רקע
דבורה בארון

בראשית היה הפחד. בעודנה בעריסת ילדותה ראתה אותו חנה פעם, בלילה, בפני אביה, כאשר הוא, בהקיצו הציץ אל החלון הפונה אל השדות של כפר זאבּליץ.

– הטוחן אבא־איצ’י בוער – אמר.

תוך כדי פתיחת האשנב ניצנצה בו בבוּאה משמים ליליים, מאָדמים, אשר נביחות כלבים היו כאילו נעוצות בהם והאֵם, מתוך צמרמורת, אמרה:

– אויה לי, יהודי אחד בתוך ים של רוצחים.

אחרי כן, בחורף היה זה – וחנה היא כבר אז ילדה עם ילדות הסמטה – שמעה כי ‘מביאים אותו’.

על סף ביתו השׂכוּר, כשהוא כבר מרושש וירוד, קמו עליו שכניו ורצחוהו, לאחר שלקחו ממנו את ארנקו ושעונו.

דרך החלון החרפי, הכפול, ראתה במטושטש את קרונו של האיש, אשר משהו איום הלבין בתוכו, ואמה, שקרבה ובאה אף היא הנה קראה:

– אל תביטי שמה, אל תביטי.

ואז נשמעה בשיפולי הקיר מבחוץ התיפחות כשל מי שהוא עייף מבכי, והאֵם, שעיניה המעוגלות נתלחלחו, אמרה:

– זאת היא האלמנה, חיה־חוה – ששה ילדים קטנים.

אחר כך בא יומו של הירשל מרחבת ההר, הרוֹכל המחזר בכפרים.

אותו הרגו בחורשת ההר רק מתוך תאות הרציחה בלבד, כי בצרור הכסף שבכיסו לא נגעו.

עוד במוצאי־השבת, בשעה שהוא הבדיל על היין, ‘חשה זאת’ אשתו החולנית ריזל, ובלילות אחרי כן נהפכה נבואת לבה לחלומות ביעוּתים, שאותם סיפרה בכל בוקר בבית־הקהל, והרב, בטוּב לבו, פתר לה את כולם לטובה. אבל ביום הששי, כאשר היא הורידה את העֵז לכר־הדשא, הכירה שם בידי אחד השקצים את אמתחת הרוכלים של בעלה, והיא כרעה־נפלה ללא הגה תחתיה.

את גוּפת האיש, כשנמצאה, קברו בבית־העלמין הישן, בשוּרת ה’קדושים', ואת האשה עם ארבעת ילדיה העבירו משכונת הגויים לתוך סימטת הקהל, למחצי השניה של בית הטוחנת בזאבּליץ, שהיתה עכשיו לאופת עוגות במקום. ומי עזר לה, לזו, ‘לעמוד על רגליה’? – היא, האלמנה השוממה, חיה־חוה.

בשבת התפללה אתה בבית־הכנסת בסידוּר אחד, ושתיהן השיבו אחור כל דמעה המתרגשת לבוא, כדי שלא לחלל את קדושת היום, ובלילות של ימות החול לימדה אותה, היא, המומחית כבר אז, את מלאכת האפיה. השאילה לה כלי לישה ותבניות, וישבה אתה אחר כך, בשעות הבוקר, סל ליד סל באמצע השוק, על גבי הספסל חסר המסעד, כשרק ‘הבטחון’ הוא שעליו הן נסמכות.


בין הדמויות ממקום מכוֹֹרתה, שהאירו לאחר זמן בזכרונה של חנה, היה לאלה השתים יתר נוֹגה.

איזה עוז גיבורים היה יצוּק בהן, כאשר הן, בבוקר יום היריד, יצאו השוקה, כדי לבוא במגע ולהאיר פנים לאלה אשר החשיכו עליהן את עולמן.

האֵם פה, מלפני סף הבית, ניענעה להן ראשה דרך עידוד ומתוך הבנה.

– הן מוכרחים ‘למשוך את החיוּנה’ – אמרה. – אבל מסבר פניה ניכר היה שהיא גם חרדה להן. כי הן את הככר מנגד הלך והציף זה, אשר היא מתוך צמרמורת אימה קראה לו פעם ‘ים’.

