בימים שבין פסח לשבועות יצא פעם ברוך ברן, ‘התנא דמסייעא’ של הרב מז’וּז’יקובקה, לרגל עסק הפשתים שלו למרחקים.

זמן־מה התנודד הרב החולני כמי שניטלה מידו משענתו.

בבית המדרש המאובק, נותן ההד, עם שנים שלשת החנונים הלועסים ‘חיי אדם’ יבש בימות החול, לא מצא לו מקום, ואת ‘חדושיו’, כשרבו והציקו לו, הרצה לפעמים בחדר הקהל לפני חנה בת העשר, אשר ישבה בשמלת הציץ שלה על ספסל ה’בית דין' ברגלים נתלות תליה של כבוד באויר, כשעיניה נלאות עד לדמעות מהביט אל אצטלת הרבנים, המתרוצצת לפניה אילך ואילך, אילך ואילך.

תוך כדי הרצאה זו למדה פעם הרב ‘לקרוא רש"י’ על־פי הפירוש שבספר ‘בראשית’, והאותיות הקטנות מתחת לכתב המאושש, רחב הדעת, של גוף המקרא, נראו לה דלות וחסרות אונים כאותן היתדות שליד חלקות העניים, בקצה מיצר הגנים, אחרי גדרות המבטחים של אמידי העירה.

עם בוא השמש, בצאת האב לתפלת המנחה, רצה על־פי־רוב עם חברותיה אל כר האחו אשר מעבר לאותן הגדרות גופן. זו של הד"ר פבלובסקי היתה משוחה בצבע ירוק, ודרך סדקי הרוחים שלה, אפשר היה לראות שם בפנים את המשרתת הבלונדית פולינה, זו אשר על סינרה הלבן לא נמצא מעולם שמץ של רבב, אף כי עליה הוטלה הנהלת כל משק הבית.

בגחנה לפעמים להושיט לילדות איזה פרחים, צנחה צמתה השופעת אל מאחורי הגדר, בגלותה מתוך כך את קצה סלסלת האצילים שבפי כתנתה ביחד עם הצואר החף, ענוג הקוים, זה אשר ריח בשר עוללים לו, ואז התחיל כבר להתקבל על הלב להגו של אביה מסיע הדוברות, השכור למחצה, כי אותה, את פּוֹלינה העניה, מבכר הדוקטור אדונה על פני בת הזקונים של יוֹטקה איש האחוזות.

עם ערוב היום ראתה אותה פעם חנה על חוף הנהר ליד הטחנה, בערדלי הדוקטור אדונה על רגליה היחפות, נוגעת עד הלב בחרדתה לאביה שחתר אותה שעה בחרף־נפש על אחת הדוברות אל מתחת לגשר הרעוע.

היתה השמש לבוא. במרום מסגד ההר גועו ברעד נכאים אחרוני צלילי התפלה, ועל פני הרמה מנגד התהוללו, מוצפים באור השקיעה, בני־ביתו של פקיד הפוסטה, מבלי לשים אל לב, כי פה מקרוב, כל כך קרוב, נתונים חיי אדם בסכנה.

וביום אחר, יום גשם עם רעמי אביב ראשונים במרחק, הרצה האב לחנה על הגשר הרעוע של ‘המליץ הפניני’, שהוא ממשיל אליו את הזמן, הבנוי על פני המצולה־העולם, גשר שרחבו כאמת איש, וגם אפסו ממנו המסגרות.

– בהביטך קוצר המסלול ואן דרך לנטות ימין ושמאל, התתפאר ביד ושם – תמה הרב החולני ביחד עם הפילוסוף האלהי – ובית הקהל הקטן נראה פתאם כנוטה אל פי תהום.

אימת ההתמוטטות הציצה ממשקעי הקירות, מלוע הכירה, מפרצי הזגוגיות אשר בתוך החלונות, וביתו של השכן המעוקם, הנשען על משענות כל ימיו, נראה כבר כעומד במצב הנכון.

בלילה התגעש למטה הנהר. ברקים חצו למקוטעין את האפלה, בהאירם – חסר־סעד, כנתון על בלימה – את הדרגש־המשכב, ומבעד לקול המון הגשם שמעה חנה את אביה נאחז בקצור נשימה בפסוקי ה’קריאת שמע':

– תסובבני סלה, סלה תסובבני, תצרני מצר לי.

לחישתו הצרודה חורה בתוך העלטה וגועה, גועה. ולמחרת בבוקר, עוד לפני שתית התה, גחן בלי הקדמת שעול אל מתחת לשולחן ופלט פה מלא נוזלים אל הארץ, והרבנית, אשר הרתיחה חלב על הכירה, נבהלה אליו מקצה החדר השני:

– דם!

