“האלמוג יעלה, התומר ישגה, ורק האדם יכלה”
(פתגם טאהיטי)
אַ־צ’ו לא הבין צרפתית. הוא ישב באולם בית־המשפט רב־הקהל והקשיב מתוך שעמום אל המלל הצרפתי הבלתי־פוסק, שהשמיע פעם פקיד זה ופעם משנהו. בעיניו לא היה זה אלא פטפוט בעלמא, ותמה היה לקוצר־דעתם של הצרפתים האלה, אשר טרחו ונתייגעו כל כך בחיפוש רוצחו של צ’וּנג־גה וסוף־סוף גם לא מצאוהו. חמש מאות הקוּלים העובדים בנטיעות ידעו כולם כי אַ־סאן עשה את מעשה הרצח, ואַ־סאן הנה גם לא נתפס. אמת, שהם, הקוּלים, נימנו וגמרו ביניהם בחשאי שלא להעיד ולא למסור איש את ריעהו, ואלם הדבר הלא הוא פשוט כל־כך, והיאך זה לא יכלו הצרפתים להבין, כי א־סאן הוא האיש? אכן, שוטים גמורים הם הצרפתים האלה.
אַ־צ’ו לא עשה שום דבר שיש בו משום חשש; ברצח הזה לא השתתף. הוא היה אמנם באותו מעמד, ושֶמֶר, המשגיח על הנטיעות, שהתפרץ תיכף אחרי־כן אל הצריף, מצאוֹ שם ביחד עם ארבעה־חמישה סינים אחרים, אולם מה בכך? צ’ונג־גַה, הנרצח, נפגע רק שתי פעמים בסכין, והדבר הלא ברור ומובן, שחמישה, או ששה אנשים, לא יכלו לעשות רק שני פצעים בלבד. אילו היכה כל אחד אפילו פעם אחת, כי אז גם אז יכלו לעשות את זאת רק שני אנשים, לכל היותר.
ככה חשב אָ־צ’ו בעמדו לפני כס־המשפט, בשעה שהוא וארבעת חבריו שיקרו, הזימו וסתרו פעם בפעם איש את דברי ריעהו. לאוזניהם הגיע קול רעש, והם נבהלו, כמו שמר, לרוץ למקום־המעשה. הם רק הגיעו שמה לפני שמר – וזהו הכול. שמר העיד אמנם, שבעברו במיקרה על־יד הצריף ובשמעו את דבר הריב, המתין כחמשה רגעים ולא נכנס, וכשבא, לבסוף, פנימה, היו כבר כל הנאשמים שם. הם לא יכלו, לדבריו, להקדים ולבוא, משום שעל פתחו היחיד של הבניין עמד הוא, שֶמר. אולם מה בכך? אַ־צ’וֹ וחבריו טוענים, ששֶמר טועה ומובטחים הם שסוף־סוף ישחררו אותם. הן לא ייתכן שיתיזו את ראשיהם של חמישה אנשים בשל איזו שתי הכאות של סכין. אגב, הן אף אחד מן השדים הזרים לא ראה את מעשה־הרצח. אולם הצרפתים האלה טיפשים הם מאין כמוהם. בסין, זה היה ברי לו, לאַ־צ’ו, היה אב בית־הדין מצווה לענות אותם ומתוך כך היה מכיר את האמת. את האמת קל ללמוד על־ידי עינויים. אולם הצרפתים האלה אינם מענים – איזו שוטים – ועל כן גם לא ייוודע להם לעולם מי הרג את צ’ונג־גה.
אולם היו עוד דברים, שאַ־צ’וֹ לא הבינם. לחברה האנגלית, בעלת הנטיעות, עלו חמש מאות הקוּלים שהובאו לטאהיטי בדמים מרובים. בעלי־המניות דרשו רווחים, והם, אדוני העסק, עוד טרם התחילו לשלם, ולא לרצון היה להם, איפוא, שהפועלים העולים להם ביוקר, יתרגלו להמית איש את ריעהו. חוץ מזה הנה היתה כאן עוד יד הצרפתים, השואפים לזכות את הצ’יינגים במצוות וללמדם את תורתם, תורת־האמת, ובנידון זה אין טוב מאשר להביא לפניהם לפרקים איזו דוגמה. אגב: איזו תועלת יש בקאלדוניה החדשה, אם לא זה שאפשר לשלוח שמה פעם בפעם אנשים, אשר יבלו בעוני ומחסור את ימיהם ויקבלו כן את עונשם על חולשתם. את כל זה לא הבין אַ־צ’ו. הוא ישב באולם בית־המשפט וחיכה שהדיינים ישחררו אותו ואת חבריו ויתנו להם לשוב אל הנטיעות ולהשלים את זמן עבודתם.
את פסק־הדין יוציאו בקרוב, כנראה. את זה יכול אַ־צ’וֹ לראות, שכן פסק המשא־ומתן עם העדים והלשונות חדלו לקשקש ונשתתקו. הצרפתים האלה עייפו, כנראה, גם הם וציפו לגמר הדין, ואַ־צ’וֹ, עד שישב כך – נשתקע בהרהורים על עברו, על אותו הזמן שבו חתם על החוזה וירד אל האנייה על מנת להפליג לטאהיטי. קשים היו הימים בכפרו הקטן, השוכן לחוף ימים. ומה שמח אז, כשעשה את החוזה ויצא לעבוד באיי הנגב בשכר חמישים סנטים מכסיקניים ליום. האנשים בכפרו היו עובדים לפעמים בשכר עשרה דולרים במשך כל השנה כולה. הנשים קולעות־הרשתות הרוויחו חמישה דולרים לשנה, והנערות המשרתות בחנויות – רק ארבעה, והוא הנה יקבל חמשים סנטים ליום, משכורת מלכותית כזאת רק בעד יום אחד. ומה בכך אם העבודה היא קשה. הן מקץ חמש שנים ילך וישוב לביתו – כך הותנה בפירוש בחוזה – ואז לא יוסיף לעבוד עוד לעולם. איש עשיר יהיה עם ביתו שלו ואשה וילדים, אשר יגדלו ויכבדוהו. גם גינה תהיה לו מאחורי ביתו, פינת עדן למנוחה וחלומות, ובתוך הגינה – בריכה עם דגי־זהב. בין ענפי־העצים יתקשקשו הפעמונים הקטנים בנגוע בהם הרוח ומעבר לגן יתנשא קיר גבוה, אשר יקיף אותו מסביב ולא יתן לשום ברייה לחדור אליו פנימה ולהפריע את מנוחתו וחלומותיו.
אכן, שלוש שנים חלפו כבר ועברו (בכפר־מולדתו יכול היה גם כיום להיחשב לאיש אמיד), ורק שתי שנים מפרידות בין נטיעות צמר־הגפן בטאהיטי ובין גן־המנוחה הצפון לו לעתיד לבוא. והנה גרם מזלו שהוא יהיה עד־ראייה למעשה־הרצח, והדבר מביא לו הפסד. זה שלושה שבועות שהוא מתגולל בבית־הסוהר, ובמשך כל הזמן הזה הריהו הולך ומפסיד חמישים סנטים ליום. אך הנה ייגמר עוד מעט המשפט והוא יוכל לשוב לעבודתו.
אַ־צ’וֹ היה בן עשרים־ושתיים – בחור עליז, טוב־לב, שידע לצחוק בנקל. פניו המלאים, העגולים כלבנה במילואה, היו מאירים תמיד בספר של רצון ונדיבות, דבר שאינו מצוי אצל אחיו, בני־ארצו, ומראהו החיצוני לא הטעה את העין, שכן לא פגע מעולם בשום איש לרעה. הוא לא התלונן, לא רב עם שום איש ולא שיחק בקובייה, והיה מסתפק תמיד בתענוגות קטנים ושעשועים של מה בכך. דממת הערב הצונן והמנוחה אחרי יום־עבודה קשה הביאו סיפוק לליבו וגרמו לו נחת לאין־קץ. שעות שלמות יכול היה לשבת ולהסתכל באיזה פרח ולהרהר מתוך כך את הרהוריו על סודות ההווייה ופלאיה. אנפה כחולה על גבי החוף, בעבוע כסף של דג מעופף, או מראה השמש השוקעת כמעולפת ורדים ומרגליות על פני הלאגוּנה, עלולים היו להשכיח מליבו שורה שלמה של ימי־עמל ביחד עם מגלבו הכבד של שֶמר.
שֶמר, קארל שמר, היה עריץ קשה ואכזרי, אולם את משכורתו קיבל לא בחינם. הוא ניצל והוציא את כוחותיהם של חמש מאות העבדים – כי לעבדים נחשבו הסינים האלו כל זמן שלא כילו את שנות־עבודתם – ועליו היה לעמול קשה כדי לסחוט את תמצית הכוחות מתוך חמש מאות הגופות המזיעים האלה ולהופכה לחבילות של צמר־גפן. אכזריותו התקיפה, אכזריות־בראשית, היא שסייעה לו להוציא את הדבר אל הפועל, אולם הועיל לא מעט גם מגלב־העור שלו – אמה אורכו ושלושה אינטשים עוביו – אשר לא זז מעולם מידו ושבשעת־הכושר ירד על גבו הערום של הקוּלי, בהשמיעו קול נפץ, כקול יריית־האקדח. והיריות האלה היו תכופות בשעה ששֶמר עבר על סוסו בין השדות.
פעם, בשנת עבודתם הראשונה, הרג את אחד הקוּלים בתנופת־אגרוף אחת. לא שהוא ניפץ את גוּלגולתו בבת־אחת, כנפץ את קליפת הביצה, אולם את מוחו של האיש זיעזע במכתו, והלה, לאחר שהתהפך שבוע ימים במכאוביו, נפח נפשו. אולם הסינים, לא עלה אפילו על דעתם לבוא בקובלנות לפני הצרפתים, מושלי האי. הוא, שֶמר, היה בשבילם בעייה שבפתרונה צריכים היו לטפל בעצמם. עליהם היה להתרחק ולהיזהר מפגיעתו, כשם שנזהרו מן השרצים הארסיים, שרחשו בעשבים, או בצריפים, בלילות הגשם. והם, הצ’ינגים (ככה נקראו בפי יושבי־האי הנירפים, כהי־העור), השתדלו אמנם להפיס את דעתו ככל האפשר, היינו, שעבדו בשקידה ומסרו לו את פרי עבודתם במידה גדושה. נמצא שמכת־האגרוף הזאת הכניסה ריווח לחברה ולא גרמה שום רע למשגיח.
הצרפתים, אשר לא חוננו בחוש של התיישבות, ואשר לא ראו כל ברכה בנסיונותיהם, כשבאו לפתח את אוצרותיו הטבעיים של האי, יכלו רק לשבת עכשיו ולהתענג על הצלחת האנגלים – מה להם, איפוא, ולשמר עם ידו החזקה? ואשר לצ’ינגו שמת, הרי לא היה זה סוף־סוף אלא צ’ינגו. וחוץ מזה הנה העיד עליו הרופא, שהוא מת ממכת־שמש. אמנם, כאן, בטאהיטי, לא מת עדיין שום איש מעולם ממכת־שמש, ואולם זה, דווקא זה מראה לדעת שמותו הפתאומי של הקולי היה מיקרה יוצא מן הכלל. ככה כתב הרופא בדין־וחשבון שלו. הוא היה איש ישר מאין כמוהו, הרופא הזה: עסק הנטיעות צריך להכניס רווחים, שאלמלא כך – תצורף עוד קלקלה לשורת הפגעים שבדברי־ימי האי הזה.
אי־אפשר לעמוד על אופיים של השדים הלבנים האלה – חשב אַ־צ’וֹ, בשבתו באולם בית־המשפט – ואין לרדת לסוף דעתם. רבים מהם ראה, וכולם דומים איש לריעהו. כקברניטים כמלחים, כפקידים הצרפתים, העובדים במטעים – כשֶמר. הם עלולים לכעוס ללא כל סיבה, ובשעת כעסם נוראים הם כחיות־טרף. הצ’ינגו לא ידע לעולם במה יפיק מהם רצון ובמה ירגיזם. מה שטוב בעיניהם פעם, עלול להרגיז אותם בפעם אחרת. כאילו מסך היה תלוי על פניהם כדי להאפיל בו על מחשבתם. הם נוחים להתרגש, מרבים לזלול עוד יותר – לסבוא (לא כצ’ינגו, שהוא מסתפק במועט), ובשעת־הכושר ידעו להעביד אפילו את הסיני עד כדי כליון הכוחות, ועל כולם – זו החריצות שלהם, היכולת לסדר ולתקן הכול, להגיע תמיד אל התכלית הרצויה ולשעבד לרצונם את כל החי והרמש, את איתני־הטבע בעצמם. אכן, זרים ומשונים הם הלבנים האלה, כמוהם כשדים – כגון שֶמר זה, דרך משל.
אַ־צ’וֹ תמה שכל־כך מאריכים בבירור הדין. הן איש מן הנאשמים לא נגע בצ’ונג־גַה. אַ־סאן, רק הוא לבדו הרגוֹ. הוא תפס אותו בידו האחת בצמה, הפשיל את ראשו, ובשנייה תקע את הסכין. פעמיים תקע אותו. אַ־צ’וֹ, כשעצם כאן עכשיו את עיניו, ראה את מעשה־הרצח לכל פרטיו. הקטטה שנפלה בין השניים, החרפות שחירפו זה את זה, קפיצתו של אַ־סאן, משיכת הצמה והסכין שתקע בצ’ונג־גַה, פתיחת הדלת הפתאומית, התפרצותו של שֶמר, בריחת אַ־סאַן, תנופת המגלב, מגלבו של שמר, שהבריח את כולם אל הפינה וקול־הירייה שהשמיע בקראו לעזרה.
אַ־צ’וֹ רעד לזיכר הדברים האלה. אחת ממכות המגלב פגעה בו בלחיו וסרטה כלשהו את העור, ועל סריטה זו הראה שֶמר מעל ספסל העדים בשעת הזיהוי. אך זו היתה מכה. רק חצי אינטש יותר גבוה – והיה מסמא את עינו.
כעבור זמן־מה השתקע אַ־צ’וֹ בהרהורים על גן המנוחה והחלומות, וזיכר המאורעות נטשטש ונשכח מליבו. בפנים קפואות ישב אחר־כך במקומו בשעה שהשופט קרא את פסק־הדין. קפואים וקהים היו גם פניהם של ארבעת חבריו, וההבעה הזאת לא הסתלקה מעליהם גם אחרי־כן, כשהסביר להם התורגמן, שכולם, כל החמישה, הוכרו על־פי הדין לאשמים, שהאחד והוא אַ־צ’או, נידון למוות, בעוד שאַ־צ’וֹ וייתר חבריו יישלחו לקאלדוניה החדשה. אפילו פניו של א־צ’אוֹ נשארו דוממים כפני החנוט, אף־על־פי שבקרוב צריך היה להסיר מעליו את ראשו.
השופט אמר עוד מלים אחדות והתורגמן ביאר, שהואיל ורשמי מכותיו של שֶמר נכרים ביותר על פניו של אַ־צ’אוֹ, דבר המראה בעליל שהוא היה במקום הרצח, והואיל גם ואחד מן הנאשמים צריך להיענש בעונש־מוות – יהיה אותו הנענש אַ־צ’או. חוץ מזה הנה פניו של אַ־צ’וֹ, שיש עליהם סימני צלקות, מעידים שאף הוא היה באותו מעמד והשתתף בלי־ספק ברצח, על־כן נידון לעבודת־פרך למשך עשרים שנה, וכן הדין גם בנוגע לייתר חבריו. יזכרו נא בני־סין אלה את הלקח הזה – אמרו הדיינים – כי על־כן הם צריכים לדעת שהחוקים בטאהיטי יישמרו, ולוּ גם יחזור העולם לתוהו־ובוהו.
כל חמשת הסינים הובאו בחזרה לבית־הסוהר. הם לא היו נפתעים וגם לא עצובים ביותר. גזר־הדין הזה היה אמנם בלתי־צפוי, אולם הלא כך דרכם של השדים הלבנים האלה. מהם אפשר לצפות תמיד למשהו בלתי־צפוי. עונש זה שהטילו עליהם על חטא שלא חטאו, אינו קשה מכמה עונשים ומעשי־אלמוּת אחרים.
