“האלמוג יעלה, התומר ישגה, ורק האדם יכלה”
(פתגם טאהיטי)
אַ־צ’ו לא הבין צרפתית. הוא ישב באולם בית־המשפט רב־הקהל והקשיב מתוך שעמום אל המלל הצרפתי הבלתי־פוסק, שהשמיע פעם פקיד זה ופעם משנהו. בעיניו לא היה זה אלא פטפוט בעלמא, ותמה היה לקוצר־דעתם של הצרפתים האלה, אשר טרחו ונתייגעו כל כך בחיפוש רוצחו של צ’וּנג־גה וסוף־סוף גם לא מצאוהו. חמש מאות הקוּלים העובדים בנטיעות ידעו כולם כי אַ־סאן עשה את מעשה הרצח, ואַ־סאן הנה גם לא נתפס. אמת, שהם, הקוּלים, נימנו וגמרו ביניהם בחשאי שלא להעיד ולא למסור איש את ריעהו, ואלם הדבר הלא הוא פשוט כל־כך, והיאך זה לא יכלו הצרפתים להבין, כי א־סאן הוא האיש? אכן, שוטים גמורים הם הצרפתים האלה.
אַ־צ’ו לא עשה שום דבר שיש בו משום חשש; ברצח הזה לא השתתף. הוא היה אמנם באותו מעמד, ושֶמֶר, המשגיח על הנטיעות, שהתפרץ תיכף אחרי־כן אל הצריף, מצאוֹ שם ביחד עם ארבעה־חמישה סינים אחרים, אולם מה בכך? צ’ונג־גַה, הנרצח, נפגע רק שתי פעמים בסכין, והדבר הלא ברור ומובן, שחמישה, או ששה אנשים, לא יכלו לעשות רק שני פצעים בלבד. אילו היכה כל אחד אפילו פעם אחת, כי אז גם אז יכלו לעשות את זאת רק שני אנשים, לכל היותר.
ככה חשב אָ־צ’ו בעמדו לפני כס־המשפט, בשעה שהוא וארבעת חבריו שיקרו, הזימו וסתרו פעם בפעם איש את דברי ריעהו. לאוזניהם הגיע קול רעש, והם נבהלו, כמו שמר, לרוץ למקום־המעשה. הם רק הגיעו שמה לפני שמר – וזהו הכול. שמר העיד אמנם, שבעברו במיקרה על־יד הצריף ובשמעו את דבר הריב, המתין כחמשה רגעים ולא נכנס, וכשבא, לבסוף, פנימה, היו כבר כל הנאשמים שם. הם לא יכלו, לדבריו, להקדים ולבוא, משום שעל פתחו היחיד של הבניין עמד הוא, שֶמר. אולם מה בכך? אַ־צ’וֹ וחבריו טוענים, ששֶמר טועה ומובטחים הם שסוף־סוף ישחררו אותם. הן לא ייתכן שיתיזו את ראשיהם של חמישה אנשים בשל איזו שתי הכאות של סכין. אגב, הן אף אחד מן השדים הזרים לא ראה את מעשה־הרצח. אולם הצרפתים האלה טיפשים הם מאין כמוהם. בסין, זה היה ברי לו, לאַ־צ’ו, היה אב בית־הדין מצווה לענות אותם ומתוך כך היה מכיר את האמת. את האמת קל ללמוד על־ידי עינויים. אולם הצרפתים האלה אינם מענים – איזו שוטים – ועל כן גם לא ייוודע להם לעולם מי הרג את צ’ונג־גה.
אולם היו עוד דברים, שאַ־צ’וֹ לא הבינם. לחברה האנגלית, בעלת הנטיעות, עלו חמש מאות הקוּלים שהובאו לטאהיטי בדמים מרובים. בעלי־המניות דרשו רווחים, והם, אדוני העסק, עוד טרם התחילו לשלם, ולא לרצון היה להם, איפוא, שהפועלים העולים להם ביוקר, יתרגלו להמית איש את ריעהו. חוץ מזה הנה היתה כאן עוד יד הצרפתים, השואפים לזכות את הצ’יינגים במצוות וללמדם את תורתם, תורת־האמת, ובנידון זה אין טוב מאשר להביא לפניהם לפרקים איזו דוגמה. אגב: איזו תועלת יש בקאלדוניה החדשה, אם לא זה שאפשר לשלוח שמה פעם בפעם אנשים, אשר יבלו בעוני ומחסור את ימיהם ויקבלו כן את עונשם על חולשתם. את כל זה לא הבין אַ־צ’ו. הוא ישב באולם בית־המשפט וחיכה שהדיינים ישחררו אותו ואת חבריו ויתנו להם לשוב אל הנטיעות ולהשלים את זמן עבודתם.