והיא, בת הכרכים מלפנים, אשת הטקט, רצה בנעלי הבית דרך הרחוב והחדירה אנשים זרים ביללתה:

– שחוטה אני בלי מאכלת.

מפני שעל החולה נאסר הדבור, פסק עתה את שאלות ‘הבשר בחלב’ בחדר הקהל, הדין המחמיר, צר העין, זה אשר גם מה שהתיר אחרי עיון, וחטוט וזריקת מרה, נראה כמוקצה ומאוס בהנאה.

את הריאות מבית המטבחים נשא הקצב האביון בבהלה של פקוח נפש ישר למטת הרב, ועירום האומצה הורדית על פני לובן הכרים, ממעל לקערה־הרקקית עם זה שנמצא בתוכה, היה מחריד.

יום אחד שב מתחנת הרכבת הזקן ברן ובא אל מעבר למחיצה בבגדו העליון, מלופף בחוטי אותה הפשתה שבגללה נטרד למרחקים.

– עתה מכין את עצמי לדרך אני, ר' ברוך – קדמו הרב במאור פנים, בהחליקו את זקן האצילים שלו, אשר כל סימן של שיבה לא נראה עוד בו.

הישיש שפשף את ידיו בזגוגית החלון ועשה עצמו כעומד ב’מנחה' על יד הכותל, אולם ממקום שבתה, מעל ספסל הקהל, ראתה חנה, כי איננו מתחיל אפילו להתפלל.

בערב הבהיל את החובש המומחה מן ההר, הביא מבית המרקחת את הסממנים הדרושים לבשול איזו ‘רפואה לבנה’, ואחרי שיחה ארוכה, ביהודית, עם הדוקטור הפולני פבלובסקי, בא לבסוף אל מעבר למחיצה לבשר:

– אנחנו נושיבך במעונות הקיץ של יוטקה, רבי.

ובעצמו רץ ביום המחרת אל בית המלון, אשר שם התאכסנו בני בית ‘הפריץ’, איש האחוזות.

עם מנהל בתי־הקיץ סדרה את הענינים הרבנית, בהשתמשה לשם זה בשפת מולדתה הפולנית, שנשמרה עוד בזכרונה, לתמהון עצמה, בצחות.

מעין חדוש נעורים הרגש בה, בלבשה לנסיעה את קפוט הבטיסטה שטעם כרכים וקרתנות שמשו בגזרתו בערבוביה.

בתוך ארגז המוהר, שפתק של תחנת־מרחקים הצהיב עוד על ירכו, סדרה עתה בחריצות תשמישי תנור וכירים וש"ס קטן נתון בתיק וצרור, ליתר בטחון, בסדין.

מן הוילאות הגנוזים, אלה אשר בשביל חלונות בית הקהל נראו פעם ל’יפים יותר מדי', תקנה בבית־היער, על יד הגזוזטרה, מין אהל, שבתוכו יכול היה הרב לשבת באויר צח אל שולחן ספריו.

על השדמה מנגד עברו מזמן לזמן בחבורות הקיטנים. ה’ברישנות' מעיר המחוז, שלמדו שם בזמנן בפּרוֹגימנסיה, הקלו ראש בהציצן מתחת לשמשיותיהן המגוונות.

– הביטו, ‘הרבין מתפלל’ אמרו.

אולם פני אמותיהן המזקינות, אחוזות הרבמטיזמוס, לבשו סבר של אדיקות למראה האיש עטוף מדי הקודש, ובלילה, בתקוף אותן יסוריהן בתוך בתי העץ הארעיים, מחוסרי היסוד, התאמצו להאחז בו בדמיונן כמו באיקונין עושה פלאות.

ומיער הארנים העבות שפע איזה מורא־הוד בימי ראשית קיץ אלה. אותה התלהבות־רתת, כקול המון התפלה, בעבור בו מזמן לזמן הרוח, וזעקת האחדות שלו, הזעקה בקול אחז, בגעת אי־בזה בקצהו יד הכורת.

עם בוא השמש, בהתאסף ה’מנין' על המרפסת, התחנן החזן החולני מסלוצק בקולו הרופף:

– רפאנו ה' ונרפא.

בקירוב מקום, על השדמה, שפתה אותה שעה הרבנית את המיחם, והעשן הכחלחל, מעורב מצנוברים וקיסמים של אורן, עלה ממעל לנוף הירוק בריח ניחוח השמימה. ואחרי ‘המנחה’ בא במרוצה של מסירות נפש החלבן הכפרי מן ‘החצר’ והביא בכד מיוחד חלב מחלים בעודנו חם, וחלק מאותו האור, כביכול, המובטח לו בשכר המצוה לעתיד לבוא, שרה כבר פה, עכשו, על פניו.