על אַ־צ’אוֹ היה אַ־צ’וֹ מציץ מעתה תכופות בסקרנות קלה. ראשו יוּסר בקרוב בסכין הגילוטינה. הוא לא ידע, איפוא, לא משלוות הזיקנה ולא מנועם גן־המנוחה. ואַ־צ’וֹ התפלסף והעמיק במחשבות על החיים והמוות. מה שנוגע לו עצמו, לא הירבה להצטער. עשרים שנה הרי הן סוף־סוף רק עשרים שנה. למשך זמן כזה מתרחק ממנו גן־המנוחה וההזייה – וזהו הכול. עודנו צעיר ומזויין, כבן־אסיה, במידת־הסבלנות, ויכול הוא לחכות. עד היום ההוא יפוג במקצת חום נעוריו ועוד יותר הוגן יהיה לו גן־התענוגות השקט. לעת־עתה צריך רק למצוא לו שם מתאים. “גן דממת־הבוקר” יקרא לו – חשב לבסוף, ושמח כל אותו היום לרעיון זה, בא מתוך כך לידי התעוררות וחיבר גם איזה משל על מידת הסבלנות, משל שהניח במקצת את דעת חבריו, חוץ מאַ־צ’אוֹ, אשר לא מצא עוד חפץ בו: ראשו עתיד היה להיכרת כעבור זמן קצר ושוב לא היה לו צורך בסבלנות. הוא אכל במנוחה את לחמו, עישן את מקטרתו וישן ולא נתן את דעתו לזה, שהזמן עובר לאיטו.
קריושה היה ז’אנדארם. עשרים שנה רצופות עבד במישרתו זו במושבות, מניגריה וסנגל ועד לאיי פולינזייה, אולם על שכלו הקהה לא פעל הזמן הזה כל פעולה. אותו בוּר והדיוט היה כמו בימי שבתו בכפר מולדתו, בדרום־צרפת. הוא היה כפוף למשמעת וירא את אדוניו, ואת ההבדל שבין האלוהים והסרז’אנט, ראש הז’אנדארמים, ראה רק במידת ההכנעה שיש להיכנע לכל אחד מהם. לאמיתו של דבר, נראה לו הסרז’אנט נעלה יותר, חוץ מאשר בימי שבתון, שאז האלוהים לבדו מרום וקדוש על כול, ואז מברכים ומשבחים רק את האלוהים לבדו. בדרך כלל היה האלוהים רחוק בו בזמן שהסרז’אנט נמצא תמיד בקירוב מקום.
על־פי פקודתו של ראש השופטים צריך היה פקיד בית־הסוהר למסור לרשותו של קריושה את אַ־צ’אוֹ, אולם קרה כך, שראש בית־הדין ערך יום לפני כן נשף לכבוד קברניטה של אנייה צרפתית אחת, ובשעת כתיבת הפקודה רעדה ידו ועיניו כאבו כל כך, שהוא לא יכול לדייק בכתיבה. אגב, הן לא היה זה אלא גזר־דינו של צ’יניגו, והוא לא שם, איפוא, לב לזה שהאות האמצעית, בשם אַ־צ’אוֹ נשמטה. בפקודה היה כתוב: א־צ’וֹ. וכאשר הראה הז’אנדארם את הנייר למשגיח בית־הסוהר, מסר לידו את אַ־צ’וֹ. קריושה הושיבוֹ על ידו, על הדוכן, מאחורי שתי הפרדות, והפליג בדרך.
אַ־צ’וֹ שמח שיצא לבסוף החוצה, אל השמש. הוא ישב בעגלה, ליד הז’אנדארם, כשפניו קורנות מגיל. בייחוד גדלה שמחתו כשראה שהפרדות מכוונות את פניהן דרומה, לצד אטימונה. “אין ספק, ששֶמר שלח אחריו. רוצה הוא להשיבו לעבודתו. טוב מאוד. מעכשיו ישתדל לעבוד יפה. שוב לא יהיה לו, לשמר, שום פתחון פה להתאונן עליו”. היה יום חם. הפרדות הזיעו, הזיעו גם קריושה ואַ־צ’וֹ, אולם לא־צ’וֹ, לא הציק החום ביותר. תחת שמש זו עבד שלוש שנים בנטיעות. פניו האירו בסבר של עליצות וטוּב־לב כזה, שאפילו קריושה המטומטם נתמלא תמיהה למראהו.
“אתה מגוחך,” אמר לבסוף.
אַ־צ’וֹ ניענע בראשו, ופני צהבו עוד יותר. בנגוד לשופטים דיבר אתו קריושה בשפת הקנקים, שהיתה מובנת לו, כמו לכל הצ’ינגים.
“דעתך בדוחה עליך יותר מדי,” הוכיחוֹ קריושה. “ביום אשר כזה צריך היית לתת את ליבך לבכי ואנחה.”
“אני שמח שיצאתי מבית־הסוהר.”
“וזהו הכול?”
הז’אנדארם משך בכתפיו.
“וכי קלה זו בעיניך?” באה התשובה.
“ולא לכך, איפוא, אתה שמח שיסירו את ראשך מעליך?”
אַ־צ’וֹ הביט עליו בתמהון.
“היאך?” אמר. “הלא אני חוזר עכשיו לאטימונה על מנת לעבוד בנטיעות. כלום לא לאטימונה אתה מוליך אותי?”
קריושה החליק את שפמו הארוך מתוך הרהור.
“כך, כך,” אמר והניף את שוטו על הפרדות. “משמע שאתה אינך יודע?”
“איני יודע – מה?”
בליבו של אַ־צ’וֹ התעורר פתאום כעין רגש של פחד:
“האם שֶמר אינו רוצה שאוסיף לעבוד אצלו?”
“לא יותר מאשר היום הזה.”
קריושה צחק בכל לב.
“אכן זוהי בדיחה יפה.”
“המבין אתה,” אמר, “אחרי היום הזה שוב לא יהיה אפשר לך לעבוד, שכן אין אדם עובד אחרי אשר הוּתז ראשו.”
הוא דחף את הצ’ינגו בצידו וצחק כבושות, בלי קול.
כרבע פרסה עברו מתוך שתיקה. לבסוף נענה אַ־צ’וֹ ואמר:
“כלום יש בדעתו של שֶמר להתיז את ראשי?”
קריושה הרכין בראשו מתוך צחוק.
“זוהי טעות” – אמר הסיני בכובד־ראש. “אני אינני הצ’ינגו שאותו דנו למיתה. אני הנני אַ־צ’וֹ. השופט הנכבד פסק שעלי לשבת עשרים שנה בקאלדוניה החדשה.”
הז’אנדארם צחק. אך זוהי הלצה יפה. הצ’ינגו המגוחך הזה רוצה לרמות את הגילוטינה.
הם חצו חורשה של תמרים ועברו כבר כחצי מיל לאורך האגם, כאשר פתח אַ־צ’וֹ ואמר שוב:
“הריני אומר לך שאני אינני אַ־צ’אוֹ. לא אותי ציווה השופט הנכבד להמית.”
“אל תפחד,” השתדל קריושה להרגיעו. “אין זו מיתה קשה. רק הרף־עין. הנה כך,” הראה לו בתופפו באצבעותיו, “אין זה להיות תלוי בקצה החבל ולהתפתל ולפרכס במשך חמישה רגעים. משל לאפרוח שממיתים אותו בגרזן: מתיז אתה את ראשו, פוּף – ונגמר. אין אתה חש כל כאב, אינך חושב אפילו שכואב לך. ראשך הוסר ואינך יכול לחשוב. זהו טוב מאוד. ככה חפצתי למות גם אני. מהר, אח, מהר. אשריך שככה תמות. הן יכול היית להינגע בצרעת, ולהרקב ולהיות נישל איברים, איברים. אני ידעתי איש אחד שנכווה ברותחים והוא התענה וגסס שני ימים רצופים. במרחק קילומטר אפשר היה לשמוע את צעקותיו. ואתה – הוי, הן זהו כל כך קל. צ’יק. הסכין חותך את צווארך – ודי. אפשר גם שידגדג כלשהו, מי יודע. שום איש מן המוּמתים לא בא לספר לנו על זה.”
במשך רגע אחד התפתל כולו מצחוק, כה מוצלחת נראתה לו הלצתו. בדיחות־דעתו היתה מעושה במקצת, שכן ראה חובה לעצמו לעודד את הצ’ינגו הזה.
“אולם אני אומר לך, שאני הנני אַ־צ’וֹ,” עמד הלה על דעתו. “אינני רוצה שיסירו את ראשי מעלי.”
קריושה נתמלא כעס. הצ’ינגו הזה מגדיש כבר את הסאה בטיפשותו.
“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל אַ־צ’וֹ שוב.
“רב לך,” קרא הז’אנדארם, בהעמידו כנגדו פנים זעופות.
“הריני אומר לך שאני…”
“סגור פיך,” גער בו קריושה, והם הוסיפו לנסוע אחר־כך מתוך שתיקה. מרחק של עשרים מיל היה בין פפיט ואטימונה, ואת החצי הזה כבר עברו כאשר נמלך הסיני ואמר שוב:
“אני ראיתיך באולם בית־המשפט בשעה שהשופט הנכבד קרא את פסק הדין, ובכן, טוב, התזכור שאַ־צ’אוֹ, אשר נידון למות, שאַ־צ’אוֹ זה הוא בעל קומה, ואני – הבט עלי,” אמר והתנשא פתאום וקם, וקריושה ראה לתמהונו שהוא קטן באמת. רגע אחד ניצנצה בזכרונו דמותו של הסיני ההוא, ובדמות זו נראה לו הלה כבעל־קומה. בכלל היו כל הצ’ינגים שווים בעיניו, דומים היו כולם האחד לשני, אולם בין קומה גבוהה לנמוכה יכול היה להבחין, והוא הבין, כי במחיצתו יושב לא אותו האיש.
הוא עצר את הפרדות באופן פתאומי כל־כך, שמוט העגלה הזדקר והורם, במושכו אחריו את רצועת הריתמה.
“הרואה אתה, כאן נפלה טעות,” אמר אַ־צ’וֹ, כשהוא מצטחק בנעימות.
אולם קריושה השתקע בהרהורים. בליבו הצטער כבר על זה שעיכב את העגלה. את שגיאתו של ראש השופטים לא ידע ולא יכול להבינה, אולם הוא ידע, שאת הסיני הזה מסרו לידו על מנת שיביאהו לאטימונה, ומחובתו היא להביא אותו לאטימונה. ומה בכך אם אין זה אותו האיש שיצא דינו למות? הן הוא אינו אלא צ’ינגו, ובמה נחשב הוא. מלבד זה הן ייתכן שאין כאן כל טעות. לא לו לרדת לסוף דעתם של הפקידים. ובכלל, מי הוא שיבוא לחשוב את מחשבותיהם? פעם, לפני שנים, ניסה לעשות כדבר הזה, ואז אמר לו הסרז’אנט: “קריושה, אתה טיפש, וככל אשר תמהר להבין את זאת, כן ייטב לך. לא לחשוב אתה צריך, כי אם לציית; את המחשבות הנח לגדולים וטובים ממך.” קריושה רעד לזכר הדברים האלה.
“ובכן, אם ילך וישוב עכשיו לפפיט, הרי יעכב את הוצאת פסק־הדין באטימונה, ואם יימצא עוד שאין כאן טעות, ינזוף בו הסרז’אנט המחכה לאסיר כאן, וגם שם, בפפיט, לא ינקוהו.”
הוא הרים את השוט והציץ אל השעון.
“הוא כבר איחר בחצי שעה והסרז’אנט ודאי שיתרגז.” והוא עמד להאיץ בפרדות. ככל אשר הוסיף אַ־צ’וֹ לערער על הטעות, כן הכביד הוא יותר את ליבו. הידיעה, שבמחיצתו יושב איש אחר, לא היה בה כדי להכריעו. לא הוא שגרם לטעוּת, ואת הרע שהוא עושה, בדין הוא עושה. ומוטב לו להעלות עשרה צ’ינגים לגרדום מאשר להרגיז את הסרז’אנט ולהביאו לידי כעס.
ואשר לאַ־צ’וֹ, הנה לאחר שהז’אנדארם היכה אותו בקצה המגלב על ראשו וציווה עליו לסתום את פיו, לא יכול לעשות שום דבר אחר מאשר לשתוק. הדרך הארוכה נמשכה מתוך שתיקה. אַ־צ’וֹ הירהר בשדים הלבנים האלה ובזרוּת מעשיהם. מתחילה שפטו חמישה אנשים חפים מפשע והכירום לאשמים, ואחר־כך הם באים ומעלים לגרדום את זה, אשר אפילו הם בעצמם לא דנוהו אלא לעשרים שנות עבודת־פרך. ואי־אפשר לעשות כלום. הוא יקבל עליו את הדין. בשקט, בהכנעה יקבל כל מה שיגזרו עליו שליטי החיים האלה. רגע אחד תקפה אותו אימה וגופו נתכסה בזיעה קרה, אולם מייד התאושש והתאמץ להשלים עם גורלו, בהעלותו בזכרונו איזו פסוקים מן הספר ין־צ’י־בֶן (הדרך לחיי מנוחה). מראה “גן החלומות”, שרחף לפניו, הפריע אותו מתחילה, אולם לבסוף עלה בידו להשתקע בחלום. הוא ישב בתוך הגן, הקשיב לקול הפעמונים המתקשקשים בין העצים, וכאן, מתוך ישיבה זו, זכר ושינן לעצמו את הדברים הכתובים על הספר ין־צ’י־בֶן.
ככה עבר הזמן עד שהעגלה נכנסה לאטימונה והתעכבה על־יד במת־ההרג, אשר בצילה חכה כבר בקוצר־רוח הסרז’אנט. אַ־צ’וֹ טיפס ועלה בזריזות על המדריגות. למטה, לרגלי הבמה, ראה לפניו את כל מחנה הקוּלים. שֶמר הוא שאסף אותם והביאם מן השדות למען יראו וייראו. למראה אַ־צ’וֹ התחילו מתלחשים ביניהם, שכן עמדו על הטעות, אלא שלא גילו את הדבר לאיש. השדים האלה חזרו בהם, כנראה, ותחת להרוג איש נקי אחד, יהרגו את השני. אַ־צ’וֹ, או אַ־צ’אוֹ, איזה הבדל. הם לא יבינו לעולם את השדים הלבנים האלה, כשם שהללו לא יבינו גם אותם. את אַ־צ’וֹ ימיתו, אולם הם, לאחר שישלימו את זמן העבודה, יילכו וישובו לארצם.
את הגיליוטינה התקין שֶמר בעצם ידיו. אדם זריז היה ונבון, ואף כי לא ראה מכונה כזאת מימיו, ידע בכל־זאת לכוננה, אחרי שהפקידים הצרפתים מסרו לו את ההוראות הדרושות. על־פי הצעתו בחרו את אטימונה למקום הטבח. במקום הרצח שם יהיה העונש – אמר. אגב הרי הדבר גם ישפיע לטובה על הפועלים העובדים בנטיעות. הוא גם שהציע את עצמו לשמש תליין על במת־ההרג, ובתפקידו זה עמד עכשיו כאן ובחן את הגיליוטינה. מתחת לסכין היה מונח גזע של בננה, שעביו כצוואר איש. שמר הפך את להב הסכין למעלה (אַ־צ’וֹ עמד והסתכל כמכושף בתנועותיו), אחר משך בחבל, והסכין ניצנץ בשמש וירד וחתך את הגזע לשניים.
“כיצד המלאכה נעשית?” שאל הסרז’אנט בעלותו על הבמה.
“מצויין,” השיב שמר, “הבה אראה לו.”
הוא הפך שוב את הלהב, משך את החבל והוריד בשאון את הסכין. אולם הפעם נחתך הגזע רק כדי שני שלישים.
פני הסרז’אנט קדרו.
“זה לא ייתכן,” קרא.
שמר מחה את הזיעה מעל מצחו.
“צריך להוסיף עוד משא,” אמר. והוא ניגש לקצה הבמה וציווה על הנפח להביא מטיל־ברזל בן עשרים וחמש ליטראות.
כשגחן ועמד לקשור את הברזל, הציץ אַ־צ’וֹ אל הסרז’אנט וראה שהגיעה שעת־הכושר.
“השופט הנכבד אמר שיסירו את ראשו של אַ־צ’אוֹ,” התחיל.
הסרז’אנט ניענע בראשו מתוך קוצר־רוח. הוא חשב על חמישה־עשר המילים שיצטרך לעבור היום ברכיבה ועל ברתה, בתו היפה של לֶפייר, סוחר הפנינים, שתחכה לו בקצה האי.
“ובכן, אני אינני אַ־צ’אוֹ,” המשיך הסיני. “פקיד בית־הסוהר הנכבד טעה. אַ־צ’אוֹ הוא בעל־קומה, ואני – הרואה הוא – קטן הנני.”
הסרז’אנט העיף עליו במהירות את עיניו ועמד על הטעות.
“שמר,” קרא נמרצות, “ייגש הנה.”
שמר רטן מה ולא זז עד שלא גמר לקשור את הברזל.
“המוכן הוא הצ’ינגו שלו?” שאל.
“יביט עליו,” באה התשובה. “כלום זהו אותו הצ’ינגו?”
שמר נדהם. זמן־מה מלמל בינו לבין עצמו איזו דברי נאצה והביט בדאבון אל מכונת־הטבח, אשר כוננה בעצם ידו ושכל־כך רוצה היה לראותה במלאה את תפקידה.