את פסק־הדין יוציאו בקרוב, כנראה. את זה יכול אַ־צ’וֹ לראות, שכן פסק המשא־ומתן עם העדים והלשונות חדלו לקשקש ונשתתקו. הצרפתים האלה עייפו, כנראה, גם הם וציפו לגמר הדין, ואַ־צ’וֹ, עד שישב כך – נשתקע בהרהורים על עברו, על אותו הזמן שבו חתם על החוזה וירד אל האנייה על מנת להפליג לטאהיטי. קשים היו הימים בכפרו הקטן, השוכן לחוף ימים. ומה שמח אז, כשעשה את החוזה ויצא לעבוד באיי הנגב בשכר חמישים סנטים מכסיקניים ליום. האנשים בכפרו היו עובדים לפעמים בשכר עשרה דולרים במשך כל השנה כולה. הנשים קולעות־הרשתות הרוויחו חמישה דולרים לשנה, והנערות המשרתות בחנויות – רק ארבעה, והוא הנה יקבל חמשים סנטים ליום, משכורת מלכותית כזאת רק בעד יום אחד. ומה בכך אם העבודה היא קשה. הן מקץ חמש שנים ילך וישוב לביתו – כך הותנה בפירוש בחוזה – ואז לא יוסיף לעבוד עוד לעולם. איש עשיר יהיה עם ביתו שלו ואשה וילדים, אשר יגדלו ויכבדוהו. גם גינה תהיה לו מאחורי ביתו, פינת עדן למנוחה וחלומות, ובתוך הגינה – בריכה עם דגי־זהב. בין ענפי־העצים יתקשקשו הפעמונים הקטנים בנגוע בהם הרוח ומעבר לגן יתנשא קיר גבוה, אשר יקיף אותו מסביב ולא יתן לשום ברייה לחדור אליו פנימה ולהפריע את מנוחתו וחלומותיו.
אכן, שלוש שנים חלפו כבר ועברו (בכפר־מולדתו יכול היה גם כיום להיחשב לאיש אמיד), ורק שתי שנים מפרידות בין נטיעות צמר־הגפן בטאהיטי ובין גן־המנוחה הצפון לו לעתיד לבוא. והנה גרם מזלו שהוא יהיה עד־ראייה למעשה־הרצח, והדבר מביא לו הפסד. זה שלושה שבועות שהוא מתגולל בבית־הסוהר, ובמשך כל הזמן הזה הריהו הולך ומפסיד חמישים סנטים ליום. אך הנה ייגמר עוד מעט המשפט והוא יוכל לשוב לעבודתו.
אַ־צ’וֹ היה בן עשרים־ושתיים – בחור עליז, טוב־לב, שידע לצחוק בנקל. פניו המלאים, העגולים כלבנה במילואה, היו מאירים תמיד בספר של רצון ונדיבות, דבר שאינו מצוי אצל אחיו, בני־ארצו, ומראהו החיצוני לא הטעה את העין, שכן לא פגע מעולם בשום איש לרעה. הוא לא התלונן, לא רב עם שום איש ולא שיחק בקובייה, והיה מסתפק תמיד בתענוגות קטנים ושעשועים של מה בכך. דממת הערב הצונן והמנוחה אחרי יום־עבודה קשה הביאו סיפוק לליבו וגרמו לו נחת לאין־קץ. שעות שלמות יכול היה לשבת ולהסתכל באיזה פרח ולהרהר מתוך כך את הרהוריו על סודות ההווייה ופלאיה. אנפה כחולה על גבי החוף, בעבוע כסף של דג מעופף, או מראה השמש השוקעת כמעולפת ורדים ומרגליות על פני הלאגוּנה, עלולים היו להשכיח מליבו שורה שלמה של ימי־עמל ביחד עם מגלבו הכבד של שֶמר.
שֶמר, קארל שמר, היה עריץ קשה ואכזרי, אולם את משכורתו קיבל לא בחינם. הוא ניצל והוציא את כוחותיהם של חמש מאות העבדים – כי לעבדים נחשבו הסינים האלו כל זמן שלא כילו את שנות־עבודתם – ועליו היה לעמול קשה כדי לסחוט את תמצית הכוחות מתוך חמש מאות הגופות המזיעים האלה ולהופכה לחבילות של צמר־גפן. אכזריותו התקיפה, אכזריות־בראשית, היא שסייעה לו להוציא את הדבר אל הפועל, אולם הועיל לא מעט גם מגלב־העור שלו – אמה אורכו ושלושה אינטשים עוביו – אשר לא זז מעולם מידו ושבשעת־הכושר ירד על גבו הערום של הקוּלי, בהשמיעו קול נפץ, כקול יריית־האקדח. והיריות האלה היו תכופות בשעה ששֶמר עבר על סוסו בין השדות.