פעם בא ברכיבה מן העירה פבלובסקי, מזורז, במנשטות, אשר רק פולינה בלבד ידעה לגהץ צחות כמותן, ומסר את סוסו לנער האורוה שבא לקראתו מן האחוזה.

– נו, יסיר נא הרבי את ‘הארבע כנפות’ – הדגיש בהנאה את המלים העבריות, ונגש מיד עם שפופרת השמע לבדוק את חזה החולה.

– קצרה נשימתי, דוקטור – התאונן הרב בחיוך של בושה, אחרי התפשטו עד חצי גופו ערום עם הכפה על ראשו.

– נַ, נַ, להאריך ימים נוכל גם בנשימה קצרה – נחם הרופא, אולם מבעד למשקפים שהרכיב בשביל כתיבת הרצפט לא יכלה כבר הרבנית להבחין מה היא דעתו האמתית על המצב.

מקצה השדמה ראתה אותו אחר כך חנה מטפס לעלות לארמון הקיץ, אשר בו ערכו בני בית האחוזה באותו ערב חגיגה.

בתוך הגן דלקו כבר הפנסים, ולאורם הרוטט, מתוך מעבה שיחים הגולשים במדרון, צפה כמו מתוך נבכי נהר, ידויגה היא היא בתו של איש האחוזות יוטקה.

מרוב התרגשותה ירדה לקראת הבא לא בדרך הרגילה, לפתח השער, כי אם לצד המשוכה, בין סבכי התפוחים, וכאשר פשט כנגדה האיש את זרועותיו, נפלה לביניהן באותה הקלות, שבה נפלו פה יום־יום מן העצים הפירות עם כל רוח מצויה.

להגו של מסיע־הדוברות הזקן נמוג והיה לאפס. אך הבל פי שכור היה זה.

עוד באותו לילה עברו החוגגים מבית היער אל הארמון הישן אשר בתוך האחוזה.

את החביות המלאות גלגלו המשרתים מן המרתף אל עצם הטרקלין הפנימי – ספרה למחרת טויבה, בתו של החלבן.

ההידד נפל שם על יין הנמזג בקתון, ובתוך תרועות גיל, על כסא מסעד, הורמו באויר חליפות איש המדות היפה־פה, הדוקטור, וידויגה, בתו של יוטקה.

– היינו שהם כבר ‘עשו קנין’ – הסיקה מזה טויבה שבאה ללון פה, כרגיל, במקשת אביה. וחנה, עיפת־רשמים, נשענה על דופן הגזוזטרה וראתה מיד – את פולינה היפה מתמרת ועולה בקצה הכביש, לבושה בשמלת הפיקה, שמלת החג היחידה שלה, עם כלב אדונה לרגליה.

באין דרך אחרת אל האחוזה, באה לעבור ברגליה שאינן למודות בעול נעלים את הגשר הצר, הנטוי על פני הנהר, בלי משענות מזה ומזה, והרוח מתעלל בה והודפה אחורנית, ואז חרד לב חנה, בקראה:

– היא נופלת, היא נופלת – והיא הקיצה, והנה היא שוכבת בדממת הערב על גבי הגזוזטרה, ליד הסף, עם כף היד הכחושה למראשותיה. בקצה הכביש, ממעל לצמרת היער, מתמר ועולה מנגדה, אדום, בדמות כדור ענקי, הירח, ומן העבר השני, מפתח הבית, גוחן אליה האב החולני, חגור אבנט הרבנים – ואהבת עולם במבטו.

וימי הקיץ חלפו־עברו בינתיים במהירות.

הנה רק נראו ראשוני בכורי הירקות במקשה. טויבה, בתו של החלבן, ממששת בזהירות בסבך של נצה, מוציאה מלפפון רך, בן יומו, ונושכת ממנו לאט, כדי להאריך את רגעי ההנאה, וכעבור זמן קצר פושטות כבר ‘השקצות’ השכורות בגן. החלבן, עם אסל על שכמו, מריק בזלזול סלי מלפפונות על הארץ, ממיין ומונה אותם בתריסרים ‘בני חצי קופיקה’, ‘בני קופיקה אחת’ – ואת המצהיבים הוא משליך אל מאחורי הגדר.

