כדי להרגיל אותי ‘לבוא בין הבריות’, לקחה אותי אמי לפעמים לביתו של קלמן איסר ליבּ’ס, אחד מן האמידים שבעיירה. לשם כך לבשה את שמלת השבת עתיקת הגזרה, אשר הצרה את צעדיה, והלכה הלוך ושנן לי כיצד עלי להתנהג בבית זר.
– כשנותנים לך מה, קבלי בתודה – אמרה – היי מקדימה בשלום כל איש, והעיקר – אַל תתבישי.
אלא שעם הכניסה אל הפרוזדור האַפלוּלי, הצונן בימות החמה, עם ‘השביל’ המדונג, החלקלק, שבאמצעיתו, אבד הבטחון גם לה לעצמה:
הכלב, בּוֹבּ, אשר נטפל לנו מיד, חשׂוּף שנים, כשהוא נושא את כפותיו הקדמיות למעלה, בלי שאפשר יהיה להכיר בו אם מביע הוא כך את שמחתו, או שהוא מבקש לו רק מקום נוח לנשיכה. האומנת הנזעמה אשר הציצה מחדר הילדים מתוך כעכוע קצר, שמשמעו היה: ‘גם אלה אורחים’, ולבסוף, הוא, סוחר העצים בעצמו, אשר קרא כנפתע מתוך האולם:
– אַה, פּני רבּינוֹבה.
ואחרי חליפת דברים קצרה משך אליו את פנקס החשבונות בידו ענודת הטבעות (היד ברוכת המזל, אשר כל מה שנגעה בו – אמרו – נהפך לזהב) ושקע בשתיקה רעה, זדונית, שהקפיאה את האויר מסביב.
אולם לא ארכה השעה ובפתח המטבח הופיעה פרידה לאה אשתו, חמה מלהט התנור ומטוב לב, וכבר מנפנוּף סינר־המשבצות שלה, כאשר נגבה בו תוך כדי הלוּכה את ידיה, היתה הרוחה.
באמתלה כי פה ‘אנחנו עלולות להפריע’, עברה אתנו אל חדר האוכל הקטן, זה שמלפני שנות הטובה, עם רהיטיו הפשוטים ותמונות המשפחה הרבות, אשר מעליהן הציצו אלינו בסבר המיוחד שלהם, הידידותי, כמה מבעלי המקשאות שכנינו. ועד מהרה באה המבשלת טוֹיבה, בת סמטתנו אף היא, והביאה על טס פירות מגנו המפורסם של הזקן איסר ליב, אגסים או תפוחים אדמוּניים, שעדיין היו דבוקים בהם עלים ירוקים, כבשעת הקטפם מהעץ – ופרידה־לאה, תחת ליגע אותנו בדברי נמוסים, בחרה לה הראשונה באחד מהם ותקעה בו את שיניה, כשעיניה דורשות הטוב רק מחייכות־רומזות לנו בלשון המקרא:
– ממני תראו וכן תעשו.
ובינתים גמרה בחדר הקרוב את שעוריה גיטל, בת גילי, קפצה משם פרועת צמה ומשוּלהבת, כדרכה, ומשכה אותי תיכף אל חצר העצים, לשׂחק.
לשם קצור הדרך העבירה אותי לפעמים דרך חדרה של שפרה אחותה, תלמידת הגמנסיה שבעיר הפלך – חדר שהיה זר ומשוּנה בעיני תמיד בריח בשׂמיו ובשטיחיו הכבדים, השׂעירים, אשר הרגל היחפה סלדה ממגעם.
מסביב למנורה מסוֹככת הגולה, על השולחן, היו מוּטלים פה בערבוביה צרכי למודיה של הנערה: לוחות צפחה, מחברות מעוטפות במעטפות צבעוניות וספרים לועזיים, משוּני אותיות וזרים אף הם. אך הנה הבהיר מביניהם בכריכתו הפשוטה הספר ‘בראשית’ עם קטעי הפירושים בשפּוּלי העמודים כמו בחומש שלי, והוא פתוח במקום הנהיר לי:
ואלה תולדות יצחק.
בחצר, בין צבורי העצים, התקנו לנו קודם כל נדנדה.
לרחבו של אחד מסוארי הקורות הונח קרש, ואנחנו, רכובות בשני קצותיו, התנענענו מדודות ובנחת, כי על כן לא אהבנו את התנודות החזקות, וגם נמנעות היינו מלהקים רעש כדי שלא להעיר את תשומת לבם של בני הבית. אף כי הסוחר, עֵר לכל מה שנוגע לעסקיו, הרגיש תיכף כי ‘משהו שם, בין מעשי היער, אינו כשורה’ ונבהל לבוא דרך אותו החדר של שפרה עם הכלב בּוֹבּ לרגליו.
– אַה, אתן, הפּננקוֹת – נחה דעתו, בעוד שהוא פוסע ועובר בין תלי הקרשים. וכדי להראות לנו שאין לו עלינו כל תרעומת, גם עמד להסתכל רגע בנדנודינו.
– הנה כך, רואות אתן – השמיע את חכמתו הנצחית – פעם האחת עולה והשניה יורדת, ופעם – להפך: כמו בעולם המסחר.
וכטוב לבו עליו פעם, נתן את ידו ‘טובת המזל’ בקצה הקרש שמנגדי והכריע, כמובן, מיד אל הצד השני, בהעיפו אותי גבוה באויר, עד למעלה מחומת האבנים.
בעצם החרדה שתקפה אותי, נפתעתי לראות אז את גנו של איסר ליב והנה הוא פה, גלוי כולו, ליד עצם הגדר כמעט, אף כי מצד הרחוב אפשר היה להגיע אליו רק דרך ‘השדרות’ שמחוץ לעיר, וגם שם לא ניתן לראותו אלא בשבתות הקיץ, בשעה שאשת הגנן, הינדה־בילה, פתחה את השער כדי להסתכל באנשים המטילים.
הזקן עצמו יושב היה אותה שעה על ספרו בפתח הגן וקולף לו לאטו איזה פרי.
יהודי חסון ורחב כתפים היה, בעל פנים אומרות כבוד. וזוכרת אני אשר למקרא התאור האידילי בתנ"ך ‘איש תחת גפנו’, רחפה לפני תמיד דמותו שלו, של איסר־ליב, כפי שהוא יושב בצהרי השבת עם איזה פרי בשל בידו, כשלפניו מונח, מתעלעל ברוח, ספר המדרש.
מן הנדנדה, אם היה עוד סיפּק בידינו, עברנו אל הצד הפּנוי של החצר, כדי לסדר לנו ‘בית וגן’, משחק שהיה חביב על גיטל. אחד הארגזים הריקים נהפך בכוח הדמיון שלה לבית, ורצועת האדמה שלפניו כוסתה בשורות של עצים, שהיה להם אותו היתרון על אלה שבמציאות, אשר בעת ובעונה אחת אפשר היה גם לשתלם וגם לאכול את פרים.
ויש אשר, לרצונה של חברתי, נהפך המקום לחלקה רחוקה, אי־שם ליד הרי יהודה, ובניני משק הוקמו בה על ידה, כדוגמתם של אלה אשר עליהם דברה לפעמים אחותה שפרה, החברה באגודת ‘בנות ציון’ שבכרך.
הבּוּבה הגדולה, שהעמדה נשענה אצל ‘הבית’, השגיחה עלינו בעיני זכוכית, בעוד אשר אנחנו, כפופות אל האדמה, השקינו אותה במים שלא היו ונכּשנו בה עשׂבים שלא צמחו.
שקועות במשחקנו זה, לא הרגשנו לפעמים שהפּשפּש בגדר שמנגד נפתח והזקן איסר־ליב נכנס ובא, מהוּדק ב’סוּרדוּט' הירקרק שלו, המהוּה, כשמשקפיו הגדולים, כאלה שראיתי לאחר זמן אצל הטיסים, מופשלים לו גבוה על מצחו.
– בחקלאות מתעסקים פה? – צעד וקרב אלינו מתוך הסברת פניו המלבבים, המאירים באור הבינה – אלכה נא ואביט אל המשק.
והוא עשה עצמו כמסתכל ב’לול‘, ב’רפת’ העשוּיה קרשים כזו שבחצרו ו’בערוגות הירק', שהן מוּקפות, אף הן כתלמים שבגנה שלו, שורות של חצאי לבנים.
– ומה זה שם? – הורה באצבעו על ענפי הסרפּד התקועים בחול.
– לימונים – הרימה אליו גיטל את עיניה המהוּרהרות – ופה הנה תפוחי הזהב.
– אה – האמין האיש היקר – אז הבה ואטעם תפוח אחד.
– בבקשה – אמרה, בהושיטה לו צרור של אבן, או קיסם, אשר הוא, הזקן, קלטו בידו הגדולה, ידועת העמל, בתנועת תודה, ‘קלף’ את ‘הפרי’ באולר הקטן שהוציא מכיסו, ובצעו לאט, כזהיר שלא לאַבּד טפּה מעסיסו המדומה.
בשעת מחלתה של האומנת פעם, כשגיטל היתה פטורה מלמודיה, הציעה שאנחנו נסדר לנו שתינו גנה אמתית.
בחצר, בין מעשי היער, לא נמצא לה מקום מתאים, ואז יצאה אל מחוץ לגדר, לאדמת הבור של הכהן, ושם הקצתה לה רבוע לא גדול.
איציק, אחיה המטומטם, אבל טוב הלב, עדר לה את ‘החלקה’ והביא זבל מן הרפת, ואחרי אשר הערוגות הוכשרו, טמנה בהן זרעוני ירקות והתחילה לחכות לנביטתם באותו הבטחון השלם של האיש המחכה עם בוא הערב ליציאת הכוכבים.
והם נבטו אמנם ועלו עד מהרה הצנון, והסלק והלפת. עדיין רכים היו, אבל מעורים ועומדים בכוח עצמם וגם רוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוח.
– ממש כמו במקשאות – תמה איציק.
מחצרו של הזקן הביאה גיטל משפּך של פח, ועל פי בקשתה התקין לה אחיה דחליל מבגדיו הישנים (בצלמו וכדמותו), אז הביאה ארגז, ישבה בסמוך פה על מלאכת סריגתה ומנתה מתוך סבלנות את ‘העניבות’ ועם גמר כל ‘שורה’, הפנתה את ראשה והביטה – אם כבר גדלו הצמחים מעט.
בן־אחיו של הכהן, ה’שגץ' יוּז’יק, הגיח לפעמים מאחורי משוכת גנם ופזל בעינים לא טובות אל הערוגות, שהרי האדמה אדמת דודו היתה, אולם לאחר שקבל כמה פרוסות מעוגת השבת ה’ממוּלאה' של פרידה־לאה, נהפך לבו, והוא התחיל אפילו להשמיע עצות בנוגע לעדור ולנכּוּש, ופעמים שהביא גם באֵסל ודליים מים מבארם, להשקאה.
אמנם בלילה, כשהמבוא, בפקודת בעל הבית, נסגר, והרבוּע היקר נשאר שם, מחוץ לחומה, במחשכים, חרד הלב:
ללא גדר וחיץ – ועל אדמת זרים.
ומה בכך אם המקום הוא עזוב ממילא ולא נחשב בעיני בעליו? הן לשם שעשועים בלבד יכול השגץ עקום העינים לעמוד לילה אחד ולעקור את הכל. אפילו לעבור את הגדר אינו צריך: די לו שיתכופף רק מעט ויפשוט את היד.
אלא שלמחרת, בנגוהות הבוקר, כשהרוח, עם פתיחת הפּשפּש, קדמה את הפנים בלטיפה ואותה גדר עצמה נמצאה עומדת על מעטה הקיסוּס שלה עמידת תום, טובלת באור שמש אחת עם ערוגותינו – התנדפו החששות.
בטחון־מה העיר בלב גם חלון חדרו של סוחר העצים, שהיה קבוע בקיר למעלה, ואשר תריסו לא נסגר בלילה.
אחרי שנת הצהרים בא לפעמים האיש ועמד פה, מדובלל זקן מן השכיבה, והביט למטה, אל הערוגות במבט קהה, כמי שאינו יודע קרוא – לדפי הספר.
– אָה, עצים – נתמלא פעם שמחה, כשראה שאנו שותלות בסיוּעו של יוּז’יק שתילי צפצפה לאורך הקיר – יפה מאד, שתלו, שתלו – קרא בלשון עדוד, דברים אשר בצאתם מן הפה שלו, לא נתקבלו על הלב דוקא, כי הן הוא עצמו לא עסק כל ימיו אלא בעקירה ותלישה.
את חורשות הכפר קמינקה שמאחורי ‘השדרות’ השמיד האחת אחרי השניה במשך זמן קצר.
בבוקר פשטה על־פי־רוב חבורת שׂכיריו על המקום, ולעת ערב לא נשאר שם אלא מעט עשב רמוס עם צמחי שׂרך בודדים, נטולי חסות ונעצבים כילדים שנתיתמו.
בין גזעי האילנות האדירים התהלכו אחר כך בחצרו של הסוחר עזי השכנים וכרסמו מתוך הבעת טמטום את קליפותיהם החיות עדיין, שותתות הלח, ואחר באו מנסרי ההר והפכום לגזרים של עצי הסקה, אשר כּלו במשך החורף בעשן.
מתוך הרגל במעשי החבלה הגיע האיש לידי כך, שבשום עץ שנזדמן לפניו לא יכול לראות אלא את כמות חומר ההסקה שזה מכיל.
הירקנית הניה ממגרש הגשר ראתה אותו יום אחד מתהלך בשדה הקרוב ומסתכל באַלון אשר עם גבול חצרה, ואז אמרה בתמימוּתה כי ודאי משתאה הוא בלבו לאילן, כי על כן היה יפה־גזע וכבד־ירק, והוא נוטה בנופו אל חצרה, כמו מתוך כונה להגן על צריפה במקום שומם זה.
אולם לא עברו ימים מועטים ופועליו של הסוחר באו והפילו את העץ על שפעת פּריו וקני הצפרים שבו.
שעת צהרים היתה אז, בעת אשר הצפרים נמצאות בשדה והאשה האלמנה עם בנותיה – בככר השוק, על סליהן.
והנה שבו אלה וגם אלה.
הנשים, למראה החלל הריק שנתהוה, עמדו בראשונה רק מוכות תמהון, כאלו נעלם פה פתאום הנהר מתחת לגשר, או שההר מנגד העתק ממקומו – מין שנוי בסדרי בראשית, אולם עד מהרה הבינו את אשר עוללו להן וקול זעקתן הצטרף לצוחת הצפּרים, אשר נהרסו עליהן קניהן.
– איפה ננוח בצהרי שבת בקיץ – קוננו – ומי יעמוד לנו בפני רוח הצפון בחורף?
ובמר נפשן רצו אל פרידה־לאה, אשר ידעוה כאשה טובת לב כאלו אפשר היה עוד לעשות ולתקן פה מה.
בעל הבית, אשר קול הבכי החריד אותו ממשכב הצהרים, שלח להגיד לאנשיו שיפסיקו לעת עתה את מלאכתם, ורק כעבור איזה זמן, בערב פעם, בצעו את מעשם.
לאחר שכבר עשה כן האיש רבות ונתבסס, נתן את דעתו למסחר התבואה.
לשם כך לא היה צורך שיבזבז את זמנו הוא, כי בשכר של פרוטות נמצאו מתווכים שהביאו את הכפריים עם סחורתם לאסמיו. הוא עצמו לא היה אלא מוציא במכשיר מיוחד כמה גרעינים מכל שק, כדי לעמוד על שיעור גדלם, והמזון ברוך־האלהים נשלח בקרונות לתחנת הרכבת בלי אשר ראהו כמעט.
במשך הזמן בא מתוך כך בקשרים עם כמה סוחרים מעיר הפלך ובראשם – האחים ברודצקי, האריות בעולם המסחר.
בשעת ה’עונה' היו אלה מופיעים לפעמים בהיסח הדעת בעירה. יורדים בבגדי הכרך ההדורים שלהם אל בית המלון, ‘פנת עדן’, מקום אכסונם של האצילים הפולנים, ומזמינים את הסוחר המקומי אליהם, לחדרם, לשם משא ומתן.
– הרי שלזה נמצאו אצלו, כנראה, כשרונות – תמה היה עליו אביו הזקן, איסר־ליב.
כי בלמודיו ב’חדר', לפנים, לא עשה כל חיל.
כל כמה שטרח עליו מיכל־יונה המושלם, בעל ההסבר היפה, לא הועיל ולא כלום. מוכרחים היו להעבירו אל שמואל־חיים, האכזר, ‘בעל־השבטים’. ואם הכניס בו זה איזה מיעוט מגרסתו, הרי רק במהלומות הכניסו.