פעם, בשנת עבודתם הראשונה, הרג את אחד הקוּלים בתנופת־אגרוף אחת. לא שהוא ניפץ את גוּלגולתו בבת־אחת, כנפץ את קליפת הביצה, אולם את מוחו של האיש זיעזע במכתו, והלה, לאחר שהתהפך שבוע ימים במכאוביו, נפח נפשו. אולם הסינים, לא עלה אפילו על דעתם לבוא בקובלנות לפני הצרפתים, מושלי האי. הוא, שֶמר, היה בשבילם בעייה שבפתרונה צריכים היו לטפל בעצמם. עליהם היה להתרחק ולהיזהר מפגיעתו, כשם שנזהרו מן השרצים הארסיים, שרחשו בעשבים, או בצריפים, בלילות הגשם. והם, הצ’ינגים (ככה נקראו בפי יושבי־האי הנירפים, כהי־העור), השתדלו אמנם להפיס את דעתו ככל האפשר, היינו, שעבדו בשקידה ומסרו לו את פרי עבודתם במידה גדושה. נמצא שמכת־האגרוף הזאת הכניסה ריווח לחברה ולא גרמה שום רע למשגיח.
הצרפתים, אשר לא חוננו בחוש של התיישבות, ואשר לא ראו כל ברכה בנסיונותיהם, כשבאו לפתח את אוצרותיו הטבעיים של האי, יכלו רק לשבת עכשיו ולהתענג על הצלחת האנגלים – מה להם, איפוא, ולשמר עם ידו החזקה? ואשר לצ’ינגו שמת, הרי לא היה זה סוף־סוף אלא צ’ינגו. וחוץ מזה הנה העיד עליו הרופא, שהוא מת ממכת־שמש. אמנם, כאן, בטאהיטי, לא מת עדיין שום איש מעולם ממכת־שמש, ואולם זה, דווקא זה מראה לדעת שמותו הפתאומי של הקולי היה מיקרה יוצא מן הכלל. ככה כתב הרופא בדין־וחשבון שלו. הוא היה איש ישר מאין כמוהו, הרופא הזה: עסק הנטיעות צריך להכניס רווחים, שאלמלא כך – תצורף עוד קלקלה לשורת הפגעים שבדברי־ימי האי הזה.
אי־אפשר לעמוד על אופיים של השדים הלבנים האלה – חשב אַ־צ’וֹ, בשבתו באולם בית־המשפט – ואין לרדת לסוף דעתם. רבים מהם ראה, וכולם דומים איש לריעהו. כקברניטים כמלחים, כפקידים הצרפתים, העובדים במטעים – כשֶמר. הם עלולים לכעוס ללא כל סיבה, ובשעת כעסם נוראים הם כחיות־טרף. הצ’ינגו לא ידע לעולם במה יפיק מהם רצון ובמה ירגיזם. מה שטוב בעיניהם פעם, עלול להרגיז אותם בפעם אחרת. כאילו מסך היה תלוי על פניהם כדי להאפיל בו על מחשבתם. הם נוחים להתרגש, מרבים לזלול עוד יותר – לסבוא (לא כצ’ינגו, שהוא מסתפק במועט), ובשעת־הכושר ידעו להעביד אפילו את הסיני עד כדי כליון הכוחות, ועל כולם – זו החריצות שלהם, היכולת לסדר ולתקן הכול, להגיע תמיד אל התכלית הרצויה ולשעבד לרצונם את כל החי והרמש, את איתני־הטבע בעצמם. אכן, זרים ומשונים הם הלבנים האלה, כמוהם כשדים – כגון שֶמר זה, דרך משל.
אַ־צ’וֹ תמה שכל־כך מאריכים בבירור הדין. הן איש מן הנאשמים לא נגע בצ’ונג־גַה. אַ־סאן, רק הוא לבדו הרגוֹ. הוא תפס אותו בידו האחת בצמה, הפשיל את ראשו, ובשנייה תקע את הסכין. פעמיים תקע אותו. אַ־צ’וֹ, כשעצם כאן עכשיו את עיניו, ראה את מעשה־הרצח לכל פרטיו. הקטטה שנפלה בין השניים, החרפות שחירפו זה את זה, קפיצתו של אַ־סאן, משיכת הצמה והסכין שתקע בצ’ונג־גַה, פתיחת הדלת הפתאומית, התפרצותו של שֶמר, בריחת אַ־סאַן, תנופת המגלב, מגלבו של שמר, שהבריח את כולם אל הפינה וקול־הירייה שהשמיע בקראו לעזרה.
אַ־צ’וֹ רעד לזיכר הדברים האלה. אחת ממכות המגלב פגעה בו בלחיו וסרטה כלשהו את העור, ועל סריטה זו הראה שֶמר מעל ספסל העדים בשעת הזיהוי. אך זו היתה מכה. רק חצי אינטש יותר גבוה – והיה מסמא את עינו.
כעבור זמן־מה השתקע אַ־צ’וֹ בהרהורים על גן המנוחה והחלומות, וזיכר המאורעות נטשטש ונשכח מליבו. בפנים קפואות ישב אחר־כך במקומו בשעה שהשופט קרא את פסק־הדין. קפואים וקהים היו גם פניהם של ארבעת חבריו, וההבעה הזאת לא הסתלקה מעליהם גם אחרי־כן, כשהסביר להם התורגמן, שכולם, כל החמישה, הוכרו על־פי הדין לאשמים, שהאחד והוא אַ־צ’או, נידון למוות, בעוד שאַ־צ’וֹ וייתר חבריו יישלחו לקאלדוניה החדשה. אפילו פניו של א־צ’אוֹ נשארו דוממים כפני החנוט, אף־על־פי שבקרוב צריך היה להסיר מעליו את ראשו.