נקצר כר האחו ליד הדרך. בשלוליות המים שנתערטלו משתקפים עמודי הטלגרף והצפרים המתנדנדות על חוטיהם – הפוכות, עם רקיע שמים מתחת. החסידות, גלויות עתה במלא כל אורך רגליהן, כמו גבהו. בלילה יורדים הנה עם סוסיהם בריוני הכפר, מולקים באכזריות ראשי ארנים בשביל מדורותיהם, והיער, במחשכים, מתפלץ ובוכה, בוכה.

והנה כבר ‘תשעה באב’. המיחם עומד שומם על אפרו הקר.

‘ראה ה’, כי צר לי' – מקונן הרב ופושט את ידו, בתקוף אותו השעול, אל רגלי הספסל ההפוך על פניו.

‘גויות’ עוברות בשמש הבוקר על פני השדמה הריקה עם גרגרים מכוסים בעלי שרך בסליהן.

– כלום בית תפלה הוא כאן? – תוהות הן בהתעכבן על יד חנה, לפני הגזוזטרה.

והנה הולך ומתקרב הפרוביזור חולה השחפת מעיר המחוז, שאחר לבוא אל ‘הקינות’. ריח ערדליו, ממעל לגרבי הפסים החדשים, נודף עד למרחוק, ומגע כנף הפּלרינה שלו, בעברו בחפזון על המדרגות, מעיר בלב המית געגועים לרחמי אח.

באחד הימים נתרוקן גם שדה השיפון הגובל את השדמה הקרובה, ובבקרים מעוננים התחיל להרביץ פה את עדרו פטקה, נער הרועים החלכה, זה אשר אפילו תרמיל הבד שעל ירכו היה בלה ומנומר בטלאים.

בהנתך מזמן לזמן הגשם, בא לעמוד מתחת לפנת הגג של בית הרב, בהשתדלו לשוא להאהיל על עצמו באדרת הכבשים בעלת הכנפים המדולדלות, הקצרות מהגן.

דמעותיו, דמעות של יתום, נתערבבו אז עם טפות הגשם הגדולות, ואת השכול מסביבו, אם עמד לחלל בחלילו, נדמה היה כי אפשר לממשו בידים.

– לכי הוציאי לו פרוסת חלה – דמעו עיני הרבנית הרכה, שהציצה אליו מפתח המטבח, וניכר היה, כי ביחד עם הגורל שלו, של היתום, מבכה היא כבר גם את זה של בתה חנה בעתיד. והגשמים נעשו בין כך טורדים ותכופים מיום ליום.

במשקע השדמה הקרובה נקווה המים לשלולית, שפניה נעוו, בנשוב הרוח לקמטי זעף עם אבעבועות קצף כעורות בקצה. במרפסות, מכורכמות מהגשם, נתלו וילאות הבד למעצבה. איזו עשבים בצבצו מבין סדקי הקרשים ברצפה, והקיטנים, עטופים בסודרים כנשים, צבאו לשוא על הכירים במטבח, אשר צרורות האורן תססו בהן תסיסה לחה, בלי כל אפשרות להתלקח.

הפרוביזור חשוך־המרפא מעיר המחוז עוד נשא את עיניו השמימה בתקוה, שאולי עוד יעבור כל זה ויתבהר, אולם בני עירו הבריאים, אלה אשר לא חסדים באו לבקש מן הטבע, כי אם ליהנות – מהרו לגמור פה את חשבונותיהם.

על עגלות משא כפריות הוטענו רהיטי הפאר ממעל למצע מזרנים וכרים. ארונות הבגדים הושכבו פרקדן, עם הפנים למעלה, כשבתוך האספקלריות, הקבועות בחצאי דלתותיהם, מנצנצים קטעי עננים טרופים, מבוהלים.

טפלו בזה ביחוד ‘ברישנות’, מעיר המחוז, אשר כבר התגעגעו על בתי השעשועים. בלי השמשיות המגוונות ממעל סר חנן. אבקת הפוך, מתחת לשמים המעוננים, הלבינה כשכבה בפני עצמה, מבלי להתמזג עם עור הפנים, ובהלוכן בתוך הבוץ, בערדלים המרופשים ממעל לסנדלי הקיץ, היה כבר הרבה מכשלון אמותיהן אחוזות הרבמטיזמוס, המזקינות.

יום אחד הובל בעגלת משא הפרוביזור הצעיר, מכוסה בדוחק בפלרינה שלו – מת.

ה’גוי' עם המושכות ביד צעד לצדי הדרך מתון, באותה מתינות ממש שבה הוביל בשעתן את האלומות הקצורות מן השדה.

השטח בקצה היער, ששם האיר בלילות חלונו של המשוחף, השחיר, ואת התריסים הפונים לאותו צד התחילה הרבנית לסגור מבעוד יום, אם כי בלילה, בגבור שעולו של הרב, הוכרחה לשוב ולפתחם, כדי להכניס מעט אויר לנשימה.