בזרמים כבירים שטפו ובאו הנה ההמונים, מרמת זאבּליץ, ומקמינקה ומחוות קוּכטיץ. ושתי הנשים, על משא סליהן, נבלעו עד מהרה ולא נראו עוד, וכן גם כוסו ונעלמו מן העין ככר השוק עצמה והרחוב שעל ידה.

כפעם בפעם נפלטה הנה, כמוּצלת ממקום הסכנה, אחת האמהות, שהביאה את ילדיה אל ה’חדר‘, ואז קיבלו אותם נשיהם של המלמדים אברהם־דויד ושמואל־ליבּ מתוך תנועה של הבנת המצב, וטיפלו בהם בשעת ההפסקות ביתר דאגה. וילדיהן של שתי האלמנות אף הם השגיחו עליהם נשי השכנים וכילכלו אותם בלחם ובגבינה עד אשר רפה היום וקול התרוננות של שיכורים נשמע בשבילים הכפריים, סימן כי יום השוק נגמר, שאז נראתה הראשונה במבוא הסימטה חיה־חוה, קלת־הרגלים, וסלה המרוֹקן מבצבצת מתוכו ככר לחם גדולה; ואחר באה גם חברתה ריזל, ואף היא היו לה, במקום העוגות בסלה, לחם וגריסין וסוכר – זאת היתה ה’חיונה’, אשר עליה דיברה האם.


ככה היה זה בימים רגילים, ימי ‘שקט’.

טקלה, הגוֹיה ההררית, חלבה פה, למטה, בבוקר יום השבת את הפרות והסירה את הפמוֹטוֹת מעל השולחנות, ועיניה, בשעה שהוגשה לה ה’המוציא' מחלת־הסולת, התלקח בהן ניצוץ של דרישת טוב. ובשעות שלאחר הצהרים, בקיץ, הפליגו בחורים נועזים בכביש ההר עד לביתו של הגנן מטוֵי, כדי לשתות את המים הצוננים של בארוֹ, והאיש שם וגם אשתו קיבלו אותם בפנים מסבירות, אבל הכלבים, אשר ידעו את נפש בעליהם, חרקו שן, והשקצים השליכו עליהם אבנים וגזרי־עץ עד אשר הגיעו למבוא העירה. ועם השקיעה אחר כך, בפנוֹת היום, ירדו ממגדל בית־הכניסה שלהם הצלילים המבשרים את בואם הנה שוב בהמוניהם ליום שבּתם הם.

צלילים רועמים ומלאי התראה היו אלה, אשר חנה, בילדותה, נפלה עליה לשמעם אותה האימה, שהיא חנה – ידעה לאחר זמן – האימה הישראלית, אימת הדורות.

היא אשר תקפה בודאי את אבא־איצ’י הטוחן והירשל הרוכל, כשהרוצחים התנפלו עליהם לפתע פתאום במחשכים, והיא גם אשר היתה בלבם של כל המעונים והמסוגפים שהועלו בזמנם (גם זה לקול צלצול של פעמונים) למוקדות האש – אותה האימה החשכה הגדולה עצמה שנפלה על האב הקדמון, הראשון, בשעתו, בזמן כריתת הברית עם אלוהיו, בעת אשר נאמר לו כי גר יהיה זרעו בארץ לא לו וכי גם ענה יענו אותו שם.


הודלקה אחר כך המנורה, ואחרי ה’הבדלה‘, עם התקנת ה’מלוה מלכה’, הושרו הפסוקים המעודדים של הזמירות. וכאשר יום השוק למחרת בא ועבר בשלום, נשתררה כבר במקום אוירה של בטחון.

כאשר החנוני הלך להזמין אצל הסיטוֹנאי סחורה חדשה היתה בו משלות הבטחון, כשנשים שלחו את ילדיהן ללא מלוים לבית רבם נעשה גם זה מתוך הרגשת בטחון, וכשמוכרי הסדקית והחייטים ה’נודדים' יצאו ללכת אל הכפרים, אף הם היבהב בפניהם האור של הבטחון.