“ישמעני נא,” אמר לבסוף. “את העניין הזה אין לדחות. אני כבר הוצאתי לבטלה שלוש שעות מזמן עבודתם של חמש מאות קוּלים, ולא אוכל להפסיד שוב זמן כזה, כשיובא הסיני ההוא. הבה נגמור, איפוא, הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”
הסרז’אנט העלה בדעתו את הנסיעה הארוכה ואת ברתה, בתו של סוחר־הפנינים, ונראה כמהסס.
“אם יוודע הדבר, יתלו את הקולר בקריושה,” הוכיחוֹ המשגיח. אלא שאין לחשוש שהדבר ייוודע. אַ־צ’אוֹ ודאי שלא יבוא להלשין.
“את קריושה אי־אפשר להאשים בשום אופן,” אמר הסרז’אנט, “הטעות באה, כנראה, מצד פקיד בית־הסוהר.”
“ובכן, הבה נתחיל. אותנו ודאי שאין להאשים. מי זה יכול להבחין בין צ’ינגו לצ’ינגו? אנו הוצאנו לפועל את פסק־דינו של הצ’ינגו ששלחו לנו. חוץ מזה הן לא אוכל להבטיל עוד פעם את כל הקוּלים האלה מעבודתם.”
הם דיברו צרפתית, ואַ־צ’וֹ, אף כי לא הבין, ידע בכל־זאת שכאן חותכים את גורלו. הוא ידע גם, שהדבר תלוי בעיקר בדעתו של הסרז’אנט, ולא גרע ממנו כל הזמן את עיניו.
“טוב,” אמר הסרז’אנט, “הבה נתחיל. הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”
“אני אבחון עוד פעם את המכונה,” אמר שמר, והוא הרים שוב את הסכין למעלה והניח מתחתיו את גזע הבננה.
אַ־צ’וֹ השתדל להעלות בזכרונו איזו מימרות מן הספר ין־צ’י־בן. “חיה בשלום”, ניצנץ פסוק במוחו. אולם זה לא התאים.
הן הוא לא יחיה שוב; הולך הוא למות. לא, זה לא יסכון. “סלח לשונאיך” – כן. אולם איזה שונאים היו כאן לפניו? שמר וסיעתו עשו מה שעשו בלי כל רגש של שנאה. בשבילם לא היתה זו אלא מלאכה ככל המלאכות, והם התעסקו בה, כשם שהיו מתעסקים בחפירת שיחין, בכריתת יערות ונטיעת צמר־גפן.
שמר משך בחבל והסכין נפל ברעש על גזע העץ וגזר אותו לשניים.
“מצויין,” אמר הסרז’אנט, בהציתו לו סיגרה. “מצויין, ידידי.”
שמר זחה דעתו עליו לשמע תהילתו.
“גש הנה, אַ־צ’אוֹ,” קרא בשפת הטאהיטים.
“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל הלה.
“דום!” באה התשובה. “את גולגולתך ארוצץ, אם תפתח את פיך.”
המשגיח איים עליו באגרופו והוא נשתתק. ומה תועיל כאן ההתנגדות. השדים הזרים האלה לא יחזרו בהם. והוא נתן שיקשרוהו אל הקרש המאונך, העשוי לפי מידת גופו. שמר הידק את הפריפות בחזקה, כל־כך חזק עד שהרצועות נתקעו בבשרו והכאיבו לו, אולם הוא לא התאונן. הן הכאב הזה לא יימשך עוד זמן רב. הוא הרגיש שהקרש משתלשל ויורד וסגר את עיניו. ברגע זה נגלה לפניו בפעם האחרונה מראה גן־המנוחה והחלומות. נשבה רוח קלה, צוננת. הפעמונים בין העצים התקשקשו לאט, והציפורים אף הן ציפצפו לאט, כמו מתוך נימנום, ומעבר לקיר אשר מאחורי הגן הגיע הד עמום של חיי הכפר. אחר־כך התעכב הקרש ועמד תחתיו, ולפי מתיחת השרירים הבין, שהוא שוכב על גבו – ופקח את עיניו. למעלה, ישר מנגד, היה תלוי ומתנוצץ בשמש הסכין. הוא ראה את המשא שהוסיפו קודם לכן על הניצב, ראה גם שאחת מעניבותיו של שמר הוּתרה ונפתחה, אחרי־כן שמע את קולו של הסרז’אנט בפקודה נמרצת ומיהר לסגור את עיניו. הוא לא רצה לראות את הסכין בנופלו, אולם הרגיש בכך במשך רגע אחד, ואז, ברגע זה, נזכר בקריושה ובמה שאמר לו זה בדבר הגילוטינה. אולם קריושה טעה. הסכין לא דיגדג. עד כאן יכול היה עוד להבחין – עד אשר חדל להבחין לגמרי.
-
סיפור זה תורגם על ידי ד. ב. בקיצורו מרוסית בשם “א־צ'ו”, ונדפס ב“הפועל־הצעיר”, שנת תר"פ, גליונות 15, 16, 17. כאן מובא תרגום מלא מהמקור, שנשאר בעיזבון. ↩
בערב קיפל וילהלם רַיכל את חליפתו השחורה והניחה בתוך המזוודה, הסיר מעל הארון את ארגז־הצילינדר שלו והסתכל אם כסיותיו הלבנות מונחות על מקומן, ואחר־כך תיקן את שעונו ה“מעורר” וכיוונוֹ לשעה הששית בבוקר.
שנתו באותו לילה טרופה היתה ובלתי־נעימה. חלומות קשים ומשונים הטרידוהו בלי־הרף, וכמה וכמה פעמים הופיעה לפניו דמות־דיוקנה של המשרתת גודביגה לאַמאַן, החוטאת בת העשרים־וארבע, שנדונה למוות, זו שעל מהלך משפטה קרא ריכל בעתונים והתעניין בו כל הזמן, ואשר בשבילה, בכדי לכרות את ראשה, צריך היה לנסוע עכשיו לאחת מערי־השדה. למחרת בבוקר עזב את דירתו, דירת־הרווק שלו, ויצא לדרך. בידו האחת החזיק עתה את ארגז־הצילינדר שלו, ובשנייה – נרתיק של כינור מרופד לבד צהוב, שבתוכו נתון היה הגרזן. את מיזוודתו נשא אחריו איזה נער, שליווהו לבית־הנתיבות.
הנסיעה ברכבת נמשכה תשע שעות רצופות. ברגעי־ההפסקה, כשהיה המסע מתעכב באיזו תחנה והרעש מסביב נשתתק, היו עיני הבריות נמשכות אחרי מזוודתו של ריכל, שבתוכה תיקתק שעונו ה“מעורר”, ואחד הנוסעים, בראותו את נרתיק־הכינור שלו, ביקש להיכנס אתו בשיחה על דבר מוסיקה; ריכל ענה שאינו מבין כלום בעניין זה והפך את פניו המאדימות אל החלון מתוך מבוכה.
אל העיירה הגיע בשעה החמישית אחר־הצהריים. לאחר שסר אל בית־הפקידות והודיע על דבר בואו, הלך לסייר את חוצות העיירה, את כנסיותיה, מינזריה וכו'. אחר־כך נכנס לאכסנייה שלו, אכל את סעודת־הערב, ולאחר שכיוון את שעונו לשעה החמישית בבוקר – שכב ונרדם. החדר היה בעל קירות אטומים. דרך הזגוגיות הירוקות, הקבועות למעלה, בתוך התיקרה, חדר אור בהיר ומוזר והפריע את שנתו. פעמים אחדות נדמה לו, לריכל, בחלומו שהוא טובע בנהר. ופעם ראה והנה הוא מוטל על קרקעה של איזו בריכה ירוקה, וגופתה של המשרתת גודביגה לאמאן מתנועעת ויורדת עליו, כשעיניה הפקוחות לרווחה מביטות אל המים אשר מסביב. ריכל ביקש לצעוק ולקרוא לעזרה, אלא שבאותו רגע הגיע לאוזניו קול צלצול שעונו, והוא קם, מבולבל כולו ורועד מקור, והתחיל להתלבש.
בחמש שעות וחצי יצא מאכסנייתו כשהוא מקושט בפראקו, בצילינדרוֹ ובכסיותיו, וזקנו מגולח למשעי (את נרתיק־הכינור השאיר אמש בבית־הסוהר). משרתת בית־המלון והמלצר ליוו אותו זמן רב במבטם, ואי־אלו אנשים, שנזדמנו לו בדרכו, התעכבו והסתכלו בו. הכול ידעו שבבוקר זה מוציאים את המשרתת גודביגה לאמאן להורג.
ריכל עמד על־יד שער בית־הסוהר וצילצל; השערים נפתחו והוא נכנס אל החצר פנימה.
כאן, בתוך החצר, היה כבר הכול מוכן לטבח: על הגרדום – במה קטנה, בעלת שלושה שלבים – היה מונח סד ארוך וצר, ועל ידו – הגרזן המעורטל. למטה, סמוך לבמה, נמצאו: ארון־מתים פתוח, שולחן מכוסה שחורים ועליו – כלי־כתיבה ופינקס, אותו הפינקס, שבו צריך היה לרשום אחרי־כן, כי גזר־הדין הוצא־לפועל.
הקטיגור, אדם גבה־קומה, צהבהב ובעל פנים חולניות, ישב כבר על מקומו, על־יד השולחן. הוא בירך את ריכל לשלום ברצינות גמורה, וכדי לצאת ידי חובת שיחה, שאלוֹ אם נזדמן לו כבר להמית את מישהו במקום הזה. בדברו את דבריו אלה רעד בכל גופו ושיפשף את ידיו זו בזו, משום שכאן, בתוך החצר, שררו צל וקרירה. בעוד זמן־מה הופיע גם השופט. הוא היה חיוור כולו ונרגש. ריכל התחיל שוב לרעוד מקור. הוא לא סעד באותו בוקר.
הקטיגור הוציא את שעונו והסתכל בו. חיכו לצלצול השעה הששית.
בראשונה צילצל שעון־המיגדל, אחרי־כן קישקש פעמונו הקטן של בית־הסוהר, וכשזה נשתתק, הגיעה משם צעקת אשה ואחריה – איזו קולות גסים ודברי־גידוף. לרגע פסק הרעש ודממה נשתררה. הקטיגור והשופט מיהרו לשבת על מקומם. ריכל אחז את הגרזן בידו. שוב נשמעה צעקה איומה ואחריה – קול צעדים. הכול כיוונו את מבטם אל השער, אל המקום ששם נראתה עכשיו המשרתת גודביגה לאמאן בלווית שני עוזרי התליין. שלושתם עברו דרך השער והתקרבו אל הגרדום. אפשר היה לקוות, שהכול ייגמר בזמן קצר ובכי־טוב.
פתאום חדלה החוטאת מצעוק. היא הרגישה באוויר המח אשר מסביב, נתעכבה והרימה את פניה למרום. בתנועה רגילה נזקפו עיניה אל שמי־הקיץ הכחולים, שהשתרעו בחסד וחנינה ממעל לחצר בית־הסוהר. נחיריה רעדו, גבה הכפוף נזדקף, וחזה התרומם כדי לנשום נשימה עמוקה. פנים היו לה בריאים, גדולים ומעוטרים בשתי צמות עבות וערמוניות, עינים כחולות ופה רחב ותאווני. על רקותיה ועל לחייה המלאות רחף חן של ילדוּת.
מבטה של זו נתלה עכשיו בצפצפה שטופת אור־השמש, שעמדה בשדה הקרוב. בקצה גג בית־הסוהר, שאליו הגיעו כבר קרני־השמש, ישבה ציפור קטנה ושרה. החוטאת הביטה אליה ודומה היה שביקשה לחייך כנגדה. הנהגתה התחילה לעורר תמיהה בין המסובים. שני עוזרי התליין, שהתעכבו על־ידה, הפכו את פניהם והביטו במבט מביע שאלה אל השולחן השחור.
עתה התעוררה המשרתת ונזכרה בזה שעתידים לעשות בה, הביטה אל התליין, אל הגרדום והשופטים ושוב אל התליין – וביקשה לברוח; אולם עוזרי־התליין אחזו בה בחזקה והובילוה ישר אל במת־המטבח. במהירות הסירו את חולצתה מעליה, העמידוה על ברכיה ואמרו לגמור את כל העניין בטרם תתן דעתה לכך. הפחד הממה ברגע זה, והיא שכבה לפני מעניה בלי כל תנועה. ריכל הרים את גרזינו. אדמומית קלה צפה וכיסתה את פניו, בהביטו אל זרועות העלמה וכתפיה החשופות, אולם ליבו נשאר שקט וקר – אף ניצוץ אחד של רחמים לא היבהב בקרבו.
כשהתחילו עוזרי־התליין להעלות את המשרתת לגרדום, התנודדה פתאום, צעקה צעקה גדולה וביקשה להתרומם ולעמוד על רגליה. התליינים הפילו אותה על הקרקע, אולם היא התחילה זוחלת על ידיה ועל רגליה והשתדלה להשתמט מתחת לגרזן. אחר־כך, כאשר אחזו בה, החזירוה למקומה וביקשו להניח את ראשה על הסד – תפסה פתאום את כל אימת־הרגע והתחילה צועקת בקול וביאוש מר:
“אל תפגעו בצוואר, לא, לא, אל אלהים, עזרני נא!” ואחר נשמטה לארץ, חבקה את הסד בידיה וגעתה געייה גדולה, איומה.
אחר־כך אירע דבר מוזר ותמוה ביותר:
גודביגה לאמאן התנפלה על שני עוזרי־התליין ועל שומר בית־הסוהר, שנלווה אף הוא אליהם, והתחילה להיאבק אתם ולהילחם בעד חייה האבודים. המלחמה היתה קשה ואכזריה משני הצדדים. המשרתת הגינה על עצמה והשתמשה בתחבולות־ערמה ופראוּת תמימה של חיה ממש. היא התאמצה לענב את קצות חולצתה שהורדה מעליה, ליתן אותה בצוואר מעניה ולהחניקם בה כמו בחבל. היא שידלה אותם בדברי־חיבה, התחננה לפניהם וביקשה רחמים כתינוקת קטנה, רמסה אותם ברגליה וחבטה בידיה את פניהם המתולעים בכל פעם שגחנו אליה. אולם סוף־סוף לא יכלה לעמוד בפני שלושת האנשים הבריאים הנאבקים אתה, וכאשר קפץ עליה אחר־כך שומר בית־הסוהר ותפש אותה בצמותיה העבות – היתה יד התליינים על העליונה. אחד ממנצחיה הפשיל עתה את ידיה לאחוריה, השני העמידה על ברכיה וישב על רגליה, השלישי עמד למראשותיה, אחז את צמותיה הכהות ומשכן בחזקה – והיא היתה מוכנה לטבח.
ריכל עמד כל אותו הזמן על הגרדום וחיכה לקרבנו. בינתיים הציצה השמש מעבר למיגדל בית־הסוהר. מתחילה נראה רק קצה המבהיק, אחר־כך התרוממה כולה וצפה בתוך המרחב בהירה וחמה, בידלה מעצמה קרן אחת והאירה בה את גרזינו של התליין, את עגילי־הכסף אשר באוזניו… כעבור רגע הוארה גם פריפתה של גודביגה לאמאן, שהיתה נעוצה בתוך כותנתה על כתפה השמאלית. הנוכחים הביטו אל ריכל מתוך התראה. לפי דעתם הגיע כבר הזמן לפגוע בחוטאת.
התליין פיקפק, לאמאן, ששכבה, כמו קודם, בלי תנועה תחת ידי מעניה, הפכה את פניה ותלתה את עיניה בגרזן. אחד מעוזרי התליין משך בכתפיו. ריכל ביקש להניף את הגרזן, אולם כאן הבהיקה שוב הפריפה כנגדו, הקסימה את נשמתו, נשמת הרווק והממתו. כדבר־מה חדש ומלא חשיבות נראתה לו זו פתאום, כסמל ערפילי של רוך נשים וערמתן.
רגע התעודד, היסב את עיניו והניף את הגרזן, אולם פתאום נתקל מבטו בקווּצת־שיער רכה, המסתלסלת ויורדת על כתפה של החוטאת, הוא נדהם שוב וליבו התחיל דופק בחזקה. המרחק אשר בין הגרזן והצוואר עם קווּצת־השיער נראה לו פתאום גדול מאד ומבהיל, אולם הוא נזכר בחובה המוטלת עליו – והניף את קרדומו.
לאמאן, שלא גרעה כל הזמן את עיניה מריכל, הבינה כי מיתתה קרובה, התחילה צווחת והתרוממה לקראת הגרזן (האנשים, שהחזיקו בה כל הזמן, הסיחו לרגע את דעתם ממנה, כי נמשך מבטם אחרי התליין). ריכל ביקש להפסיק באמצע, אלא שאיחר כבר את המועד – הוא החליש רק את כוח המהלומה, אבל הגרזן הורד ונתקע בכתפה של החוטאת.