השופט אמר עוד מלים אחדות והתורגמן ביאר, שהואיל ורשמי מכותיו של שֶמר נכרים ביותר על פניו של אַ־צ’אוֹ, דבר המראה בעליל שהוא היה במקום הרצח, והואיל גם ואחד מן הנאשמים צריך להיענש בעונש־מוות – יהיה אותו הנענש אַ־צ’או. חוץ מזה הנה פניו של אַ־צ’וֹ, שיש עליהם סימני צלקות, מעידים שאף הוא היה באותו מעמד והשתתף בלי־ספק ברצח, על־כן נידון לעבודת־פרך למשך עשרים שנה, וכן הדין גם בנוגע לייתר חבריו. יזכרו נא בני־סין אלה את הלקח הזה – אמרו הדיינים – כי על־כן הם צריכים לדעת שהחוקים בטאהיטי יישמרו, ולוּ גם יחזור העולם לתוהו־ובוהו.
כל חמשת הסינים הובאו בחזרה לבית־הסוהר. הם לא היו נפתעים וגם לא עצובים ביותר. גזר־הדין הזה היה אמנם בלתי־צפוי, אולם הלא כך דרכם של השדים הלבנים האלה. מהם אפשר לצפות תמיד למשהו בלתי־צפוי. עונש זה שהטילו עליהם על חטא שלא חטאו, אינו קשה מכמה עונשים ומעשי־אלמוּת אחרים.
על אַ־צ’אוֹ היה אַ־צ’וֹ מציץ מעתה תכופות בסקרנות קלה. ראשו יוּסר בקרוב בסכין הגילוטינה. הוא לא ידע, איפוא, לא משלוות הזיקנה ולא מנועם גן־המנוחה. ואַ־צ’וֹ התפלסף והעמיק במחשבות על החיים והמוות. מה שנוגע לו עצמו, לא הירבה להצטער. עשרים שנה הרי הן סוף־סוף רק עשרים שנה. למשך זמן כזה מתרחק ממנו גן־המנוחה וההזייה – וזהו הכול. עודנו צעיר ומזויין, כבן־אסיה, במידת־הסבלנות, ויכול הוא לחכות. עד היום ההוא יפוג במקצת חום נעוריו ועוד יותר הוגן יהיה לו גן־התענוגות השקט. לעת־עתה צריך רק למצוא לו שם מתאים. “גן דממת־הבוקר” יקרא לו – חשב לבסוף, ושמח כל אותו היום לרעיון זה, בא מתוך כך לידי התעוררות וחיבר גם איזה משל על מידת הסבלנות, משל שהניח במקצת את דעת חבריו, חוץ מאַ־צ’אוֹ, אשר לא מצא עוד חפץ בו: ראשו עתיד היה להיכרת כעבור זמן קצר ושוב לא היה לו צורך בסבלנות. הוא אכל במנוחה את לחמו, עישן את מקטרתו וישן ולא נתן את דעתו לזה, שהזמן עובר לאיטו.
קריושה היה ז’אנדארם. עשרים שנה רצופות עבד במישרתו זו במושבות, מניגריה וסנגל ועד לאיי פולינזייה, אולם על שכלו הקהה לא פעל הזמן הזה כל פעולה. אותו בוּר והדיוט היה כמו בימי שבתו בכפר מולדתו, בדרום־צרפת. הוא היה כפוף למשמעת וירא את אדוניו, ואת ההבדל שבין האלוהים והסרז’אנט, ראש הז’אנדארמים, ראה רק במידת ההכנעה שיש להיכנע לכל אחד מהם. לאמיתו של דבר, נראה לו הסרז’אנט נעלה יותר, חוץ מאשר בימי שבתון, שאז האלוהים לבדו מרום וקדוש על כול, ואז מברכים ומשבחים רק את האלוהים לבדו. בדרך כלל היה האלוהים רחוק בו בזמן שהסרז’אנט נמצא תמיד בקירוב מקום.
על־פי פקודתו של ראש השופטים צריך היה פקיד בית־הסוהר למסור לרשותו של קריושה את אַ־צ’אוֹ, אולם קרה כך, שראש בית־הדין ערך יום לפני כן נשף לכבוד קברניטה של אנייה צרפתית אחת, ובשעת כתיבת הפקודה רעדה ידו ועיניו כאבו כל כך, שהוא לא יכול לדייק בכתיבה. אגב, הן לא היה זה אלא גזר־דינו של צ’יניגו, והוא לא שם, איפוא, לב לזה שהאות האמצעית, בשם אַ־צ’אוֹ נשמטה. בפקודה היה כתוב: א־צ’וֹ. וכאשר הראה הז’אנדארם את הנייר למשגיח בית־הסוהר, מסר לידו את אַ־צ’וֹ. קריושה הושיבוֹ על ידו, על הדוכן, מאחורי שתי הפרדות, והפליג בדרך.