בבקרי הקיץ הורידו הנה בעלי המשקים – מן ההר מזה ומרמת זאבּליץ מזה את העודף מיבול גניהם, אשר במקומם לא נמצא דורש לו, וקנו בכסף תמורתו פה את הסוכר ואת הטבק, אשר שם, אצלם, לא היה מי שימציאם להם.

והאמידים שבהם, כטוֹב לבם, באו לבית־מרזחה של האלמנה זלדה, וטעמו מדגיה הממולאים ומיין דובדבניה ה’ביתי', או שהם, אם היה דבר משפט להם, עלו לביתו גבה־המסד של איש הדין חיים רוּבּין, ועמדו שם גלויי־ראש ומלאים חרדת כבוד לשאר־רוחו של זה, אשר ידע להתיר כל סבך ולמצוא בּכּל מוצא ולהיות להם לפה ולמגן בבתי־הערכּאוֹת.

ובנותיהם הנערות, בהגיע זמן ארוסיהן, ירדו אף הן הנה מן ההר ומן הרמה, וקנו אצל אלה שלמטה בדי־רקמה ומעשי־סריגה בשביל בגדי כלולותיהן.

ומהן אשר ביקשו ללמוד ולדעת הן עצמן מלאכת־מחשבת זו, וישבו אז בסבלנות בבתי העוני פה, משתאות אל נקיון הכשרוּת השורר מסביבן, ומתפעמות פעם בפעם משירת מורותיהן, אשר כאב מאוּפק, לא מובן להן, נשמע בה והמית לב רכה.

והאיכרות אמותיהן, מתוך הכרת־טובה, הביאו הנה מפרי גניהן ומן הדבש שבכַורוֹתיהן וקיבלו ברצון כנגד אלה מאפי המאה וסוכר ומיני טיגון. ונדמה היה שכבר נקבעו פה יחסים של אחוה בין האנשים וקרבת לבבות – עד שיום אחד נשבה פתאום רוח אחרת, והאפקים נתקדרו.

הגברתן ישק לבית מרקוֹביץ עבר אז דרך הפגנה את הרחוב והודיע ליושביו בלשון הכרזה כי עליהם להתכונן, כי שחוט ישחטו אותם. ובתנועה, שבה מעבירים מאכלת על הצואר, הראה איך יעשה הדבר, ואחרי זה נשתררה פה דממת חרדה.

הצֶלם השומר על מבואי ההר, זה שקראו לו ‘האליל’, לבש פתאום צורה זועמת, וברק מתנכר, רע, היה לנהר שבשיפולי הרמה. ובתי־העץ מזה ומזה שוב לא היתה בהם ממשות.


איך נתרגש ובא זה שקראו לו יום מהומה?

בילדותה נתאָרע זה, כאשר חנה, שכבה חולת קדחת במיטתה. בדמדומי הבוקר שמעה קול נפץ של שמשוֹת ואתו צעקה, שנדמה היה כי היא היא שפרצה את לוחות הזכוכית. ובו ברגע נישאה כבר בידי אמה במעלה איזה סולם, וראתה מתוך כך מנגד את שדה החציר של הלבלר מרקוֹביץ, הוא שקראו לו המן, והנה שמש גדולה רובצת בקצהו, ובה כאילו מנצנצות אבחות סכינים. ואחרי כן החשיך מסביבה, ולפניה צצו ועלו חמשת שקציו של הלבלר שגם להם היתה הצורה הדמיונית של בני המן, והם היו מנפנפים בסכיני מטבח על קהל גדול מבני הרחוב, שישבו לפניהם דוֹממים, בלי נוֹע. והיה זה תמוה לה אשר אנשים אמיצי־כוח כשמואל כץ וראובן איטקס אינם עומדים להגן על עצמם, אבל עד מהרה נתברר לה שהם אינם יכולים ‘להפסיק’, שכן עסוקים הם בתפילה. והיא גם שמעה את קול החזן המטעים בניגון המקובל את פסוקי המגילה. ובכל פעם שהזכיר את שם הצורר, רקעו כולם ברגליהם וקראו בקול, שהוא אמנם חלש מן הצום, אבל מלא זעם: ‘איש צר ואויב, המן הרע הזה’. והילדים מסביב אף הם קישקשו בחזקה ברעשניהם. והיא, חנה, מאין בידה כלי כזה, צעקה אף היא ביחד עם הגדולים ‘איש צר ואויב’, ‘איש צר ואויב’, עד אשר הקיצה – והיא אז כבר שוב במיטתה – ושמעה שמי שהוא אומר מתוך אנחת הרוחה, כי ‘כל זה’ כבר נגמר. וגם ראתה במטושטש שאמה סותמת בחדר מנגד את החלון פרוץ השמשות, ואיזו יהודים גדולים עומדים על ידה, שאמרו לה אחר כך כי אנשים מכמילוֹבקה הם, אשר הביאו לחם לבני המקום.