ב’מיעוט' זה היה, אגב, הסוחר משתמש בשעת השיחות עם האברך הציוני עוזר ברמן – איזה שברי פסוקים, ההולמים את השקפת עולמו הוא, כמו: ‘הכסף יענה את הכל’, או ‘קובץ על יד ירבה’, ואילו אלה של איש שׂיחו הנלהב על ענות העם, או גאולת הארץ, לא נקלטו במוחו, אם כי כסף לטובת ‘הרעיון’, משנתבע – נתן. כששפרה חזרה לאחר גמר למודיה מן הכרך, רשאית היתה לקבל בביתם חברים לדעה, בני נוער כערכה, כמובן, כמו סגלוב עוזר הרוקח, או שתי בנותיו של המורה זלדין, ובצהרי השבת, בשעת שתית התה, היה האיש מקשיב בכונה לויכוחיהם ונהנה מתוך כך ביותר, כשאלה פנו אליו פעם בפעם בקריאה ‘מר גרטנר’ או ‘מסיה גרטנר’, כי כבר נמאס לו לשמוע תמיד את השם הקרתני ר' קלמן, או קלמן איסר ליב’ס.
עם בנות זלדין אלה ניתן לנערה גם לבקר בבית ברמן בשעת הרצאותיו לפני צעירי המקום.
שם, באולם הגדול, ישבה אז לא בשורות הספסלים, כי אם על כסא מן הצד, בשמרה כן על ‘המרחק’ שבינה ובין האחרים, ובעת אשר הללו, למשמע דבריו הנלהבים של המרצה, נתלקחו עיניהם בברק של התפּעלות, התנוצצו אצלה רק מחרוזות האלמוגים שעל צוארה.
בקרוב, כשבנו של אחד הברודצקים בא אליה בהצעת נשואין, נענתה לו אחרי שקוּל דעת קצר, כי אם הבחור עצמו לא היה אמנם ‘מזהיר’ ביותר, כמאמר חברותיה, הרי ניתן לה תחת זאת לשבת מעתה בקביעות בעיר הגדולה, אשר עליה התגעגעה.
אביה, בבואו אל הכרך, שוב לא התאַכסן מעכשיו בבית מלון, כי אם אצל בני משפחת הברודצקים. שם התבונן מפעם לפעם אל מעמד הבית והליכותיו והיה מתקן אחר כך לפי זה תקונים בביתו.
על פי המנהג שם היה זה אשר קבע פעמון בפתח המבוא הראשי, למען יצלצל בו כל הבא מן החוץ.
בשביל האולם הגדול הביא רהיטי פּלוּסין, כאלה שבבית המחותנים, ותלה על החלונות וילאות משי, אשר הטילו על החדר מבפנים נוגה זך, ובו בזמן גם האפילו על בית הנגר שמנגד עם עזובת חצרו, ובימות הקיץ, כשעל ידי נשיבת הרוח התנפּחו אלה במפתח החלון ונתרפרפו – נתוספה לבית מבחוץ לוית חגיגיות, כמו כל ידי נפנופו של דגל.
מעט צל על הזוהר הזה מטיל רק הזקן איסר־ליב אשר הוסיף לנעול עוד, כמו לשעבר, את מגפיו המסומרים, הגסים, והיה מתחבר, למורת רוח הבן, אל כל מיני אורחים פורחים, ופעמים שלא בוֹש גם להעמיס על כתפו סל של פירות ולשאת אותו בעצמו אל השוק, כאלו צריך היה באמת לטרוח בעבודת הגן מאין לו, המסכן, תומך ועוזר לעת זקנתו.
ביאוּשו הרב, לאחר שדבריו שלו, של הסוחר, לא הועילו, שלח אליו פעם את אמי, הרבנית, שתשפיע היא עליו. והיא הלכה וירדה אמנם אל שדרת התרזות, נטתה לחצר בית השדה, במקום שהאיש ישב על ספרו, ואמרה לו את כל אשר שמו בפיה.
אלא שהזקן, בסלקו את משקפיו, הביט עליה בעיניו הגדולות, הפּקחיות, ושאלה בתמהון: מה הוא בעצם הטורח שהוא טורח כאן?
– הלא תראי – אמר בהורותו בידו על הפירות המציצים מבין עליהם – אני יושב וקורא בספר המדרש והם גדלים להם.
נחת רוח רבה לא גרמה לסוחר העצים גם בתו גיטל, ‘גלגולה של דודתו בעלת המלפפונות’ – לפי סברתו – אשר על שמה נקראה. פרועת שׂערה השופע, העבות, אשר נקלע דרך רשוּל לצמה ולבושה בשמלת ציץ ‘חלקה’, ללא קשוטים – בכל שעת כושר התחמקה מן הבית ונעלמה למשך שעות רבות.
‘נבלעה בתוך האדמה’, כמאמרה של אמה פרידה־לאה, אשר אפילו היא, האשה המתונה וטובת המזג, פעמים שיצאה מגדרה, כי כבר נמאס לה להשאיר לה, לנערה, את חלקה מכל תבשיל ולשמרו אחרי־כן בתנור כך, שלא יצטמק וגם יעמוד ביחד עם זה בחומו.
העלם שלום־נח בא בעת ההיא לשבת בעירה ורכּז מסביבו את בני האגודה ‘דורשי ציון’ ועליהם נספחה גיטל, דבקה ב’רעיון' בכל מאודה והשתדלה לבוא בדיקנות לכל ‘שיחה’ והרצאה.
על הספסל, שיחדה לה בבית האגודה, ישבה כמעט תמיד עם ראובן־אָשר בן הנגר וחברו ליבל כהן, ועל שום קורבה זו שביניהם, וגם מפני הרגלו של ליבל להגרר תמיד בשעת ההליכה מאחורי השנים, קראו להם פה בשם ‘הסגול’.
אם כי קרוב ללב הנערה באמת היה רק ראובן־אשר, שכנה לרחוב, ואליו נשׂאה את מבטה רב הכונה בזמן ששלום־נח הטעים בקולו הערב את חרוזיו של הלוי, או בשעת קריאתו בתנ"ך, כאשר, לאחר משא קשה על החורבן, עבר פתאום לקטעי החזון המגוללים את תמונות הנחמה. והוא אף הוא נתן רק לה בלבד לקריאה את הספרים שהשאיל לו חתנו של מיכל לוין – רק לשעות מספר בכל יום, אמנם, כי על כן התנה אתו האיש, אשר לא ישהה אצלו שום ספר יותר משבוע אחד.
כדי למנוע את חברתו מכל מיני טענות ומענות, בדעתו עד מה דל הוא בעיני השכן סוחר העצים, הביא לה בכל יום את הספר לבית זקנה, ושם קראה אותו בשעות הקבועות לכך, בימות הקיץ – בגן, על פי רוב, על גבי האצטבה שלפני שולחן הנסרים.
הזקן היה מסתובב פה אילך ואילך במשקפיו המוּפשלים על מצחו, זמר פה ושם איזה שׂיח, או שאסף תפוחי בוסר לתוך סל, עד אשר בא וישב, לבסוף, אף הוא אל ספרו, ליד השולחן, הוריד את המשקפים על עיניו, כדרך הטיסים לפני צאתם למרחקים – והפליג לתוך ספורי המדרש.
הינדה־בילה, הזקנה, בחששה כי הנערה ‘יחלש לה לבה’, הביאה לה מן הבית עוגת כוסמת, או פרוסת לחם מרוחה במרקחת, אז סלקה את הספר הצדה ונשכה מתוך פזוּר נפש מן המאכל, בעכלה מתוך כך במחשבתה את חויותיהם של ה’גבורים‘, אשר עליהם קראה זה עתה. הנערות – מסוּגה של תמר מ’אהבת ציון’ ברוּבן, והנערים: כמוהם כראוּבן־אָשר. אותה הנאמנוּת הגדולה, אותו טוהר הלב וגם אותן העינים הנוגות, התוהות משהוּ, הערפליות. אפילו בגדיהם, אחרי כל התאורים שם, לא נראו לה אלא כבגדי ‘קורט’ פשוּטים, המיושבים בדוחק על גופותיהם חזקי השרירים, והם דהים קצת מיוּשן, כאלה שלו, של חברה.
והנה עברה השעה הקבועה לקריאתה, והוּא, ראוּבן־אָשר עצמו, הופיע במשעול פה, מאחורי הגדר ועמד וחכה לה, נבוך קצת כדרכו, כשהערפל בעיניו הולך הלוך ונמוג.
אם היתה זאת שעת בין הערבים, ירדו באין אומר לשפּולי ‘השדרות’ וישבו על המיצר שעם פאת השדה, והמטיילים הבודדים, תוך כדי עברם פּה, הביטו אליהם מתוך פנים אומרות רצון.
בתוך העירה, ב’רחוב הארוך', לא היתה אוּלי העין סובלת את השנים יחד, כי על כן גדול היה יותר מדי ההבדל שבין צריפו הדל של הנגר ובין הבית יפה־החזית של הסוחר, אוּלם פה בשדה, על רקע שמי השקיעה, מוקרנים שניהם באור של אותם רחשי הלב ומאוּחדים במשאת־נפש אחת – לא היוּ עוד שנים כה הוגנים זה לזו.
נעכרה רוּחם של בני הזוג, כשהשלישי ל’סגול', ליבל כהן, קם יום אחד ויצא ללכת אל הארץ המאוּוה באין מאוּמה בידיו, כשאפילו להוריו ולקרוביו לא הגיד.
כל זמן שהתגלגל אי־שם בכרכים, ללא תעוּדות וללא פרוּטה בכיס, היה רק חרד לו הלב, כמו למי שקפץ מתוך פזיזוּת ובבלי דעת לתוך ים סוער, אבל הנה נתקבלה הידיעה, כי הוּא כבר שם, בעבר ההוּא, והרי שיש דרך ולא דרוּש אלא הרצון לעברה.
ובשעת ערב פעם, בהיות החשכה, נזדמנוּ שניהם בשדה, מאחורי ‘השדרות’, כדי לדון על הדבר.
התרזות רשרשוּ בסמוך להם רשרוּש לילי, מבעית, ולפניהם האפיל, פעור כלוֹע, הגיא עם מרחבי השדות שמאחריו, אוּלם במה נחשבו אלה לעומת המרחקים אשר ציפוּ להם בחיק הבאות?
כי שניהם יחד ילכוּ, זה היה מוּבן מאליו (מתוך כך בטלה ממילא השאלה על דבר עצם הקשר שביניהם). מן הראוי היה רק אשר לא יכלו בידים ריקות, ואחרי אשר לבעל אחוזת זאבּליץ דרוש היה מורה, הלך שמה ראוּבן־אָשר למחרת עם המלצה ממיכל לוין, ונתקבל – והשכיר את עצמו לשנה שלמה.
בכסף משכרתו לא נגע. קודש היה ל’מטרה'. אפילו חליפת קוֹרט חדשה לא תפר לו, אף כי זו שלו נעשתה עכשיו צרה לגמרי על גוּפו שנתרחב ממאכלי בית האחוזה הדשנים.
שעות בקוּריו הקצרים בעיר עברוּ עליו ועל גיטל בבית האגודה בקריאת גלויותיו המצוירות של ליבל. שניהם לא שבעוּ מלהביט אל קטעי הנוף, אשר הארץ ביפיה נתגלתה בהם חלק אחרי חלק. עד עכשיו היו בשבילם הריה ועמקיה של זו משהוּ שבהפשט, מעין שטחים של מעלה, אשר רק את שמותיהם הגוּ, והנה באו והראו אותם להם במראה ובתמוּנה.
מרוב המון הלב אליה, לנכספת, שכחוּ אפילו את רגשותיהם הם של האחד אל השניה.
– כבר עת לי ללכת – הביט העלם בקצה העין אל שעונו המגושם, מתנת אביו הנגר, בעוד שהוא כולו נאחז עדיין בזיז של סלע, או בבליטת הר שעל גבי הכרטיס.
– בוא ואלוה אותך – נכמר אליו לבה של גיטל, והם יצאו אל הדרך המובילה לזבּליץ, ששם עתיד היה ‘נאמן’ האחוזה לעבור בעגלתו, אך הנה נפל מבטם על צריפו של הנפּח איגנץ עם ‘חצרו’ בצדי הדרך, והם נפנוּ וירדו שמה ועמדו להסתכל.
– זהו משק קטן – בטא העלם מתוך רטט את המושג, אשר כל כך הרבה דברוּ והתוכחוּ עליו בבית האגוּדה – והם הביטו אל הרפת, ללוּל העופות ואל מכשירי העבודה שמתחת לסככה.
עצי הפרי נמצאו פה מאחורי הצריף וגן הירקות – לפניו, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמוּנה – גדר המלופפת כולה בירק קיסוס.
– גדר חיה – מלמל ראוּבן־אָשר כמתוך חלום, והוּא קטף זלזלים מן הצמח הענוּג והמסוּלסל והושיטם לחברתו אחד, אחד – והנה נשמע שאון של גלגלים על פני הדרך ו’הנאמן', שאול־פנחס, קרא משם בקולו הזועף:
– נוּ, בחוּר, מרש, עלה.
אז ‘הקיץ’ ורץ מהר אל עבר הכביש מבלי שישמיע אפילו ברכת פרידה לנערה.
כל אותו הזמן לא פסקה גיטל מלשקוד על עניני האגודה.
בדעתה כי עוד מעט והמשא כוּלו יפול על כתפי האחרים, התעסקה עכשיו יותר מאשר כל הימים ב’עבודה מעשית‘, מכרה שקלים לחברים, הפיצה כרוּזים וחוברות והלכה לגבות כסף אצל החתוּמים על המניות. ביחד עם זה הספיקה להשתתף גם ב’שיחות’ ובאה, כדרכה תמיד, אל ההרצאות הראשונה, ואלה אשר ראוּה בכובד ראשה על הספסל ‘שלה’, יחידית עכשיו, אמרו כי מקשיבה היא בשביל כל השלשה.
באחד מלילות הקיץ, בשעת דליקה הרת סכנה פעם, כאשר כל אחד נתוּן היה להצלת רכוּשו, היתה היא היחידה אשר זכרה את בית האגוּדה.
בערדלים על רגליה היחפות רצה דרך שדות הכהן, במקום שהבהמות המוּצאות מדיריהן השתוללוּ אותה שעה מבוהלות ואימתניות בתוך אוֹדם הזועה שמסביב.
לתוך איזה מפּה שנזדמנה לידה אספה בערבוּביה חוברות, בוּלים ופנקסאות ונשאה אותם למטה, אל האָחוּ שליד הנהר, אשר שם ישבוּ כבר משפחות רבות על מטלטליהן.
ביניהן הכירה לאור הלהבות את אמה פרידה־לאה, ששקעה פה בתוך גל של כרים וכסתות עם רהיטי הפלוסין מסביבה, ואז צנחה וישבה אף היא מן הצד, בהניחה את חבילתה על אחד מן הכסאות ההפוּכים, כדי שלא תרטב.
לפנות בוקר שקעה האש והאנשים, שהיוּ עסוּקים בכבוּיה, התחילוּ לרדת אחד אחד, או בקבוצות, לכר האָחוּ, אל משפחותיהם. אתם באוּ גם שלום־נח, המורה, וראוּבן־אָשר, אשר, בהרגישו מרחוק בשרפה, קם ועבר את כל הדרך ברגל.
עכשיו הלך להביט רק אל חסיה אמו, אשר ישבה מנגד על חבילותיה, וחזר מיד וישב פה, על ידה, חיור באור הדמדוּמים וקרוב לה כאשר לא היה עוד מעולם.
שלום־נח, לאחר ששהה כמה רגעים אצל בני משפחתו, בא וישב אף הוא על השרפרף, שגיטל הוציאָה בשבילו מן הרהיטים.
המראה הזה שמסביב – כל אלה האנשים המוטלים פה בתוך השדה – הפעים אותו והעלה, כנראה, בדרך האַסוציאַציה, על לבו מחזה אחר, כי הוא התחיל לקרוא פתאום את משאו של יחזקאל על בקעת העצמות. בקול צלוּל הטעים את דברי החזון, פסוּק אחרי פסוּק, כשהסמל שבהם הולך ומתקלף מעט מעט ונגלה כפרי מתוך הקליפה.
מפה עבר כבמעבר טבעי לענין גלגוּל המחילות שעתידים מתי ישראל להתגלגל בדרכם אל הארץ, והסביר, כי אין מחילה זו אלא הוית הפורעניות שלנו בגולה, מין הוֹוה רע, אשר דרכו מוטל עלינו לעבור מן העבר אל העתיד.
