רקע
דבורה בארון
הרשל גרינשפאן

1

קראתי את וידויו של הנער הרשל לפני השופט־החוקר ונרעדתי.

כל מה שתוסס בליבות אחיו המעונים, הסובלים באֵלם, ביטא הוא, נער החייטים “הרזה”, לבוש בגדי־העוני.

“ראיתי את עצמי כחיה מורדפת… יהודי מזוהם, קראו לי. בכל מקום הגיפו בפני את הדלת, ואולם אנחנו הן לא כלבים הננו, יש לי הזכות לחיות”.

ייבושו נא למשמע זה רבי־המדינות, אלה אשר, לכאורה, הן ינענעו עכשיו כל־כך יפה את ראשם מתוך הבעת רחמים, אלא שלקום ולפתוח לפני האנשים עייפי־התלאות את הדלת לאמר: “בואו, שבו ונוחו אצלנו וחיו”, זאת – לא.

מקום כדי למות בו אילו ביקשו מהם, ודאי שהיו נותנים. לכך נענו אחדים מבני־מינם ברצון, עוד ליהודי הראשון: “במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך” (במחיר של ארבע מאות שקל, אמנם), אבל לחיות – לא.

כי האמת היא, שבתוך תוכו הלא שונא אותנו כמעט כל “גוי”. אם מעט ואם הרבה. לא נוּקו מזה אפילו גדולים ונאורים כטולסטוי והאמסון ודיקנס.

וישובח נא ההיסטריק הזה, היטלר, שהוא, את אשר עם ליבו, אומר גלוי, בלי עקיפין: “הגזע היהודי הוא הנחוּת שבגזעים – כותב הוא בספרו – היהודי מגלם בו את עקרון הרע ויש לטהר ממנו את הארץ”.

אגב: מעניין, שהעמלקי הידוע, המן, חולה־השנאה אף הוא, כותב לפי דברי האגדה, ב“ספריו” שלו כמעט באותה הלשון: “עם אחד יש בינינו, נבזה מכל העמים, רוחו גסה וכו'”. והתרופה כנגדו היא גם פה: “להרוג ולהשמיד ולא להשאיר להם שריד”.

את הוריו – מספר המתנקש – וכן גם יהודים אחרים, גירשו לפתע פתאום. לא נתנו להם אפילו לקחת את חפציהם ואין הם יודעים מה יחליטו לעשות בהם. והוא, הרשל, נער־החייטים “אשר ראה מראש את אשר יבוא”, עמד וכתב בשבילם, ביאושו, מכתב־בקשה ל… רוזוולט.

אף הוא עצמו מצבו קשה היה וללא מוצא. פה, במקומו, לא הירשו לו להישאר (הוא תמה: מדוע?), והוא לא ידע לאן ללכת, מה לעשות.

“מדוכא הייתי,” אומר הוא וחוזר ואומר. “לא חפצתי להרוג.”

מאמינים לך, נערי הטוב. כי אנחנו איננו רוצים להרוג תעיד הבלגת־הגבורה של נערינו שלנו פה.

במעט הכסף שקיבל מאביו הלך וקנה לו אקדוח. אולי כדי על ידיו למצוא לעצמו את “המוצא”, והנה זרק לו אותו האיש את מלות הגנאי “יהודי מזוהם” (מלים, אגב, שהפכו פעם את תיאודור הקטן להרצל), ושוב אי־אפשר היה לו לשלוט בעצמו והוא עמד, הנער התשוש הזה, ועשה את המעשה השמשוני.

הרשל גרינשפאן, הנער היקר, מנערים בישראל אומללת.


(נדפס בחתימה ד–ה ב“דבר”, ו' בכסלו תרצ"ט).


  1. פליט יהודי פולני, בן שבע־עשרה, חייט ע'פ אומנותו, אשר גורש באכזריות, בין אלפי יהודים פולנים אחרים, מגרמניה, ארץ־מולדתו. התנקש במזכיר הצירות הגרמנית בפאריס – ארנסט פון־ראת, ופצעוֹ פצעי־מוות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47910 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!