וכאשר היא הקיצה לבסוף מבוֹהרת, לאחר שחוּמה פג, היו כבר אפלולית לילית מסביב ושתיקה רבת־קשב. ובתוך זה, כשלהבת של נר יחידי, היבהבה רק נגינתו של השמש מוֹטי בחדר הדירה הסמוך, שתינה, כמו תמיד עם חצות, את ענוּת עמו והתפלל על בנין ירושלים, אלא שקולו היה הלילה עמוק ובוטה יותר, והמלים – רטובות מדמע וקורנות מיגון – נראו לה, בהתמשכן אל על, כמלאות הבנה והתאַזרות רבה כל כך, עד כי ודאי היה לה שהפעם תתקבלנה. אבל כשהביטה למעלה, ראתה כי הכוכבים שרויים אדישים במקומותיהם, והשמים עצמם – כאילו מרוקעים בפח, – הם נוקשים ואטומים, ואז, מעוצר כאב ומרפיון כוח, נשאה את קולה ובכתה יחד עם האיש שמעבר לקיר.

היו גם ימים של שקט ממש – כאשר הם שם, למעלה, רבו בינם לבין עצמם ושפכו את חמתם איש על רעהו, או בשעה שפרצה בסביבתם איזו מגפה, כאשר הפעם – כמו שזה קרה במקום אחר – נוּגעוּ ולקוּ הם, בעוד אשר לאנשים פה, ‘היה אור במושבותם’. חליפות נראו אז במעלה הכביש הרופא הפולני פּבלובסקי, והכומר עם ‘כלי־הקודש’ שלו, בלכתו אל הוידוּי של הגוססים.

פעם בפעם נזרקו לתוך האויר צלילי הנכאים של פעמוני הכנסיה ו’הסחבות' נראו, כשהן מתנפנפות קדורנית בשיפוע ההר.

– סוחבים שם כבר עוד ‘פגר’ – התעוררה האלמנה ריזל, בהביטה לאותו הצד שמשם הוּרדה פעם גופת בעלה, וחיה־חוה, המנומנמת וכבדת־הפה, רק ירקה בינה לבין עצמה שלוש יריקות משונות – יבשות, בלי רוֹק.

בביתו של החובש שלמה־חיים, היהודי התוֹרני ובעל הדרת הפנים, ביקרו אז תכופות בעלי־הגוף מן הסביבה, שיותר מאשר את הטיפול הרפואי של האיש ביקשו כאילו את החסות של מהותו הרוחנית הנאצלת. ונשיהם האדוקות, אחרי התפילה בכנסיה, ירדו לסימטת הקהל, לביתו של מוֹטי השמש, ומסרו לו חבילות פשתן או בד ‘ביתי’, בשביל ‘הסינגוֹגה’ – בית־קדשנו אנו.

פעם, ביום כזה, כשחנה עלתה לקטוף פרחי־בר בצלע ההר, ראתה פה לראשונה מקרוב את האליל שלהם (זה שבסתר לבה האמינה אז כי הוא הנהו אלוהיהם) והנה לא היה אלא גוש של חומר מרופט וחסר־צורה, שהיה בודאי מתמוטט, אילמלא הצלב האדיר שתמכו.


ככה היה זה, כשכוחם תש איזה זמן וצלם סר.

