¹

בגליון הראשון של “עלי חינוך” כתובים דברים גדולים ומפורשים המציעים פרוגרמה ל“חינוך לקראת המאה הבאה”, שפותרת את “הפלונטר המושגי הנקרא חינוך הומניסטי”, וקובעת חד וחלק כי: “במישור הפילוסופי ערכי צריך שיהיה ברור לכולנו שאין דבר חשוב יותר בחינוך מהשקפת עולם ומאוריינטציה ערכית”. – מפני שמצד אחד אנו חיים בשיאו של עידן המרד בתרבות המסורתית, ומצד שני הצעירים של ימינו הולכים וגדלים אל תוך הדעה הקדומה, שבתחום הערכים הכל יחסי. ו“יוצא מכאן, בהעדרן של אמות מידה תקיפות ומקובלות, שהשתפרות והצטיינות נהיים למונחים חסרי משמעות והמעשה החינוכי כולו נתפס כשרירותי וחסר הצדקה לחלוטין”.

אלא שבמקום לעצור כאן על גילוי האמת ועל דברי הטעם, ולקחת ולהתחיל מן ההכרה המפוקחת שאמנם המעשה החינוכי כולו הוא מעשה שרירותי וחסר הצדקה לחלוטין, הולך המאמר ומציע ששה נושאים לקידום החינוך ההומניסטי, ובלבד שהמחנכים לא יהיו ניהיליסטים, אלא מגייסים לקידום הטוב.

קוראים את הששה, ברורים ומפורשים, ולא מאמינים, הנה: חינוך למודעות ביקורתית, וחינוך לשמירת הסביבה, וחינוך לרגישות מוסרית ולסולידריות בין־אישית, וחינוך לחיוניות רוחנית, לאוטונומיה ולאותנטיות, ועוד חינוך אחד אינטלקטואלי, שיגרום לכל אדם להשתתף בעיצוב דמותה של החברה, ויש חינוך אחד מקיף רב־צדדי של האדם השלם. וכמה יפה הכל וכמה פשוט ואיזה גיבור גדול הוא מחבר המאמר הזה שיודע מן הסתם גם לקחת ולעשות את כל הטוב שהציע בסעיפים, ולו רק נצטרפו אליו כל שאר המחנכים המתקדמים והתגייסו והיו עושים נפלאות כמוהו, כל יום יותר טוב.

מילא, חינוך לשמירת הסביבה. אבל חינוך ל“חיוניות רוחנית”, למשל, איך עושים את זה? (לאחר שמבינים מה זה בדיוק “חיוניות רוחנית”), האם נואמים כמה נאומים מטיפים כמה הטפות נרגשות קוראים כמה סיפורים ושירים לומדים פרק או שניים במקורות או בהסטוריה וגם יוצאים לראות מחזה או סרט ותערוכת תמונות נאותה – והכל אז בידינו? או קוראים למומחים לנפש ולחברה ועושים גם טיפולים? אלמלא שאת כל אלה כבר חזרו ועשו כמה מקומות “נאורים” בעולם, וגם אצלנו כאן, ומה נשתנה בבני האדם ובחברה, אדרבא, מה אומרות העדויות? או “האוטונומיה והאותנטיות”, איך עושים אותן שיהיו, ושיעלו יפה בבני־אדם מרובים ככל האפשר, ולא רק במעבדה אחת, או איך עושים את אותו החינוך המקיף והרב צדדי של האדם השלם? כי הלא זה נשמע כל כך טוב, ולמה לא לרוץ מיד לעשות כדבריו? האדם השלם? מה עוד נבקש אם נדע ונצליח לעצב לנו את האדם השלם? גם בלי לשאול איפה ראה פעם המחבר את “האדם השלם” הזה? מה כתובתו וניסע לראותו? או מי ראה אותו אי שם? מילה קלה, האדם השלם!

ואילו המקום העולה על הדעת שבו אמנם תפסו ילד חי שלם והקיפו אותו שלם כל כולו כל היום, בהסכמת ביתו ובתמיכת כל קהילתו, והכניסו בו שלמות אחת ותורה אחת היה “החדר”, או המנזר, או בית היתומים או בית הסוהר. והשגת “האדם השלם” הזה האם היא רק אוטופיה רומנטית טוטאליטארית, או ניתן גם לעשותה באופן ריאלי בלי לשלם מחיר עיוות אדם? לא להאמין. ואלמלא שמובטח לנו בינינו לבין עצמנו שהכל במאמר הזה אינו אלא רק דיבורים, היה כל זה מפחיד למדי, שערו בנפשכם, לקחת אדם ולעשות ממנו לנגד עינינו הרואות את מפלצת האדם השלם הרב צדדי – איזה גיבור המחבר, איזה מהר"ל!