אַ־צ’וֹ שמח שיצא לבסוף החוצה, אל השמש. הוא ישב בעגלה, ליד הז’אנדארם, כשפניו קורנות מגיל. בייחוד גדלה שמחתו כשראה שהפרדות מכוונות את פניהן דרומה, לצד אטימונה. “אין ספק, ששֶמר שלח אחריו. רוצה הוא להשיבו לעבודתו. טוב מאוד. מעכשיו ישתדל לעבוד יפה. שוב לא יהיה לו, לשמר, שום פתחון פה להתאונן עליו”. היה יום חם. הפרדות הזיעו, הזיעו גם קריושה ואַ־צ’וֹ, אולם לא־צ’וֹ, לא הציק החום ביותר. תחת שמש זו עבד שלוש שנים בנטיעות. פניו האירו בסבר של עליצות וטוּב־לב כזה, שאפילו קריושה המטומטם נתמלא תמיהה למראהו.
“אתה מגוחך,” אמר לבסוף.
אַ־צ’וֹ ניענע בראשו, ופני צהבו עוד יותר. בנגוד לשופטים דיבר אתו קריושה בשפת הקנקים, שהיתה מובנת לו, כמו לכל הצ’ינגים.
“דעתך בדוחה עליך יותר מדי,” הוכיחוֹ קריושה. “ביום אשר כזה צריך היית לתת את ליבך לבכי ואנחה.”
“אני שמח שיצאתי מבית־הסוהר.”
“וזהו הכול?”
הז’אנדארם משך בכתפיו.
“וכי קלה זו בעיניך?” באה התשובה.
“ולא לכך, איפוא, אתה שמח שיסירו את ראשך מעליך?”
אַ־צ’וֹ הביט עליו בתמהון.
“היאך?” אמר. “הלא אני חוזר עכשיו לאטימונה על מנת לעבוד בנטיעות. כלום לא לאטימונה אתה מוליך אותי?”
קריושה החליק את שפמו הארוך מתוך הרהור.
“כך, כך,” אמר והניף את שוטו על הפרדות. “משמע שאתה אינך יודע?”
“איני יודע – מה?”
בליבו של אַ־צ’וֹ התעורר פתאום כעין רגש של פחד:
“האם שֶמר אינו רוצה שאוסיף לעבוד אצלו?”
“לא יותר מאשר היום הזה.”
קריושה צחק בכל לב.
“אכן זוהי בדיחה יפה.”
“המבין אתה,” אמר, “אחרי היום הזה שוב לא יהיה אפשר לך לעבוד, שכן אין אדם עובד אחרי אשר הוּתז ראשו.”
הוא דחף את הצ’ינגו בצידו וצחק כבושות, בלי קול.
כרבע פרסה עברו מתוך שתיקה. לבסוף נענה אַ־צ’וֹ ואמר:
“כלום יש בדעתו של שֶמר להתיז את ראשי?”
קריושה הרכין בראשו מתוך צחוק.
“זוהי טעות” – אמר הסיני בכובד־ראש. “אני אינני הצ’ינגו שאותו דנו למיתה. אני הנני אַ־צ’וֹ. השופט הנכבד פסק שעלי לשבת עשרים שנה בקאלדוניה החדשה.”
הז’אנדארם צחק. אך זוהי הלצה יפה. הצ’ינגו המגוחך הזה רוצה לרמות את הגילוטינה.
הם חצו חורשה של תמרים ועברו כבר כחצי מיל לאורך האגם, כאשר פתח אַ־צ’וֹ ואמר שוב:
“הריני אומר לך שאני אינני אַ־צ’אוֹ. לא אותי ציווה השופט הנכבד להמית.”
“אל תפחד,” השתדל קריושה להרגיעו. “אין זו מיתה קשה. רק הרף־עין. הנה כך,” הראה לו בתופפו באצבעותיו, “אין זה להיות תלוי בקצה החבל ולהתפתל ולפרכס במשך חמישה רגעים. משל לאפרוח שממיתים אותו בגרזן: מתיז אתה את ראשו, פוּף – ונגמר. אין אתה חש כל כאב, אינך חושב אפילו שכואב לך. ראשך הוסר ואינך יכול לחשוב. זהו טוב מאוד. ככה חפצתי למות גם אני. מהר, אח, מהר. אשריך שככה תמות. הן יכול היית להינגע בצרעת, ולהרקב ולהיות נישל איברים, איברים. אני ידעתי איש אחד שנכווה ברותחים והוא התענה וגסס שני ימים רצופים. במרחק קילומטר אפשר היה לשמוע את צעקותיו. ואתה – הוי, הן זהו כל כך קל. צ’יק. הסכין חותך את צווארך – ודי. אפשר גם שידגדג כלשהו, מי יודע. שום איש מן המוּמתים לא בא לספר לנו על זה.”