מגידי מישרים מן ה’רגליים' הלכו ועברו עתה בטוחות ממקום למקום וחיממו את לבות האנשים בדרשותיהם הנלבבות, שבהן שובצו פסוקי הנחמה וההבטחות על הגאולה העתידה לבוא, ואת דבריהם מילא העלם הציוני שלום־נוֹח, שחזר אף הוא על אותם הפסוקים עצמם, אלא שהוא, שלא כקודמיו, ראה בהם הבטחות לא לעתיד, כי אם לזמננו.

קוֹרן מלהט החזון המפעמוֹ – הוא כבש לבבות, ומתנועת־ידו, כאשר הוא, בהראותו לשומעיו את הכיווּן ללכת, פשט אותה מזרחה, נתפזר שם אד הערפל על פני אגמי הגרפית, ודרך־המלך שמאחריהם נדמה היה כי היא נמשכת והולכת עד לעצם המקום המאוּוה.

באחד מן הימים ההם הרס ליזר־ולויל הפשתני מרחבת ההר אל השכונה שלמעלה, והוא עיף מן התעלולים של בני־המיצר שלו, – הכה אותם במוט העגלה שמצא, עד כי כרעו־נפלו לרגליו אחד אחד: סטש ואַנטוֹש וּפּוֶל, מן הבחורים עזי־המצח כולם, ובמשך כמה ימים לא נראו עוד למעלה, בשדות, כי ישבו כואבים בבתיהם, ואז טעמו פה האנשים את המתק של השילוּמים, שאותו ידעו רק לפנים בישראל, כאשר קם אחד גיבור לעשות נקמה באויב. אבל בו בזמן לא הרפתה מהם גם ההרגשה של הפחד מאז, הידוע, כי הנה ישמעו בני הסביבה ‘ונאספו עלינו – ואנחנו מתי מספר’. איש חיל, שידע להתיצב לפני תקיפי גויים, היה גם איסר־ליב גרטנר, אביה־זקנה של גיטל, שהיא חברתה של חנה.

עושה בחקלאות היה מזה והוגה במדרשי אגדה מזה, והוא, מאהבתו את המרחב, בנה את ביתו בגבול אדמתם של המרקוֹביצים ההרריים, הם האנשים מטופחי־השובע וידועי־הרשע, שבעיניהם הלגלגניות היה מהבהב הנצנוץ של חוד הסכין בשעת הפגישה עם בני הרחוב, ואשר חנה, אפילו מרחוק, עברה אותה למראיהם צמרמורת אימה.

עליה ועל חברותיה, כשהן נתעו ביום קציר אחד לכרי־הדשא שלהם, התנפלו שני השקצים, סטַש ואַנטוֹש, לעיני אביהם – איש השׂיבה והנכבד בעדתו. בחרמשים שבידיהם הסתערו עליהן, והן נתונות בשביל צר, בין שתי תעלות מזה ומזה.

גיטל, קלת־הרגלים, קפצה אל האסם שבחצר זקנה, ומשם, ממקום המבטחים, קראה לאחרות לבוא, אבל חנה, מהאחרונות בשורה פיגרה, שמעה כבר בסמוך לה את קול צליל המתכת, והוסיפה לצעוד בלי להביט אחריה, כלוֹט בזמנו בשעה שנמלט על נפשו, בהרגישה אף היא, כמוהו הוא אז, כי הנה תדביק אותה הרעה. האב, סמיוֹן, מת אחרי כן, ובבית פה, אחרי חלוקת הירושה, בא לשבת בנו הבכור מכפר סמיוֹנוֹבקה עם בני משפחתו. ואמרה אז הינדה־בּילה, זקנתה של גיטל, שמוטב היה אילו את הזקן חפרו והוציאו, ואותם, את יורשיו, היו קוברים במקומו, כי הם ברשעתם עלו אמנם על כל בני המשפחה הענפה הזאת, היו משלחים את חזיריהם בגינתה של זו וזורקים שמה את אשפתם, ואת כּלבּם שריק לימדו לחטוף אצלה את הבשר בשעה שהוא מונח גלוי על דף המליחה, ועד אשר הוא אכל אותו עמדו ושרקו לו דרך עידוד מתוך צהלת צחוק, בעוד אשר היא, בפתח המטבח, רק קיללה אותם נמרצות בשפע היהודית, הבלתי מובנת להם.