האנשים שישבו על־יד השולחן השחור קפצו ממקומם, הקטיגור צעק וציווה דבר־מה על ריכל, אולם הלה לא תפס כלום. בחיפזון הוציא את הגרזן מן הכתף. מתוך הפצע זרם־דם, ועוזריו נרתעו בפנים מקדירות.
גודביגה שכבה רגעים אחדים בלי נוע, אחר־כך נשענה על כתפה הבריאה והתחילה מחפשת במבטה את התליין. היא פתחה את פיה ורצתה להגיד דבר־מה, אלא שכאב חזק תקף אותה ברגע זה והדיבור היה קשה עליה. בליבה נצנצה פתאום תקווה, כי עוונה יכופר עכשיו, אחרי כל העינויים שסבלה, וגזר־דינה יבוטל. ידוע לא ידעה, האומללה, כי ריאתה נגזרה בגרזן לשניים, ושבין כך ובין כך הרי היא הולכת למות. עיניה הכחולות, שהביטו בתקווה רבה ותחנונים, היו עתה יפות ביותר. קולה המלא חנינה ואנחותיה שפרצו מתוך פיה הפתוח למחצה, היו כה רכים ועדינים עד שריכל לא יכול לעמוד בפניהם, השמיט מידו את הגרזן ופנה אל השולחן השחור. הוא הרים את ידיו והורידן, חייך מתוך מבוכה והתכווץ כולו, כאילו היה הוא גופו חייב מיתה ועומד לעלות לגרדום.
“גמור, התליין!” קרא הקטיגור בקול צלול. “בך נטפל אחר־כך.”
ריכל נגש אל החוטאת כשהוא רועד כולו והביט אליה: בלי תנועה שכבה עתה על־יד הסד, מפיה פרץ זרם דם וכוחותיה עזבוה. אחד מעוזרי־התליין הניח את ראשה על הסד כהוגן, וריכל הרים את הגרזן כמעט בעיניים עצומות – והורידוֹ. במתינות, כמתוך פקפוק, צנחה הגופה המתה מעל העץ והשתטחה על הקרקע.
הכול נגמר, איפוא. ריכל השליך את הגרזן, הביט בטירוף־הדעת אל הגוף כרות־הראש המוטל לפניו וירד בחיפשון מעל מדרגות הבמה. בלי ברכת־פטורין עבר את החצר, פתח בעצמו את השער ויצא אל הרחוב. הסקרנים, שעמדו בחוץ, הסתלקו לצדדין ופנו לפניו את הדרך. הוא הסיר את כובעו והשתחווה. ידיו ורגליו המגושמות התנועעו בשעת הילוכו באופן מוזר, כאילו היו קשורות לגופו בחבלים, צילינדרו הבריק לאור השמש וכסיותיו הבהיקו בלבנוניתן. במהירות רץ דרך הרחוב בלי שום מחשבה במוח, בלי שום רצון, רץ וחיפש דבר־מה, מבלי אשר ידע בעצמו, כי את בית־מלונו הוא מתכוון למצוא. לבסוף, כעבור שעה ויותר, פגש בשליח האכסנייה שלו – והלך אחריו. שם, בבית־המלון, שתה את הקפה שהציגו לפניו, אכל ביצים מגולגלות ולחם לבן, ישב זמן רב והביט אל השולחן ואל שיורי האוכל, אולם פתאום הרגיש בעיני המסובים המכוּונות אליו – נפחד וקם ממקומו. הוא תלה את צילינדרו על הקולב, נכנס לחדרו ושם התנהג זמן רב בשקט גמור. כשדפקה אחר־כך המשרתת על דלת החדר לא נענתה: דרך חורו של המנעול ראתה שהוא, ריכל, עומד על המרבד הקטן, השטוח לפני המיטה, ומתפלל.
סיפרו גם, שראוהו עומד לפני הארון הפתוח, אשר בו היו תלויים בגדי־הדרך שלו. אחר־כך שמעו איך שניגש אל הדלת וסגרה במפתח – וחשבו שהוא רוצה להחליף את בגדיו.
וריכל פשט אמנם את בגדיו, עד חלוקו האחרון פשטם, ושלח את ידו אל הארון כדי להוציא מתוכו את בגדי־הדרך שלו, אולם כאן טפח פתאום על עיניו זרם אור חזק והיכהו בתימהון. למעלה, בקרש העליון של הארון, נמצא חור עגול שבעדו הציץ עתה אור היום, האור הבא דרך ששת החלונות אשר ממעל. ריכל זקף את עיניו כלפי מעלה, הביט זמן רב אל החור הזה והרגיש כי דבר־מה עדין ומכאיב כאחד ממלא את ליבו, מזעזעו ומשקיטו גם יחד. כעבור שעה קלה נכנס אל הארון ברטט וזיע, הוציא את מדפו העליון וסלקו הצידה, הקריב את פניו אל החור – ונרתע מיד לאחור במפח־נפש: מרחוק הזכיר לו חור זה את מבטה האחרון של גודביגה לאמאן, אולם בהתקרבו אליו ולא ראה בו אלא זגוגית בהירה, זגוגית־החלון שממעל ופיסת־שמיים כחולה. פעמים אחדות התקרב אל החור והסתכל, התרחק והתקרב חליפות, כשליבו מפרפר בין תקווה ומפח־נפש. פתאום ניגש שוב אל החור ונשא אליו את עיניו בתחנונים. געגועיו על אותו המבט, שכבה כבר ואיננו, גדלו עכשיו ביותר, הציקו לו ולחצו את ליבו. צריך היה להתקרב איך שהוא אל האור הכחול המושך ומגרה כל־כך ולמצוא מרגוע במבט הזה, אשר כל צערה ויופיה של נשמה מעונה, נשקפים מתוכו.
וכאן בא ריכל לידי החלטה, שהרעישה אחר־כך, כשהוּצאה אל הפועל, את כל העיירה ושימשה חומר לשיחה בפי תושביה במשך כל ימות הקיץ. בעיתונים הודיעו, שכאשר שברו את דלת־חדרו של ריכל – אחרי דפיקות וקריאות ממושכות – מצאוהו תלוי בתוך ארון־הבגדים הסגור. הוא תחב את מפתחו הגדול, מפתח דלת־ביתו, אל תוך החור שממעל, נתן את רצועת־מזוודתו בקצה המפתח, סגר את דלת הארון בעזרת בורג עקום, וכאן – תחת המבט הבהיר ומלא החנינה, שנשקף לו מתוך החור – נרגע לעולמים.
(“הפועל־הצעיר” – תרע’ג, גל' 40).
-
תרגום מקוצר. ↩
גונדתו של הקאפיטן מארקוב קיבלה פקודה להדביק את גדוד־העונשין ולהצטרף אליו. החיילים המרוגזים והרצוצים, שעייפו מרוב טלטול בתוך הקרונות הצרים, היו זעופים ודוממים. באיזו תחנה המכונה בשם מוזר, לא רוסי, יצאו לקראתם איזו אנשים, המלובשים בגדים רוסיים והשקו אותם יין־שרף ושיכר. החיילים קראו “הוּרא”, שרו שירים ורקדו, כשפניהם מאובנות ומקדירות.
אחר־כך התחיל עצם העניין – לטפל בכל השבויים ולהובילם חיים היה קשה, ומשום־כך ירו בכל חשוד ומחוסר תעודה, אשר נתפס בדרך, והמיתוהו מייד. הקאפיטן מארקוב לא טעה בהנחתו הפסיכולוגית, ידוע־ידע, שהחיילים הנרגזים ומרי־הנפש ימצאו קורת־רוח בשפיכת־דמים ומעשי־אלמוּת אשר יעשו ביושבי־המקום.
בערב השלושים־ואחד בדצמבר התעכבה הגונדה באחוזת־רוזנים חרבה למחצה, כדי ללון בה. עד העיר נשארו עוד כעשרים־וחמש פרסה. להגיע שמה אפשר היה, לפי חשבונו של הקאפיטן, ביום המחרת לפני הצהרים, ושם, בתוך העיר – מובטח היה לו – יהיה עליהם להשתתף בפעולה רצינית וממושכת. טוב, איפוא, שינוחו האנשים הלילה, יירגעו ויחליפו כוח. הוא גופו בחר לו לחדר־משכב אולם ריק ורחב־ידיים, אולם, אשר הכירה שבתוכו בנוייה בסגנון הגוטים, ואילו את המיטה שבו לקחו בחזקה מידי הכוהן המקומי.
לילה שחור, ליל גשם ורוח, בא מהר ולפף את האחוזה. מארקוב ישב לבדו בתוך האולם הגדול והריק. בכירה התלקחו העצים – קרשי אחד הפרגודים שנהרס – ובערו באור בהיר, והקאפיטן סמך את רגליו בסורג הכירה, פרש על ברכיו הרזות את מפת־המטה, עיין בה ולמד לדעת את השטח אשר בין האחוזה והעיר. לאור השלהבת האדומה ניראו פניו, עם המצח הרחב, השפם המסולסל והסנטר הטיפשי, העקשני, קשים וזעופים ביותר.
אל החדר נכנס הפֶלדפֶבּל1, כשהוא טפוח גשם כולו. לאחר שעמד רגעים אחדים וראה שהקאפיטן אינו שׂם אליו לב, התחיל מכעכע בשקידה.
“האתה הוא זה?” הפך אליו הקאפיטן את פניו. “ומה?”
“הכול כשורה, רום הוד־מעלתו, האגף השלישי מזומן, הפלוגה הראשונה היא, איפוא, על־יד גדר בית־התפילה והשניה…”
“כך, וסימני־המעבר נמסרו כבר?”
“כן, נכון, רום הוד־מעלתו…” הוא שתק רגע, כאילו המתין לדברי הקאפיטן, אולם הלה שתק אף הוא, ואז פנה אליו החייל בקול יותר נמוך:
“ומה יצווה רום הוד־מעלתו בנוגע לאותם השלושה אשר…”
“להמית בירייה עם עלות־השחר,” הפסיק מארקוב את דבריו. “ואחר־כך…” הביט אל החייל בעיניים אמוצות, “אל תטרידני יותר בשאלות כאלה. המבין אתה?”
“שומע אני, רום הוד־מעלתו,” גנח הפלדפבל. ושוב נשתתקו שניהם. הקאפיטן השתטח על גבי מיטתו, כשהוא לבוש בבגדיו, והפלדפבל עמד בצל, על־יד הדלת, ולא מיהר משום־מה לעזוב את החדר.
“ותו לא?” שאל מארקוב באי־סבלנות.
“כן, נכון, רום הוד־מעלתו,” רקע החייל ברגליו, התאושש ואמר פתאום בהחלטה גמורה:
“רום הוד־מעלתו… החיילים שואלים, איפוא, מה יצווה בנוגע להלז… להישיש?”
“צא מכאן!” נתמלא הקאפיטן חימה, התרומם מעל המיטה וכאילו התכונן להתנפל על החייל.
הפלדפבל החזיר את פניו מייד ובזריזות, כדרך אנשי־הצבא, ופתח את הדלת, אולם בעמדו על הסף התעכב לרגע ואמר בטון רשמי:
“אם כן, רום הוד־מעלתו, הריני מתכבד לברכו בשנה טובה ומוצלחת, יהיה רצון…”
“תודה, אחא,” ענה מארקוב בקול יבש. “אל תשכח לצוות על החיילים שיבדקו היטב ברוביהם.”
עכשיו, כשנשאר לבדו, צנח ושכב על מיטתו לבוש בבגדיו וחרבו על ירכו. בבת־אחת נשתנו פניו, הקדירו וכאילו הזקינו פתאום. ראשו הגזוז נשקע לבין הכתפיים, והעיניים נדעכו ונסגרו למחצה מתוך הבעה של חולניוּת ועייפוּת. הוא שכב פרקדן, הביט אל קילוחי־האש המהבהבים בתוך הכירה, והרגיש, כי אותה הקדחת הקשה, המטרידה אותו בלילות זה כשבוע ימים, הולכת ומתגנבת אליו שוב, תוקפת אותו לאט ובמתינות, מחלישה את גופו ומערפלת את מוחו. הוא הירהר עכשיו על הזקן שנתפס בבוקר, אותו הזקן שעל אודותיו דיבר זה עתה הפלדפבל. מעט מעט התחיל להתברר לו, כי צדק החייל. אכן נפלא הוא הישיש הזה ונפלאים הם עוצבו הגדול, ענוותנותו ושוויון־הנפש הנשׂגב בו הוא מתייחס אל החיים. מעין דוגמא של זה נזדמן לו, למארקוב, לראות רק שם, על־יד לאורן ומוקדון, בשורות החיילים הפשוטים, שמתו במנוחה בשדות־הקטל. כשנתפסו היום שלושת האנשים, והוא, מארקוב, הסביר להם בתנועה צינית, כי דין מרגלים הוא דינם ואחריתם רעה, נזדעזעו שניים מהם בבת־אחת ופניהם החווירו ונתעוותו מחמת אימה. לא כן השלישי, הזקן. הלה צחק רק, מתוך איזו הבעה משונה של עייפות, שוויון־נפש וגם… גם מעין רחמנות כמוסה עליו, על שׂר מלאכות העונשין.
אם מורד ומתקומם הנהו זקן זה באמת, – חשב גם מארקוב בסוגרו את עיניו הקודחות ובהרגישו באיזו חשיכה רכה ועבה הצפה ומפעפעת באוויר מסביב – אז אין ספק שהוא תופס שם מקום חשוב, ותיתי לי שציוויתי להמיתו בירייה. אלא מה – שמא חף הוא מפשע? גם אם כך – אוי ואבוי לו, שהרי אני איני יכול להפקיד שני אנשים שישגיחו עליו ויבטלו את זמנם, בייחוד לפני מאורעות יום־המחרת. ולבסוף – משום מה ייבדל זה לטובה מאותם חמישה־עשר השבויים אשר השארנו מאחרנו? לא. חטא היה זה ביחס לקודמים אלמלי חמלו על הזקן והשאירוהו בחיים.
הקאפיטן פקח במתינות את עיניו וקפץ פתאום מעל מיטתו מתוך אימה גדולה – הזקן הנדון למיתה ישב עכשיו לפניו על־גבי ספסל נמוך כשהוא כפוף כולו, עצוב וידיו שמוטות לו על ברכיו.
בתנועה רגילה וזריזה הוציא הקאפיטן את האקדח מתוך נרתיק־העור, כיוונוֹ כלפי הזקן וקרא בכעס:
“אם תזוז ממקומך, יקחך השד…”
הזקן הפך במתינות את ראשו ובשפתיו נתלה אותו החיוך המשונה, שכל־כך נתרשם ממנו הקאפיטן בבוקר.
“אל־נא תפחד, הקאפיטן, אני באתי אליך בלי שום כוונות רעות,” אמר הזקן. “שלוט, איפוא, ברוחך והימנע נא משפיכת־דמים לפחות עד הבוקר.”
חדגוני וחסר־נגינה היה קולו של אורח מוזר זה, תמוה ומשונה, כמו החיוך אשר על שפתיו. מעין קול כזה היה מארקוב שומע לפעמים בימי ילדותו בשבתו יחידי בחדר, קול ללא גוון וללא הבעה, הנובע מאיזו מקום פלאי מעבר לגב, קורא ומטיל אימה. והקצין נכנע לחיוך המוזר ולקול המשונה. הוא הניח את האקדח מתחת לכר, שכב שוב על המיטה, תמך את ראשו במרפקו ואת עיניו לא גרע מעל הזקן הפלאי אשר לפניו. רגעים אחדים שררה בחדר דממה כבדה. נשמעו רק תקתוק שעונו של מארקוב וקול דרדור הגחלים העמומות, שנשרו בתוך הכירה וירדו למטה.
“אמור נא, מארקוב,” פתח הזקן לבסוף, “מה תעשה ביום שמוּסר־כליותיך יציק לך וידרוש דין־וחשבון על כל מעשי האלמוּת שעשית? – לא שופטים ודיינים, אף לא הממשלה או המלך בעצמו, אלא מוּסר־כליותיך, הכרתך הפנימית…”
מארקוב משך בכתפיו מתוך לגלוג.
“אבל שקט ומתון מדי הוא הטון הזה, סבא, בשביל אדם, אשר המת־ימיתוהו בירייה על־יד העץ בעוד ארבע שעות. אלא יהי כן – נשוחח קצת, אדרבה. הן זהו בכל אופן יותר מעניין מאשר להתהפך על־גבי המשכב מתוך נדודי־שינה. ובכן – מה אענה למוסר־כליותיי – שואל אתה – ביום שיבוא לדרוש ממני דין־וחשבון? ענה־אענה, ראשית, שאני איני אלא חייל, חייל אשר עליו להיכנע ולציית מבלי לבקש חשבונות רבים. ושנית: אני הנני רוסי, רוסי מבטן ומלידה, ולהווי ידוע לכל העולם, שכל מי אשר יעיז להתקומם נגד ממלכה אדירה זו – רמוס־יירמס כתולעת מאוסה ולא תהא לו תקומה עולמית.”
