רקע
דבורה בארון
ציפייה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1960

(מתוך סיפור)


בת־עירי בתיה היא אחת מאלה אשר, כפי שסוּפר כבר במקום אחר, קראו להם “שרידים” – מעט עלי־שלכת, אשר העץ, שעליו גדלו, איננו עוד.

בשמנו, בעודנה שם, בעיירה, ידועה היתה כאשה אשר לב חרד לה.

מפחדת היתה מפני הגויים, אשר בתוכם ישבנו, שאמנם רבים היו וביקשו תמיד לכלות אותנו, המעטים.

היא אפילו אמרה – וגם זה סוּפר כבר – שמדמה היא לשמוע את קול השחזת־הסכינים, שאותם הם מכינים בשבילנו (ואם להרכין את האוזן ולהקשיב היטב כלום לא נוכל גם כיום לשמוע את קול התקנת כלי־החבלה, שמכינים אי־שם בשבילנו?).

היה מי שאמר שזהו טירוף. אבל הן האמת היא שהיתה זאת נבואת־לב, הרגשה מוקדמת של זה שעתיד לבוא עלינו.

אותה, את בתיה, שאלתי פעם, בהיותנו כבר פה, למה צעקה לפנים תמיד “סכינים”, “סכינים”, בעוד ש“הם” את מעשיהם ביצעו בכלי אחר לגמרי. והיא, חכמת־הלב, ענתה לי, כי זאת היא “מודה”, שהיא, כידוע משתנה ומתחלפת בכל פעם. היו ימים שבשביל הריגת־יהודי היתה מקובלת הסכין (את בעלה בזמנו, בסכינים הרגו), או הגרזן. עכשיו עושים זאת בכדור.

היא, העלה הנובל, שריד מעץ שאיננו עוד, אחרי אשר את בניה הרגו, כל הששה (המיתו אותם, כפי המקובל, ביריות), ושהיא עצמה, במו ידיה, “סידרה” אותם, טמנה אותם באדמת־החצר מפני הפחד מן החזירים, המתהלכים בתוך העיירה הריקה ונוברים ומכרסמים את כל המזדמן להם, ואחרי שבעלה בזמנו נרצח, ואביה מת מן המכות שהכוהו באחד הכפרים – רוכל היה ומחזר בין הכפרים – אחרי כל אלה סר הפחד ממנה והיא לא ידעה עוד כל חרדה.

פעמים תקפו אותה מיחושי־ראש יחד עם בלבול־הדעת. ואז הלכה וישבה על זיז של בית, או על ספסל בצידי־הרחוב ודיברה לעצמה.

היא אמרה שאילו היה בעלה עוד חי שם, “בבית,” ואביה ובניה אף הם – היו מזדיינים בכל כלי שהוא חד, יעים וקרדומות, ויוצאים אל היער ולדרך־המלך ומכים כל אלה שקמו עלינו, מכים בכוח, עד לכאב בכפות הידים, עד שהיו הם צועקים כמו שצעקו ילדינו כשלוּקחו למות על ידם.

אין חוק או דין שלהכות צריכים רק הם אותנו.

הן סיפר לה מרדכי בנה, שאחד גיבור, לפנים, הרג אלף איש מהם בלחי־החמור.

אנחנו היינו עושים זאת בצרורות אבן. מכים היינו הכה ופצוע עד מוות.

או אז היו באות אימותיהם (הן גם למרצחים יש אימהות) ו“מסדרות” אותם, טומנות אותם באדמה מפני הפחד מן החזירים המתהלכים בסביבה.

אחרי זה היו תוקפים אולי גם אותן מיחושי־ראש ודעתן היתה מתבלבלת עליהן.

הכאב גבר עליה והיא ישבה דוממת והביטה כמו תמיד נכחה מתוך ציפייה.

אם קרובה היתה אז שעת הלילה, פרצה בבכיה המיוחד, הוא אשר כל השומע אותו לא יכול לא לזכור את זה שאבד לו בימי הרעה, אם אח, או אחות, או הורים וקרובים, הלא הם אלה אשר לשמם אנו עורכים בכל שנה יום־זיכרון בבכי ובהדלקת־נרות ובתפילה להעלאת נשמותיהם הטהורות.


פעם, כשהיתה דעתה צלולה, שאלתי אותה מדוע איננה ישנה בלילה, והיא אמרה כי מאז שהביאו אותה הנה הרי היא מצפה, יושבת ומצפה שיפתחו את השער, שאומרים כי הוא עשוי מברזל, ויתנו לה לבוא ולשבת קצת על קבר ילדיה. הן לא ייתכן שלא יעשו זאת. פתוח יפתחו – אמרה בבטחון – ולזאת אני מחכה.

“לזה מצפים רבים,” אמרתי.


(שנתון “דבר” תשט"ז).

המלצות קוראים
תגיות