אחר הוסיף ודבר עוד על חבלי המשיח, הם הם המוראים העתידים להתרגש, כידוּע, על העולם עם בוא גאוּלתנוּ. ולבסוף, בנשׂאוֹ את עיניו אל חרבות השרפה – והשחר הבקיע ועלה שם, בינתים, קרא, בעוד רוּחו מתפּעם בו:
– הביטו, הנה ככה יעלה לנו אורנו – מן המשוּאות.
וגיטל, נרגשת מקרבת השנים ומזה אשר שמעה ונעצבת מן הפּרידה הקרובה – הפנתה את ראשה ובכתה חרש, בקרבה.
בתחלת אלוּל, עם גמר שנת עבודתו, חזר ראובן־אָשר העירה, והוחלט כי תיכף אחרי החגים יצאוּ השנים לדרכם.
את ימי ראש־השנה בקשה גיטל לבלות בבית הזקנים, דבר אשר פרידה־לאה הסכימה לו, בדעתה כי חותנתה, המקדימה לצאת אל התפלה, אין לה מי שישגיח אצלה על התבשילים.
והישיבה מחוּץ לעירה ערבה עליה, על הנערה:
דממת השקט בתוך הבית הקטן, המבודד, אשר כה יפה היא להרהוּרי הלב, מראהוּ הסתוי של הגן, שכעין נעימת עצב של פרידה נשמעה באושתו ודרך המלך הנראית פה מנגד, כשהיא גלוּיה כולה ופתוחה לתוך המרחק.
אם גברה עליה העצבוּת מאד, לקחה את ‘המחזור’ הישן של זקנתה ומצאָה לה בו חיזוּק בתפלה, בהאריכה ביחוּד במקומות הנאים למערכי לבה, כמו: ‘ותוליכנו קוממיות לארצנו’, או ‘והביאנו לציון עירך ברנה’.
כדי שלא להעיר שום חשדים בבית אביה, העבירה מעט מעט את החפצים, שאמרה לקחת אתה, הנה, אל המחסן העזוב שמאחורי הגן, וכשהגיעה השעה המיועדת, הוציאה אותם מפה בלי קושי וראובן־אָשר נשאם דרך ‘השדרות’ אל העגלה, אשר חכתה להם בשביל הצדדי.
אותו היום יום אפית לביבות היה בביתם, מאכל החביב ביותר על גיטל, ופרידה־לאה, בראותה היאך חלקה של הנערה הולך מעט מעט ונפסד, הצטערה צער אמת, שמה אותו בכלי מיוּחד, שעטפה אותו במגבת ושמרה אותו כן עד הערב.
וגיטל כבר שרויה היתה בעת ההיא ביחד עם חברה באוירה המיודעת של ‘בית האגודה’ אשר בעיר המחוז.
שלום־נח, המורה, שבא שמה אף הוּא, הוליכם לבית מכיר וחבר לדעה, בעל בית־מלון בפרברה של העיר. בדרך מסר להם גלוּיה מליבל עם הוראות לדרך ובין השאר – גם רמז על משהוּ אשר הוא כבר הכין שם בשבילם.
בעל האכסניה סדר למחרת לזוג את הקדוּשין בביתו, על עדים וחוּפּה, כדין.
אשתו הצעירה וטובת הלב ירדה לשם כך במיוּחד העירה, אל השוק הגדול, והתקינה סעוּדה יפה, ואחרי כן פתחה בחיוּך אמהי לפני השנים את חדר המשפחה שלה עצמה, וכמה זמן נמנעה באנינות דעתה מלבוא שמה, ומה נפתעה, כאשר נכנסה לבסוף, בראותה והנה בני הזוּג יושבים כל אחד ואחת בפנה אחרת ומתירים מסבוכיהן פקעות חוטים, אשר בהם אמרו לקשור את החבילות.
לאחר שהתעודות הדרושות הוכנו, יצאו, לסוף, השנים לדרכם. בּין הספרים שבסלם היו שיריו המקובצים של הלוי, ואותם קראוּ במשך כל זמן הנסיעה, כי מצאוּ בהם ניב ובטוי להלך רוּחם: הגעגועים על אלה שנשארו מאחריהם העיקו על הלב ומסביב ‘המוּ גלים’ ו’חמרו מים' על פני הים, אולם המאויים אל החוף הפלאי חזקו מהם, ואליו חתרו, כמו המשורר בזמנו, עד אשר נגלה יום אחד לפניהם, מאיר אָמנם באותו האור שראו תמיד בלבם – עם ליבל כהן במרכזו.
מאין בכחם לבטא את רגשותיהם במלים, חבקוּ באלם את חברם, ויחד אתו יצאוּ ללכת, כמו במולדת האחרת, וכך הנה נצטרפוּ שוב לאותה חבורה הדומה ל’סגול', אם כי בצורה הפוכה, כי ליבל הוּא אשר הלך עכשיו בראש.
על פי מצות המורה הוליכם קודם כל למקום העתיקות, שרידי העבר, ורק אחרי כן הביאם אל החדש: מן הסוף אל ההתחלה, מרחק אשר במידת הזמן ימדד באלפי שנים ובשטח – רק בקילומטרים מספר.
בהיסח הדעת בא להם, לשנים, הדבר, בהיותם במפנה הדרך, והם נתונים עוד לרשמי החורבן, נגלו לפניהם במפתיע – כאותן תמונות הנחמה בשעורי התנ"ך, לפנים – שדות הפריחה, ובעוד שהם החליפו ביניהם מבט רב כונה, הראה להם חברם אותו ‘משהו’ אשר הוא כבר הכין בשבילם – חלקת אדמה לא גדולה.
בתוך הדשא המוריק הכירה גיטל מיד את ארגז משחקיה מלפנים, אשר, כמו על ידי איזה קסם, הלך וגדל ככל אשר הוסיפה להתקרב, עד אשר הפך, לבסוף, והיה לבית דירה – ואז עמדה־נשענה עליו בהמית לבה, בעוד אשר ראובן־אָשר הלך ועבר את המקום, כשהוא מודד אותו בצעדיו.
‘קום התהלך בה לאָרכה ולרחבה כי לך אתננה’.
באדמה הקורנת באור השמש מדמה היה לראות את העקבות של אותו אב קדמון והדורות שבאו אחריו.
גלות בת אלפּיים שנה איננה עוד הפסקה כה גדולה בדברי ימי עם – אמר המורה – אם יש עמה שיבה.
והנה הוא בין השבים.
עד עכשיו תלוש, אח לכל בני בלי־מה התלויים באויר, ומעכשיו עומד הכן ונאחז בנקודת קרקע, אשר יש לה מקומה שלה בכדור הארץ ופסת שמים, בד בבד כגדלה, הפרושה עליה בקביעות ממעל.
כדי שלא לאבד זמן, התחילו מיד בעיבוד המקום, בהשתמשם לעת עתה במכשירים שאולים, מכל אשר השיגו.
לפי התכנית שנהרה להם פעם, הקצו את החלקה לגן הירקות לפני הבית ואת זו שבשביל הנטיעות – מאחריו. ממילא נשאר המקום בשביל בניני המשק מן הצד, ומסביב – כמסגרת מסביב לתמונה – הגדר עם הירק המשוער: גדר חיה.
החדר בבית הקרשים נמצא עזוב ואפל באשנבו היחיד, אז סידוהו, וראובן־אשר, מאומן במלאכת אביו, נסר וקרע חלון בקיר, בהכניסו כן ביחד עם האור גם קטע מנוף הסביבה, שהיה קבוע פה מעתה כתמונה.
ליבל, כדי להמצא בקרבת בני הזוג, עבר מדירתו הרחוקה הנה, אל בית האכסניה הקרוב. בבוקר יצא עם ראובן־אשר אל הסביבה ועבד אתו בכל אשר מצאו, ולעת ערב שב ועשה אתו בחצר עד הלילה.
שתילי עצים היו שמורים אצלו בעציצים ומפוזרים, מפני חוסר מקום, בפנות שונות. עכשיו אספם והעבירם הנה, ובבורות שהכשיר, שתלם רוחות, כל מין אצל מינו, עד כי מלאו את כל החלקה.
– מעין קבוץ גלויות – אמר, בסקרו את הנטיעות, אשר חורו ונתרשלו קצת לחרדתו של ראובן־אשר.
– הבט, הן אפילו לשתות אין בהן עוד כח – חלשה דעתו.
– אין דבר, אך חבלי הקליטה הם – הרגיעו חברו, בחטטו פה ושם בתלוליות העפר שמסביבן – והוא רץ מזורז אל גיגית המים לרחוץ את ידיו, כרופא לאחר שבצע את הטיפול הרפואי הדרוש. בעת ההיא כבר היוּ זרועים בערוגות הירקות וגם נבטו רובם. עדיין רכים היוּ, אבל מעורים ועומדים בכח עצמם ורוטטים רטט חיוּני בנגוע בהם הרוּח.
‘כמו במקשאות’ – חיכה גיטל לעצמה.
חבושה מטפחת צבעונית פשוטה, בלי שתשער בעצמה עד מה יפתה בכך, – היא עקרה בשקידה את עשבי הבר, זוללי לשד צמחיה, וזרקה אותם מלפניה בחמת כח, כאלו נפשה היא זאת אשר בה התנקשוּ, אוּלם כדי שלא יאבדוּ אף הם ללא תועלת, הלכה ואספה אותם אחר כך ונשאה אותם אל הלוּל, לתרנגולותיה – עופות כפריים זעופים, שהיוּ עדיין מתנכרים לה, אוּלם אל פירורי הירק עטו ולקטוּ אותם ברצון, מתוך קרקוּר עליז.
ראוּבן־אָשר אשר טרם התרגל למלל משונה זה, בא ועמד אף הוא פּה, מאחורי המחיצה של חוטי הברזל.
לבסוף הביאה הנה גיטל את ‘המזנון המטולטל’, סל נצרים שבו שמרה את צרכי האוכל, ושלשתם, יחד עם ליבל, אכלו ממה שנמצא בתוכו: ביצים שלוּקות, או זיתים כבוּשים הטובלים בצירם. ככר הלחם, שסבבה־עברה מיד ליד, הלכה הלוך והפחת.
– אלך ואביא דבר־מה מגנה של בעלת המלון – אמר ליבל, והוּא רץ והביא מעט עלי בצל או אגודת צנוניות, אשר גיטל, לפני גשתה לחתכם, סקרה אותה במבט מיוחד, כזה אשר בו תביט האשה אל תינוק זר, בשעה שהיא מרגישה כבר בקרבה את רחשי החיים של זה שלה עצמה.
שקועים בהקמת משקם, לא הרגישו כמעט בני הזוג איך שנתרגשה ובאה המלחמה.
במרחקים, אי־שם, סערו הרוחות – אמרו – ורגזה הארץ, אולם נקוּדת הקרקע שלהם פה נשארה שלוה כקודם והוסיפה לתת להם את יבולה, מבלי אשר תרגיש אף היא עצמה איזה גרעון באור של שמש יומם, או בטללים בלילות.
ליתר בטחון הגביהו השנים מסביב את הגדר וגם חדלו לסגור בצריפם את התריסים, באופן שלא נשארה עוד בלילות מחיצה בינם ובין החצר, ובחוּש, שהוא מיוחד לכל לב מסור, כּונוּ להקיץ בשעה שנשקפה שם איזו סכנה, ויצאו תמיד ברגע הנכון.
אפילו בבוא פתאם יום אחד השוֹאָה, כשהארבה, כחשרת עננים, ירד והחשיך את כל האפקים, הם – לא אָבד לבם.
את השמיכה של בית אמם הוציאוּ ופרשו אותה על הערוּגות, תופפוּ נגד המשחית בפחים וכסוּ בסירים את קלחי הצמחים וגננוּ גנון והציל, ובעת אשר בכל הסביבה שממוּ אחר כך הגינות, נמצא אצלם מעט ירק להציעו לדורשיו, ולקבל תמורתו את קמח החטים והתירס לכלכלת העופות ולמחיה להם ולחברם.
כי הוא, ליבל, במבוכת העתים, ישב עכשיו אתם, בצריפם.
מאוּחדים בדאגה לשלום הקרובים, אשר נותק הקשר אתם, דבקוּ זה בזה עוד יותר. יחד משמשו בשעות הפנאי במכתבים הישנים וחברוּ אגרות־קריאות, אשר, כמוצלי אניה מטורפת מירכתי אי־שלחון על ידי איזה עלונים לתוך חללו של העולם.
‘לנו שלום – הודיעו – איך שם אצלכם? מה אתכם?’
‘מה נשמע בבית?’ – חרד לבה של גיטל.
ושם אצלם, בבית, היה עוד בעת ההיא המצב כתיקוּנו, ואביה, כאז וכתמיד, עדיין שרתה הברכה במעשי ידיו.
קשרי המסחר עם ערי החוץ אמנם נחלשו מפני שיבוש הדרכים, אבל תחת זה גדל במדה מרובה המשא והמתן מבפנים
עוד לא היתה מעולם הצעה רבה ונוחה כל כך לממכר יערות בסביבה. ביחד עם זה ירד גם מחירן של התבוּאות, כי הכפריים המגוּייסים לצבא זקוּקים היו יותר מאשר בכל זמן אחר לכסף, והאיש, במבטו הצופה למרחוק, ראה כי ‘עת כנוס’ היא, וקנה מכל אשר הציעו. במשך ימים נהרו העגלות עמוסות הבר על פני שביל־הכפרים ההררי ונטו, כאפיק זה אל הנהר – לתוך החצר הענקית של מעשה היער.
הרחבה הצדדית עם שורת אסמיה העלתה על הלב את הבנינים של אחת מערי המסכנות שבמצרים, וגם האוירה פה מסביב, מוקרנת מאור הסיוּט שבו שרוּי היה העולם, כבר הכילה בקרבה, כאותו החלום הידוע, את פתרון האימים – הרעב.
מפּני שבתי הבנק בעיר הפלך נתרופפה עכשיו נאמנותם, העביר משם האיש את פקדונותיו הנה, הביתה.
מעלית הגג הורידו את ארגז המוהר, אשר, לאחר שחיזקו את חשוקיו וברגיו, לא נפל כמעט ביציבותו מקופה של ברזל.
כדי שלא יתבלט בין רהיטי חדר־העבודה במראהו, כסו אותו במרבד פלוּסין עם כרים מרוקמים ממעל, ובחלון פה, שנשקף על־פני השדות, קבעוּ סריגים של ברזל.
בעת ההיא קרה זה אשר, מפני איזה עסק של שותפות, עברה שפרה, הבת הנשואה, לאיזו עיר מחוז של פלך רחוק, והואיל ועל פי מכתבה הכיר האיש כי לבה כבד עליה, שלח שמה את פרידה־לאה אשתו לאיזה זמן.
על כל צרה שלא תבוא (בעתים רבות תמוּרות כאלה) רפד לה את חזיתה בשטרי ערך, ובחגורה, בכל מקום שהוא קשה מן התפרים, טמן מטבעות של זהב.
כאשר לבשה ממעל לזה את מעיל הצמר שמימות הרעה עם סודר ישן על ראשה, לא היתה עשויה למשוך את העינים.
טוֹיבה, המבשלת, היא שנהלה פה במקומה את המשק, שקדה על הלעטת העופות, והתקינה את מעשי החלב בזמנם ובערבי שבתות אפתה, בין השאר, עוגה ממולאה, אשר, לדעתו של איציק, עלתה עוד בטעמה על זו של פרידה־לאה אמו.
זה – עוד טרם הגיע זמנו להקרא לצבא, אבל מבוגר היה כבר, רחב כתפים ולבוש ‘כתונת עליונה’, כדרך אנשי הכרכים.
אחרי הארוחה, בשכב האב את משכב הצהרים, היה הוא נושא ונותן עם הקונים והמוכרים, ודבוּרו אז כה תקיף היה ומלא בטחון, שהסוחר, בחבלי התנומה, מדמה היה לשמוע את הד קולו שלו עצמו עולה אליו מן החצר.
וכך הנה התגלגלו ועברו הימים ללא תקלות, בערך.
הידיעות מן החוץ, לאחר שעתון הגליל נפסק, הגיעו הנה רק למקוטעין, ובאיחור זמן, על ידי החנונים המבקרים בעיר הפלך. מהם נודע פעם לסוחר כי אותה עיר רחוקה, אשר בה התישבה בתו, נכבשה על ידי האויב, והוא הצטער על הקשר שניתק בינו ובין בני המשפחה ושמח על ‘הזהב’ שכיון לשלוח שמה על ידי אשתו בזמנו.