שערות הזהב שלה, אשר שום מושג לא היה לה על יפין, נשמטו אז מתחת לשביסה ונפלו נבוכות על כתפיה.

– אולי כדאי לשוב ‘אל הרפואה הלבנה’, זו של החובש מן ההר – נתרופפה אצלה האמונה בכוחו של פבלובסקי בעמדה ללבות את הקיסמים הלחים, כדי לחמם מעט תה בשביל החולה. אולם עם אור הבוקר נשאה כבר את עיניה אל האחוזה לבקש אולי יראה שם הדוקטור ולהזמינו, אולי בכל זאת אותו להזמין.

תש כוחה מן הנדודים בלילות. הציצים בקפוט הבטיסטה, שכה מלאים חיות היו בראשית הקיץ, הועמו עתה ודהו, והשרוולים, אשר התופרת השתדלה לתת להם דמות כפנים, נתרשלו ונתלו כבלויי סחבות.

והוא, פבלובסקי, כבר לא ידע עתה יהודית, קרא ‘לארבע־כנפות’, ‘קושוּלה’, ודרך המשקפים, שהרכיב לכתיבת הרצפט, סקר גם את כתלי הבית, שנחשב עתה כמעט לקנינו.

– כמה אתם משלמים בעד העונה? – שאל, בבחנו בדפיקה את חוזק הקיר, כמו שבחן קודם לכן את חזה החולה וכשנטפלה אליו הרבנית ובקשה לשאול מה הוא המצב, מהר להכניס את ראשו לברדס של מעיל הגשם.

– צריך לכתוב ולקרוא לזקן – התאושש הרב בראש המטה, בתקנו את הכר להסבה כדי לכתוב לברוך ברן בעצמו.

וכאשר הופיע למחרת הישיש, משונס באבנטו, עם תיק הטלית בידו, היה רגע הרושם שהושטה פה באמת בשעת ההתמוטטות איזו משענת.

מגפי הסוחרים של האיש, למרות הבוץ בחוץ, הבהירו משוחי עטרן ואמיצים, אחרי אשר הוסרו מעליהם הערדלים.

– בחינת ו’בנהרות לא ישטפוך' – התהלך בקלות על פני החדר, בגמעו את היין מהמין המיוחד שנמזג לו, זה שניתן לחזוק הגוף.

אגב טפול בבקבוקים, הראה לו הרב צנצנת אחת עם גרגרי תרופה, אשר אך זה הובאו מעבר לגבולין, ואשר המציאו אותם שם איזו אנשי שם.

– ‘גרעיני החיים’ יקרא לזה – הסביר, בהביטו אל הרבנית, המסתובבת בחדר, וכשאך חמקה זו לרגע, נשא את עיניו עם ארשת הבינה העליונה שבתוכן, אל הזקן:

– צריך להכון לדרך – לחש נמרצות.

והישיש ‘התנא דמסייעא’ הסכים:

– צריך, רבי. ‘וזה הדרך לכו בו’, נאמר – שפשף את ידיו ונזדרז ופנה לכתל המזרח, לעמוד לפניו ל’מנחה'.

לקול צקון התפלה התחזקה עוד הרבנית ונאחזה פה ושם באיזו עבודה. היא עזרה לחנה ללבות את הפחמים במיחם, וכשאלה התלקחו, והאשנבים הקטנים למטה הוארו, עמדה להכין בשביל האורח מעט מרק, כי זה של החולה היה מבושל תפל בלי מלח. אולם כשקול הנגינה נשתתק לבסוף, והישיש נכנס אל המטבח ליטול את ידיו, הפנתה אליו פתאום פניה, פנים איומים באור הלהבה שבכירה.

– אנחנו טובים, ר' ברוך, הננו בלב ים – תפשה בזרועו של סוחר הפשתים הזקן, אשר, תחת לנגב את ידיו, נשא את האלונטית העבה לפניו – וחנה נבהלת ממראה עיניה, מהרה להמלט דרך הפתח הקטן החוצה.

פה גבר עתה עם בוא הלילה הגשם, ואת שארית הרחבה לפני הבית הציפו כבר מי השלולית, אך הנה נשארה עוד הפנה מתחת לגג אשר בה, ביום רע, חוסה היה פטקה, נער־הרועים החלכה.

לתנות את תוקף השכול אפשר היה אולי בחליל כחלילו, אבל באין לה, לחנה, זה, הרימה את כנף שמלת הציץ ובכתה לתוכה בכי יתומים בלבד, בלי צלילי לואי.