“הו, מארקוב, מארקוב, כמה מן הגאווה הפראית יש בדבריך אלו,” אמר הזקן, "וכמה מן השקר. האומנם סבור אתה, שארץ־מולדתך האדירה לא תימוט לעולם? אולם כלום לא כן חשבו לפנים גם יושבי פרס ומוקדון, רומא הגאה, אשר אחזה בציפורני־הברזל שלה את כל העולם כולו, גדודי ההוּנים הפראים, שהתפרצו לאירופה והציפוה כולה, וספרד אשר משלה על שלושה חלקים מחלקי התבל? ואתה עיין נא בהיסטוריה, דוק ומצא איה, איפוא, הוא שלטונם וחילם הרב של אותם העמים? ואני אגלה לך שעדיין לפניהם, לפני אלפי שנים ודורות היו בעולם ממלכות אדירות, הרבה יותר אדירות, גאות ותרבותיות ממולדתך אתה, אולם החיים, שהם אדירים יותר מכל העמים ועתיקים יותר מכל מציבות־הזכרון, הם הם שהביאו עליהן כלייה ומחו אותן מעל האדמה מבלי השאר להן שריד ופליט.
“שטותים,” אמר הקאפיטן בקול רפה, כשהוא צונח ושוכב פרקדן, “ההיסטוריה זורמת בשטפה הרגיל, ולא לנו לטפל בתיקונה ולהראות לה את הדרך הנכונה.”
הזקן צחק בקול חרישי.
“אל תהא, בבקשה, כאותו העוף האפריקאי המסתיר את ראשו בחול, בבוא עליו הציידים… האמן נא, כי בני־בניך, אשר יקומו אחריך ייבושו וייכלמו לזיכר אביהם הזקן אלכסנדר בן ואסיליה מארקוב התליין והרוצח.”
“דברים קשים תדבר, הישיש! שמוע־שמעתי אמנם על הזיותיהם של אותם בעלי־החלומות הנלהבים, האומרים לכתת את חרבותיהם לאיתים, חא, חא, חא. הריני מתאר לי בדמיוני מלכות זו של חולי השקדים העצבניים ההדיוטים וחלושי עמוד־השדרה… ואולם איך שהוא” – מארקוב שיפשף את רקותיו בחזקה בהשתדלו לזכור דבר־מה – “ואולם כל זה לא חשוב ביותר… מה חפצתי לשאול אותך? כן! לי נדמה משום מה, שאתה לא תשקר: המתושבי המקום הזה אתה?”
“לא,” ניענע הזקן בראשו.
“אבל אתה הן נולדת פה?”
“לא.”
“אבל, אף־על־פי־כן, הן אירופי אתה? – צרפתי, יהודי, רוסי, או גרמני?”
“לא, לא…”
מארקוב היכה באגרופו על דופן המיטה מתוך התרגזות:
“ומי, איפוא, אתה, לבסוף? ומזום מה זה, יקח השד, כל־כך מוּכרים לי פניך? האם נפגשנו כבר שנינו בזמן מן הזמנים?”
הזקן התכווץ עוד יותר, ישב זמן רב דוּמם, ואחר פתח לאט ובמתינות.
“כן, אנחנו נפגשנו, מארקוב, אולם ראה לא ראית את פני מעולם. אתה אינך זוכר, כנראה, היאך שתלה דודך בזמן המגיפה חמישים־ותשעה איש בבוקר אחד. באותו יום גופו הייתי במחיצתו, רק שתי פסיעות היו אז בינינו, אולם הוא לא ראני”.
“כן, נכון… חמישים־ותשעה,” לחש מארקוב. “אבל הללו… היו מורדים…”
“אני ראיתי את אביך בשעה שנלחם באכזריות על־יד סבאסטופול, ואת זקנך – על־יד אוצקוב,” הוסיף הזקן בקול חרישי, “כל נהרי־נחלי־הדם שנשפכו לעיני – היה בהם כדי לשטוף את כל כדור־הארץ. אני הייתי עם נאפוליון בשדות־הקטל אשר באוסטרליץ, פרידלאנד ובּורודינו. ראה־ראיתי את המון־העם במחאו כף כאשר הראה סנסן מעל במת־ההרג את ראשו של לוּדביג המגואל בדם. ראיתי את הקאתולים האדוקים כאשר הרגו בתפילה על שפתיהם את נשי ההוּגונוטים וילדיהם בליל ברתולומיאוס הקדוש, ובין המון הקנאים, האינקביזיטורים והכוהנים הקדושים הייתי בשעה שהעלו את הכופרים על המוקד, כאשר פשטו לשם שמיים את עורותיהם של אנשים חיים ויצקו עופרת רותחת לתוך פיהם. אני ליוויתי את צבאותיהם של אטילה, צ’ינגסחן וסולימן הגדול, אלו הצבאות, אשר סימנו את דרכם בתילי־תילים של גולגלות בני־אדם, וביחד עם האספסוף הרומאי הסואן הייתי בבתי־הקירקסאות כאשר שיסו את הכלבים בנוצרים והאכילו את הדגים שבתוך בריכות־השיט מבשר השבויים… אני ראיתי את משתאות־ההוללוּת ומעשי־האלמות של נירון, ואת קול היהודים שמעתי, בבכותם בין חורבות ירושלים…”
“אתה – סיוט! צא מפה! אתה הזייה, פרי דמיוני החולה. סור ממני,” לחש מארקוב בקושי ובשפתיים צרובות.
הזקן התרומם מעל הספסל. גופו הכפוף הזדקף וגדל בבת־אחת, גדל כל־כך עד שנגעו שערותיו בתיקרת־החדר. ושוב התחיל מדבר לאט, בקול מונוטוני ונרגש.
“אני ראיתי כאשר נשפך דם האדם על האדמה בפעם הראשונה. היה־היו בארץ שני אחים, האחד, הבכור – יהיר, אכזרי ורע־עין, והשני עדין, רחמן וחרוץ. ויהי מקץ הימים ויבא האחד מפרי־האדמה מנחה לאלוהיו והשני הביא גם הוא מבכורות־צאנו ומחלביהן. אולם הבכור – טינא היתה לו בליבו על אחיו, ולא היתה מנחתו לרצון לפני אלוהים, ועשן־קרבנו לא עלה השמיימה, ויחר לו מאוד ויקם על אחיו ויהרגהו – זה היה הרצח הראשון על הארץ…”
“הוי, סור ממני, הנח לי… בשם אלהים,” מילמל מארקוב בפרכסו על משכבו, אולם הזקן הוסיף לדבר:
"כן, אני ראיתי איך שנתרחבו עיניו מתוך זוועה ואימת־מוות – איך שפירפרו אצבעותיו אחוזות־העווית ושרטו את החול הרטוב, הספוג דם. אחר־כך, כאשר נזדעזע בפעם האחרונה והשתטח על הארץ חיוור כולו, קר דומם, נפלה אימה גדולה על הרוצח והוא ברח היערה ושכב שם עד הערב, עד אשר הגיע אליו קול אלוהים המלא זעם:
“קין, אי הבל אחיך?”
“צא מפה, אל תענני יותר,” גימגם מארקוב בקושי.
"השומר אחי אנוכי? – עניתי כשהנני מלא חרדה. ואז קיללני אלוהים ואמר: השאר־תישאר בחיים עד סוף כל הדורות, ונע־ונד תהיה כל ימי חייך. בין כל העמים תתהלך, בכל הארצות תנוּד; ולא תראינה עיניך אלא את הדם אשר שפכת, ואוזניך רק אנקת־חללים תשמענה.
הו, אל־אלוהים – הוסיף הזקן – נאמן הוא משפטך וקשה מנשוא. זה מאות ואלפי שנים נע־ונד אני בארץ – ולשווא אצפה למוות. ואיזה כוח פלאי ואכזרי ימשכני תמיד לשדה קרב וקטל, למקום שם ימותו אנשים פצועים, זבי־דם וקטועי־איברים, למקום שם אימהות מר־תבכינה וקלל־תקללנה אותי, את הרוצח הראשון, רוצח אחיו, וייסורי נפשי – אין קץ להם ואין גבול! כי על כן הלא אראה בכל אדם המתבוסס בדמו את דמות אחי המת, את אחי המוּטל על הארץ ופושט את אצבעותיו החיוורות אל החול… ואך לשווא מבקש אני לקרוא באוזני בני־האדם: ‘עורו, עורו, עורו’".
“עורה נא, רום הוד־מעלתך,” קרא וחזר הפלדפבל באוזניו של מארקוב. “טלגרמה נתקבלה…”
הקאפיטן התרומם בזריזות ועמד על רגליו. הגחלים שבתוך הכירה כבו זה כבר, ודרך חלונו של חדר־האוכל הציץ אורו הקלוש של היום הממשמש ובא.
“ומה בנוגע… לההם?…” שאל מארקוב בקול רועד.
“כן, נכון, רום הוד־מעלתו, רק זה עתה…”
“הישיש? הישיש?”
“גם כן.”
הקאפיטן צנח אין־אונים וישב על גבי המיטה, כאיש אשר עזבוהו פתאום כל כוחותיו. הפלדפבל עמד בקומה זקופה על־ידו וחיכה לפקודה.
“הנה כי כן, אחא, אתה תמלא לפי שעה את מקומי בגונדה,” אמר מארקוב בקול חלש. “אני מוסר היום הודעה על כך, משום שאני… משום שקדחת ארורה זאת התישה את כל כוחותי… ואפשר מאוד” – נתעקמו שפתיו מתוך חיוך משונה – “אפשר מאוד שבקרוב אגמור את חשבונותי לגמרי ואלך למנוחות.”
הפלדפבל שמע את דבריו בלי כל תמיהה, נתן את ידו על מצחת כובעו וענה במנוחה:
“שומע אני, רום הוד־מעלתו.”
(נדפס ב“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 18)
-
רב־סמל. ↩
קריזל היה רצען ואל מלאכתו, מלאכת הרצענות, היה מתייחס ברצינות גמורה. אולם מזלו גרם לו שיהיו הכול משחקים עליו ומלעיגים בו בכל עת. אמנם מצבו החברותי לא הרשה לו מעולם לבוא במגע־ומשא עם אנשים חשובים ובני־עלייה, אלא, אף־על־פי־כן…
ודע עקא, שהֵמַר לו הגורל, לקריזל, הטיל בו מום ופגם את צורתו. פרצופו, שהיה פחוס ביותר, שטוח ונראה כמשתקף מתוך אספקלריה שקערורית – שתי עיניים עמוצות קבועות היו בו, פה גדול וחוטם פעוט; ומצחו הרחב ועצמות־לסתותיו – כיוצאי־דופן נזדקרו אלו, בלטו וכאילו העיקו בכובדם על שאר חלקי הפנים. למעלה, על־גבי שפתו העליונה, השחירה רצועה דקה מן הדקה של שערות קלושות – זה היה שפמו של קריזל. מובן, שחבריו ובני־גילו היו מלגלגים עליו בימי ילדותו, משטים ומזלזלים בו בלי הרף. לפי דבריהם לא בא לו, לקריזל, מומו הרע אלא בעטיה של אימו־יולדתו, שכן ישבה זו על ראשו מייד לאחר הלידה, פחסה אותו וטישטשה את צורתו. הלצות גסות כאלו היו מחלישות את דעתו של הנער ומרשלות את ידיו לחלוטין. אולם למדוד מידה כנגד מידה, לענות קשות ולהתרגז – לא היתה דרכו של קריזל. אדרבא – מחייך היה מטוּב־לב בכל פעם שזרק מישהו אל פניו את שם הגנאי שלו “החרום”. ולא עוד אלא שבמשך הזמן התחיל גם מחבב את פרצופו הנלעג, שעל כן הבליטוֹ זה בין שאר בני־האדם ומשך עליו את עיני הבריות בזרותו; ובו בזמן שבאחרים לא התענין איש ולא נתן דעתו עליהם, הנה בו התבדחו, לפחות, הלעיגו והתלוצצו.
ומשום שהיה קריזל מעביר על מידותיו, סולח ומקבל את כל הזלזולים באהבה, לפיכך לא מאסו בו חבריו, נתנו לו להשתתף במישחקיהם ומעשיהם, ופעמים שהשתמשו גם בשירותו והטילו עליו איזו שליחות. בשכר זה היה זוכה אחר־כך לשבת בחברתם בבית־המרזח; ויש שקיבל מחבר זה, או אחר גם איזו טובת־הנאה. בקיצור – חייו נסתדרו לאט לאט והיו כמעט נוחים.
אמנם, כשנכשל קריזל במיקרה בכוס מיותרת ונשתכר – יש שהתחיל קובל ומתאונן על רוע־מזלו. ברגעים כאלה נוהג היה לספר, כי אביו “שכב לישון בבוסניה במגפיים על רגליו”, שהוא, קריזל, “מצץ את דם אימו” וש“הריבה החביבה עליו אינה סובלת את פרצופו השקוע.”
ונתכוון קריזל לומר בזה, שאת אביו המיתו בירייה בהיותו בבוסניה, וקבור־קברוהו במגפיים שעל רגליו, שאימו הרזה והעלובה היניקה אותו עד יומה האחרון, ולבסוף, שאנדה, בתו של שביקל, מבכרת עליו את דריגן, בעל־האחוזה העשיר.
אנדה זו – כל זמן שנהו אחריה שאר הבחורים מבחורי המקום, היה אף הוא, קריזל, מחזר ונגרר אחריה (והעלה גם חן וחסד לפניה, כפי שנדמה אז), אולם אחר־כך, כשגלוי וידוע היה לכול, שהיא נותנת את היתרון לבעל־האחוזה, מוכרח היה קריזל להסתלק הצידה. הוא כתב לה מיכתב שבו בירך אותה ואת דריגן בחירה בכל טוב; מלבד זה ביקש שתואיל להחזיר לו מייד את טבעתו, אותה הטבעת שנשארה לו לזיכרון מאימו, ואשר משום כך יקרה היא בעיניו עד מאוד. כן, הדברים הגיעו אצלם לידי כך, שפעם, בערב בהיר אחד, בעמדם על־יד הפרגוד, נתן לה קריזל במתנה טבעת קטנה.
היא זקפה אז את ידה כנגדו והרשתה לו למרוח את אצבעה ברוק, בכדי שתהא הטבעת מתקבלת ועולה עליה.
בדרך כלל היה קריזל אדם לא רע. אמנם הוא לא חונן בשכל חד ובחריפות יתרה, אולם תחת זה ברא לו אלוהים לב טהור – מעלה יתרה, שבה הצטיין בין כל חבריו ובני־גילו.
על אירוסי דריגן ואנדה הכריזו כבר בבית־הכנסייה באופן רשמי, וטבעתו של קריזל הרצען עוד טרם הוסרה מעל אצבעה של הארוסה.
החתן דריגן ניסה אומנם להסיר טבעת זו בכוח, אולם אנדה צעקה צעקה גדולה מחמת כאב, ואת ארוסה ביקשה שידחה את הדבר עד שתרפא האצבע התפוחה, שאז – אמרה – תוכל להסיר בעצמה את הטבעת. אולם האצבע לא נרפאה, ודריגן החל מהרהר כבר על כך, שאת הטבעת צריך יהיה לנסר במַשור, והנה אירע פתאום מאורע, אשר שינה לגמרי את פני הדברים. ומעשה שהיה – כך היה:
דריגן הזמין אצל קריזל זוג מגפיים חדשים ליום חופתו.
צריך לשער, שאין זה נעים ביותר לרצען לתפור נעליים חדשות בשביל צרו ומנצחו, ולתקנן ליום שמחתו של זה. אולם מה יש כאן לעשות? אולי אפשר היה להעמיק אי־אלו מסמרים בתוך הסוליים יתר על המידה, להזקיר את חודיהם בפנים הנעל, בכדי שינעצו אחר־כך בכפות־רגליו של החתן ויכאיבו לו?
מחשבת־זדון כזו ניצנצה אמנם רגע במוחו של קריזל, אולם הוא חזר ממנה מייד ונתמלא כולו חרטה.
הוא חשב כך:
אם ידחקו מגפיים אלו את רגלי דריגן ויגרמו לו כאב, אז הן יתרגז ואת כל חמתו ישפוך עליה – על אנדה. ולפיכך – החליט – עליו להתייחס אל הזמנה זו בתום וביושר לא פחות מאשר לאיזו הזמנה אחרת. ואמנם ישב קריזל אל שולחן־עבודתו במנוחה ובלב שלם, נקש בקורנס ורצע במרצע, וזימר לו בחשאי איזו פזמונות, הנאים ויאים לרוחו הנכאה, כגון:
“הכול עזבוני.”