פעם אחרת היה זה שספרו כי מוגר המלך מכסאו, ידיעה אשר האיש במתינוּתו התיחס אליה בזהירות, הואיל והאנשים מסרוּ אותה בנוסחאות שונות הסותרות זו את זו.
הוא גם עסוק היה באותם הימים בכריתת חורשותיו שמעבר לנהר, אשר איזה נעלמים התחילו לעשות בהן פרצות בלילות. ועד אשר העבירו הנה אחרי כן את העצים, ועד שנסרוּם וגזרוּם וערכוּ אותם בסדר ובמקום בטוח, נשמע הדבר אשר פרצה המהפכה ושאין עוד בכלל לא סדרים, ולא שלטון ולא ערך של קנין ורכוש.
בערב עוד האיש במרום בית הבולשת החלון, והדלת המזוגגת הבהיקה בברקה הרגיל, השלו, ולבוקר לא נשארו עוד שם אלא מסגרות מרופּטות, ריקות כחורי עינים שנוקרו – וממעל להן טפטף, רענן ורוה, כשקוי דם, הדגל האדום.
יום אחד צף לפתע, כעולה מן הארץ, מיטקה איש קוכטיץ, אשר ידוּע היה כי נתלה אי־שם בעוון בגידתו במלכוּת.
בפניו המסוגפים ובזקן המעוגל, הבהב מרחוק כאיקונין של הצלוב הקבוּע בשער בית הכניסה.
ברגל, עם מקלו ביד, ירד לדרך המובילה לכפר מולדתו, ולא עבר זמן רב ומאחורי חומת יערו של קוכטיץ הבקיע ועלה עמוד של עשן. כקול ענות של תהיה נשמע שם בצלצולו של פעמון הכנסיה, אשר בה שמש אביו של אותו מיטקה בכהונה.
בערה על שפת הנהר טחנתו של הקבלן קדובסקי, וכנגדה, מן העבר השני, התלקח עד מהרה בית מבשל השכר של בעלת האחוּזה ינוביץ.
במשך שעות מספר אוכלו קירות הבנינים ונתקעקעו המכונות עם הגלגלים ואבני הריחים, ומהד קול המפולת שם – התמוטטו פה שני האחים גרין, וגדליה בלוך וברוך הושע’ס, מספּקי החטה, והשעורה וחמרי ההסקה לבעלי הבנינים ההם.
אלה לא היו עוד אותן התנודות הקלות עם העליות והירידות, אשר סוחר העצים רגיל היה להשווֹתן לנענועי הנדנדה, כי אם זעזועי אימים, אשר, כמו בשעת רעש וזועות, מוט תתמוטטנה בהם אָשיות ארץ.
בשעת ערב פעם הודיעה טויבה לאיש, כי איזה זקן שואל לו בחצר, וכאשר בא והציץ שמה, ראה והנה הגדול בבני הברודצקים לפניו, אדיר הנכסים ומלך הבורסה בכרך.
עוד הלילה צריך היה להגיע אל הגבול, והוא בקש לו בגד חם ופרוּסת לחם, כי גווע הוא – אמר – ברעב.
סוחר העצים הביא לו את מעיל הדרך שלו עצמו עם מזודת העור והלך ללוותו עד לאחורי ‘השדרות’ אשר שם חכתה לזקן עגלתו.
בבית נכנס אחר כך לחדרו, פתח את ארגז המוהר ומשמש שם זמן מה מתוך בלבוּל חוּשים בחבילות.
המטבעות עם פרצופי המתכת המלכוּתיים הבעיתו אותו, ואז סילק אותן הצדה ועמד להוציא את ה’ניירות', אשר עליהם דיבר הזקן הפליט, והנה נאמר לו, כי שואלים לו שוּב.
הפעם היה זה שליח מ’בית הקוֹמוּנה', אשר האיש, דומה היה שהוא כאלו חכה לו, ועיניו נתרחבו רק רגע, כשהכיר בו את השכן יוּז’יק, בן אחיו של הכהן.
כמנהגו תמיד, הזמין את הבא אל שולחן התה וגם העמיד לפניו את הכלי עם עוגת השבת הממוּלאה, אבל זה – פזלוּ עיניו והביטו ממנה והלאָה.
דרושים היו לו מעשי יער בשביל הבית המשותף, והוא הודיע כי מחר יבואו הנה חברים עם ‘המוּמחה’ שלהם לבחור.
המומחה שבא ביום המחרת היה בנו הצעיר של השכן הנגר.
לפי פקוּדתו העבירו נערים מבני גילו את החומר הנבחר אל הנגריה שמנגד, ושני בניו המחוטטים של ליפא הבורסקי, התהלכוּ מסביב כשומרים.
– באין עין צופיה, מתרבה האשפה בבית – התגעגעו רבים על אנשי השלטון שלשעבר, והם שמחוּ כמעט כשחבוּרת רוכבים, ספק שוטרים, ספק חיילים, נכנסה פעם, עם ערב, אל העיר עם פטשיק, מי שהיה שוטר הבולשת, בראשה.
בחצר ‘בית הקוֹמוּנה’ אשר התרוקנה, כמובן, תיכף, הסתדרוּ אלה ללינת הלילה ומבני העירה לא דרשו אלא מספוא בשביל סוסיהם וסעוּדת ערב לעצמם.
והאנשים המציאוּ להם זה וגם זה.
במרתפה של האשה ינוביץ שמוּרים היו עוד כמה קנקני שכר שהצילו מן השרפה, וגם את אלה הביאו ומסרוּם לראש החבוּרה, אשר בקש למסור את רחשי לבו הטובים לבני המקום. אלא שעם חצות, בהיות הרחוב שרוּי בחשכה, פלחה פה כעין צוחה את האויר, ועד שהאנשים הנבהלים תהוּ ולא ידעוּ אם לא בכי של ילד הוא, נשמע קול נפץ של זכוּכית והצעקות התפרצוּ כבר ברוּרות מבעד לחלונות.
לבית סוחר העצים בא פטשיק בעצמו, זה אשר לשעבר, בשרתו בבית הבולשת, רגיל היה לבוא הנה בימי החג ל’כבּוּד'.
מאחר שסדר החדרים היה ידוּע לו, נכנס ובא ישר לחדרו של בעל הבית, ובעת אשר החזיק בחזקה בידו האחת, בקשו להגיש לו בשניה את המפתחות.
רק לאחר שארגז המוהר נפתח, וכנגדו האירו באורן העצמי מטבעות הזהב, סדוּרות בצפיפוּת כולן, כקשקשים אלה על עורו של הדג, נתבלבל רגע והרפה מן האיש, וזה, בהתחמקו דרך הפתח הצדדי, ירד למרתף, שם נמצאוּ כבר איזיק והמבשלת טויבה. האשה הטובה, אשר מבואות הבנין היו נהירים לה גם בחושך, הביאה בשביל השנים קש ומחצלאות לישיבה, וכשהבוקר האיר, הגישה להם את כד החלב ופרוסות הפשטידה שנמצאו פה אצלה בארון, והיא עצמה החליקה בגופה הגמיש דרך אשנב והתגנבה לראות את הנעשה בחוץ.
וככה היתה יוצאת אחר כך בכל פעם, יצוא ושוב, עד שלבסוף, עם שעת ערב, לא יספה לבוא עוד, והשנים למטה שמעו, כי מטפלת היא בעופות ליד הלוּל – וידעו כי הוקל המצב.
באחד מן הימים ההם, בעת אשר העירה היתה שרויה בלי כל שלטון, מת בבית השדה שלו הזקן איסר־ליב, מת מיתת עצמו, בידי שמים – קנאוּ בו האנשים, והם לווּהוּ עד עצם בית העלמין, אשר שם יכלוּ, אגב, להביט עכשיו באין מפריע אל קברי קרוביהם שנקברו בזמנם קבוּרת בהלה – ואחר היוּ מתאספים שלש פעמים ביום בביתו המרוּוח של סוחר העצים האָבל ומתפללים תפלה חמה, מתוך רגש של צפיה לאיזו ישועה שתבוא, אשר מוכרחת היתה לבוא, שהרי אי אפשר היה להוסיף ולחיות עוד כך. אלא שעם נטות היום השלישי ל’שבעה' נשמע כבר קול רעם של יריות מאחורי ההר, ובמעלה הדרך המוובילה אל הרכבת עלה עתר ענן של אבק:
חזרוּ ובאו בעלי ‘בית הקוֹמוּנה’ והפעם – בלוית אנשי שלטון חדשים.
הללוּ – בחורים מכמילובקה הקרובה – לא התמהמהוּ אמנם פּה, כי היה עליהם להדביק איזו פלוגה בדרך, ואולם בלילה, בצאתם ללכת, לקחו בכל זאת אתם את קדובסקי וגם את – איציק.
– סורג הברזל היה בעוכריו – אמרו – כי הוא, לאחר שהצליח להמלט לחדר אביו – רץ אל החלון, והנה נמצא זה מסורג לפניו. בשל החשכה לא יכלו לראות להיכן הובילו את השנים ומפקפקים היו אם הוּצאוּ בכלל מתחוּם העירה.
– אלה, על כל פנים הלא אין לפחוד מפניהם, שהרי אנשים מיודעים הם – התנחמו רבים, עד שבוקר אחד בא והתיצב לפני סוחר העצים בחור מבחורי הגיא עם ‘כתונת עליונה’ בידו, מגואלת בדם:
– הכר נא – אמר בסגנון הישן, הידוע מאז, כאשר קמו אחרים לרצוח את אחיהם.
כשנאמר יום אחד לאיש, כי עליו לעזוב בפקודת השלטון את ביתו, לא הביע לא תמיהה ולא מחאה, כי אם לקח בפנת החדר את מקלו ויצא ללכת אל עבר השדות, בכוון לבית אביו.
בשדרות נטפלו אליו שני הרריים והפשיטוּ מעליו את מעיל הצמר שלו. נערים בני שבע־עשרה – שמונה־עשרה היו, שלא הראו לו כל סימני איבה והשיבו לו אפילו את פנקס החשבונות שמצאו בכיסו.
בבית השדה הביאה לו הינדה־בילה את ה’סורדוט' הירקרק של בעלה, וזה נתקבל והלם יפה את גופו החסון, שהיה כבר עכשיו כפוף קצת, כגוף אביו.
בחדר היחידי פה התקינה בשבילו האם משכב נוח וחלקה אתו ברצון את הארוחה הדלה שלה.
את גן הפירות הפקיעו הגויים השכנים, אבל אדמת הגנה עדיין נשארה אצלה, והיא עבדה אותה, באביב ביחד עם בנה, שהיה מציית לה עכשו יותר מאשר בימי ילדותו.
חלק מן הלפת והסלק הטמינו במרתף, בערמת חול, ובזה התפרנסו בימי החורף.
המבשלת, טויבה, התגנבה הנה לפעמים דרך המקשאות והביאה מבית אביה קב, או שנים של אפונה, אשר הזקנה הכינה ממנה דיסות שיש בהן כדי שביעה.
רע היה רק שאזלו עצי ההסקה.
כשהקור גבר, הרס האיש את המחסן הישן, גזר את הקורות במשור והכשירן להסקה. אבל לבסוף נגמרו גם אלה, אז התעוררו אחדים מידידיו והלכו להשתדל אצל מי שהיה שכנו, הנגר, אשר מהיות בנו מקורב לשלטונות, היה מצבו עכשו מבוסס.
– הן סוף־סוף מחותן הוא – הוכיחה אותם אמי, הרבנית, אשר גם עכשיו, עם כל שנויי העתים והערכין, עדיין נשאו בכל זאת פניה בבית הנגר. והאשה חסיה התחילה לשלוח שמה מזמן לזמן במגררת יד מעט חמרי הסקה – קיסמי פסולת, על פי רוב, ודבלולי גרודות, אשר נשתלהבו אָמנם מתוך רעש גדול, אלא שאוּכּלוּ וכבו מהר, בהעמיקם עוד יותר את הקדרות שמסביב.
בגבור שממונו היה האיש קם ונצב לפעמים ליד החלון ומביט אל מגרשי הגיא, במקום שחורשות קמינקה התנוססו לפנים לתפארת, ואשר עכשיו רק התאבכו בהם, כעשן, אבקות שלג. או יש אשר הוציא מכיסו את פנקס החשבונות ודפדף בו אילך ואילך, אלא שהמספרים, ריקים עכשיו ונטולי ערך, התחילו להטשטש עד מהרה והאפירו כעשן אף הם.
פעם, בשעה אשר כזאת, נמלך והסיר מעל המדף את ספר המדרש, הרכיב על חטמו את משקפי אביו, שנמצאו בתוכו והתחיל לעיין. וראה: הדברים – כמו לפנים, אחרי ספגו את המכות מרבו הקפדן – נעשו נהירים לו.
במשך הזמן התחיל להבין גם את אמרותיו של עוזר ברמן, הציוני הנלהב, שאליו התקרב במימי אבלותו, בשעת התפלה בצבור: זה – כאלו מנשיבת רוחות הזועה המשתוללות מסביב – נתלהט עכשיו עוד יותר, נתדבק כבר לגמרי בבני אגודתו של שלום־נח ויחד אתם עבד בסתר, במחתרת, מתוך סכנת נפשות.
כבר היתה אצלם, במחיצתם, שורה שלמה של אנשים, שעמדו הכן לקום ולעלות לארץ, והנה נתקבלה הידיעה על הבטחתם של רבי המדינות לסייע להם בעליה זו ועל ההודאה שהודו אלה בזכות שיש לכל אחד מהם לכך.
אותם הדברים שהשמיע פעם, בהתפּעם רוחו בו, שלום־נח, קמו, איפוא, ונהיו: מן המשואות, בהיות עוד העולם עשן כולו, הבקיע ועלה האור.
בדרכי עקיפין, אחרי כל מיני גלגולים, הגיע הנה, לבסוף, גם מכתב מ’הסגול'.
דאגה ביחוד לכולם גיטל, שאלה לשלום בני המשפחה וחרדה בפרט – כאלו נבא לה לבה מה – לאביה זקנה, זה איש האדמה הנפלא אשר יקר לה מכולם.
סוחר העצים, כשנודע לו הדבר, בא דרך המקשאות אל המרתף החשאי של בני האגודה, נוגע עד הלב בהתרגשותו ובאהבה בלתי המשוערת שנתגלתה אצלו לבתו.
– רב לי, אלכה ואראנה בטרם אמות – קרא, בהפליאו כן את כל העומדים עליו בבקיאוּתו ובעצם המאמר, שכל כך היה פה בעתו. גיטל, כשמסרו לה את כל זה, נזדרזה ושלחה לו את התעודות הדרושות. בהשתדלוּתם של הברודצקים, קרוביו מעיר הפלך, הושגה בשבילו דרכיה, והוא יצא עם ראשוני העולים, בחורים נאמני לב, אשר טפלו בו כל הדרך במסירות וגם הביאו אותו אחר כך מן החוף ישר למקום מושב בניו.
שקועה בעבודת גנתה לא הרגישה גיטל בהפתח הפשפש לפניה, והנה נשאה את עיניה וראתה – את אביה־זקנה הולך וקרב אליה:
אותו הגוף החסוֹן, המהודק בסורדוט המהוה, ואותם הפנים המלבבים, אשר בינת חיים מאירה מבין קמטיהם.
כאלו עבר רק את המרחק שבין בית השדה ובין החצר למעשי היער, לא חש כל עיפות, ואחרי החלפת דברי השלום הראשונים, בקש להראותו את המשק.
והיא הלכה אתו והראתה לו: את הלול, הרפת, שהיתה עשויה קרשים, וערוגות הירק, המוקפות שורות של חצאי לבנים.
– ומה זה שם? – הורה באצבעו על העצים, אשר כמוהם לא ראה מימיו.
– אלה הם הלימונים ופה הנה – תפוחי הזהב. הבה ותטעם נא – אמרה והושיטה לו אחד מן הבשלים שבפירות, אשר הוא, בידו הגדולה, – ידועת־העמל עכשיו – קלטו בתנועת תודה, קלף אותו באולר הקטן, המיודע, ובצעו לאט, זהיר שלא לאַבד טפּה מעסיסו – העסיס האמתי.
בזמן שאמי הרבּנית טרחה במכירת השמרים בתוך חנותנו שבככר השוק, התעסק אבי לפעמים בבית בדיני ממונות וסכסוּכים, שנפלו בין בני העירה ושפט בין איש ובין רעהו.