במשך רגע אחד התפתל כולו מצחוק, כה מוצלחת נראתה לו הלצתו. בדיחות־דעתו היתה מעושה במקצת, שכן ראה חובה לעצמו לעודד את הצ’ינגו הזה.
“אולם אני אומר לך, שאני הנני אַ־צ’וֹ,” עמד הלה על דעתו. “אינני רוצה שיסירו את ראשי מעלי.”
קריושה נתמלא כעס. הצ’ינגו הזה מגדיש כבר את הסאה בטיפשותו.
“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל אַ־צ’וֹ שוב.
“רב לך,” קרא הז’אנדארם, בהעמידו כנגדו פנים זעופות.
“הריני אומר לך שאני…”
“סגור פיך,” גער בו קריושה, והם הוסיפו לנסוע אחר־כך מתוך שתיקה. מרחק של עשרים מיל היה בין פפיט ואטימונה, ואת החצי הזה כבר עברו כאשר נמלך הסיני ואמר שוב:
“אני ראיתיך באולם בית־המשפט בשעה שהשופט הנכבד קרא את פסק הדין, ובכן, טוב, התזכור שאַ־צ’אוֹ, אשר נידון למות, שאַ־צ’אוֹ זה הוא בעל קומה, ואני – הבט עלי,” אמר והתנשא פתאום וקם, וקריושה ראה לתמהונו שהוא קטן באמת. רגע אחד ניצנצה בזכרונו דמותו של הסיני ההוא, ובדמות זו נראה לו הלה כבעל־קומה. בכלל היו כל הצ’ינגים שווים בעיניו, דומים היו כולם האחד לשני, אולם בין קומה גבוהה לנמוכה יכול היה להבחין, והוא הבין, כי במחיצתו יושב לא אותו האיש.
הוא עצר את הפרדות באופן פתאומי כל־כך, שמוט העגלה הזדקר והורם, במושכו אחריו את רצועת הריתמה.
“הרואה אתה, כאן נפלה טעות,” אמר אַ־צ’וֹ, כשהוא מצטחק בנעימות.
אולם קריושה השתקע בהרהורים. בליבו הצטער כבר על זה שעיכב את העגלה. את שגיאתו של ראש השופטים לא ידע ולא יכול להבינה, אולם הוא ידע, שאת הסיני הזה מסרו לידו על מנת שיביאהו לאטימונה, ומחובתו היא להביא אותו לאטימונה. ומה בכך אם אין זה אותו האיש שיצא דינו למות? הן הוא אינו אלא צ’ינגו, ובמה נחשב הוא. מלבד זה הן ייתכן שאין כאן כל טעות. לא לו לרדת לסוף דעתם של הפקידים. ובכלל, מי הוא שיבוא לחשוב את מחשבותיהם? פעם, לפני שנים, ניסה לעשות כדבר הזה, ואז אמר לו הסרז’אנט: “קריושה, אתה טיפש, וככל אשר תמהר להבין את זאת, כן ייטב לך. לא לחשוב אתה צריך, כי אם לציית; את המחשבות הנח לגדולים וטובים ממך.” קריושה רעד לזכר הדברים האלה.
“ובכן, אם ילך וישוב עכשיו לפפיט, הרי יעכב את הוצאת פסק־הדין באטימונה, ואם יימצא עוד שאין כאן טעות, ינזוף בו הסרז’אנט המחכה לאסיר כאן, וגם שם, בפפיט, לא ינקוהו.”
הוא הרים את השוט והציץ אל השעון.
“הוא כבר איחר בחצי שעה והסרז’אנט ודאי שיתרגז.” והוא עמד להאיץ בפרדות. ככל אשר הוסיף אַ־צ’וֹ לערער על הטעות, כן הכביד הוא יותר את ליבו. הידיעה, שבמחיצתו יושב איש אחר, לא היה בה כדי להכריעו. לא הוא שגרם לטעוּת, ואת הרע שהוא עושה, בדין הוא עושה. ומוטב לו להעלות עשרה צ’ינגים לגרדום מאשר להרגיז את הסרז’אנט ולהביאו לידי כעס.
ואשר לאַ־צ’וֹ, הנה לאחר שהז’אנדארם היכה אותו בקצה המגלב על ראשו וציווה עליו לסתום את פיו, לא יכול לעשות שום דבר אחר מאשר לשתוק. הדרך הארוכה נמשכה מתוך שתיקה. אַ־צ’וֹ הירהר בשדים הלבנים האלה ובזרוּת מעשיהם. מתחילה שפטו חמישה אנשים חפים מפשע והכירום לאשמים, ואחר־כך הם באים ומעלים לגרדום את זה, אשר אפילו הם בעצמם לא דנוהו אלא לעשרים שנות עבודת־פרך. ואי־אפשר לעשות כלום. הוא יקבל עליו את הדין. בשקט, בהכנעה יקבל כל מה שיגזרו עליו שליטי החיים האלה. רגע אחד תקפה אותו אימה וגופו נתכסה בזיעה קרה, אולם מייד התאושש והתאמץ להשלים עם גורלו, בהעלותו בזכרונו איזו פסוקים מן הספר ין־צ’י־בֶן (הדרך לחיי מנוחה). מראה “גן החלומות”, שרחף לפניו, הפריע אותו מתחילה, אולם לבסוף עלה בידו להשתקע בחלום. הוא ישב בתוך הגן, הקשיב לקול הפעמונים המתקשקשים בין העצים, וכאן, מתוך ישיבה זו, זכר ושינן לעצמו את הדברים הכתובים על הספר ין־צ’י־בֶן.
ככה עבר הזמן עד שהעגלה נכנסה לאטימונה והתעכבה על־יד במת־ההרג, אשר בצילה חכה כבר בקוצר־רוח הסרז’אנט. אַ־צ’וֹ טיפס ועלה בזריזות על המדריגות. למטה, לרגלי הבמה, ראה לפניו את כל מחנה הקוּלים. שֶמר הוא שאסף אותם והביאם מן השדות למען יראו וייראו. למראה אַ־צ’וֹ התחילו מתלחשים ביניהם, שכן עמדו על הטעות, אלא שלא גילו את הדבר לאיש. השדים האלה חזרו בהם, כנראה, ותחת להרוג איש נקי אחד, יהרגו את השני. אַ־צ’וֹ, או אַ־צ’אוֹ, איזה הבדל. הם לא יבינו לעולם את השדים הלבנים האלה, כשם שהללו לא יבינו גם אותם. את אַ־צ’וֹ ימיתו, אולם הם, לאחר שישלימו את זמן העבודה, יילכו וישובו לארצם.
את הגיליוטינה התקין שֶמר בעצם ידיו. אדם זריז היה ונבון, ואף כי לא ראה מכונה כזאת מימיו, ידע בכל־זאת לכוננה, אחרי שהפקידים הצרפתים מסרו לו את ההוראות הדרושות. על־פי הצעתו בחרו את אטימונה למקום הטבח. במקום הרצח שם יהיה העונש – אמר. אגב הרי הדבר גם ישפיע לטובה על הפועלים העובדים בנטיעות. הוא גם שהציע את עצמו לשמש תליין על במת־ההרג, ובתפקידו זה עמד עכשיו כאן ובחן את הגיליוטינה. מתחת לסכין היה מונח גזע של בננה, שעביו כצוואר איש. שמר הפך את להב הסכין למעלה (אַ־צ’וֹ עמד והסתכל כמכושף בתנועותיו), אחר משך בחבל, והסכין ניצנץ בשמש וירד וחתך את הגזע לשניים.
“כיצד המלאכה נעשית?” שאל הסרז’אנט בעלותו על הבמה.
“מצויין,” השיב שמר, “הבה אראה לו.”
הוא הפך שוב את הלהב, משך את החבל והוריד בשאון את הסכין. אולם הפעם נחתך הגזע רק כדי שני שלישים.
פני הסרז’אנט קדרו.
“זה לא ייתכן,” קרא.
שמר מחה את הזיעה מעל מצחו.
“צריך להוסיף עוד משא,” אמר. והוא ניגש לקצה הבמה וציווה על הנפח להביא מטיל־ברזל בן עשרים וחמש ליטראות.
כשגחן ועמד לקשור את הברזל, הציץ אַ־צ’וֹ אל הסרז’אנט וראה שהגיעה שעת־הכושר.
“השופט הנכבד אמר שיסירו את ראשו של אַ־צ’אוֹ,” התחיל.
הסרז’אנט ניענע בראשו מתוך קוצר־רוח. הוא חשב על חמישה־עשר המילים שיצטרך לעבור היום ברכיבה ועל ברתה, בתו היפה של לֶפייר, סוחר הפנינים, שתחכה לו בקצה האי.
“ובכן, אני אינני אַ־צ’אוֹ,” המשיך הסיני. “פקיד בית־הסוהר הנכבד טעה. אַ־צ’אוֹ הוא בעל־קומה, ואני – הרואה הוא – קטן הנני.”
הסרז’אנט העיף עליו במהירות את עיניו ועמד על הטעות.
“שמר,” קרא נמרצות, “ייגש הנה.”
שמר רטן מה ולא זז עד שלא גמר לקשור את הברזל.
“המוכן הוא הצ’ינגו שלו?” שאל.
“יביט עליו,” באה התשובה. “כלום זהו אותו הצ’ינגו?”
שמר נדהם. זמן־מה מלמל בינו לבין עצמו איזו דברי נאצה והביט בדאבון אל מכונת־הטבח, אשר כוננה בעצם ידו ושכל־כך רוצה היה לראותה במלאה את תפקידה.