או:
"בחבקי אותה אל לבבי –
וחיתה נפשי בקרבי."
בכלל, התנהג קריזל בענוותנות, בנחת ובשקט גמור, בו בזמן שדריגן היה מגיס את דעתו וליבו בכול, משתבח תמיד באחוזתו, ברוב עושרו ובכוח גופו, וחוזר כפעם בפעם גם על זה, שארוסתו אנדה – אשריה וטוב לה, שזכתה להינשא לו, לדריגן העשיר, ולא לאיזה בעל־מום עני וחדל־אישים.
כשמלאכת המגפיים החדשים נגמרה, ציווה דריגן על קריזל לתקן את נעלי הפועלים הקרועות. טלאים בשביל אלו צריך היה לבור מבין שיורי מינעלים בלים שהתגוללו בעליית־הבית, וכאן, בעלייה זו, ראה קריזל, מתוך שמחה ועצב כאחד, חלק גדול מאותה החמדה, השמורה לה, לאנדה, לימים הקרובים. עלייה זו, שכללה בקרבה מחיצות ומזווים רבים, היתה מלאה וגדושה צורכי־מזון ועוד דברים שונים. בפינה אחת התנשאה ערימה גדולה של חתיכות־אריג מקופלות, בשנייה – צמר־כבשים לח, עורות אילים ועורות פרות. על גבי המדפים עמדו שורות שורות של סירים מלאים גבינה, ועל הקרקע למטה ומתחת לתיקרה למעלה – חביונות של שזיפים כבושים, אגסים ופשתה בלתי־סרוקה, קדירות של שומן ונקניקים, בשר מעושן ובשר ממולח, כללו של דבר – עלייה מלאה כל טוּב. בכמה וכמה מיני מאכל ומשקה לא הספיק קריזל להתבונן, משום שבעל־הבית דחק עליו והוליכוֹ דרך המזווים האפלוליים. לבסוף התעכבו בפינה אחת חשוכה, בחנו ובדקו בשיורי הנעליים הבלות המתגוללים כאן: אי־אלו סוליות מדולדלות, עקבים ופנתות, אשר עורם צמוק ומקומט, ואשר ריקבון ועובש שולטים בהם כאחד. קריזל בעט בכל הסמרטוטים האלו ברגליו, והחליט, כי שום תועלת אין בהם. אליבא דאמת היו מחשבותיו רחוקות מאוד ברגע זה מענייני רצענות והטלאה. הוא הירהר עכשיו על הטוּב והחמדה הגנוזים פה בתוך העלייה, על מיני המאכל הטובים והפירות העסיסיים, הנותנים כאן את ריחם, ועל אנדה, אנדה זו העתידה ליהנות מכל הטוב הזה ולהתענג עליו ביחד עם בחיר לבה, עם דריגן בעל־האחוזה.
בשר מעושן לא בא אמנם אל פיו של קריזל זה עידן ועידנים, גם נקניק חם, המבושל בכרוב – כמעט שלא זכר את טעמו, אף־על־פי־כן הרגיש עכשיו, כי משהו הולך ונקווה בפיו, מדגדגו ומטרידו… אולם – כלום אפשר להעלות על הלב דבר שכזה? אגס – שאני, זה אינו מן הנמנעות, על זה אפשר אולי להזות בחשאי… על אחד האגסים הבשלים והמעולים האלה, שעסיסו רב וריחו מפעפע וממלא את כל האוויר מסביב.
הנה גחן בעל־הבית, הוציא אגס אחד מתוך הסל, נידנדו באוויר והזין בו את עיניו:
“הם הולכים ומשתבחים מיום ליום,” אמר והחזירוֹ למקומו; והרצען קנח בידו את שפתיו הרטובות, ובליבו חשב, שכאשר ישתבחו האגסים הללו ויבשילו לגמרי – ודאי שיזַכה בעל־האחוזה גם אותו באחדים מהם.
קריזל עבד בתוך האחוזה כמה ימים, אולם מתוך המזווים אשר בעלייה לא הובא לא בשר מעושן, אף לא נקניקים ואגסים. המזונות שהוגשו לפניו היו מצומצמים ותפלים ביותר: מעט דייסה של קטניות, כדורי־בצק וצנון כבוש ומטוגן – וחסל סדר הסעודה. ולפנות־ערב, כאשר קריזל היה מתהלך מסביב לבית הגדול ומביט אל הצפצפות הכתומות, המבהירות לאור השמש השוקעת – נזכר בצבעם הכתום של האגסים העסיסיים אשר בעלייה, וליבו היה מהסס ורוטט בקרבו מחמת תאווה חבוייה. אגסים אלו – עליהם היו עכשיו כל מחשבותיו, להן מכוּונת היתה כל דפיקה מדפיקות ליבו, והם, הם, שהסיחו מדעתו את זכרה של אנדה. גם בערב־שבת עם חשיכה, כשהפשיל את כליו לאחוריו ויצא לדרכו, גם אחרי־כן, בערב, כשישב על־יד הכיריים וסעד ליבו בתפוחי־אדמה אפויים ומפולשים באפר – לא זז זיכר האגסים מליבו ומראם הנחמד לא נסתלק מלפני עיניו. אבל תחת עסיסם הריחני וייסורי־נפשו של קריזל וגעגועיו באותו לילה – אין איש בין בעלי־תאווה אשר ידע דוגמתם. לבסוף, אחרי שעות שעות של נפתולים ונדודי־שינה, לא שלט ברוחו, קם ממישכבו, התלבש, תחב לתוך כיסו חתיכת נר וגפרורים, יצא בחשאי מן הבית וכיוון את פניו אל האחוזה. לפנות ערב, בטרם נפטר לביתו, התבונן וראה, כי מאחורי ביתו של דריגן מוצב סולם גדול, אשר ראשו מגיע הגגה. כאן היו מוכנים גם אי־אלו אפריזות, נצרי ערבים וכיוצא בהם – חומר לתיקון הגג. אם לא הזיז איש את הסולם ממקומו – חשב קריזל – הרי אפשר יהיה לעלות הגגה על נקלה, לכסס את הקש בין מעזיבה למעזיבה, והידחק ולרדת אל העלייה – אל האגסים.
מתחילה הלך הכול כשורה. הכלב הגדול, השלול בשלשלת, ביקש אמנם לפתוח בנביחה, אלא שעמד מייד על טעותו, הכיר את קריזל – ידידו הנאמן בימים האחרונים – וכישכש בזנבו. וכעבור רגעים מועטים היה קריזל בתוך העלייה. כאן הדליק את פיסת־הנר, גחן ונעצה לבין קני־הקש אשר על הקרקע, קשר וענב את שולי מטפחתו, תיקן אותה ועשאה מעין שק, וניגש אל האגסים. שק פעוט זה לא קלט אל תוכו, לצערו של קריזל, אלא חמישה אגסים בלבד; את זוג הנקניקים שהסיר מעל גבי המריש ואת הבשר השמן מוכרח היה לתחוב אל תוך כיסוניו… בינתיים הגיע מלמטה, מתוך המדור התחתון, איזה שאון. צריך היה, איפוא, למהר. וקריזל טיפס בזריזות (זריזות שהיה בה עד כדי לעורר קינאה בלב כל אחד מבני אומנותו), ועלה הגגה, קפץ וירד מעל הסולם ארצה, נשא את רגליו ונמלט על נפשו.
כעבור זמן־מה בא קריזל היערה. מסביב היו רק אילנות, אילנות וחשיכה – אף שמץ של סכנה לא נשקף, איפוא, עכשיו, למעדניו. אולם כאן התחילה מטרדת את מוחו מחשבה אחת מוזרה ומגוחכת: לו נדמה פתאום שהוא – גנב, גנב אשר נכנס בחשאי לבית אנשים זרים, חמד את הונם, אף גם גנב ושם בכליו… איזו שטותים! גנב? קריזל הוא גנב? לא, פשוט, הוא ביקש לשטות בקמצן עשיר זה, ולפיכך לקח אצלו שניים שלושה אגסים וזוג נקניקים. יראה מחר – ויתרגז קצת. ובשעת־הכושר אפשר יהיה להגיד: הנה, ראה עד היכן הביאה אותך הקמצנות שלך. הווי זהיר, איפוא, מעכשיו באוצרותיך וגנוז אותם בחדרי־חדרים, שאלמלא כך הן יגנבו את כל האגסים והנקניקים שלך, שכל־כך חס אתה עליהם, שבשום אופן אינך רוצה לזכות איזה רצען באחדים מהם.
אולם ההרהורים הללו, שלא באו אלא לשם היסח־הדעת – כל תועלת לא היתה בהם. אי־מזה, מתוך מעמקי היער, הגיע קולה של התנשמת, קול מחריד וקורא בחיל:
“גנב, ג–נ–ב.”
קריזל פגע בשורשו של עץ ונתקל בו בתוך החשיכה. “המתן קצת, בקרוב יהיה אור.”
הוא עמד מלכת:
– מה? דומה שמאן־דהוא אמר, כי בקרוב יהיה אור. משונה… הן עכשיו חצות.
ושוב נתקל באחד האילנות, גחן ומיששו בידיו. זה היה האשוח הזקן ו“המשולש” (הנקרא כך על שום שלושת גזעיו המפורדים), קריזל הכירוֹ והחליט להדליק כאן את נרו ולהאיר את דרכו ביער. אולם פתאום נזדעזע בכל גופו, כאילו עברו שפוד ברזל מלובן וחד: הנר! כלום אין זה נעוץ ודולק בין קני־הקש אשר בתוך העלייה? עוד שעה – וכל האחוזה תעלה בעשן השמיימה.
רגע אחד עמד קריזל על מקומו בלי תנועה. “אולי טוב לברוח מכאן” – ניצנץ הרהור במוחו – “לברוח מייד, פן ידביקוהו יושבי האחוזה הזאת והיתה אחריתו מרה”. אולם מחשבה זו עברה את מוחו במהירות הבזק – ונעלמה. בעוד רגע זרק את מטפחתו ואגסיו ארצה, הפך את פניו ומיהר אל ביתו של דריגן. עכשיו העסיקה את מוחו רק מחשבה אחת – שלא לאחר. הוא נכשל כפעם בפעם בעצים שעל דרכו, ניזוק ונפצע. השיחים הקטנים גרדו את פניו וסרטום עד זוב דם, אולם הוא לא הרגיש בכל אלה ולא נתן דעתו לכך. לבסוף הגיע לקצה היער. חשיכה ודממה שררו מסביב. מרחוק השחירה חצרו הגדולה של דריגן. שם היו הכול שקועים בשינה מתוקה – וכולם יכולים הם להישרף באש, כולם, אל מלא־רחמים…
בלב חרד עבר קריזל את השדה, הלך הלוך והתקרב אל הבית הגדול, כשעיניו מטיפות וצופות אל גג־הקש אשר ממעל. הנה האפריזות וחבילות הנצרים מאחורי הבית, והנה הסולם, ומסביב חושך. חושך – האומנם? וכלום אין קילוח אדום מיתמר ועולה מתחת לגג?
ותוך כדי רגע טיפס קריזל ועלה הגגה, נדחק וירד אל העלייה, נטל אחד העורות וחבטו בקש הבוער, צנח הוא גופו והשתטח מלא קומתו בתוך השלהבת בכדי להשקיעה ולכבותה. בין כה וכה ובתוך הבית למטה החלה תנועה. השאון שבעלייה העיר את כל יושבי־הבית משנתם. נשמע קול דברים.
“גנב, מבעיר בעירה!” מיהרו הפועלים אל העלייה המלאה עשן, התנפלו על קריזל מכל צד ותפסוהו.
להבת־האש שאחזה בקש נשקעה וכבתה בעיתה, אולם דריגן – עד להשחית בערה בו חמתו כשמצא את קריזל הרצען בתוך עליית־ביתו. הוא לא ראה, או לא רצה לראות את הכוויות והפצעים שכיסו את צווארו וידיו של זה – בשני אגרופיו התנפל עליו, המטיר על פניו מבול של מכות וסטירות וביקש לקרעו כדג.
“כך, את פרצופך הפחוס אפרכס לך,” צעק. “אם כן אתה הוא הגונב את אגסי? אַ? אתה? – נבל שבנבלים!”
קריזל סגר את עיניו מתוך אפיסת־כוח, ושמח בליבו שמחה גדולה כשאחז, לבסוף, אחד הפועלים ברגליו וגררו, גרר והורד מעל הסולם ארצה; בשעת מעשה נתקל, אמנם, ראשו בכל שלב ושלב משלבי הסולם, נפגע והתנגף, אולם הרבה יותר קשים מזה היו אגרופיו של דריגן, אשר פחסו ופצעו את חוטמו והשירו את שיניו אחת, אחת.
אל המיטבח המואר, ששמה הכניסו את קריזל, נזעקו ובאו הכול בקולי־קולות: היאך זה? הלא הוא ביקש לשרוף את הבית מתוך קינאה; הן מקנא הוא בדריגן, שארס לו את אנדה לאשה – דבר זה אינו מוטל בשום ספק. כשהתחיל קריזל להצטדק לפניהם ולספר, היאך שעלה אל העלייה, נטל אי־אלו אגסים ונקניקים וכולי – הפסיק דריגן את דבריו וקרא:
“כך, כך, ודאי – ואחר־כך הצת את הקש ואמרת לכסות על הגניבה.”
“שקר הדבר, שקר וכזב,” דיבר קריזל תחנונים מתוך זוויתו. “את הנר השארתי בתוך העלייה – שכחתי בו, ורק אחר־כך, בהיותי ביער, נזכרתי: הנר דולק – חשבתי – ושלהבתו הן אחוז־תאחז בקש – וחזרתי. ואמנם עלה בידי לכבות את האש, כפי שעיניכם רואות, ואולם – יהא כדבריכם, אחת היא. מסרוני נא לידי השופטים – ראוי אני לכך.”
אחרי הדברים האלה התכווץ קריזל בתוך פינתו, כבש את עיניו בקרקע ולא הוציא אף הגה אחד מפיו. מתוך שתיקה ספג את כל ההכאות והמלקות, זקף כפעם בפעם את אגרופיו הוא גופו וטפח על ראשו ועל פניו:
“אל תגנוב, אל תגנוב!…”
ביום המחרת היה המשפט, וקריזל – אחרי כל העינויים שהתענה והנסיונות שנתנסה בהם באותו לילה – רווח והצלה עמדו לו בבית־הדין. סמוך לאשוח “המשולש” נמצאה המטפחת עם האגסים אשר בתוכה – ראיה נאמנה לדברי הנאשם. והשופט הביע את דעתו במלים אחדות: “אמת,” – אמר, – “כי קריזל נכשל בגניבה, חמד אגסים אחדים וחתיכת נקניק ולקחם, אבל הן רק עד כאן מגיעה קלקלתו ולא יותר, והשריפה שבתוך העלייה תוכיח, שכן עמד זה והשרה את עצמו בסכנה והשקיע בגופו את האש אשר התלקחה בבית זרים. ולפיכך,” פנה השופט אל דריגן, “לפיכך, אולי יש ברצונו לסלוח? שעל כן הן שלם־שילם הנאשם בעד חתיכת־הבשר במיטב שיניו, ובעד כל אגס קיבל מכת־לחי.”
אבל דריגן עמד על דעתו ודרש במפגיע לאסור את מבעיר הבעירה הלז בבית־האסורים לעשר שנים רצופות.
השופט חרץ משפטו להושיב את הנאשם בבית־הסוהר לעשרה ימים. אולם, כשימי המאסר הללו חלפו, התחילו לקריזל ימים אחרים – ימי שלווה ואושר. הבריות דיברו זמן רב על אודות המאורע הזה, ולבסוף באו לידי מסקנה, כי טוב, טוב הוא קריזל מהרבה אנשים אחרים, אשר לא גנבו אמנם אגסים מעולם, אבל לעומת זה לא ניסו גם לכבות בגופם שריפה בבית־זרים. היה מי שאמר, כי על עריצותו ואכזריותו של דריגן יש להתמרמר הרבה יותר, מאשר על גניבתו הפעוטה של קריזל. ואף אנדה, בתו של שביקל, הסכימה לדעה זו. היא ביקשה למסור לדריגן, שאת זוג מגפיו החדשים יואיל לגנוז, עד שתימצא לו ארוסה אחרת. אמנם אמר לא אמרה גם עכשיו בפירוש, שיש ברצונה להינשא לקריזל, אבל בדרך אגב רמזה, כי לפרצופו הפחוס של זה אפשר להתרגל.
אולם עכשיו מסרב קריזל.
(נדפס ב“הפועל־הצעיר” תרע"ג, גל' 5–6).
“מיכתב אלי, מר אזַן?”
“כן, אדוני. מיכתב מפאריס.”