רוב המשפטים האלה היו מתבררים אצלו באביב, בימים שבין פּסח לשבועות. מסחר הפּשתן ושׂער החזיר שקע כבר בזמן הזה והגיע כמעט לקצוֹ, ויהודים סוחרים, בהשליכם מעליהם את מעילי המוֹך החרפיים, העבירו קו מתחת לשורה האחרונה שבפנקסי הכיס המשוּתפים שלהם, ובאו לישר את הדוּריהם בבית דינו של אבי הרב.
בימים ההם היו כבר הגדרות מסביב לגנים מתוקנות, ובין מצרי השדות רבצו התלמים לשוּרותיהם שטוּפי שמש, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. מזורז ומלא בטחון הסתובב גלגל הטחנה בשפולי הגבעה, שליד הנהר, ומתוך חלונות ה’חדרים' בקע בצהלה קול התינוקות, אשר הרחיקוּ־הפליגוּ בפרשות השבוּע עד תנופת העומד ואילך. היה אביב בעירה, ומתוך הסמטה הקרובה הופיעה אמי בשעת הצהרים, חגורה בסינר האמהי שלה המלבּב, ובאָספה אגב הליכה קיסמי עץ על יד בנינו החדש של השכן, סדרה אותם מעשה אהל במבוֹא התנור, על יד החצובה, ושפתה עליהם את הקדרה לבשוּל.
כשהאש בתוך התנור נשתלהבה, ובבית התפּשט ריחו של התבשיל, ריח תפּוּחי אדמה אמריקניים המתוּבלים בבצל וּפלפּל, נהגו בעלי הדין לפתוח את החלון הפּונה אל החצר, שבה אכלנו על פי רוב את ארוּחתנו, ובה בשעה שמן הצד האחד, מאחורי הגבעה, הגיעו אלינו המית הטחנה עם נשיבתו הלחה של הנהר, נישאו מן הצד השני מבעד החלון הפּתוח, חומו הטוב של התבשיל וקול האנשים הנשפּטים, אשר טחנו שם את טענותיהם שעות־שעות, בלי הרף.
כדי שהחוט העיקרי של ההרצאה לא יאבד, הן לתובעים והן לנתבעים, צריך היה להעירם פּעם בפעם, ברמז או בדבּוּר, שיתרחקו מן הטענות הטפלות. אולם יש אשר הרמז או הדבּוּר לא הועיל, והטוען נכשל ודלג ונטה הצדה, ואז היה אבי מתרומם ממקומו נרגז, עד כמה שמסוּגל היה בטוב לבבו להתרגז, וזורק כלפּי המדבר את המימרא החריפה ביותר שהיתה שגוּרה בפיו בשעת כעסו, היינו: אבל יסלח נא, מר, הן כאחד התוּרכּים ידבּר. כּכה, בזו הלשון.
למה כתוּרכּי דוקא? – לאֵל אלהי העירה פתרונים.
יתכן שפּעם, בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידועה, נזדמן לו לראות אחד שבוי, המוּבל בידי בני הארץ מנצחיו, ובהקשיבו אז לדבּוּרו, היוצא נלעג, נלעג מאין כמוהוּ, מתוך פּיו, עמד והחליט כי אין כלשון בני האדם האלה לתהפּוּכות בעולם.
איך שהוא, והטוען הנבהל היה מתפּכּח מיד ונחפז ועובר אל העיקר. מה שנוגע לי, הנה, לשמע הגערה הזאת, הבהבה לנגדי בבואת סודרה התוּרכּי של אמי, אותו סודר עשיר־הגונים, אשר כה מתוק היה הריח שהפיץ מסביב בנפנופו.
כמראה הסודר התוּרכּי היה עם ערוב היום גם לפני קיסמי האורן, אשר האדימו והכחילו חליפות תחת מצע האפר בתנור, בהטילם את בבואתם הרפה על כתלי הבית שנתרוקן.
עגום עד מאד השתפּך צלצול בין הערבים מעל מגדל בית־כנסת הנוצרים. בפאתי אחד השדות דעכה לאט איזו מדורה, ואחד פלאי, לא נראה, נגן על ידה בחלילו, ומאחורי היער המקדיר, היער הליטאי, העבות, צפה ועלתה הלבנה – נוּגה, שופעת רחמים, עם כל השׂרטוּטים הדקים בפניה. השׂתרר ליל־אביב מסביב, וכמו מאליו נמשך הראש אל חיקה המחסי של האם, אשר השפּילה לשבת על הסף, חגורה בסינרה המלבּב, נוגה ושופעת רחמים כלבנת הכסף אשר ממעל.
כהמשך העירה מלפנים, מימי הילדוּת, נראה אחר כך פּרבר־הכרך, בהשתפך בו צלצוּל בין השמשות עם ערוֹב יומי הראשון בנכר.
כאשר החשיך אחרי כן החלל ועל פּני השמים עלתה הלבנה, נוגה, בהירה, עם כל השׂרטוטים הדקים בפניה, נמשכה היד בלי משׂים אל האויר, כחותרת אל חיקה של האם, כאילו לא היה שום מרחק של פּרסאות ושנים בינינו.
אולם כל זה היה בערוֹב היום, בהיות הדמדוּמים מסביב. עם זריחת־השמש בבוקר הוארו הדברים באור הנכון. מתוך חצרות הפּרבר ומרתפיו הציצה המציאות בפניה האמתיים, הכרכיים, והכל נראה אחר, חלוֹני ותפל, לא כך.
במקום קיסמי האורן הריחניים, רוויי השׂרף, התגוללו פה, על יד הבנינים הנבנים, רק חביות של מלט צונן ואבנים, אבנים, אבנים. היובש בעצמו נדף מתוך הטחנות קצרות־הנשימה, אשר נשמו בכוח הקיטור.
במקום היער העבות, הליטאי, הקדירו באופק בשעת השקיעה רק בניני הקסרקטין הזועפים, ותחת צלילי פעמוני המנזר, המשתפּכים עם בוא הערב מעל המגדל, למדה עכשיו האוזן לקלוט צלצוּל אחר, צלצוּלו של השעון העירוני, זה העֵר, המתמיד והרציני, שכל כך מדוּיק היה ביחס לחשבון השעות האובדות.
מה נוראה היתה בבואת האור, אשר הטילו פחמי האבן על פני קירות המרתפים בחצרי, בשעת בשוּל הארוּחה, בערב.
תפּוּחי האדמה, אשר נמכרו פה על ידי חנונים, במשקל, היו מקוּמטים, ובלים מרוב ימים. בלות ונמכרות על ידי בעלים היו גם נשי־ההפקר, שהתנודדו בתוך המרתף הקרוב, בקהוּת של ‘לאחר יאוּש’ בתנוּעותיהן, ואשר עם עיניהן הדלוּחות, נסוּכות השכּרוֹן, אי אפשר היה להפּגש לשום אשה אחרת.
דלק פּנס אדום ומפיץ אור זועה. כצללים עברו הנערות האחרות, הגזוּזות בחתרן לעלות אל העליה ‘החשאית’, לזו אשר הובילו מדרגות צרות, המתפּתלות בעקלתון, בעקלתון.
רוגז וללא הד חרק המפתח המחלד בתוך השער, אשר נפתח ונסגר בלי הרף. בין שברי ארגזים, על יד עצם משאבת המים, רטטה שלולית לא גדולה, מוארה באור הפּנס, ומלמעלה, מעל פּני צבורי הגגות, הציצה רצועת שמים כהה, רחוקה, עם שנים־שלשה כוכבים מתנכּרים.
פּעם, בליל סתו אפל, הוקפה החצר מכל עבריה על ידי שוטרי פּוליציה לעשרות. בתוך המסדרונות המפולשים גלשו המחפּשים בפסיעותיהם החשאיות, הבּלשיות, אילך ואילך. אנשים הוּצאוּ מתוך משכביהם מבוהלים, מסומרי שׂער, עם פּחד בהמי בעיניהם. ראש הז’נדרמים, אדם קצר צואר במשקפים של זהב זקף משהו את ראשו בהתקשותו בקריאת שמות הנתפּסים בתעוּדותיהם.
– בּרקה שוויג, פייבל גרינשפּן, ברוך פדרמכר – זרים, זרים, זרים.
– הלנה ירוסל־סקי.
– ירושלימסקי – תקנה נערה גזוּזת־שׂער, בנצנצה במשקפיה כלפּי הפּנס, אשר הורם רגע למעלה כדי להאירה.
שנים־שנים הלכו אחר כך דרך סמטאות נדחות ללא מדרכה ומרצפת. הרגלים הכושלות שקעו לרגעים בתוך הבוץ הצונן, הסתוי, בעוד אשר הרוח המנשבת מעברים התעללה בשולי הבגד וצרבה את קצות האצבעות באכזריות, עד לכאב.
כעין הקלה הרגשה רגע כאשר הגיעו אל הגשר הגדול, ומתחת נצנץ בברק הנדיבות שלו הנהר המתוּן, גדל־הנפש, זה אשר – סמוּך היה הלב ובטוּח – לא יסרב ברגע של ‘כּכלות הכל’ להמציא את המפלט האחרון בין גליו. אולם כעבור הרגע הזה נכנסו כבר אל המבוֹא המבוּקש, מבוֹא הכּלא.
נפתח בלי קול שער ברזל. לאור הפּנס הבודד הבהירה מדרכה רטובה, ארוכה־ארוכה וצרה. בשעת ההליכה אל הבנין הפּנימי הונף מאחת הפּנות, על ידי שוטר לא נראה, שוט ארוך. ובעצם רגע הכניסה נגלתה על פני השמים הלבנה – פּגוּמה, מעוכת פּנים ומטורפת – ועברה בין קרע ענן למשנהוּ.
– מה זה יהיה, מה זה יהיה – התפלץ הלב בכל־יום עם היקיצה, כשמאחורי שכבת הברזל נשמעו כבר ראשוני קרקורי העורבים, ואל חדר־הכּלא נכנס שומר הבית רענן, אמיץ, עם שכבה דקה של שלג בין קפלי אדרתו, שלג טהור, לא מחולל, כזה שהיה רק לפנים, בתוך העירה. ואנחת הרוחה התפּרצה מן הלב, בהתקבל פּעם מכתב מהאם האלמנה, שבּוֹ בקשה לבוא ולשבת אתה ימים או שבוע תיכף אחרי השחרוּר.
לשוב ולראות עוד פעם, ולוּ רק פעם אחת, את בית־המולדת עתיק־היומין, זה אשר כה צנוע ישען על שתי משענותיו; לעלות אל עלית הגג ולמצוא את דפי החומש הישן עם מחברת האלף־בית הראשונה התחוּבים שם לבין המרישים, לטפּס ולהגיע אל החלון הקטן ולהשקיף משם בבת־אחת על כל העירה כולה, ולבסוף, לרדת ולאכול תפוחי־אדמה אמריקניים, המבושלים במבוא התנור, על קיסמי אורן, ואחר־כך – מה שיהיה יהיה.
אולם, כבר למראה עזובת הטחנה, אשר שקעה כל־כך על גלגלה בשפּוּלי הגבעה, נתבּדרו הדמיונות וגזו.
עזובה וכאלו שוקעת אל תוך עצמה נראתה גם האם האלמנה, בשביס ‘היורדים’ שלה החלק, וב’קריעת' האלכסון המדוּלדלה על חזה שנתאחתה ביד לא־בטוּחה.
עזוּבה, עזוּבה וצנת אבלים בכל. במקום דפּי החומש הישן עם מחבּרת האלף־בית מגירסת הילדות, נזדמנו בעליה מתחת למרישים רק חבילות ערבות הבוטות, ועל יד החלון הקטן, שבעדו אפשר להשקיף על כל העירה, נשמט מהיד הקיר המשופע, ושום אפשרות של אחיזה לא היתה.
כמו לפנים, בימי הילדוּת הרחוקים, הציצה מתוך אפלוּלית הזוית צנצנת דוּבדבנים מטוּגנים, אשר החוּט המהדק את מכסה הניר שלה היה קשוּר בדיוּק ומסירוּת, ואשר אחר כך, לפני עצם הנסיעה, הורדה בזהירוּת למטה והוּצגה על יד ארגז הדרך.
הוּסקה ביד זעוּמה הכּירה, ובפעם האחרונה נתבשלו תפּוּחי־אדמה אמריקניים אדמדמים, אלה אשר, אף על פי שתובלו בבצל ופלפּל, לא ערבו עוד לחיך, כי חסרים היו את התבלין העיקרי.
כעין נפנוף של סודר האם הרגש פעם, כעבור ימים, כשאניתנו נכנסה, בבוקר־השכם, עם היקיצה, אל מימי הבּוֹספוֹר, ומסביב נגלו – בעצם ימי הסתו – שמי תכלת בהירים, חתימת ירק על מדרונות הרים, וכנוּפית ספּנים הומה, לא גדולה, הראשונה מאנשי המקום, התוּרכּים.
כרצוּעת שמים קטנה, המופיעה בין המון עננים נערמים, הציצו רגע מבין כל שנות התלאה – ימי הילדוּת:
בית־המולדת שפל המסד ונמוך הגג, הנשען בענוה על משענותיו. תלמי אביב צעירים הרובצים לבין מצרי שדות; קיסמי אורן ההומים חרש במבוֹא התנור, בעתותי צהרים, ואבי הגוער בקולו הרך, המפיס כמעט, באנשים מגודלים, אבל מחוסרי בינה, כנראה, המסכסכים את דבריהם כתוּרכּים.
ובכן, הנה הנם, בניו או בני בניו של אותו שבוי עצמו, אולי, שאותו ראה פעם אבי בילדוּתו, עוד בימי מלחמת תוּרכּיה הידוּעה.
בהשפּילי לשבת על פני המכסה, צרם אחר כך במשך שעות את אזני קול טענותיהם, אשר נישא ביחוד עם הנשיבה ממי הנמל מן הצד האחד, בו בזמן שמן הצד השני, ממבוֹא המטבח, נדף חומה הטוב של הקהוה, אשר נתבּשלה כבר בכלי מיוּחד, שחורה ותמציתית, כמנהג המקום, ואשר בפני חריפוּתה וריחה המשכּר נתבטל מיד התה הרוסי הקלוּש ומחוּסר המזג.
מגוּונים כסודר התוּרכּי היו פני האנשים, אשר זרמו־עלו דרך כל הסולמות בנעלים הסטמבוליות שלהם הנוחות, ואשר מתוך עיניהם, נשקפה בבוּאָה אחת, כללית – בבוּאַת מימיו של הבּוֹספוֹר, אשר רבץ שלֵו ובטוּח כל כך ביפי עצמו, עם ערוֹב היום לאור השקיעה.
כאשר החשיך, לבסוף, החלל, ועל פני השמים נראתה הלבנה – בהירה, נוּגה, עם הבעת הרחמים המיוּדעת בין שרטוטי פניה, נדמה שוב, כמו לפנים, לפני שנים, כי היה נהיה המשך אביב הילדוּת מסביב, אולם הפעם כבר בלי מפּח־נפש והתפּכּחוּת בימים הקרובים, להפך.
אחרי הזנת העינים החטופה בחופים הארעיים, חופי הנכר, נראה לבסוף, פּעם, בבוקר, החוף האחרון, הקבוּע, חוף המולדת – בהיר, שטוּף־שמש, עם שפע של חול לארכו, אותו החול הטהור, צחור העין, אשר כמעט צר היה לראותו רובץ כאן רביצת הפקר, מזוּלזל, בעוד אשר שם יכול רק קומץ קטן ממנו לעמוד לו לאדם בפני רמה ותולעה. ובבטחה הוּצגה הרגל על גבי הקרקע מיד, כבר בצעד הראשון, אף על פי שבכל הגוּף חלחל עוד הד טלטוּלי הדרך.
שום כשלון לא הרגש ברגלים גם אחר־כך, בשעת העליה אל גג בית־המלון, ממקום שאפשר היה להשקיף על כל העיר וסביבתה בבת־אחת:
מה מיודעים היו פני התלמים, אשר רבצו שם, בין מצרי השדות, צעירים כולם, ישרי שורה, עם חיוּך של יצירה בין קמטיהם. המשך, המשך אביב העירה, אביב הילדות, בעת אשר גלגל הטחנה הסתובב בבטחון גדול כל־כך, ולמעלה, במרומי גג המנזר, תקנה החסידה באמוּנה את קנה הישן, הקן של אשתקד.
הנה מדורה דועכת בפאתי איזה שדה, ומי־שהוא פלאי, לא נראה, מחלל על ידה בחלילו, ובמרחק מה, בשפוּּע אחד ההרים, מופיע, כתמוּנה חיה מגירסת הילדות, עדר של עזים, הגולש לאטו במדרון.
מה מתוק היה טעמו של תפּוח־הזהב הראשון אשר נקלף ביד לא רגילה במשעול, בין כרמים, עם דמדוּמי ערב.
