רקע
דבורה בארון
בני קדר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בקצה הרחוב ‘הארוך’, בקרבת הנהר, ישבו הטטרים, או, כפי שקראו להם, ‘בני קדר’ – אנשים שקטים, עובדי אדמה, אשר דבר אין להם עם בני השכונות האחרות.

בעטיה של איזו מלחמה נתגלגלו בזמנם מאדמת אסיה אל העירה הליטאית הנידחת, הקימו להם פה בתים והקצו מקום לבית־קברות, וגם מסגד בנו, כי מוסלמים היו והאמינו כי מבני בניו של ישמעאל הם.

את חלקות אדמתם החכורה, אדמת חול אפורה, הפכו בתבונת כפיהם לפינות עדן. עצי תפוחים ודובדבניות היו להם, שיחי דומדמניות ופטל, וגם גני־ירקות גדולים אשר עליהם היתה פרנסתם.

בראשית האביב, בהיות עוד עם שחר כפוֹר על הגגות, ובבית־הכנסת עמדו בספירת העומר, מכרו כבר שם האנשים את בּיכּוּרי ירקותיהם: צנוניות ונוצות־בצל ועלי־סלק, ובעוד ימים לא רבים – גם את ראשוני המלפפונים, פרי ענוג וריחני זה, אשר בדחילו נשאנו אותו בילדותנו הביתה – ל’שהחיינו'.

לחצרותיהם, אשר דלתים ובריח להן, נפתחו לעת הזאת פתחים, והכלבים, כדי שלא להבעית את הקונים, סולקו, ועד שהירק הובא מהגן, ניתן לבא להציץ לתוך עולם מיוחד ומופלא זה:

הנשים, שברחוב אין לראותן, אשר כבוֹדן פנימה – רעולות, תנכיות. החדרים האפלוליים – ריקים. רק כרים ואיזו כבירי עזים בפינות. לפני המבוא, רפידת דשא. יוֹנים על כרכובי החלונות. אחת מהן – עלה טרף בפיה.

בדרך חזרה, בסימטת המסגד, רואים לפעמים את המוּלה (רב העדה) – איש זקן וירמוּלקה בראשו, ופניו, כאלה של יעקב־ליבּ הדיין, פני תלמיד חכם, ומאחד הבנינים שליד המסגד בוקעים, כמו מה’חדר' שלנו, קולותיהם של התינוקות־התלמידים, ותכופות שומעים כה את השם:

– איבּרהים, איבּרהים.

והנה שבּתם – היום הששי בשבוע יום מקוּדש. כעין השראת שבתון ישראלי בּכּל. לא מצהלות שיכורים ולא קול התרוננות. בבית־מרזחה של האלמנה זלדה יושב הגברתן ותמים הלב מחמוּד על כוס של יין צימוקים ועיניו הן צלולות ופיכחיות.

הנה קם ומשך אליו את הנער החולני יוסל, הרים אותו ‘גבוה גבוה’ ושב והעמידוֹ במקומו בזהירות, מתוך הבעה של חיבה גלויה.

– הן אנחנו אנשים קרובים הננו – אמר ביהודית רצוצה לאביה הישיש של האלמנה, שמואל־דויד, מלמד הדרדקי לשעבר – נכדים של אותו סבא – בני דוֹד.

והזקן, שישב ומזג אותה שעה לקונים יין לקידוש, ניכר היה בו שהדברים מתקבלים על לבו.

– צאו וראו – אמר כשזה יצא והלך – הן בבשר־החזיר אין הם נוגעים, פיגול הוא להם. בית־תפילתם אין בו לא צלמים ולא ‘סחבות’, והתענית היא אצלם תענית של צום ממש. מאיש הבּוֹלשת הם יראים, כי יושבים הם, כמונו, בגלות, ואת יושב ההר, שהוא הגוי האמיתי, אינם סובלים, ואילו ליהודי שמחים הם תמיד לעשות טובה, וכשנופלת דליקה ברחוב קופצים הם תמיד הראשונים לתוך האש.

ואכן, בשעת השריפות, בלילות הקיץ, על פי רוב, באו הם תמיד עם דלייהם ומוטותיהם ונאבקו לפעמים עם האש עד הבוקר. הבריונים מההר ומחווֹת הסביבה הציתו, ואלה באו וכיבו. ובתוך ים השונאים שמסביב מה טוב היה לדעת שיש אחד קרוב, שהוא דורש לנו טוב.

המשכיל חיים־רפאל, חתנו של הדיין, השתדל תמיד להוכיח כי הללו זרים הם, בני גזע אחר, אבל אנחנו נוטים היינו להאמין כי אמנם יש קירבת משפחה בינינו. ולצד תולדותיו של יצחק בספר המקרא משכוּ את הלב גם אלה של ישמעאל (הוא שבדמיוננו נצטייר בדמותו של הבחור מחמוּד).

אותה אשה־שפחה אשר המלאכים דיברו אתה. עגמת נפשו של אברהם ביום גירושיה של זו, כאשר הוא, ביחד עם בנה, שׂם עליה, לדברי בעלי האגדה, מין צעיף הנגרר מאחריה, כדי שיראה את הדרך שהלכו בה, וביקוריו החשאיים שהיה מבקר, לפי אותו הפירוש, אחרי כן, במדבר, בבית בנו, שעדיין היו רחמיו עליו.

לא נהירה היתה קשיות לבה של שרה, אשר בּשלה בא עצם הגירוש. כעין מוּסר־לב הוּרגש כלפי אלה פה על כי ככה נהגו באביהם בעודנו נער, ועם כל הסבריהם הממתיקים של המפרשים קשה היה להבין היאך זה אנשים אלה, שהיו כבדים במקנה ובעבדים ושפחות, לא נמצא אצלם שום מקום בשביל הבן הבלתי־אהוב חוץ מהמדבר השמם.


ככה נראה זה אז, בימי הילדות, שם. אולם לאחר זמן, עם הפגישה עם קרובי משפחה אלה פה, הוארו כל הכתובים האלה עם פירושיהם באור אחר:

ישמעאל לא לאותו מחמוּד הטטרי דמה, לא בכוח הגוף ולא בתום הלבב.

צנוע ודורש שלום נראָה כל זמן שהיה לחוץ, כמונו, על ידי אדונים קשים. אז אמרנו כי בתוך ים הזרים שמסביב מה טוב יהיה לשבת עם זה שבת אחים ולעבוד צד לצד את אדמותינו. אולם עם תמורות העתים, כשהעוֹל נפרק מעליו, נתגלה בצביונו האמיתי: ‘פרא־אדם’ – כדבר המלאך לאמו – אשר ‘ידו בּכּל’.

אברהם בזמנו, שהכיר וידע את טיבו של בנו זה, היה מגדלוֹ בכל זאת בביתו, ואפילו הגה לו – כפי שרואים – רגשי לב אבהיים (‘לוּ ישמעאל יחיה לפניך’), אבל שרה אשתו לא נחה דעתה, כי היא, אֵם האמהוֹת, בחוש הנבואי, שהוא ניתן לאוהבים גדולים, צפתה כבר אז שביום מן הימים יקום זה על בנה ויבקש לו חלק מאדמת נחלתו. אשר האלוהים בעצמו נתן אותה לו לאחוזת עולם. ובמרי יאושה (לפי המפרשים היה מתאַנה אל נערה הרך וזורק בו חצים כבר אז) קראה את קריאתה החותכת והמכרעת:

– לא יירש בן האָמה הזאת עם בני.

המלצות קוראים
תגיות