או שוב ה“חיוניות הרוחנית” הזאת, מה היא, ואיך נוטלים ובוחשים בכל אדם שמזדמן עד שמוציאים ממנו “חיוניות רוחנית”, לאחר שמבינים מה באמת הכוונה ואיך היא בדיוק נראית ואיפה ראו כזו לאחרונה, וכמה מבעלי “חיוניות רוחנית” נראו אצלנו לאחרונה חוץ אולי מהרבי מלובביץ' שליט"א שאף הוא לקה לאחרונה וחלה, או הבבא סאלי שיורשו כבר אינו כמוהו? או “חינוך אינטלקטואלי מוסרי ואזרחי”, שיאפשר לכל אזרח להשתתף באופן מושכל ופעיל בעיצוב דמותה של החברה, איך עושים את הדבר הקל הזה? מה לוקחים ובאיזה מינון ומה מערבבים באנשים המצויים עימנו כדי שיתחילו להיות טובים ופעילים ונפלאים כאלה? ואם כל כך אפשרי הדבר, למה זה כל כך בלתי אפשרי, בלתי מצוי ובלתי קיים, מלבד בשיחות תנועות הנוער סביב המדורה כשהעתיד מהבהב לו ומבליח מן החשיכה.

לעולם ימצאו אנשים שירצו לתקן אנשים אחרים וישאפו לעצב אותם פעם אחת לתפארת. יצר העיצוב באנשים – שאינו מרפה, איך עושים לו הסבה, שישנו בעלי היצר המשתוקק הזה ויעשו קרמיקה למשל וירגעו?

ולמה לא ללמוד קצת מן הנסיונות המרובים והנואשים שניסו כאן אצלנו, באמונה גדולה, בהשקעה נפשית נאצלת ובהשקעות כספיות עצומות, ומה היו התוצאות הריאליות? על מה, למשל, חלמו ועל מה לא חלמו המחנכים בקיבוצים, רק מעטים בעולם עשו כל כך הרבה לשם הגשמת חלום החינוך של בניהם כשם שעשו הקיבוצים, ומה לא חלמו יפהפה ומה לא עשו באמונה שלימה ובעבודת קודש, לאחר שקבעו את טיפוס האדם השלם המבוקש להם, והחברה הטובה והצודקת, ומה לבסוף אמר להם הדור שהתחנך אצלם (שלא לומר על ברכיהם), לאחר שבגר ועמד על רגליו, כגון בעניין הלינה המשותפת, או כגון במעמד החבר בקהילה ובסדרי העדיפויות, או כגון בעסקי משאבי המשק וחלוקתם, או כגון הסניפים המוצקים בלוס אנג’לס. האם לא רצו המחנכים בתוצאות אחרות, ממש אחרות, ולא בשום אופן באלה שהשיגו בפועל, ולא היה להם די בהצלחות אפשריות ברמה אפשרית, אלא רק בשאיפה אל טיפוס האדם החדש והמעולה, ומה לא עשו לשם כך? או מה יודע המחבר היום שהם לא ידעו אתמול? האם לא השקיעו מעבר לכוחם, וחינכו בעצמם ולא ע"י שכירים, והלכו מהשתלמות אל השתלמות, מארקס לימינם ופרויד לשמאלם, ולא נפלו בכלום מן המחבר, לא בהפרחת סיסמאות, ולא באמונה שלימה שהן מיטב הסיסמאות האנושיות הנאצלות?

אלמלא שהרשות לבוא ולהציג לפני בני אדם פרוגרמה איך עליהם להיות ומה הוא הטוב בשבילם ומה עדיף להם ממה – מקורה או בתמימות, או בחירשות או בהתנשאות עיקשת. דיבורים כאלה, כגון אותן הסיסמאות שהיו פעם, או כגון אלה במאמר שלפנינו, אינם רק דיבורים קלים מדי, לא רק דיקלומיים מדי, גם כשהם תואמים ו’ורנאלים פוסט־מודרניים כמיטב האופנה המתקדמת ביותר של התרבות המתקדמת, אלא, למרבה הצער, כל הקלישאות של החינוך הן אחת משתיים, או שהן ריקות לגמרי או שהן זוממות לגמרי. אם הן ריקות למה לצער בהן מורים ומורות צעירים במכללות, אם הן זוממות, למה לא לחשוף את הכוונה האמיתית שלהן? כגון, גיוס טירונים למחנה פוליטי או אידיאולוגי מסויים, או כל כיוצא בזה. לא שיש פסול בגיוס כזה, אבל למה לא מודיעים על כך ברבים.

ההומאניזם, הקידמה, האדם השלם, החיוניות, עיצוב דמות החברה וכל כיוצא בהם כולן הן מילים יפות אבל כולן מילים מופשטות, גדולות מדי, אוקינוסיות מדי, הרבה מעבר לשום כוח, לרבות כוחו המשתוקק של אף מחנך מתקדם ושל אף קבוצת מחנכים מתקדמים שתתגייס לקריאתו. וכדאי לדפדף לאחור ולזכור כמה דברים שנאמרו עוד במחצית המאה הקודמת, קודם שמכריזים על תפארת המאה הבאה, שמי בעולם יודע מה יהיה בה ואיך יהיה בה ומתי יהיה בה, מלבד אותם נביאים וחילופיהם השוטים המצויים עוד יותר, במדעי המדינה ובין מומחי האסטרטגיה של העתיד, ובין אם לקרוא במקור אצל אלכסנדר הרצן או אצל ישעיהו ברלין המחייה את תקופת הרצן וחבריו הניהיליסטים, ממש אלה המגונים במאמר שלפנינו, ושלא היו חכמים מהם בין כל האידיאולוגים המתקדמים, אז ועתה, לקרוא איך עוד אז הזהירו מפני אידיאלים תיאורטיים מתנשאים, ומפני הפיכת חיי האדם, מחיים מורכבים ומסובכים כפי שהם, לדגם תיאורטי של נוסחא, יפה ככל שהיא, ואיך כל נוסחא הופכת לעריצות, גלויה או מוסווה, ולדוקטרינה מקודשת לחצות חירותו של האדם המבקש להיות מה שהוא רוצה ולא מה שמישהו רוצה בשבילו, בלעדיו. מהר מאוד, מהר מדי, הופכת כל הצהרת עקרונות ויהיו גם תכלית העקרונות הליברליים וההומניסטיים לעילא – לדוגמא עריצה הבולמת את קצת חירותו היחסית של האדם. ומכל מקום, מעולם לא שמענו מן ההסטוריה סיפור אחר.

כן, יחסית. ולא החלטית. כי רק מי שיש לו אלוהים יש לו גם מוחלטים, ואילו לבני אדם שאין להם אלוהים אין להם גם שום מוסר מוחלט. ושאלו את ישעיהו ליבוביץ. מי שאין לו אלוהים – אין לו לא מוחלטים, ולא תחליפי מוחלטים, לא מובהקים ולא מוסכמים, אלא רק יחסיים בלבד, ופחד נפל על החילוניים להשאר בלי מוחלטים ואינם מעזים לעמוד בלי אוריינטציה מוכתבת בצומת ההכרעות שבין כל מיני האלטרנטיבות הקשות לבחירה ולהכרעה, ושהלימוד (ולא החינוך, ישמור אלוהים) מסייע קצת להציג את הנתונים הריאלים לפני הבוחרים והמכריעיס בהם. כל עקרונות ההומאניזם צריכים תמיד שיפוט מחדש, בחירה והכרעה. ואין לו להומאניזם שום דיעה סופית אחת, ואין לו אף פסק דין מוחלט. הכל תמיד יחסי. ולכן תמיד אנושי. תמיד לא מיתולוגי שרק בה יש או מאה אחוז או אפס, כשבחיים שבגובה האדם המצוי, הכל מתרוצץ באיזה אמצע לא נוגע שבין מאה לאפס, כגון ההחלטה אם לקיים החולה הסופני או לנתק, אם לגרום להפלה או לקיים את הוולד, או אם להתערב בסרביה לצד הנתקפים או שלא להפעיל אלימות כנגד אלימות, וכיוצא באלה יום יום דברים קטנים וגדולים, ואין להומאניזם אף דיעה נחרצת מראש מה יותר הומאניסטי, או שרק זה הומאניסטי וזה לא, ובעוד שלדתיים יש פסקי הלכות החלטיות (גם הן משתנות לאט לאט), להומאניסט אין כי אם יחסיות, ובלבד שיהיה אמיץ בעמידת הלבד שלו.

מתגלה אז כי בני־אדם כמו שהם, הם תמיד גדולים יותר מכל האיזמים שהכינו בשבילם חכמי החכמים, ושכל הערכים המוחלטיס והתקיפים וההומניסטיים, נוהגים דווקא לפסוח מרוב צדיקות על האדם האחד הממשי הזה, על קצת ייחודו ועל הרבה כאביו ועל רוב ייחוליו, ועל כבוד חירותו להיות בוחר לעצמו.

הזהרו איפוא מפני הפשטה, ותהא זו הנשגבה ביותר, טענו הרצן וחבריו הניהיליסטים, שעה שאתם עוסקים בבני אדם ממשיים. שכן ההיסטוריה חוזרת ומלמדת, לשווא, איך אפילו הקריאה לצדק לקידמה ולשלום, הפכה יותר מדי פעמים לדם ודמעות, ואיך, כנגד זה, בני אדם כפי שהם יכולים, היו תמיד גדולים מכל התפשטות הנפלאות שהציעו להם הסופיסטים המדקלמים מעל במות החינוך, האקדמיה והמכללה.

אלמלא שתמיד יש בקרבנו קבוצות אנשים שאינם יכולים להרגיש בנוח אם אין לפניהם איזה לוח תלוי יפה על כותל המזרח שלהם, ועליו כתובות יפה הכללות נשגבות וסיסמאות יפות. סיסמאות חזון אחוות העמים, חזון פועלי כל הארצות, חזון כל אחד לפי כוחו ולפי צרכיו, אמן ואמן, עד שכעת בא תור ההומאניזם, הנאור כמובן, היצירתי, המביא בחשבון לא רק מדינאים אלא גם סופרים משוררים ואמנים, שתמיד מלבד בודדים אחדים, (שבשעתם לא כל כך הכירו בהם) גם הם כולם דומים בכל לכל השאר, ואינם שום תחליף (שפוי, משכיל והומניסטי) לאלוהים, וההומאניזם הנאור ביותר, גם לאחר שחרור הרבה נדכאים ומדוכאות, לרבות כל מיני סגורי הארון למיניהם, וגם לאחר שהודיעו מה היא כעת סיסמת חזון הפוסט־פוסט החדש שלהם – אין יודע מה מכל דבריו יהיה מחייב איזה ילד, ומה יהיה מוטל כחובה על המורים, ולבסוף גם על כל הדור הבא, ומה יאבו אלה לקבל עליהם וגם לקיים? זה סוד בלתי ידוע, למרות הכל ואחרי הכל, מפני שבני הדור הבא הם יחליטו לעצמם, והם ינמקו לעצמם, והם יקבלו או יידחו לפי מה שהוא רצונם ולפי מה שהיא חירותם לקבל או לדחות.

מטרתו של הילד, אומר הרצן הנזכר למעלה, היא אחת – לגדול, לשחק ולהינות ולהיות ילד. ומה יהיה בסופו של כל התהליך? בסוף כל תהליכי החיים, המוות. ועד אז, הגיע הזמן לגדל ילדים בלי שום סיסמאות חזון. לרבות חזון אחרית הימים. לרבות חזון האדם השלם והרב צדדי, לרבות שלום העולם והעולמים. ואנא, בלי אוריינטציה למחנכים הנבוכים. ורק לסייע לילד בגידולו המאוזן ובלימודיו המשכילים, לא לשם איזה סיסמאות יפות אלא לשם גידולו שלו. והוא חזקה עליו שכבר ייגדל ויידע ויימצא לעצמו וייבחר לעצמו.

ובמקום כל סיסמאות החזון שהיו תלויות תמיד על הלוח, הזה ההכרחי לכמה אנשים, כדי שתהיה להם אוריינטציה טובה, ושהנה הולכים כעת להחליף את הישן ולתלות עליו את סיסמת החדש היפהפה, של הקידמה הפוסט מתקדמת – למה לא לתלות על הלוח ההוא המציג את מטרות החינוך איזה פוסטר נחמד אחד? גדול ומרהיב כזה וססגוני ומצחיק, ואם אפשר למה שלא יהיה גם שולח לשון?

יזהר סמילנסקי, עלי חינוך 2, אדר תשנ''ד פברואר 1994: 2–4