ומר אַזן הנכבד, זחה דעתו עליו, שמפאריס הוא מיכתב זה שהביא… אולם אני, ליבי אמר לי, כי בן־פאריס זה מרחוב ז’אן־ז’אק, שנזדמן פתאום לשולחני בבוקר־השכם – עתיד להטרידני כל היום. ואשר יגורתי בא לי.
כי ראו נא וקראו:
“בבקשה לגמול לי חסד אחד, ידידי: עזוב נא ליום אחד את ענייניך וצא תיכף ומייד לאֵגייר… אגייר זהו כפר הגון בריחוק שלוש, או ארבע, פרסאות ממקום מגורך עתה – טיול יהיה לך. בבואך שמה, תשאל לבית־היתומים. סמוך לבניין זה בית קטן יש, שתריסיו אפורים וגינה לו מאחוריו, ומייד תיכנס מבלי דפוק אפילו בדלת (הדלת שם פתוחה תדיר). וכבואך תקרא בקול, בקול רם עד כמה שאפשר: ‘שלום עליכם, אנשי השלום! ידידו של מוריס בא אליכם…’ ואז תראה שני זקנים זעירים, זקנים מופלגים, סבא וסבתא, והם פורשים כנגדך מתוך שני כיסאותיהם המרופדים את זרועותיהם באהבה רבה, ואתה תישקם, חביבי, בשמי, אבל נשיקה חמה, כאילו שלך הם. אחר־כך תהיו פותחים בשיחה. הם ידברו בי, אך ורק בי. הם יספרו לך דברי־הבאי וכמה מיני שטויות, ואתה, שמע, ואל תצחק… הן לא תצחק, חביבי? ומה?… הלא אלה הם סבא וסבתא שלי, ושניהם נפשם קשורה בנפשי, כל חיי־רוחם בי, ואני לא נראיתי להם זה עשר שנים… עשר שנים! כמה זמן! אבל מה לעשות? אני, פאריס אינה מניחה לי, והם – זקנים כאלו, והדרך לכאן היתה מפרכת לגמרי את גופותיהם הצנומות… לאושרי, נזדמנת עכשיו אתה, חביבי, לאותם המקומות – יחבקוך נא איפוא זקניי העלובים ויהא חשוב עליהם כאילו חיבקו אותי במקצת. אני כל כך הרבה סיפרתי להם עליך ועל ידידותנו…” וכו'.
לעזאזל הידידות! הבוקר אמנם נאה הוא, אבל בכלל לא נעים לצאת עכשיו לדרך: השמש עזה, נושבת רוח ים שאינה מצוייה – וקודם שנתקבל מכתב ארור זה, ייחדתי לי כבר מקום טוב בין שני סלעים גדולים, ואמרתי לבלות כל היום באותו מקום כלטאה זו, להיות סופג אל קרבי רב אור ולהקשיב לנגינת האורנים שלי… עכשיו מה לעשות? בעל־כורחי ושלא בטובתי הריני נוטל את מקלי ומקטרתי… ויוצא לדרך.
באתי לאגייר בשתיים אחרי חצות. הכפר היה ריק, כל יושביו בשדה. בתוך השיחים מכוסי האבק שלצידי הרחוב צירצרו חרגולים כביום תמוז. ואף־על־פי שנזדמן כנגדי ברחוב חמור אחד, שהתעדן להנאתו בפני החמה, וגם יונים אחדות התעופפו באוויר, אך אף אחד מהם לא ידע להראות לי מקום בית־היתומים היכן הוא. לשמחתי הופיעה לפני פתאום פֵיה אחת, זקנה שישבה כפופה לפתח ביתה וטוותה. שאלתיה לבית־היתומים, והיא – כמעט שנטתה בכישור שבידה, והבית המבוקש צץ ועמד פתאום לפני, מעשה כשפים… זה היה בניין גדול ושחור, קפדני ומתגאה על הכול, כי על משקוף־פתחו צלב של אבן יש וחקוק סביבו קצת רומית. סמוך לאותו בניין, בית קטן עומד, שתריסיו אפורים וגינה קטנה מאחוריו… משמע, זהו. ומייד נכנסתי בלי דפיקה בדלת.
כל ימי חיי אזכור אותו פרוזדור ארוך, נאה ושקט. כותל שצבעו ורוד, גינה נאה המציצה בעד וילונו השקוף של החלון, מקלעת ציצים וכינורות מצויירים על טפיטי־הנייר שבָּלו מזוקן, שלווה, שקט וקרירה – לעולם לא אשכח את פרוזדורו של אותו הבית! דלת־החדר של צד שמאל היתה פתוחה במקצת, ומשם יצא תיק־תק של שעון גדול וקולו של תינוק הקורא בספר לאט, הברות, הברות פסוקות: ק־רא אי־רו־נֵי הק־ק־דוֹש וא־מר הרֵ־ני כּפּ־פּ־רה." ניגשתי בלאט אל הפתח והסתכלתי לתוך החדר: תוך אפלולית ודממה, על גבי כיסא גדול, ישב לו זקן פעוט ומקומט – ונימנם. פיו פתוח, ידיו שמוטות לו על ברכיו ואדמומית פורחת בלחייו. סמוך לרגליו, על גבי הריצפה, ישבה ילדה לבושה כחולים – רעלה גדולה ושביס קטן, כתלבושת החניכות שבבית־יתומים – והחזיקה בידיה ספר, הגדול ממנה פי שניים… והיא קוראה מתוכו מעשה רב ונורא על אירוני הקדוש, וקריאה נפלאה זו הפילה תרדמה על כל אשר בחדר: נרדם הזקן בתוך כיסאו המרופד, נימנמו הזבובים על גבי התיקרה, ישנו הקנריות בתוך כלובם התלוי בחלון, ואפילו השעון הגדול, אף הוא אינו אלא משמיע נחרה צרודה מתוך שינה – תיק־תק, תיק־תק. ערה ולא ישנה היתה בכל החדר רק רצועת־אור רחבה ובהירה, שנמשכה לתוכו דרך סדקי התריסים המוגפים, שהתרוצצו ופיזזו בה ניצוצות חיים משברירי החמה. ובין כל הבריות אחוזי השינה הללו, הילדה מושכת קריאתה בכובד־ראש: “ומ־ייד הת־נפ־פלו ע־ליו ה־אר־יות וּדרָ־סוּ־הו”… וברגע זה ממש נכנסתי אני החדרה.
מובטחני, האריות עצמם של אירוני הקדוש לא היו מפתיעים יותר בביאתם את יושבי־הבית: מפי התינוקת מתפרצת צעקה, והספר הגדול נופל מידה ארצה, הקנריות והזבובים מזדעזעים ומקיצים מתרדמתם, השעון מצלצל, הזקן קופץ ממקומו בחלחלה, ואני עצמי מרתת ונרגש, הריני מתעכב על מיפתן החדר וקורא:
“שלום עליכם, אנשי־השלום, ידידו של מוריס אני!”
האח! אילו ראיתם אז אותו הזקן, אילו ראיתם כיצד זה פרש כנגדי שתי זרועותיו והתחיל מחבקני ומנשקני, לוחץ את ידי ומתרוצץ בחדר מתוך שאון וקורא ואומר:
“אל־אלוהים! אל־אלוהים!”
פניו הסמיקו וכל הקמטים שעליהם היו מחייכים, ופיו ממלמל:
“אָ,אדון, אָ,אדון…”
אחר־כך נחפז לירכתי החדר וקרא:
מאמֶט!
נשמעה חריקת איזו דלת, מתוך הפרוזדור מגיע קול פסיעות חשאיות כשל עכבר – והנה מאמט. חייכם! מעולם לא ראיתי ברייה מעלת־חן כאותה הזקנה בשביסה המקושט שעל ראשה הקטן ובשמלתה הכהה ובמטפחת המרוקמת שנשאה בידה, כמינהג הקדמונים, לכבוד האורח… וראו פּלא! הזקנים דומים הם זה לזו באיקונין שלהם כתאומים. הסבא, תן שביס על ראשו וצווארון מעשה־קמטים על צווארו – והרי עוד מאמט אחת. אלא שמאמט זו האמיתית, כנראה בכתה הרבה בימי חייה, ולפיכך פניה קמוטים יותר.
גם הזקנה, חניכה אחת מחניכות בית־היתומים מלוותה ואינה זזה ממנה אף לרגע. שני זקנים תשושי־כוח ועליהם שומרות ומגינות שתי יתומות קטנות – הלב נכמר למראה זה. ומאמט עם כניסתה התחילה מייד להחוות קידה כנגדי, אך הזקן הפסיקה תוך כדי קידה וקרא:
“והרי זה ידידו של מוריס!”
ומייד נזדעזעה הזקנה, נתחלחלה, מתחילה בוכה, והמטפחת נשמטת מידה ופניה מאדימים וחוזרים ומאדימים עוד יותר מפניו של בעלה: הזקנים! רק טיפת־דם אחת בעורקיהם, ואם נתרגשו במקצת – מייד טיפה זו צפה ומאדימה את פניהם.
“עושי, חושי, הגישי כיסא!” קוראה הזקנה אל הקטנה שלה.
“ופתחי את התריסים!” מזרז הזקן את הזעירה שלו.
ושניהם אוחזים בשתי ידי משני עברי, מתנודדים ומגישים אותי אל החלון, שנפתח עכשיו לרווחה, בכדי שיסתכלו בי לאור השמש.
שני הכיסאות המרופדים נעתקים ונקרבים, ואני מתיישב בין שניהם על כיסא אחד מתקפל, הפעוטות הכחולות מתיישבות על הקרקע מאחורינו, והחקירה והדרישה מתחילה:
– מה שלומו? במה הוא עוסק? משום מה אינו בא? השמח הוא בחלקו? ודא והא והכול־ומכול־כול – שעות, שעות שלמות של מיני שאלות כאלו.
ואני משתדל ליתן על כל שאלה ושאלה תשובה ברורה ומספיקה, עם כל הפרטים שאני יודע על ידידי, ומה שאינו ידוע לי, הריני מרשה לי להיות בודה מליבי ועונה על הכול באופן היותר טוב; נזהרתי מאוד שלא להיות נתפס חלילה על שלא שמתי לב, אם החלונות שבחדר מוריס נסגרים היטב, ומה צבע הטפטין של דירתו:
“מה? החלונות שבחדר מוריס? נסגרים וננעלים הדק היטב. והטפטין, גברתי, הטפטין שעל הכתלים הם תכולים, כך כתכלת השמיים ועליהם מקלעות פרחים…”
“האמנם?” צוהלת הזקנה ופונה מייד אל בעלה ומוסיפה ואומרת:
“אך זהו ילד נחמד!”
“ודאי, ודאי ילד1 נחמד הוא!” מתפעל גם הזקן מרוב חדווה.
ובשעת דיבורם הם מנענעים שניהם בראשם, צוחקים, קורצים בעיניהם זה לזו, כמי שאומר: כך, כך, אנחנו מבינים באותו עניין… ופתאום גוחן הזקן אלי ואומר:
“דבר נא בקול יותר רם – הזקנה שלי אוזנה כבדה במקצת.”
ואף היא גוחנת מצידה ואומרת:
“בבקשה! יגביה נא קצת את קולו, – חוש־השמע של הזקן שלי פגום מעט.”
אני מתחיל לדבר בקול רם, ושניהם מביעים לי את תודתם בסבר־פנים מחייכות. ומתוך חיוך נובל זה ומתוך מבטים כהים אלו המכוּונים כנגדי ומבקשים בתוך־תוכן של עיני את דמות דיוקנו של מוריס – דומני, שאני גופי רואה עכשיו דמות זו, כשהיא מלופפת ומרחפת בערפל וכאילו הוא מביט אלי, רעי זה, מאיזה מרחק נעלם, מציץ ומחייך.
ופתאום מזדקף הזקן מתוך כיסאו ואומר:
“היודעת את, מאמט, מה שעלה על דעתי? והרי אפשר שלא סעד עדיין היום.”
מאמט מזדעזעת ופורשת כפיה כלפי מעלה:
“הוא לא סעד עדיין!… אל מלא רחמים!”
אני, סבור הייתי, שגם דברים אלו מכוונים כלפי מוריס, וכבר הייתי מוכן להניח את דעתם ולומר, כי “תינוק נחמד” זה מדקדק לסעוד תמיד לפני חצות. אולם מייד ראיתי, כי הפעם, הזקנים מסיחין בי עצמי, וכדאי היה לראות איזה מין מהומה קמה בבית, לאחר שהודיתי שבאמת לא סעדתי עדיין.
“שולחן ערוך תיכף ומייד, בנות כחולות! השולחן באמצע החדר! מפת החג! הקערות המופרחות! מהר, מהר, בבקשה!…”
והן אמנם מיהרו ונחפזו. בקיצור – עוד בו ביום היתה הסעודה מתוקנת לפני!
“ארוחה קלה וטובה,” הסבירה לי מאמט, בהושיבה אותי אל השולחן, “אבל צריך שתאכלה אתה לבדך… אנחנו כבר סעדנו פת־שחרית שלנו.”
זקנים עלובים! בכל שעה ושעה משעות היום שלא תפגע בהם, הרי הם שבעים מאז הבוקר.
תמרים אחדים, טיפות חלב אחדות, וחלה כביכול, חלה מתוקה כמין ספוגנית מבושלת – והרי כל “ארוחתה הטובה” של מאמט. סעודה כזו ודאי היתה מספקת לזקנה ולציפוריה לשבוע תמים בכדי לשבּוֹע ולהותיר, ואני, אוי לאותה בושה – לבד אכלתיה, ולתיאבון. רעבתנותי היתירה התמיהה אמנם את כל המסובים. בין שתי הילדות ריפרפה ההתלחשות והקנריות, דומני, שגם הן דיברו בי לאמור: גרגרן, רחמנא לצלן, הוא אחד אוכל את כל “החלה”!
ואני אמנם אכלתיה כולה, על קרבה וצימוקיה אכלתיה – מתוך היסח־הדעת, מפני שנסתכלתי בחדר הזה, המלא אורה ושלווה וכעין ריח של העבר נודף בקרבו… הכלים המצוחצחים – קשה היה לי לסלק את עיני מהם, ובייחוד משכו את מבטי שתי המיטות שבקצה החדר. קטנות היו כשתי עריסות של ילדים – ואני ציירתי לי את מראיהן לפנות בוקר, עם עלות השחר, כשהן חבויות עדיין בתוך הווילָאות הרחבים; מצלצלת השעה השלישית, אותה השעה שבה מקיצים כל הזקנים משנתם:
“את ישנה, מאמט?”
“לא, חביבי.”
“כלום אין מוריס תינוק נחמד?”
“ודאי כך, אך זהו ילד נחמד.”
שיחה שלמה כזו שיוויתי לי בדעתי רק משום שראיתי את שתי המיטות הקטנות, העומדות זו אצל זו.
ובקצה החדר השני – מעשה רב ונורא נעשה בשעה זו: על הדף העליון שבתוך הארון איזה בקבוק של דובדבנים כבושים ביין־שרף היה גנוז שם, משקה טוב, שהמתין למוריס זה עשר שנים. עכשיו ביקשו להוציא את האדום האדום הזה ולהלעיט אותי ממנו, והזקן, למרות כל הפצרותיה של מאמט, עמד על דעתו שהוא עצמו יטפס ויוציא את הבקבוק עם הדובדבנים בעצם ידו, והנה זה גם עלה ונתייצב ברגליו על כיסא, והוא מתמתח ופושט את ידיו לגודל פחדה של הזקנה, ומשתדל להגיע למעלה למעלה לדף העליון… והרי תמונה כזו:
הזקן רועד כולו על גבי הכיסא מחמת חולשה, ואף־על־פי־כן הריהו מתמתח עדיין ומטפס למעלה, למעלה; שתי הפעוטות הכחולות מחזיקות ותומכות בו בכל כוחן! מאמט, כמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, עומדת מאחורי הזקן ושתי ידיה פרושות למעלה, ועל כולם – ריח קל זה של שמן בֶּרגָמותא, המפעפע ועולה מתוך הארון ומנדבכי הלבנים המבהיקים שבתוכו – נחמד!
לבסוף, אחרי כל מאמצי־הכוח עלה ביד הזקן להוציא מן הארון את בקבוק הדובדבנים, וביחד אתו גביע של כסף ישן־נושן, גביעו של מוריס, שניתן לו בהיותו עוד ילד קטן. כלי זה ממלאים עכשיו דובדבנים במידה גדושה, והזקן גוחן אלי כלקקן קטן ולוחש לי על אוזני:
“אשריך וטוב לך, שזכית לאכול דובדבנים אלו. זוגתי שתחיה כבשה אותם בעצם ידה…”
“מייד תראה שפרפרת זו אין דוגמתה בכל העולם.”
וחבל! זוגתו שתחיה כבשה דובדבנים אלו בעצם ידה, אלא ששכחה לתבלם בסוכר. אבל מה לעשות! האדם כל מה שהוא מזקין, כוח־זכרונו הולך ותושש. הדובדבנים תפלים הם, מאמט עלובה… אולם מה זה נוגע לי? אני הריני בולע אותם כבכורה בטרם קיץ.
