאחד.

שרה־לאה, ששב אליה זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים, פינקה עכשיו את פראדל במאכלי־עדנים עוד יותר מאשר בילדותה של זו, והיא אשר גידלה לה את ירוחם־דויד בנה, נער חינני, אשר כבר בקטנותו ניכר בו כוחו של אבי־אמו, ובשעת ההתנגשויות של ילדי ה’חדרים' עם השקצים עמד הוא תמיד בראש כולם. ולחנה, אשר יצאה בינתים למרחקים, הוגד כי הוא אשר לימד בגדלו את בחורי העיירה את תכסיסי ההתגוננות.

כי בימים ההם ביקשו גויי הסביבה כפעם בפעם תואנה בבני המקום וצמאונם לדם ישראל גדל.

והיה כאשר נתקבצו ובאו הנה בכלי־חובליהם יצאו לקראתם נערי־החיל האלה, עם ירוחם־דויד, בנה של פראדל, בראש, והניסום, והעיירה שקטה.


  1. “מסתבאת” במקור המודפס, כנראה צ"ל מסתאבת – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות