(מתוך סיפור)

בת־עירי בתיה היא אחת מאלה אשר, כפי שסוּפר כבר במקום אחר, קראו להם “שרידים” – מעט עלי־שלכת, אשר העץ, שעליו גדלו, איננו עוד.

בשמנו, בעודנה שם, בעיירה, ידועה היתה כאשה אשר לב חרד לה.

מפחדת היתה מפני הגויים, אשר בתוכם ישבנו, שאמנם רבים היו וביקשו תמיד לכלות אותנו, המעטים.

היא אפילו אמרה – וגם זה סוּפר כבר – שמדמה היא לשמוע את קול השחזת־הסכינים, שאותם הם מכינים בשבילנו (ואם להרכין את האוזן ולהקשיב היטב כלום לא נוכל גם כיום לשמוע את קול התקנת כלי־החבלה, שמכינים אי־שם בשבילנו?).

היה מי שאמר שזהו טירוף. אבל הן האמת היא שהיתה זאת נבואת־לב, הרגשה מוקדמת של זה שעתיד לבוא עלינו.

אותה, את בתיה, שאלתי פעם, בהיותנו כבר פה, למה צעקה לפנים תמיד “סכינים”, “סכינים”, בעוד ש“הם” את מעשיהם ביצעו בכלי אחר לגמרי. והיא, חכמת־הלב, ענתה לי, כי זאת היא “מודה”, שהיא, כידוע משתנה ומתחלפת בכל פעם. היו ימים שבשביל הריגת־יהודי היתה מקובלת הסכין (את בעלה בזמנו, בסכינים הרגו), או הגרזן. עכשיו עושים זאת בכדור.

היא, העלה הנובל, שריד מעץ שאיננו עוד, אחרי אשר את בניה הרגו, כל הששה (המיתו אותם, כפי המקובל, ביריות), ושהיא עצמה, במו ידיה, “סידרה” אותם, טמנה אותם באדמת־החצר מפני הפחד מן החזירים, המתהלכים בתוך העיירה הריקה ונוברים ומכרסמים את כל המזדמן להם, ואחרי שבעלה בזמנו נרצח, ואביה מת מן המכות שהכוהו באחד הכפרים – רוכל היה ומחזר בין הכפרים – אחרי כל אלה סר הפחד ממנה והיא לא ידעה עוד כל חרדה.

פעמים תקפו אותה מיחושי־ראש יחד עם בלבול־הדעת. ואז הלכה וישבה על זיז של בית, או על ספסל בצידי־הרחוב ודיברה לעצמה.

היא אמרה שאילו היה בעלה עוד חי שם, “בבית,” ואביה ובניה אף הם – היו מזדיינים בכל כלי שהוא חד, יעים וקרדומות, ויוצאים אל היער ולדרך־המלך ומכים כל אלה שקמו עלינו, מכים בכוח, עד לכאב בכפות הידים, עד שהיו הם צועקים כמו שצעקו ילדינו כשלוּקחו למות על ידם.

אין חוק או דין שלהכות צריכים רק הם אותנו.

הן סיפר לה מרדכי בנה, שאחד גיבור, לפנים, הרג אלף איש מהם בלחי־החמור.

אנחנו היינו עושים זאת בצרורות אבן. מכים היינו הכה ופצוע עד מוות.

או אז היו באות אימותיהם (הן גם למרצחים יש אימהות) ו“מסדרות” אותם, טומנות אותם באדמה מפני הפחד מן החזירים המתהלכים בסביבה.

אחרי זה היו תוקפים אולי גם אותן מיחושי־ראש ודעתן היתה מתבלבלת עליהן.

הכאב גבר עליה והיא ישבה דוממת והביטה כמו תמיד נכחה מתוך ציפייה.

אם קרובה היתה אז שעת הלילה, פרצה בבכיה המיוחד, הוא אשר כל השומע אותו לא יכול לא לזכור את זה שאבד לו בימי הרעה, אם אח, או אחות, או הורים וקרובים, הלא הם אלה אשר לשמם אנו עורכים בכל שנה יום־זיכרון בבכי ובהדלקת־נרות ובתפילה להעלאת נשמותיהם הטהורות.

פעם, כשהיתה דעתה צלולה, שאלתי אותה מדוע איננה ישנה בלילה, והיא אמרה כי מאז שהביאו אותה הנה הרי היא מצפה, יושבת ומצפה שיפתחו את השער, שאומרים כי הוא עשוי מברזל, ויתנו לה לבוא ולשבת קצת על קבר ילדיה. הן לא ייתכן שלא יעשו זאת. פתוח יפתחו – אמרה בבטחון – ולזאת אני מחכה.

“לזה מצפים רבים,” אמרתי.

(שנתון “דבר” תשט"ז).

¹

קראתי את וידויו של הנער הרשל לפני השופט־החוקר ונרעדתי.

כל מה שתוסס בליבות אחיו המעונים, הסובלים באֵלם, ביטא הוא, נער החייטים “הרזה”, לבוש בגדי־העוני.

“ראיתי את עצמי כחיה מורדפת… יהודי מזוהם, קראו לי. בכל מקום הגיפו בפני את הדלת, ואולם אנחנו הן לא כלבים הננו, יש לי הזכות לחיות”.

ייבושו נא למשמע זה רבי־המדינות, אלה אשר, לכאורה, הן ינענעו עכשיו כל־כך יפה את ראשם מתוך הבעת רחמים, אלא שלקום ולפתוח לפני האנשים עייפי־התלאות את הדלת לאמר: “בואו, שבו ונוחו אצלנו וחיו”, זאת – לא.

מקום כדי למות בו אילו ביקשו מהם, ודאי שהיו נותנים. לכך נענו אחדים מבני־מינם ברצון, עוד ליהודי הראשון: “במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך” (במחיר של ארבע מאות שקל, אמנם), אבל לחיות – לא.

כי האמת היא, שבתוך תוכו הלא שונא אותנו כמעט כל “גוי”. אם מעט ואם הרבה. לא נוּקו מזה אפילו גדולים ונאורים כטולסטוי והאמסון ודיקנס.

וישובח נא ההיסטריק הזה, היטלר, שהוא, את אשר עם ליבו, אומר גלוי, בלי עקיפין: “הגזע היהודי הוא הנחוּת שבגזעים – כותב הוא בספרו – היהודי מגלם בו את עקרון הרע ויש לטהר ממנו את הארץ”.

אגב: מעניין, שהעמלקי הידוע, המן, חולה־השנאה אף הוא, כותב לפי דברי האגדה, ב“ספריו” שלו כמעט באותה הלשון: “עם אחד יש בינינו, נבזה מכל העמים, רוחו גסה וכו'”. והתרופה כנגדו היא גם פה: “להרוג ולהשמיד ולא להשאיר להם שריד”.

את הוריו – מספר המתנקש – וכן גם יהודים אחרים, גירשו לפתע פתאום. לא נתנו להם אפילו לקחת את חפציהם ואין הם יודעים מה יחליטו לעשות בהם. והוא, הרשל, נער־החייטים “אשר ראה מראש את אשר יבוא”, עמד וכתב בשבילם, ביאושו, מכתב־בקשה ל… רוזוולט.

אף הוא עצמו מצבו קשה היה וללא מוצא. פה, במקומו, לא הירשו לו להישאר (הוא תמה: מדוע?), והוא לא ידע לאן ללכת, מה לעשות.

“מדוכא הייתי,” אומר הוא וחוזר ואומר. “לא חפצתי להרוג.”

מאמינים לך, נערי הטוב. כי אנחנו איננו רוצים להרוג תעיד הבלגת־הגבורה של נערינו שלנו פה.

במעט הכסף שקיבל מאביו הלך וקנה לו אקדוח. אולי כדי על ידיו למצוא לעצמו את “המוצא”, והנה זרק לו אותו האיש את מלות הגנאי “יהודי מזוהם” (מלים, אגב, שהפכו פעם את תיאודור הקטן להרצל), ושוב אי־אפשר היה לו לשלוט בעצמו והוא עמד, הנער התשוש הזה, ועשה את המעשה השמשוני.

הרשל גרינשפאן, הנער היקר, מנערים בישראל אומללת.

(נדפס בחתימה ד–ה ב“דבר”, ו' בכסלו תרצ"ט).

שמיים, מאז שגלינו מהארץ, היו לנו בכל מקום, אפילו בין החומות של גיטאות (שם – בלי אופקים, כמובן), שעל כן הלא הם, שלא כאדמה המקבילה להם מתחת, אין בהם לא גבולות ולא תחומים, ואת אורם, מהשמש או מהירח, מרעיפים הם לכול במידה שווה, בלי הפליות. אלא שאנחנו, מרוב התלאה והדוחק והרחיפה התמידית באוויר, לא הבטנו אליהם אפילו בקצה־העין, לא יכולנו פשוט להזדקף לשם כך – משל לתלוי על חבלו, כשרגליו כבר ניתקו מהקרקע.

והנה היה זה אשר אחרי כל מיני בקשות ותחינות וטענות של פרקליטים והשתדלות של גדולים וטובים, אשר הרעה שנעשתה לנו נגעה עד ליבם, החזירו לנו שליטי התבל את גזילתנו, קיצצו, כביכול, את החבל, ואנחנו, בכוח החיוניוּת שבנו, זו שהיא מביאה לפעמים את שונאינו לידי יאוש – נמצאנו עומדים תיכף הכן על רגלינו.

מסביב שוררים עוד אמנם ערבוביה ואי־סדר, המעלים על הלב את ימי־בראשית, כאשר מעשי הבריאה והיצירה נעשו בתוך התוהו־ובוהו, אבל להזדקף ולעמוד קוממיות כבר אפשר לנו וגם להביט אל השמיים, אשר פה הם רחבי־אופק – במלוא העין.

(“דבר־השבוע”, א' אייר תשי"ג).

(משהו על ששת המיליונים ועל הרצל)

שר־הכספים הרוסי ויטֶה, בפגישתו עם הרצל (1903), סח לו בגילוי הלב המיוחד לבני־עמו, כי הוא, בשיחותיו עם הקיסר המנוח, רגיל היה לאמור לו:

“הוד רוממות, אם אפשר לך להטביע את ששת מיליוני יהודיך בים השחור, הרי אני מסכים לכך בהחלט, אבל אם” וכו'.

והנה הוא, הקיסר, את ששת המיליונים שלו לא הטביע, אם מפני שאיסטניס היה, ונפשו סלדה ממלאכה לא נקיה כזאת, או משום שהתביש מפני “החוץ”, אבל היטלר, כשהגיעו אליו הדברים (בשביל עניין זה – השמדת היהודים – הלא יש להם, לגויים, כמין אלחוט, שידור הנמסר בשעת הצורך מעם לעם ומדור לדור), אמר: "אני אעשה זאת כשתזרח שמשי, ולאו דווקא בטביעה, אפשר גם להמיתם מיתה “יבשה”.

ואכן הוא, אשר לא ידע לא סילודים נפשיים ולא בושה, ביצע בבוא יומו את הדבר בזריזות, בדייקנות טבטונית ובשלימות – כל ששת המיליונים.

הרצל, אשר בחוש הנבואי שלו צפה בזמנו, כי כך יגיע להם לאחיו – “האומללים שלי,” קרא להם כבר אז – התחיל, כדי לקדם את הרעה, לבקש בשבילם מקום־מבטחים.

השולטן את ארץ־ישראל לא הסכים עוד בעקשנותו לתת, אז אמר למצוא לעת־עתה פינה אחרת: קפריסין, אל־עריש, קונגו, אוּגאנדה. התייצב לשם כך לפני מלכים, לפני אנשי־שררה ורץ, רץ.

ככל שהעננים המבשרים את בוא השואה כבדו באופק, כן גדלה חרדתו האָבהית וכן טרח ויגע יותר.

בשנתו האחרונה אין הוא נותן עוד את דעתו אפילו על מיחושי־ליבו. שב ודופק עוד ועוד על שערי קושטה (הן ברוסיה ־ שומע הוא – מתכוננים שוב לפרעות) ואינו מניח עם זה את ידו מן הטריטוריה שמציעים לו באפריקה, אשר הילידים שחורי־העור שבה אינם יודעים עוד כלום על שנאת־ישראל ושאפשר להשתמש בה לעת־עתה כבמיקלט־לילה.

ופתאום בעצם ריצתו, בעוד המטרה ממנו והלאה, הוא נחלה ורואה בכאב שלא יוכל להמשיך עוד – רועה נאמן האנוס לעזוב את נפוצות־צאנו אי־שם בלב יער, בין חיות טרף.

משה, בתוך מידבר לוהט, מקום נחש ועקרב, “החזיק מעמד” והביא את העם עד למקום ששם ימצא מנוחה ונחלה, ואילו הוא – תש כוחו.

והשואה שאותה צפה, באה אמנם כתומה, על כל המוראים שבה, וטוב אולי שעיניו לא ראו זאת. אף כי הוא, כמשורר, היה כותב אולי אז מגילת־איכה שנייה – הן בשעת שברון־לב ויאוש נוהג היה תמיד להיאחז בעט.

ומי יודע, ייתכן אשר הוא, שבשביל המטרה (הצלת אחיו), לא מאס בשום אמצעים, היה מוצא אולי איזו פינת־סתר, מין צוער, שלשם היה מביא את אלה שטרם הדביקה אותם הרעה, והיה מציל כן, ולוּ גם חלק מן המיליונים, מַלט והצל.

(“דבר” – ט' אייר תשי"ג).