“ישמעני נא,” אמר לבסוף. “את העניין הזה אין לדחות. אני כבר הוצאתי לבטלה שלוש שעות מזמן עבודתם של חמש מאות קוּלים, ולא אוכל להפסיד שוב זמן כזה, כשיובא הסיני ההוא. הבה נגמור, איפוא, הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”
הסרז’אנט העלה בדעתו את הנסיעה הארוכה ואת ברתה, בתו של סוחר־הפנינים, ונראה כמהסס.
“אם יוודע הדבר, יתלו את הקולר בקריושה,” הוכיחוֹ המשגיח. אלא שאין לחשוש שהדבר ייוודע. אַ־צ’אוֹ ודאי שלא יבוא להלשין.
“את קריושה אי־אפשר להאשים בשום אופן,” אמר הסרז’אנט, “הטעות באה, כנראה, מצד פקיד בית־הסוהר.”
“ובכן, הבה נתחיל. אותנו ודאי שאין להאשים. מי זה יכול להבחין בין צ’ינגו לצ’ינגו? אנו הוצאנו לפועל את פסק־דינו של הצ’ינגו ששלחו לנו. חוץ מזה הן לא אוכל להבטיל עוד פעם את כל הקוּלים האלה מעבודתם.”
הם דיברו צרפתית, ואַ־צ’וֹ, אף כי לא הבין, ידע בכל־זאת שכאן חותכים את גורלו. הוא ידע גם, שהדבר תלוי בעיקר בדעתו של הסרז’אנט, ולא גרע ממנו כל הזמן את עיניו.
“טוב,” אמר הסרז’אנט, “הבה נתחיל. הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”
“אני אבחון עוד פעם את המכונה,” אמר שמר, והוא הרים שוב את הסכין למעלה והניח מתחתיו את גזע הבננה.
אַ־צ’וֹ השתדל להעלות בזכרונו איזו מימרות מן הספר ין־צ’י־בן. “חיה בשלום”, ניצנץ פסוק במוחו. אולם זה לא התאים.
הן הוא לא יחיה שוב; הולך הוא למות. לא, זה לא יסכון. “סלח לשונאיך” – כן. אולם איזה שונאים היו כאן לפניו? שמר וסיעתו עשו מה שעשו בלי כל רגש של שנאה. בשבילם לא היתה זו אלא מלאכה ככל המלאכות, והם התעסקו בה, כשם שהיו מתעסקים בחפירת שיחין, בכריתת יערות ונטיעת צמר־גפן.
שמר משך בחבל והסכין נפל ברעש על גזע העץ וגזר אותו לשניים.
“מצויין,” אמר הסרז’אנט, בהציתו לו סיגרה. “מצויין, ידידי.”
שמר זחה דעתו עליו לשמע תהילתו.
“גש הנה, אַ־צ’אוֹ,” קרא בשפת הטאהיטים.
“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל הלה.
“דום!” באה התשובה. “את גולגולתך ארוצץ, אם תפתח את פיך.”
המשגיח איים עליו באגרופו והוא נשתתק. ומה תועיל כאן ההתנגדות. השדים הזרים האלה לא יחזרו בהם. והוא נתן שיקשרוהו אל הקרש המאונך, העשוי לפי מידת גופו. שמר הידק את הפריפות בחזקה, כל־כך חזק עד שהרצועות נתקעו בבשרו והכאיבו לו, אולם הוא לא התאונן. הן הכאב הזה לא יימשך עוד זמן רב. הוא הרגיש שהקרש משתלשל ויורד וסגר את עיניו. ברגע זה נגלה לפניו בפעם האחרונה מראה גן־המנוחה והחלומות. נשבה רוח קלה, צוננת. הפעמונים בין העצים התקשקשו לאט, והציפורים אף הן ציפצפו לאט, כמו מתוך נימנום, ומעבר לקיר אשר מאחורי הגן הגיע הד עמום של חיי הכפר. אחר־כך התעכב הקרש ועמד תחתיו, ולפי מתיחת השרירים הבין, שהוא שוכב על גבו – ופקח את עיניו. למעלה, ישר מנגד, היה תלוי ומתנוצץ בשמש הסכין. הוא ראה את המשא שהוסיפו קודם לכן על הניצב, ראה גם שאחת מעניבותיו של שמר הוּתרה ונפתחה, אחרי־כן שמע את קולו של הסרז’אנט בפקודה נמרצת ומיהר לסגור את עיניו. הוא לא רצה לראות את הסכין בנופלו, אולם הרגיש בכך במשך רגע אחד, ואז, ברגע זה, נזכר בקריושה ובמה שאמר לו זה בדבר הגילוטינה. אולם קריושה טעה. הסכין לא דיגדג. עד כאן יכול היה עוד להבחין – עד אשר חדל להבחין לגמרי.
-
סיפור זה תורגם על ידי ד. ב. בקיצורו מרוסית בשם “א־צ'ו”, ונדפס ב“הפועל־הצעיר”, שנת תר"פ, גליונות 15, 16, 17. כאן מובא תרגום מלא מהמקור, שנשאר בעיזבון. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.