מראהו של הבחור העקרוני, אשר חרש, שזוף שמש ומוּצק, על גבּי המענה בשדהו, העלה מיד בזכרון את דמוּתו של ר' אליעזר בן הורקנוס בימי בחרוּתו, בטרם חשקה עוד נפשו בתורה. ומעין רחמים התעוררו בלב על מלמד הדרדקי שכננו, היושב עוד שם, בעירה, ומיצר ומחשב את הקץ, בזמן שכאן יש, הנה יש כבר ההתחלה.
סבר אחר לגמרי היה עכשיו לפסוּקי הנחמה, אשר הוא, המלמד השכן, כל כך התקשה לפנים בבאורם. לעומת זה נתמעטה דמוּתם של דברי הקינות והנהי, וכמעט שום נימה לא זעה בלב בשעת העמידה בין חרבות המבצר, אשר בשיוּרי קירותיו המתמוטטים, אכולי היריות ואבק הקדוּמים, הבליט עוד יותר את עוז הפּריחה וצחות האויר שמסביב.
– הרי אין פה אצלכם כלל סערות – תמה בחור אונגרי יפה עינים, בחתרו במבטו עד ערפלי ים המלח, בשעת ההליכה פעם בין הרי ירושלים.
אולם הסערה באה, – ובעצם ימי הקיץ.
כהד רחוק מהיריות ההן, יריות הקדוּמים, הרגש באויר, בנפוֹל לתוכו יום אחד הידיעה כי פרצה והיתה המלחמה.
כמתיר חרצוּבות נושנות נענע הכּרוֹז בידיו, בלכתוֹ בחוּצות העיר, הלוך והכרז כי ספה תמה הקפּיטוּלציה – נתבטלה, ושום תוקף וערך אין לקונסולי המדינות למיניהם.
הוּתרה הרצוּעה.
הדגל התורכּי הורם על מוט, כבד מנשׂוֹא, ודמם של הנתינים הזרים נעשה הפקר לכל פּקיד חובש תרבּוּש ולוקח שוחד.
שום מאמרים והוכחות בעתונוּת המקום על חסדי השולטנים מאז לא הועילו. התליה לפושעים הוּקמה באמצע העיר, על פּרשת שוקים, למען יראו וייראו. ברגלו נעולת הסנדל הנוח דרך המצבּיא על צואר אחד הנדונים, כאשר נפסק החבל בעצם מעשה הזועה, והלז העז להתנפּל ולבקש חנינה. הגוּף, המפרפר בידי התלינים, התנענע כעבור רגעים באויר, נכנע, עטוף תכריך־בד מדהים בלבנוניתו – ואימה שחורה תקפה אחר כך, בלילה, בעת אשר עצי השכוּנה עמדו מסביב עמידת אֵלם, ובתוך הגנות הבהירו פה ושם הלבנים, אשר נתלו שם מבעוד יום ליבּוּש.
פּעם, ביום קיץ, עמדה על יד החוף אנית מלחמה גדולה, אמריקנית, ובעת ההיא עוד – ניטרלית.
רב־החובל, אדם שזוּף־שמש וחזק־שרירים, ככל רבי החובל אשר בעולם, הסתכל בעונג דרך משקפתו ביפי מראה העיר וסביבתה, והסכים לקבל את קבוּצת האנשים, אשר נאשמו בעון אהבת המולדת וגוֹרשוּ, לפיכך, על פי החוּקים.
מרוחקה קצת מסלעי החוף ובטוחה בכח עצמה עמדה האניה על עוגנה, עם כל לועי התותחים הענקיים אל מול פני הנמל. אולם פּחד לא היה, שום פּחד. והפּקידים התוּרכּים עשו את מעשיהם לאט, במתינות מזרחית. הם בדקו מתחלה את הארגזים, אחר־כך – את בגדי האנשים, בבקשם דברים שאסור להוציאם מן הארץ, ובקחתם מתוך כך הכל. לבסוף נגשו אל עיקר הדבר, אל התעוּדות.
כמו לפנים, בשעת החפּוּשׂים שם, זקף הקוֹמיסר משהוּ את ראשו מתוך התקשות בקריאת השמות, ולצחוקו של אחד מבני החבוּרה על ההתקשות הזאת, הוּנף מאחת הפּנות שוטו של שוטר לא־נראה, והצליף באויר מתוך שריקה – אותו השוט הארוך, הנצחי, אשר כל מפלט אין ממנו בשום מקום.
בסקרנות הקרובה לתעוּב הבטתי אל פּני הקאימקם, אשר באר על־ידי המליץ, כי עוזבים אנחנו את הארץ על מנת שלא לשוב אליה עולמית.
הפּה הלעג התרחב עד לבלי חוק, בפלטוֹ את ה’יקים' וה’יוקים' המשוּנים, בעוד אשר הפּרצוף רחב־הלסתות, הטטרי, נשאר קהה־קפוּא, בלי שום הבעה.
אכן, זאת היתה לשון אשר כמוה לא ידעתי לתהפוּכות מעולם.
בקצה הרחוב ‘הארוך’, בקרבת הנהר, ישבו הטטרים, או, כפי שקראו להם, ‘בני קדר’ – אנשים שקטים, עובדי אדמה, אשר דבר אין להם עם בני השכונות האחרות.
בעטיה של איזו מלחמה נתגלגלו בזמנם מאדמת אסיה אל העירה הליטאית הנידחת, הקימו להם פה בתים והקצו מקום לבית־קברות, וגם מסגד בנו, כי מוסלמים היו והאמינו כי מבני בניו של ישמעאל הם.
את חלקות אדמתם החכורה, אדמת חול אפורה, הפכו בתבונת כפיהם לפינות עדן. עצי תפוחים ודובדבניות היו להם, שיחי דומדמניות ופטל, וגם גני־ירקות גדולים אשר עליהם היתה פרנסתם.
בראשית האביב, בהיות עוד עם שחר כפוֹר על הגגות, ובבית־הכנסת עמדו בספירת העומר, מכרו כבר שם האנשים את בּיכּוּרי ירקותיהם: צנוניות ונוצות־בצל ועלי־סלק, ובעוד ימים לא רבים – גם את ראשוני המלפפונים, פרי ענוג וריחני זה, אשר בדחילו נשאנו אותו בילדותנו הביתה – ל’שהחיינו'.
לחצרותיהם, אשר דלתים ובריח להן, נפתחו לעת הזאת פתחים, והכלבים, כדי שלא להבעית את הקונים, סולקו, ועד שהירק הובא מהגן, ניתן לבא להציץ לתוך עולם מיוחד ומופלא זה:
הנשים, שברחוב אין לראותן, אשר כבוֹדן פנימה – רעולות, תנכיות. החדרים האפלוליים – ריקים. רק כרים ואיזו כבירי עזים בפינות. לפני המבוא, רפידת דשא. יוֹנים על כרכובי החלונות. אחת מהן – עלה טרף בפיה.
בדרך חזרה, בסימטת המסגד, רואים לפעמים את המוּלה (רב העדה) – איש זקן וירמוּלקה בראשו, ופניו, כאלה של יעקב־ליבּ הדיין, פני תלמיד חכם, ומאחד הבנינים שליד המסגד בוקעים, כמו מה’חדר' שלנו, קולותיהם של התינוקות־התלמידים, ותכופות שומעים כה את השם:
– איבּרהים, איבּרהים.
והנה שבּתם – היום הששי בשבוע יום מקוּדש. כעין השראת שבתון ישראלי בּכּל. לא מצהלות שיכורים ולא קול התרוננות. בבית־מרזחה של האלמנה זלדה יושב הגברתן ותמים הלב מחמוּד על כוס של יין צימוקים ועיניו הן צלולות ופיכחיות.
הנה קם ומשך אליו את הנער החולני יוסל, הרים אותו ‘גבוה גבוה’ ושב והעמידוֹ במקומו בזהירות, מתוך הבעה של חיבה גלויה.
– הן אנחנו אנשים קרובים הננו – אמר ביהודית רצוצה לאביה הישיש של האלמנה, שמואל־דויד, מלמד הדרדקי לשעבר – נכדים של אותו סבא – בני דוֹד.
והזקן, שישב ומזג אותה שעה לקונים יין לקידוש, ניכר היה בו שהדברים מתקבלים על לבו.
– צאו וראו – אמר כשזה יצא והלך – הן בבשר־החזיר אין הם נוגעים, פיגול הוא להם. בית־תפילתם אין בו לא צלמים ולא ‘סחבות’, והתענית היא אצלם תענית של צום ממש. מאיש הבּוֹלשת הם יראים, כי יושבים הם, כמונו, בגלות, ואת יושב ההר, שהוא הגוי האמיתי, אינם סובלים, ואילו ליהודי שמחים הם תמיד לעשות טובה, וכשנופלת דליקה ברחוב קופצים הם תמיד הראשונים לתוך האש.
ואכן, בשעת השריפות, בלילות הקיץ, על פי רוב, באו הם תמיד עם דלייהם ומוטותיהם ונאבקו לפעמים עם האש עד הבוקר. הבריונים מההר ומחווֹת הסביבה הציתו, ואלה באו וכיבו. ובתוך ים השונאים שמסביב מה טוב היה לדעת שיש אחד קרוב, שהוא דורש לנו טוב.
המשכיל חיים־רפאל, חתנו של הדיין, השתדל תמיד להוכיח כי הללו זרים הם, בני גזע אחר, אבל אנחנו נוטים היינו להאמין כי אמנם יש קירבת משפחה בינינו. ולצד תולדותיו של יצחק בספר המקרא משכוּ את הלב גם אלה של ישמעאל (הוא שבדמיוננו נצטייר בדמותו של הבחור מחמוּד).
אותה אשה־שפחה אשר המלאכים דיברו אתה. עגמת נפשו של אברהם ביום גירושיה של זו, כאשר הוא, ביחד עם בנה, שׂם עליה, לדברי בעלי האגדה, מין צעיף הנגרר מאחריה, כדי שיראה את הדרך שהלכו בה, וביקוריו החשאיים שהיה מבקר, לפי אותו הפירוש, אחרי כן, במדבר, בבית בנו, שעדיין היו רחמיו עליו.
לא נהירה היתה קשיות לבה של שרה, אשר בּשלה בא עצם הגירוש. כעין מוּסר־לב הוּרגש כלפי אלה פה על כי ככה נהגו באביהם בעודנו נער, ועם כל הסבריהם הממתיקים של המפרשים קשה היה להבין היאך זה אנשים אלה, שהיו כבדים במקנה ובעבדים ושפחות, לא נמצא אצלם שום מקום בשביל הבן הבלתי־אהוב חוץ מהמדבר השמם.
ככה נראה זה אז, בימי הילדות, שם. אולם לאחר זמן, עם הפגישה עם קרובי משפחה אלה פה, הוארו כל הכתובים האלה עם פירושיהם באור אחר:
ישמעאל לא לאותו מחמוּד הטטרי דמה, לא בכוח הגוף ולא בתום הלבב.
צנוע ודורש שלום נראָה כל זמן שהיה לחוץ, כמונו, על ידי אדונים קשים. אז אמרנו כי בתוך ים הזרים שמסביב מה טוב יהיה לשבת עם זה שבת אחים ולעבוד צד לצד את אדמותינו. אולם עם תמורות העתים, כשהעוֹל נפרק מעליו, נתגלה בצביונו האמיתי: ‘פרא־אדם’ – כדבר המלאך לאמו – אשר ‘ידו בּכּל’.
אברהם בזמנו, שהכיר וידע את טיבו של בנו זה, היה מגדלוֹ בכל זאת בביתו, ואפילו הגה לו – כפי שרואים – רגשי לב אבהיים (‘לוּ ישמעאל יחיה לפניך’), אבל שרה אשתו לא נחה דעתה, כי היא, אֵם האמהוֹת, בחוש הנבואי, שהוא ניתן לאוהבים גדולים, צפתה כבר אז שביום מן הימים יקום זה על בנה ויבקש לו חלק מאדמת נחלתו. אשר האלוהים בעצמו נתן אותה לו לאחוזת עולם. ובמרי יאושה (לפי המפרשים היה מתאַנה אל נערה הרך וזורק בו חצים כבר אז) קראה את קריאתה החותכת והמכרעת:
– לא יירש בן האָמה הזאת עם בני.
בראשית היה הפחד. בעודנה בעריסת ילדותה ראתה אותו חנה פעם, בלילה, בפני אביה, כאשר הוא, בהקיצו הציץ אל החלון הפונה אל השדות של כפר זאבּליץ.
– הטוחן אבא־איצ’י בוער – אמר.
תוך כדי פתיחת האשנב ניצנצה בו בבוּאה משמים ליליים, מאָדמים, אשר נביחות כלבים היו כאילו נעוצות בהם והאֵם, מתוך צמרמורת, אמרה:
– אויה לי, יהודי אחד בתוך ים של רוצחים.
אחרי כן, בחורף היה זה – וחנה היא כבר אז ילדה עם ילדות הסמטה – שמעה כי ‘מביאים אותו’.
על סף ביתו השׂכוּר, כשהוא כבר מרושש וירוד, קמו עליו שכניו ורצחוהו, לאחר שלקחו ממנו את ארנקו ושעונו.
דרך החלון החרפי, הכפול, ראתה במטושטש את קרונו של האיש, אשר משהו איום הלבין בתוכו, ואמה, שקרבה ובאה אף היא הנה קראה:
– אל תביטי שמה, אל תביטי.
ואז נשמעה בשיפולי הקיר מבחוץ התיפחות כשל מי שהוא עייף מבכי, והאֵם, שעיניה המעוגלות נתלחלחו, אמרה:
– זאת היא האלמנה, חיה־חוה – ששה ילדים קטנים.
אחר כך בא יומו של הירשל מרחבת ההר, הרוֹכל המחזר בכפרים.
אותו הרגו בחורשת ההר רק מתוך תאות הרציחה בלבד, כי בצרור הכסף שבכיסו לא נגעו.
עוד במוצאי־השבת, בשעה שהוא הבדיל על היין, ‘חשה זאת’ אשתו החולנית ריזל, ובלילות אחרי כן נהפכה נבואת לבה לחלומות ביעוּתים, שאותם סיפרה בכל בוקר בבית־הקהל, והרב, בטוּב לבו, פתר לה את כולם לטובה. אבל ביום הששי, כאשר היא הורידה את העֵז לכר־הדשא, הכירה שם בידי אחד השקצים את אמתחת הרוכלים של בעלה, והיא כרעה־נפלה ללא הגה תחתיה.
את גוּפת האיש, כשנמצאה, קברו בבית־העלמין הישן, בשוּרת ה’קדושים', ואת האשה עם ארבעת ילדיה העבירו משכונת הגויים לתוך סימטת הקהל, למחצי השניה של בית הטוחנת בזאבּליץ, שהיתה עכשיו לאופת עוגות במקום. ומי עזר לה, לזו, ‘לעמוד על רגליה’? – היא, האלמנה השוממה, חיה־חוה.
בשבת התפללה אתה בבית־הכנסת בסידוּר אחד, ושתיהן השיבו אחור כל דמעה המתרגשת לבוא, כדי שלא לחלל את קדושת היום, ובלילות של ימות החול לימדה אותה, היא, המומחית כבר אז, את מלאכת האפיה. השאילה לה כלי לישה ותבניות, וישבה אתה אחר כך, בשעות הבוקר, סל ליד סל באמצע השוק, על גבי הספסל חסר המסעד, כשרק ‘הבטחון’ הוא שעליו הן נסמכות.
בין הדמויות ממקום מכוֹֹרתה, שהאירו לאחר זמן בזכרונה של חנה, היה לאלה השתים יתר נוֹגה.
איזה עוז גיבורים היה יצוּק בהן, כאשר הן, בבוקר יום היריד, יצאו השוקה, כדי לבוא במגע ולהאיר פנים לאלה אשר החשיכו עליהן את עולמן.
האֵם פה, מלפני סף הבית, ניענעה להן ראשה דרך עידוד ומתוך הבנה.
– הן מוכרחים ‘למשוך את החיוּנה’ – אמרה. – אבל מסבר פניה ניכר היה שהיא גם חרדה להן. כי הן את הככר מנגד הלך והציף זה, אשר היא מתוך צמרמורת אימה קראה לו פעם ‘ים’.
בזרמים כבירים שטפו ובאו הנה ההמונים, מרמת זאבּליץ, ומקמינקה ומחוות קוּכטיץ. ושתי הנשים, על משא סליהן, נבלעו עד מהרה ולא נראו עוד, וכן גם כוסו ונעלמו מן העין ככר השוק עצמה והרחוב שעל ידה.