כי מה יכלה לעשות עוד?


כבר נתערפלו אז שוב האפקים, והגברתן ישק התחיל מנצנץ בעיני־הלסטים שלו ברק של מזימה רעה.

הפעם איים בשׂריפה. ואמנם בליל סער אחד, באביב, ירד אל הגיא והצית את בית־המטבחים הישן שבקצהו, ובעצמו עלה והתישב בראש מגדל הכנסיה שבשיפולי ההר – כדי לראות.

וזכורה לה, לחנה, יקיצתה אז אל תוך האודם הדמי, שצעקות בהלה נשמעו בו וקול ענוֹת חלוּשה של קילון הבאר, אשר אנשים מסוערים נשאו ממנה דליי מים אל מול להבת אש כבירה, רחבת־לוע, זוללת.

כבר נשרפה אז המעבּרה על הנהר והקיטור עלה פה על פני המים המרותחים, ומן הצד השני בערו חנויות המכולת. והנה נדלק גם השוֹבך שמאחוריהן, והיוֹנים, ככדורי־אש, ירדו והתפשטו על פני הגגות שמסביב.

כשהלהבה הגיעה לבסוף לסימטת הקהל, יצא הסוחר חיים־רפאל אל הפריץ מקוכטיץ מכירוֹ לבקש את מכונות־הכיבוי, אבל שב בעוד זמן־מה ריקם, כי לא נענה; ואז, כשהאש נטתה כבר אל גג בית־הכנסת, נשאה האלמנה חיה־חוה את עיניה למרום ואמרה בכובד לשונה, דרך נזיפה:

– הן תוכל אתה להושיע.

וזה נשמע, נתקבל. כי הנה השמים, הנעתמים מן העשן, התנצנצו בהם פתאום זיהורי אש אחרת, עילאית, ואתם הרעים הרעם, וקילוחי גשם התחילו שופעים ויורדים – מזורזים ודחופים, כעושי שליחות.

האודים הבוערים, תוך כדי מעופם, כבו, והלהבות, כמתוך תנועת ציוּת, נתרפרפו ושקעו, ובתוך החשכה שנתהוותה נשמעו רק צויחות ההרריים שעמדו להסתכל פה וגיששו עכשיו לעלות במעלה ההר. וחנה, בהתכנסה אל מתחת לגג של איזו סוכה, עמדה והירהרה בינה לבין עצמה מה היה אילו היא, חיה־חוה, היתה עומדת לבקש על בנין ירושלים.


על משׁוּאוֹת השריפה התחילו האנשים להקים בקרוב בנינים חדשים, ואלה אשר גינות להם תיקנו את גדרותיהן ועמדו לתלום בהם תלמים.

– אַל תזרעו אל קוֹצים – הזהיר אותם בלשון הנביא העלם שלום־נוח, אשר הטיף לעליה ובנין בארצם. ושמואל ליזר’ס, רפאל כץ ופינחס כהן ארזו אמנם את חפציהם והלכו, וגם גיטל גרטנר נלותה אליהם. אבל חנה, כרבים אחרים, יצאה עוד להתהלך בארצות הנכר, נפתעה לפגוש גם פה בכל מקום סטשים ואַנטוֹשים, שאותו הנצנוץ הידוע מהבהב בעיניהם המלגלגות, והבינה עד מהרה כי בני בית מרקוֹביץ אך חלק קטן הם ממשפחת אנשים גדולה, הנפוצה במלוא העולם כולו.

בלילות פה, בסיוטיה, ראתה לא אחת היאך אלה קמים עליה פתאום עם כלי־חובלים ביד. ואז, כמו לפנים, בכרי־הדשא של המרקוֹביצים, רצה נכחה, בלי להביט לאחוריה, דימתה לשמוע גם עתה את קולה של גיטל, הקוראת לה ממקום המבטחים שלה לבוא, אבל בית אביה־זקנה של זו נראָה רחוק כל כך, וכלי־המשחית מסביב הלכו בינתים ורבּוּ, ובאותה הודאות האיומה שישנה רק בחלום ידעה כי אין עוד כל מפלט וכי פה, על אדמת הזרים, תדביק אותה הרעה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!