עם גמר הסעודה, אני קם ממקומי ומבקש להיפרד מבני־הבית, והם באמת רוצים היו לעכבני עוד לזמן מה בכדי לדבר אתי על “התינוק”, אולם היום פנה לערוב, בית־מלוני רחוק וצריך לצאת לדרך.
הזקן קם אף הוא ממקומו:
“מאמט, תני לי את מעילי, רוצה אני ללוות את אורחנו עד למיגרש.”
אין שום ספק, שדעתה של מאמט לא היתה נוחה כלל מהליווי בשעה זו, שהרי קרירה של בין־ערביים בחוץ; אולם היא העמידה פנים כאינה חוששת כלל לדבר, ורק בשעה שסייעה לו, לזקן, לתחוב את ידו אל תוך השרוול של המעיל, שצבעו כצבע טבק הישפניה וכפתוריו של צדף היו, לחשה לו בקול רך:
“כלום תשהה הרבה בחוץ?”
והוא משיב בערמה:
“חֶ! חֶ!… איני יודע, אפשר.”
וכאן נפגשו מבטיהם והתחילו מחייכים זה לזו. שתי הקטנות הכחולות גיחכו אף הן עמהם, צחקו גם הציפורים על פי דרכן… בינינו לבין עצמנו הריני מגלה לכם: סבוּרני, שריח הדובדבנים שיכר קצת את כולם.
…כשיצאנו מן הבית, היה כבר ערב בחוץ. הפעוטה הכחולה של הזקן הלכה אחרינו בריחוק פסיעות אחדות מאחורינו, בכדי להחזירו אחר־כך הביתה. אולם הוא לא הרגיש בה, ודעתו זחה עליו על שהוא הולך אתי שלוב־זרוע – כגבר. ומאמט מביטה אחרינו מפתח־ביתה בפנים מצהיבות, מביטה בחן ומנענעת אחרינו ראשה בנחת, כאילו רוצה היא לומר:
“והרי בעלי המיסכן מהלך עדיין ברגליו!”
(“מולדת”, תרע"א, חוב' ד').
-
“ילך” במקור המודפס, צ"ל: ילד – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
דמדומי ערב. שלג עב ולח מרפרף בעצלות סביב הפנסים שהודלקו זה עתה, יורד ומכסה בשיכבה דקה ורכה את הגגות, את גבות הסוסים, כתפי האנשים וכובעיהם.
העגלון יונה פוטאפוב הנהו לבן כולו ונראה כצלם־בלהות. הוא כפף את קומתו, עד כמה שאפשר לכוף גוף חי, ישב על מקומו בקצה העגלה – ואינו זע. אלמלי ירדה עליו ערימת־שלג גדולה וכיסתהו – דומה שגם אז לא היה מוצא לנחוץ לעמוד ולהתנער… הסוסה שלו אף היא לבנה כולה ועומדת בלי נוע. בגופה המדולדל וחסר־התנועה וברגליה הישרות והזקופות כמקלות, דומה היא לסוס־דובשן שמחירו פרוטה. כפי הנראה שקועה היא עכשיו במחשבות. אכן, מי שנלקח מאחורי המחרשה, נעקר מתוך סביבתו הרגילה והושלך אל תהום זו, המלאה אורות זרים, מהומה, שאון ומרוצת בני־אדם – אי־אפשר לו שלא ישתקע במחשבות…
זה זמן רב הוא כאן חונה עם סוסתו, ואינו זע. עוד לפני ארוחת־הצהרים יצא מחצר מלונו ועמד לחכות, ונוסעים – אין, אָיין.
אולם הנה מחשיך היום ואפלולית של ערב מלפפת את העיר. אורם החיוור של הפנסים הולך ומתבהר והרעש בתוך הרחוב מתגבר.
“עגלון, אל הרחוב הוויבורגי,” שומע יונה.
הוא מזדעזע; בעד ריסי־עיניו, המכוסות שלג, רואה הוא איש־צבא, העומד לפניו עטוף באיצטלה ובברדס.
“אל הרחוב הוויבורגי,” חוזר הלז ומצווה. “הישן אתה, מה? – אל הרחוב הוויבורגי.”
יונה מנענע את המושכות לאות הסכמה; מעל כתפיו ומעל גב הסוסה נושרות שכבות, שכבות של שלג… איש־הצבא יושב בתוך עגלת־החורף, העגלון שורק בשפתיו, מגביה את צווארו כברבור, מתרומם ומנופף בשוטו. הסוסה מגביהה את צווארה אף היא, מעקמת את רגליה הזקופות וזזה ממקומה בפקפוק…
“להיכן אתה נדחף, שד!” מגיעות לאוזני יונה קריאות מבין ההמון המתרוצץ אילך ואילך. “לאן ישאך הרוח? פנה ימינה!”
“אינך יודע לנהוג את הסוס,” מתרעם איש־הצבא, “ימינה פנה.”
איזה רכב, העובר על יד יונה במרכבה, גוער בו ומחרפו. אחד העוברים, הרץ באלכסון דרך הרחוב, נתקל בסוסתו, מנער את שרוולו מן השלג ומביט אליו בזעם. יונה מתנועע ומתהפך על מקומו, כאילו היה יושב אל עקרבים, מזקיר את מרפקיו לכל צד ומביט בטירוף־הדעת, כתוהה ואינו מבין למה ובשלמה הוא כאן.
“איזו נבלים!” מלגלג עליו איש־הצבא. “קנוניה עשו כולם לבוא הערב בהתנגשות אתך ואת סוסתך.”
יונה מסתכל בנוסע ושפתיו נעות… רוצה הוא, כנראה, להגיד דבר־מה, אולם אין גרונו מפליט אלא קול נחרה בלבד.
“מה?” שואל איש־הצבא.
יונה מעקם את פיו מתוך חיוך ואומר בהתאמצות:
“ואצלי, אדוני, זה… בן מת אצלי בשבוע זה.”
“המ… ומאיזו סיבה מת?”
“ומי יודע! כנראה מקדחת… שלושה ימים שכב בבית־החולים – ומת. כך היה רצונו של אלוהים.”
“הצידה, שד!” מגיע קול מתוך החשיכה. “היצאו עיניך מחוריהן, כלב זקן, הבט וראה מה שלפניך.”
“מהר, מהר,” אומר איש־הצבא, “הן באופן כזה תימשך הנסיעה עד מחר, דפוק נא בסוסים והזדרז.”
העגלון מגביה שוב את צווארו, מתרומם ומנופף בשוט. פעמים אחדות הוא הופך את פניו אל הנוסע ומסתכל בו, אולם הלה סגר את עיניו. אינו נוטה, כנראה, כלל לשמוע את דבריו.
ברחוב הוויבורגי יוצא איש־הצבא מתוך עגלת־החורף, והוא, יונה, מתעכב על־יד איזה בית־מרזח, כופף שוב את קומתו ואינו זע… שלג לח יורד ומלבין אותו ואת סוסתו. עוברת שעה, שעתיים.
על המידרכה עוברים שלושה צעירים, כשהם דופקים ומקימים שאון בערדליהם ומחרפים איש את ריעהו. שניים מהם גבהי־קומה ודקי־גוף והשלישי – גוץ וגיבן.
“אל גשר השוטרים, עגלון,” צועק הגיבן בקול מרוסק. “שלושה נוסעים… עשרים פרוטה!”
יונה מנענע במושכות ושורק בשפתיו. עשרים פרוטה – זהו מחיר נמוך, אמנם, אולם מה לו עתה ולמחיר?… רוּבּל, או חמש פרוטות – ובלבד שיימצאו נוסעים… הצעירים ניגשים אל העגלה כשהם מתנגחים ומדיינים איש עם ריעהו ומנבלים את פיהם, ושלושתם מטפסים בבת־אחת וממהרים אל המושב. מתחילים הם לדון בשאלה, מי מהם יישב ומי יעמוד. אחרי חיכוכים רבים ודין־ודברים, מחליטים כי לעמוד צריך הגיבן, שעל כן, הלא הוא הקטן שבכולם.
“נו, דפוק בסוסה,” מתרגז הגיבן בעמדו מאחורי יונה ובנשמו ישר אל עורפו. “את העור פשוט מעליה! ואיזה כובע יש לך, אחא, לא תמצא דוגמתוֹ בכל פטרבורג…”
“הי, הי, הי,” מצטחק יונה, “כובע כהלכה.”
“נו, אתה דופק! האם ככה תתנהל כל הדרך? כן? ואינך חושש כלל שמא תקבל סטירת־לחי?…”
“הראש כואב,” אומר אחד מארכי־הקומה – “ארבעה בקבוקים קוניאק הרקתי אתמול ביחד עם ואַסקה בבית הדוקסובים.”
“איני מבין בשלמה השקרים הללו,” מתקצף השני, “שקר וכזב.”
“הי, הי, הי,” מצטחק יונה. “חברייא עליזה!”
“טפו, יקחך אופל,” מתרעם הגיבן, “התסע, זקן אשמאי, אם לאו? הככה נוהגים בסוסים? הצלף נא בשוט, נו, שד, נו! דפוק היטב.”
יונה מרגיש את גופו של הגיבן המתנועע מאחוריו, שומע את קולו הרועד, את דברי־החירופים המכוּונים אליו, ורואה בני־אדם בקירבתו, ורגש־הבדידות מתחיל להתבדר לאט לאט מתוך ליבו. הגיבן מוסיף לחרף ולגדף עד שאיזו נאצה “כפולת־שמונה” נתקעת בגרונו, ושיעול חזק תוקפהו. שני הצעירים בעלי־הקומה מתחילים לדבר על־אודות איזו נאדז’דה פייטרובנה. יונה מסתכל בהם, ממתין עד שישתתקו, מסתכל שוב ומתחיל לגמגם.
“ואצלי… בן מת אצלי בשבוע זה.”
“כולנו עתידים למות…” מתאנח הגיבן, בנגבו את שפתיו אחרי השיעול. “נו, דפוק בסוסה, דפוק. רבותי, אנוכי אינני יכול לנסוע כך – מתי יביא אותנו למקומנו?”
“אתה חבטהו שם על צווארו ותעודדהו קצת…”
“השומע אתה, מנוּול זקן, הכה־אכה במקל על צווארך אם לא תזדרז… אנשים שכמותך אם ננהג בהם מינהגי־כבוד ודרך־ארץ – הרי אין לנו אלא ללכת רגלי. השומע אתה, שד משחת, או שמא לועג אתה לדברינו?”
“הי־הי־הי,” צוחק יונה, “אדונים עליזים! הלואי שתהיו בריאים וחזקים.”
“עגלון, היש לך אשה?” שואלו פתאום אחד משני הארוכים.
“לי אם יש אשה? הי־הי… אדונים עליזים! האדמה הלחה – זוהי עכשיו האשה שלי… חי־חי־חי, כלומר – הקבר! בני הנה מת, ואני נשארתי בחיים… דבר נפלא. טעה־טעה, כנראה, המוות ותחת לבוא אלי, קפץ על בני…” ויונה הפך את פניו ומתכונן לספר איך מת בנו, אולם כאן מתאנח הגיבן ומודיע שכבר הגיעו למקומם. יונה מקבל את שכרו ומלווה זמן רב במבטו את שלושת הצעירים, ההולכים ונבלעים בתוך המבוא האפל. שוב יושב הוא בדד, שוב באה הדממה… היגון ששכך זמן־מה בקרבו מתחיל להציק לו ולהעיק על ליבו ביתר עוז. עיניו מתרוצצות ומביטות בפחד אל המוני בני־האדם המתהלכים בצידי הרחוב. אולי יימצא מי בין אלפי האנשים הללו שאפשר יהיה לשפוך לפניו את הלב, אולם ההמון נחפז והולך לדרכו ואינו מרגיש לא ביונה ולא ביגונו הגדול… והיגון גדול הוא בלי קץ ובלי גבול. דומה, שאלמלי נתפקע ליבו של יונה, והוא, היגון, היה נשפך החוצה, אז היה בו כדי לשטוף את כל העולם כולו, ואף־על־פי־כן נעלם הוא ואינו נראה; ידוע־ידע למצוא לו מקום בתוך חומר כל־כך דל וחסר־ערך, עד שבשום אופן לא יוכלו למצאו, ולו גם יחפשו אותו בנרות בעצם היום…
רואה הוא יונה את אחד השוערים הנושא איזה שק, והוא מחליט להיכנס אתו בשיחה.
“מה השעה עכשיו, רחימאי?” שואל הוא.
“השעה העשירית… אולם למה התעכבת כאן? סור הצידה.”
יונה מזיז את סוסתו מאותו המקום ומתרחק קצת, כופף את קומתו ושוקע ביגונו… לפנות למי שהוא בדברים אינו רוצה, אין כל תועלת בזה. אולם כעבור רגעים אחדים הוא מזדקף, מנענע בראשו, כאלו תקפו פתאום כאב חזק ומנופף את המושכות… קשה לו.
“אל המלון,” חושב הוא, “אל המלון.” הסוסה כאילו מבינה את מחשבתו ומתחילה לרוץ בכל כוח רגליה.
כעבור שעה וחצי יושב הוא על־יד התנור המזוהם אשר בבית־המלון. על גבי התנור, על הריצפה והספסלים שוכבים בני־אדם ומשמיעים קול נחרה. האוויר מלא צחנה וחום מחניק; יונה מתבונן באנשים השקועים בשינה, מתגרד וצר נעשה לו על שחזר כל־כך מוקדם הביתה.
אפילו לשיבולת־שועל לא יספיק שכרו היום – חושב הוא – ומזה נובע היגון… מי שיודע לנהל את עסקיו כהוגן, מי ששבע, גם הוא, גם סוסתו – זה שקט הוא ואין שום דבר מטרידו…
באחת הפינות מתרומם עגלון צעיר, מגהק מתוך שינה ופושט את ידיו אל דלי המים.
“לשתות הנך רוצה?” שואל יונה.
“מובן – לשתות.”
“כך… לאסותה… ואצלי, אחא, מת בן… השמעת? בשבוע זה מת בבית־החולים… מאורע!”
יונה מתבונן איזה רושם עשו דבריו על העגלון, אלא שאינו רואה כלום. הצעיר התכנס כולו אל תחת השמיכה, נרדם ויישן. הזקן מתאנח ומתחכך… כמו שהתאווה קודם העגלון הצעיר לשתות, ככה מתאווה הוא – לדבר. כמעט שבוע ימים עבר מיום שמת בנו, והוא לא הספיק עדיין לדבר על זה כהוגן עם שום אדם… לדבר צריך כראוי, בהסברה ובפרוטרוט… צריך לספר כיצד חלה הבן, כמה ייסורים סבל, מה דיבר לפני יציאת־נשמתו ואיך מת. צריך לתאר את ההלווייה, את הנסיעה לבית־החולים כדי לקבל את בגדי־המת. בתוך הכפר נשארה אחריו בת – אניסיה… וגם על־אודותיה צריך לדבר… ובכלל, כלום מועטים הם הדברים שאפשר לו לדבר עליהם עכשיו? השומע צריך להיאנח, לנוד לו, לבכות… יותר טוב לתנות את הצרות לפני נשים. הללו טיפשות הן אמנם, אלא שדימעתן מצוייה.
– אלך ואראה את שלום הסוסה – חושב הוא – לישון אפשר תמיד… ישון־תישן דייך, אין דבר.
הוא מתלבש ויוצא אל האורווה, אל סוסתו. חושב הוא עכשיו על שיבולת־שועל, על שחת, על מזג־האוויר… על־אודות בנו אין הוא יכול לחשוב בשעה שהוא לבדו. לדבר עליו עם מי שהוא – אפשר, אולם לחשוב על אודותיו, לתאר בדמיון את דמות דיוקנו – זהו למעלה מכוחותיו…
“הלועסת את?” שואל הוא את סוסתו, בהביטו אל עיניה המבריקות – “נו, לעסי, לעסי. מכיוון שאין השכר מספיק כדי לקנות שיבולת־שועל – נאכל שחת… כך… זקנתי כבר, ואין כוחי יפה בנסיעה… בני – לו היה יאה לנסוע ולא לי… זה היה עגלון שבעגלונים… אלמלי נשאר בחיים…”
יונה שותק זמן־מה ומתחיל שוב:
“כך הוא הדבר, אחא, סוסתי… קוזמה בן יונה איננו, שבק חיים לכל חי, עמד והסתלק מאתנו מבלי בקש חשבונות רבים… ועכשיו נניח שלך יש סייח קטן ואת הנך אימו־יולדתו, ופתאום, דרך משל, שבק סייח זה חיים לכל חי. האם לא צר?”
הסוסה לועסת, מקשיבה ונושמת לתוך כפות־ידיו של בעליה.
יונה מתעודד ושופך לפניה את כל ליבו…
(“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 35)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.