כפעם בפעם נפלטה הנה, כמוּצלת ממקום הסכנה, אחת האמהות, שהביאה את ילדיה אל ה’חדר‘, ואז קיבלו אותם נשיהם של המלמדים אברהם־דויד ושמואל־ליבּ מתוך תנועה של הבנת המצב, וטיפלו בהם בשעת ההפסקות ביתר דאגה. וילדיהן של שתי האלמנות אף הם השגיחו עליהם נשי השכנים וכילכלו אותם בלחם ובגבינה עד אשר רפה היום וקול התרוננות של שיכורים נשמע בשבילים הכפריים, סימן כי יום השוק נגמר, שאז נראתה הראשונה במבוא הסימטה חיה־חוה, קלת־הרגלים, וסלה המרוֹקן מבצבצת מתוכו ככר לחם גדולה; ואחר באה גם חברתה ריזל, ואף היא היו לה, במקום העוגות בסלה, לחם וגריסין וסוכר – זאת היתה ה’חיונה’, אשר עליה דיברה האם.
ככה היה זה בימים רגילים, ימי ‘שקט’.
טקלה, הגוֹיה ההררית, חלבה פה, למטה, בבוקר יום השבת את הפרות והסירה את הפמוֹטוֹת מעל השולחנות, ועיניה, בשעה שהוגשה לה ה’המוציא' מחלת־הסולת, התלקח בהן ניצוץ של דרישת טוב. ובשעות שלאחר הצהרים, בקיץ, הפליגו בחורים נועזים בכביש ההר עד לביתו של הגנן מטוֵי, כדי לשתות את המים הצוננים של בארוֹ, והאיש שם וגם אשתו קיבלו אותם בפנים מסבירות, אבל הכלבים, אשר ידעו את נפש בעליהם, חרקו שן, והשקצים השליכו עליהם אבנים וגזרי־עץ עד אשר הגיעו למבוא העירה. ועם השקיעה אחר כך, בפנוֹת היום, ירדו ממגדל בית־הכניסה שלהם הצלילים המבשרים את בואם הנה שוב בהמוניהם ליום שבּתם הם.
צלילים רועמים ומלאי התראה היו אלה, אשר חנה, בילדותה, נפלה עליה לשמעם אותה האימה, שהיא חנה – ידעה לאחר זמן – האימה הישראלית, אימת הדורות.
היא אשר תקפה בודאי את אבא־איצ’י הטוחן והירשל הרוכל, כשהרוצחים התנפלו עליהם לפתע פתאום במחשכים, והיא גם אשר היתה בלבם של כל המעונים והמסוגפים שהועלו בזמנם (גם זה לקול צלצול של פעמונים) למוקדות האש – אותה האימה החשכה הגדולה עצמה שנפלה על האב הקדמון, הראשון, בשעתו, בזמן כריתת הברית עם אלוהיו, בעת אשר נאמר לו כי גר יהיה זרעו בארץ לא לו וכי גם ענה יענו אותו שם.
הודלקה אחר כך המנורה, ואחרי ה’הבדלה‘, עם התקנת ה’מלוה מלכה’, הושרו הפסוקים המעודדים של הזמירות. וכאשר יום השוק למחרת בא ועבר בשלום, נשתררה כבר במקום אוירה של בטחון.
כאשר החנוני הלך להזמין אצל הסיטוֹנאי סחורה חדשה היתה בו משלות הבטחון, כשנשים שלחו את ילדיהן ללא מלוים לבית רבם נעשה גם זה מתוך הרגשת בטחון, וכשמוכרי הסדקית והחייטים ה’נודדים' יצאו ללכת אל הכפרים, אף הם היבהב בפניהם האור של הבטחון.
בבקרי הקיץ הורידו הנה בעלי המשקים – מן ההר מזה ומרמת זאבּליץ מזה את העודף מיבול גניהם, אשר במקומם לא נמצא דורש לו, וקנו בכסף תמורתו פה את הסוכר ואת הטבק, אשר שם, אצלם, לא היה מי שימציאם להם.
והאמידים שבהם, כטוֹב לבם, באו לבית־מרזחה של האלמנה זלדה, וטעמו מדגיה הממולאים ומיין דובדבניה ה’ביתי', או שהם, אם היה דבר משפט להם, עלו לביתו גבה־המסד של איש הדין חיים רוּבּין, ועמדו שם גלויי־ראש ומלאים חרדת כבוד לשאר־רוחו של זה, אשר ידע להתיר כל סבך ולמצוא בּכּל מוצא ולהיות להם לפה ולמגן בבתי־הערכּאוֹת.
ובנותיהם הנערות, בהגיע זמן ארוסיהן, ירדו אף הן הנה מן ההר ומן הרמה, וקנו אצל אלה שלמטה בדי־רקמה ומעשי־סריגה בשביל בגדי כלולותיהן.
ומהן אשר ביקשו ללמוד ולדעת הן עצמן מלאכת־מחשבת זו, וישבו אז בסבלנות בבתי העוני פה, משתאות אל נקיון הכשרוּת השורר מסביבן, ומתפעמות פעם בפעם משירת מורותיהן, אשר כאב מאוּפק, לא מובן להן, נשמע בה והמית לב רכה.
והאיכרות אמותיהן, מתוך הכרת־טובה, הביאו הנה מפרי גניהן ומן הדבש שבכַורוֹתיהן וקיבלו ברצון כנגד אלה מאפי המאה וסוכר ומיני טיגון. ונדמה היה שכבר נקבעו פה יחסים של אחוה בין האנשים וקרבת לבבות – עד שיום אחד נשבה פתאום רוח אחרת, והאפקים נתקדרו.
הגברתן ישק לבית מרקוֹביץ עבר אז דרך הפגנה את הרחוב והודיע ליושביו בלשון הכרזה כי עליהם להתכונן, כי שחוט ישחטו אותם. ובתנועה, שבה מעבירים מאכלת על הצואר, הראה איך יעשה הדבר, ואחרי זה נשתררה פה דממת חרדה.
הצֶלם השומר על מבואי ההר, זה שקראו לו ‘האליל’, לבש פתאום צורה זועמת, וברק מתנכר, רע, היה לנהר שבשיפולי הרמה. ובתי־העץ מזה ומזה שוב לא היתה בהם ממשות.
איך נתרגש ובא זה שקראו לו יום מהומה?
בילדותה נתאָרע זה, כאשר חנה, שכבה חולת קדחת במיטתה. בדמדומי הבוקר שמעה קול נפץ של שמשוֹת ואתו צעקה, שנדמה היה כי היא היא שפרצה את לוחות הזכוכית. ובו ברגע נישאה כבר בידי אמה במעלה איזה סולם, וראתה מתוך כך מנגד את שדה החציר של הלבלר מרקוֹביץ, הוא שקראו לו המן, והנה שמש גדולה רובצת בקצהו, ובה כאילו מנצנצות אבחות סכינים. ואחרי כן החשיך מסביבה, ולפניה צצו ועלו חמשת שקציו של הלבלר שגם להם היתה הצורה הדמיונית של בני המן, והם היו מנפנפים בסכיני מטבח על קהל גדול מבני הרחוב, שישבו לפניהם דוֹממים, בלי נוֹע. והיה זה תמוה לה אשר אנשים אמיצי־כוח כשמואל כץ וראובן איטקס אינם עומדים להגן על עצמם, אבל עד מהרה נתברר לה שהם אינם יכולים ‘להפסיק’, שכן עסוקים הם בתפילה. והיא גם שמעה את קול החזן המטעים בניגון המקובל את פסוקי המגילה. ובכל פעם שהזכיר את שם הצורר, רקעו כולם ברגליהם וקראו בקול, שהוא אמנם חלש מן הצום, אבל מלא זעם: ‘איש צר ואויב, המן הרע הזה’. והילדים מסביב אף הם קישקשו בחזקה ברעשניהם. והיא, חנה, מאין בידה כלי כזה, צעקה אף היא ביחד עם הגדולים ‘איש צר ואויב’, ‘איש צר ואויב’, עד אשר הקיצה – והיא אז כבר שוב במיטתה – ושמעה שמי שהוא אומר מתוך אנחת הרוחה, כי ‘כל זה’ כבר נגמר. וגם ראתה במטושטש שאמה סותמת בחדר מנגד את החלון פרוץ השמשות, ואיזו יהודים גדולים עומדים על ידה, שאמרו לה אחר כך כי אנשים מכמילוֹבקה הם, אשר הביאו לחם לבני המקום.
וכאשר היא הקיצה לבסוף מבוֹהרת, לאחר שחוּמה פג, היו כבר אפלולית לילית מסביב ושתיקה רבת־קשב. ובתוך זה, כשלהבת של נר יחידי, היבהבה רק נגינתו של השמש מוֹטי בחדר הדירה הסמוך, שתינה, כמו תמיד עם חצות, את ענוּת עמו והתפלל על בנין ירושלים, אלא שקולו היה הלילה עמוק ובוטה יותר, והמלים – רטובות מדמע וקורנות מיגון – נראו לה, בהתמשכן אל על, כמלאות הבנה והתאַזרות רבה כל כך, עד כי ודאי היה לה שהפעם תתקבלנה. אבל כשהביטה למעלה, ראתה כי הכוכבים שרויים אדישים במקומותיהם, והשמים עצמם – כאילו מרוקעים בפח, – הם נוקשים ואטומים, ואז, מעוצר כאב ומרפיון כוח, נשאה את קולה ובכתה יחד עם האיש שמעבר לקיר.
היו גם ימים של שקט ממש – כאשר הם שם, למעלה, רבו בינם לבין עצמם ושפכו את חמתם איש על רעהו, או בשעה שפרצה בסביבתם איזו מגפה, כאשר הפעם – כמו שזה קרה במקום אחר – נוּגעוּ ולקוּ הם, בעוד אשר לאנשים פה, ‘היה אור במושבותם’. חליפות נראו אז במעלה הכביש הרופא הפולני פּבלובסקי, והכומר עם ‘כלי־הקודש’ שלו, בלכתו אל הוידוּי של הגוססים.
פעם בפעם נזרקו לתוך האויר צלילי הנכאים של פעמוני הכנסיה ו’הסחבות' נראו, כשהן מתנפנפות קדורנית בשיפוע ההר.
– סוחבים שם כבר עוד ‘פגר’ – התעוררה האלמנה ריזל, בהביטה לאותו הצד שמשם הוּרדה פעם גופת בעלה, וחיה־חוה, המנומנמת וכבדת־הפה, רק ירקה בינה לבין עצמה שלוש יריקות משונות – יבשות, בלי רוֹק.
בביתו של החובש שלמה־חיים, היהודי התוֹרני ובעל הדרת הפנים, ביקרו אז תכופות בעלי־הגוף מן הסביבה, שיותר מאשר את הטיפול הרפואי של האיש ביקשו כאילו את החסות של מהותו הרוחנית הנאצלת. ונשיהם האדוקות, אחרי התפילה בכנסיה, ירדו לסימטת הקהל, לביתו של מוֹטי השמש, ומסרו לו חבילות פשתן או בד ‘ביתי’, בשביל ‘הסינגוֹגה’ – בית־קדשנו אנו.
פעם, ביום כזה, כשחנה עלתה לקטוף פרחי־בר בצלע ההר, ראתה פה לראשונה מקרוב את האליל שלהם (זה שבסתר לבה האמינה אז כי הוא הנהו אלוהיהם) והנה לא היה אלא גוש של חומר מרופט וחסר־צורה, שהיה בודאי מתמוטט, אילמלא הצלב האדיר שתמכו.
ככה היה זה, כשכוחם תש איזה זמן וצלם סר.
מגידי מישרים מן ה’רגליים' הלכו ועברו עתה בטוחות ממקום למקום וחיממו את לבות האנשים בדרשותיהם הנלבבות, שבהן שובצו פסוקי הנחמה וההבטחות על הגאולה העתידה לבוא, ואת דבריהם מילא העלם הציוני שלום־נוֹח, שחזר אף הוא על אותם הפסוקים עצמם, אלא שהוא, שלא כקודמיו, ראה בהם הבטחות לא לעתיד, כי אם לזמננו.
קוֹרן מלהט החזון המפעמוֹ – הוא כבש לבבות, ומתנועת־ידו, כאשר הוא, בהראותו לשומעיו את הכיווּן ללכת, פשט אותה מזרחה, נתפזר שם אד הערפל על פני אגמי הגרפית, ודרך־המלך שמאחריהם נדמה היה כי היא נמשכת והולכת עד לעצם המקום המאוּוה.
באחד מן הימים ההם הרס ליזר־ולויל הפשתני מרחבת ההר אל השכונה שלמעלה, והוא עיף מן התעלולים של בני־המיצר שלו, – הכה אותם במוט העגלה שמצא, עד כי כרעו־נפלו לרגליו אחד אחד: סטש ואַנטוֹש וּפּוֶל, מן הבחורים עזי־המצח כולם, ובמשך כמה ימים לא נראו עוד למעלה, בשדות, כי ישבו כואבים בבתיהם, ואז טעמו פה האנשים את המתק של השילוּמים, שאותו ידעו רק לפנים בישראל, כאשר קם אחד גיבור לעשות נקמה באויב. אבל בו בזמן לא הרפתה מהם גם ההרגשה של הפחד מאז, הידוע, כי הנה ישמעו בני הסביבה ‘ונאספו עלינו – ואנחנו מתי מספר’. איש חיל, שידע להתיצב לפני תקיפי גויים, היה גם איסר־ליב גרטנר, אביה־זקנה של גיטל, שהיא חברתה של חנה.
עושה בחקלאות היה מזה והוגה במדרשי אגדה מזה, והוא, מאהבתו את המרחב, בנה את ביתו בגבול אדמתם של המרקוֹביצים ההרריים, הם האנשים מטופחי־השובע וידועי־הרשע, שבעיניהם הלגלגניות היה מהבהב הנצנוץ של חוד הסכין בשעת הפגישה עם בני הרחוב, ואשר חנה, אפילו מרחוק, עברה אותה למראיהם צמרמורת אימה.
עליה ועל חברותיה, כשהן נתעו ביום קציר אחד לכרי־הדשא שלהם, התנפלו שני השקצים, סטַש ואַנטוֹש, לעיני אביהם – איש השׂיבה והנכבד בעדתו. בחרמשים שבידיהם הסתערו עליהן, והן נתונות בשביל צר, בין שתי תעלות מזה ומזה.
גיטל, קלת־הרגלים, קפצה אל האסם שבחצר זקנה, ומשם, ממקום המבטחים, קראה לאחרות לבוא, אבל חנה, מהאחרונות בשורה פיגרה, שמעה כבר בסמוך לה את קול צליל המתכת, והוסיפה לצעוד בלי להביט אחריה, כלוֹט בזמנו בשעה שנמלט על נפשו, בהרגישה אף היא, כמוהו הוא אז, כי הנה תדביק אותה הרעה. האב, סמיוֹן, מת אחרי כן, ובבית פה, אחרי חלוקת הירושה, בא לשבת בנו הבכור מכפר סמיוֹנוֹבקה עם בני משפחתו. ואמרה אז הינדה־בּילה, זקנתה של גיטל, שמוטב היה אילו את הזקן חפרו והוציאו, ואותם, את יורשיו, היו קוברים במקומו, כי הם ברשעתם עלו אמנם על כל בני המשפחה הענפה הזאת, היו משלחים את חזיריהם בגינתה של זו וזורקים שמה את אשפתם, ואת כּלבּם שריק לימדו לחטוף אצלה את הבשר בשעה שהוא מונח גלוי על דף המליחה, ועד אשר הוא אכל אותו עמדו ושרקו לו דרך עידוד מתוך צהלת צחוק, בעוד אשר היא, בפתח המטבח, רק קיללה אותם נמרצות בשפע היהודית, הבלתי מובנת להם.
כי מה יכלה לעשות עוד?
כבר נתערפלו אז שוב האפקים, והגברתן ישק התחיל מנצנץ בעיני־הלסטים שלו ברק של מזימה רעה.
הפעם איים בשׂריפה. ואמנם בליל סער אחד, באביב, ירד אל הגיא והצית את בית־המטבחים הישן שבקצהו, ובעצמו עלה והתישב בראש מגדל הכנסיה שבשיפולי ההר – כדי לראות.
וזכורה לה, לחנה, יקיצתה אז אל תוך האודם הדמי, שצעקות בהלה נשמעו בו וקול ענוֹת חלוּשה של קילון הבאר, אשר אנשים מסוערים נשאו ממנה דליי מים אל מול להבת אש כבירה, רחבת־לוע, זוללת.
כבר נשרפה אז המעבּרה על הנהר והקיטור עלה פה על פני המים המרותחים, ומן הצד השני בערו חנויות המכולת. והנה נדלק גם השוֹבך שמאחוריהן, והיוֹנים, ככדורי־אש, ירדו והתפשטו על פני הגגות שמסביב.
כשהלהבה הגיעה לבסוף לסימטת הקהל, יצא הסוחר חיים־רפאל אל הפריץ מקוכטיץ מכירוֹ לבקש את מכונות־הכיבוי, אבל שב בעוד זמן־מה ריקם, כי לא נענה; ואז, כשהאש נטתה כבר אל גג בית־הכנסת, נשאה האלמנה חיה־חוה את עיניה למרום ואמרה בכובד לשונה, דרך נזיפה:
– הן תוכל אתה להושיע.
וזה נשמע, נתקבל. כי הנה השמים, הנעתמים מן העשן, התנצנצו בהם פתאום זיהורי אש אחרת, עילאית, ואתם הרעים הרעם, וקילוחי גשם התחילו שופעים ויורדים – מזורזים ודחופים, כעושי שליחות.
האודים הבוערים, תוך כדי מעופם, כבו, והלהבות, כמתוך תנועת ציוּת, נתרפרפו ושקעו, ובתוך החשכה שנתהוותה נשמעו רק צויחות ההרריים שעמדו להסתכל פה וגיששו עכשיו לעלות במעלה ההר. וחנה, בהתכנסה אל מתחת לגג של איזו סוכה, עמדה והירהרה בינה לבין עצמה מה היה אילו היא, חיה־חוה, היתה עומדת לבקש על בנין ירושלים.
על משׁוּאוֹת השריפה התחילו האנשים להקים בקרוב בנינים חדשים, ואלה אשר גינות להם תיקנו את גדרותיהן ועמדו לתלום בהם תלמים.
– אַל תזרעו אל קוֹצים – הזהיר אותם בלשון הנביא העלם שלום־נוח, אשר הטיף לעליה ובנין בארצם. ושמואל ליזר’ס, רפאל כץ ופינחס כהן ארזו אמנם את חפציהם והלכו, וגם גיטל גרטנר נלותה אליהם. אבל חנה, כרבים אחרים, יצאה עוד להתהלך בארצות הנכר, נפתעה לפגוש גם פה בכל מקום סטשים ואַנטוֹשים, שאותו הנצנוץ הידוע מהבהב בעיניהם המלגלגות, והבינה עד מהרה כי בני בית מרקוֹביץ אך חלק קטן הם ממשפחת אנשים גדולה, הנפוצה במלוא העולם כולו.
בלילות פה, בסיוטיה, ראתה לא אחת היאך אלה קמים עליה פתאום עם כלי־חובלים ביד. ואז, כמו לפנים, בכרי־הדשא של המרקוֹביצים, רצה נכחה, בלי להביט לאחוריה, דימתה לשמוע גם עתה את קולה של גיטל, הקוראת לה ממקום המבטחים שלה לבוא, אבל בית אביה־זקנה של זו נראָה רחוק כל כך, וכלי־המשחית מסביב הלכו בינתים ורבּוּ, ובאותה הודאות האיומה שישנה רק בחלום ידעה כי אין עוד כל מפלט וכי פה, על אדמת הזרים, תדביק אותה הרעה.
כמפלט אחרון, נקודת־אחיזה שלאחר ‘ככלות הכל’, היתה בעיירתה של חנה בשביל האנשים אמריקה.
אדם, אב למשפחה, שלח ידו במסחר התבואות או העצים ולא הצליח, חכר גני־ירקות בעונת הקיץ ויצא בהפסד, אחר עשה עוד בלי סימן ברכה בסחר ומכר של איזו תשמישי קדושה או מיני סדקית, עד אשר כלתה יום אחד מן הכיס הפרוטה האחרונה, וביתו – ירד עליו הצל של השקיעה.
נדם קול הצחוק בחדרים. בצהרי השבתות לא יצאה עוד הבת עם הנערות לשדרות הטיול, כי לא נעשה לה הבגד ההוגן; את אחיה, בסוף ה’זמן‘, אנוסים היו להעביר מן ה’חדר’ לבית ה’תלמוד־תורה‘, וברשימת ה’מעוֹת חטים’ לפסח נכתב האיש לא בדף של הנותנים, כי אם בזה של המקבלים.
לחם העוני נגרס מעתה כחצץ בשעת האכילה, וה’אַל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם' בברכת המזון צרב את השפתים.
ומסביב תכפו בינתים העלבונות ואותות הזלזול, שהם מהלכים סחרחורת על מי שהולך ויורד במדרון:
השמש, בלכתו להזמין קרואים לאיזו ‘שמחה’, עבר על הבית פה בדילוג, ובחנות המכולת עמדה האשה בשוּרת הקונים כרוֹאָה ואינה נראית, וכשהחנוני הרגיש בה לבסוף, אזלו כבר הקטניות, או הגריסין, שאותם באה לבקש – עד אשר יום אחד הודיע זה שאין הוא מקיף עוד, אינו יכול, ואז הופיעה היד הקשה והחורצת של הגורל ובתוכה עוֹגן ההצלה.
לאיזה קרוב במדינת הים כתב עתה האיש וביקש כרטיס נוסעים והוצאות לדרך, ועד שאלה נתקבלו התהלך פה כמי אשר מידת ימיו, מפני איזו מחלה, או גזר בית־דין, חוּצצה.
הירבה אהבה ותפנוקי רוֹך לילדיו, אשר בימי הרעה פעמים שקיפח אותם, והתרפק במבטו על משטחי השדות וחומת היער, שמחמת הטרדות וקוצר־הרוח לא ראה אותם כמעט, ושכל כך יפוּ עתה בעיניו לאור הזריחה או בנגוהות השקיעה.
ויום אחד ירד באין רואים לבית־העלמין, אל קברות אבותיו וקרוביו, וישב פה נפעם בתוך הרחש הטמיר של האילנות עתיקי־הימים, ובלבו, ביחד עם תוגת האבל, זעה גם נימה של קנאה בכל אלה שמסביב, אשר בזמנם לא יצאו לנוד ערירים במרחקים, ושעכשיו הנה נחים הם פה מנוחת עולמים בחוג המשפחה.
כשיום ההפלגה לדרך נקבע, הכינה האשה צנצנת מרקחת העשויה לשובב את הלב, ומעט שוּם כנגד הבחילה בשעת טלטולי הספינה, ואפתה עוגות חמאה וצנימי־סולת, וסמוך לנסיעה, בשעת לילה מאוחרת, על פי רוב, באו שניהם, האיש עם אשתו, לבית הקהל.
על פי הדפיקה החרדה על הדלת ידעה חנה מי הם הבאים, ועל פי הרעד שתקף את האם, בעמדה להדליק את הנר. והצינה המבעיתה שבעזובת דרכים נשבה פה פתאום מסביב ואותה קרת־קרח שבלב ימים, אשר עליה יספרו הנוסעים שכבר היו בכל אלה.
פני הרב בחדר מנגד קרנו מרחמים, בשבתו שם בתוך האור המדומדם של הנר, והאיש, בגשתו אליו, אל השולחן, נראָה כצל מצל עצמו.
– ברכני רבי, – אמר בקול של ילד עזוב, ואז לא התאפקה עוד האשה, באה אל מעבר למחיצה ובכתה בכי כבוש לתוך קצה המטפחת, ואחר התאוששה והעמידה שוב פנים אמיצות – וכך התהלכה אחרי כן, מתוך התאזרות ואחריות כפולה כלפי ילדיה. מכרה את כל מה שניתן להימכר, וכילכלה אותם בצמצום עד שהגיעה האיגרת הראשונה – אחד מאותם המכתבים ארוכי המעטפות, שהם נושאים שלום וברכת טוֹב לנשים הקרוּאוֹת ‘אמריקניות’.
כיוֹני־דואר נאמנות שליחוּת התגלגלו בדרך־לא־דרך, בגשם ובשלג, והגיעו הנה שלמים ורצופים רחשי לב ענוגים.
את אשר לא יכול האיש להגיד בפיו, מפני הבושה או מחוסר הניב, העלה עתה בקלות על הנייר.
– אַל תסגפי את עצמך – ביקש – שמרי על בריאותך, ואַל תחוסי על הפרוטה, כי כסף לא יחסר לך.
וזה נשלח לה אמנם בשפע ובמטבעות בעלות משקל. כל דולר ערכו כשני רוּבלים, ובעשר יחידות כאלה אפשר היה למלא בבית את הריקוּת, ולגרש את הדלוּת ולהפוך לטובה את לבם של החנוני, והאופה והאשה מוכרת־הירקות.
מה טוב היה לשאת בצינת החורף ככר לחם חבוקה אל הלב, כשהיא חמה עדיין, ולחלקה אחר כך לילדים, פרוסה לכל אחד עם קערית של מרק מהבּיל לצדה.
כשהבת מתוך כך נתבגרה, ותכלית רצויה לא נמצאה פה בשבילה, יצאה אף היא לאותה הארץ של הסיכויים הטובים.
הדרך הארוכה שוב לא היה בה כדי להפחיד, כי הלא מעל אָרחוֹת היבשה ונתיבות־הים לא נמחו עוד העקבות של זה שהלך לפניה – עד אשר בא היום שגם יתר בני המשפחה עמדו להפליג.
הן לא לעולם יכול האיש להיות שם מעוּגן ואשתו פה כאלמנה.
אצל התופרת מעיר־הפלך התקינה לה זו בגד בטעם הכּרכּים, הסותה בכמה תלתלים את פיאָתה הנכרית עד כי היתה כשׂער משׂערה, ואחרי אשר הטמינה בשקי האריזה המיוחדים את כל חפצי הערך והכלים שנקדשו בשימוש הימים, יצאה והלכה עם בני משפחתה עד לעמוד הפּנס שבקצה הכביש, מקום הפרידה האחרונה, כשכל בני הרחוב מהוים כ’הלויה חיה' מסביב להולכים ללא שוב.
אֵם זקנה, אם היתה פה, ונדבקה ברגע אחרון זה ביוצאים עד שאי אפשר היה להפריד בינה וביניהם.
תשושה היתה מלהיטלטל בחתחתי דרכים, והיאך יכלה בכלל לבוא ולשכון ‘גלמודה’ אֵי־שם, בבית־קברות זר, אבל פה הנה עכשיו היתה כעץ שכורתים ממנו את ענפיו.
החזירו אותה אחר כך לחדרה ולמיטתה וסעדו אותה במיני מרקחת ודברי נחמה, עד כי קמה ועמדה שוב על רגליה. וזמן־מה התהלכה עוד פה בתוך השבילים הנהירים לה ושאבה יום יום לצרכה מן הבאר שידעה בה כי מימיה הם נאמנים, ובתוך כך ‘אספה’ לה עוד כמה מצוות ומעשים טובים – צידה לדרך שלה, וכאשר בא לבסוף יומה, התחטאה בדברי ה’וידוּי', זו רחצת הנפש האחרונה, ואחרי אשר ציותה את החיים לאחרים הלכה לשכב עם אבותיה, בקברות בני המשפחה, במקום שרגבי העפר מתקו לה.
בשעת נדודיה בכרכּי הנכר לאחר זמן נשאה אתה חנה כקמיע את זכר עיר־המכוֹרה שלה, זו אשר שמיה – האמינה פעם – הם הם שנרקעו לראשונה בתוך התוהו ובוהו, וחוּרשות עֵציה שבמבואי הגיא הן אשר נהיו בזמנן במאמר פי האלוהים.
פה, בתוך הכּרכּים, זעו תמיד הדברים ונשתנו, אבל שם היה הקבע בּכּל.
הבתים, עם כל הציפּיה ל’קץ' ולגאולה, נבנו על יסודות חזקים, והיציבות עם חוֹסן האמונה הוּטבּעוּ בהם.
היתה מזוזה על הפתח ובטחון בלב.
ודאי אשר מסביב – ידעה – רוגשים שם הגויים, והם גם קמים כפעם בפעם ופורעים וחובלים. אבל אז באים יהודים מכמילוֹבקה ומטוּחנוֹבקה ועוזרים להקים את ההרוס ולסתום כל פרצה, והכל שב להיות מעוֹרה ויציב.
הלא שם היה זה אשר פעם, ביום הענן, בהיות הקשת, דימתה לשמוע את דברי השבועה, כי ‘עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, קיץ וחורף, יום ולילה לא ישבותו’ – ובתוך התנוּדוֹת בנכר, על הקרקע הרופף, נאחזה מרחוק בכל אלה כבמשען עוז, עד אשר בא היום שעמודי תבל התפלצו, והכל מסביב נסתחרר.
כמו בשעת הסתערות של סוּפת־זעף היה זה, אשר היא ביקשה לה מחסה במקום סתר, במקלטים, וכשהציצה לבסוף, כשוך הסער, והנה נשחת והושמד שם כל הקיים.
על השרשים נעקר הכל.
הטובים והנאהבים, אשר שמרו בטהרה על צלם האלוהים, הוכרעו על ידי טמאים, ואהלי תורה סכוכי כנפי שכינה היו משכּן לנתעבי גויים ומקום רבץ לחזיריהם.
נשמטה הקשת מן הענן, והופרה הברית, והכל חזר לתוהו ובוהו.
ואולם מפני שמן הנמנע הוא להביט בלי הרף לפתחי תהום, והשרוי בחשכה תר ומחפש במבטו נקודה של אור, הופנתה העין אל השׂרידים שבזמנם יצאו משם, השלוּחוֹת שגדלו על אותו העץ וינקו מאותו המקור – כל אלה, אשר, אנוסים על ידי הרעב ונדחפים בידו האכזריה של הגורל, נהרו בהמונים למקום המחיה, שם נקלטו והשתגשגו והיו לאלפי אלפים. מן האַין אל היש.
כעין הפיכת דף בפנקס חיי האומה היה זה, אשר במקום הגרעונות בצדו האחד נמצאו בצד השני הרוחים.
מיליונים כנגד מיליונים.
והן אלה פה, עם כל המרחק, לא נגרע הרבה מצביונום וריחם לא נמר כמעט.
כי הלא ביחד עם יגון הפרידה בלבם נשאו אתם בשקי האריזה בצאתם את גביעי ה’קידוש‘, ופמוֹטוֹת השבת וסידורי־התפילה. וקבעו להם גם פה על פתחיהם את המזוזות, והדליקו בימים הקבועים את נרות־הנשמה לזכר קרוביהם. ובימי החג התבשמו מריחם של תבשילי ‘הבית’ המקובלים ומניחוֹחם של ה’סכך’ והאתרוג והלולב. ושרו, כשרוחם התעטפה עליהם – פה, במקום הנכר – את שיריהם הישנים, שהם רוויים געגועים על אהובי נפשם ועל ציון אמם. ולבניהם שנולדו קראו, כאחיהם ואחיותיהם שם, את השמות הידועים, שהם חוזרים ונשנים בתוך השלשלת של הדורות ומגיעים עד לאבות אבותיהם הראשונים.
כמין העתקה היתה זאת איפוא פה, דברי כתב שהועברו לנייר חדש, ואשר עכשיו, באבוֹד הטופס הראשון, יקרוּ שבעתים לאלה שנשארו עוד אֵי־שם לפליטה.
ואף הם נפתח עתה בלבם מקור חדש של אהבה לכל השרידים והנידחים, וגם את חנה, שנטרדה בזמנה אף היא ממקום המכוֹרה, זכרו, כי ידעו בה אשר עדיין נושאת היא בקרבה את בבואת הנהר משם, ומתק מי הבאר, וניחוח החגים, והד קולם של מתפללי הותיקין עם רנן התינוקות בבית רבותיהם.
ובמר נפשם, במכתביהם אליה, יתמהו:
האומנם נמחה כל זה, כליל, לגמרי, ואיננו עוד.
וכמתוך נקיפת־לב על הטוב שבו שרויים הם, כמלכם הגדול לפנים בימי רוחתוֹ, כשזכר את אוהביו אשר אבדו ברע, הרי הם שואלים אם יש עוד מי אשר נוֹתר שם – ‘ונעשה עמו חסד’, כי בירכנו האלוהים ויש לנו רב.
הנה כי כן נמצא שהגורל בזמנו לא היתה כונתו רעה כלל. ולא מקרה סתם הוא גם זה אשר בזמן החורבן של יהודי ספרד, כאשר האנשים ירטו לנגדם אז כל הדרכים, קם הספּן הידוע מגינוּאה והטיל את עצמו לתוך משבּרי ים, ולא נח ולא שקט עד שגילה את האדמה הברוכה וטובת־הסבר הזאת – את אמריקה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.