רקע
דבורה בארון

‘הרשע’ שבספר התהלים הצטיר לפני תמיד בדמותו של פּיני גולדשטין, סוחר יערות ובעל בית־הרחים בעירתנו. הוא הוא העריץ, דובר המרמה, הצופה לצדיק ונקי, והוא האיש עושה המזמות, אשר דרכיו יחילו בכל עת.

העיקר, ה’חיל' הזה, ההצלחה שהצליח תמיד בכל.

אותה הטחנה עצמה אשר עמדה מפני חוסר מים כל הקיץ, אך חכר אותה הוא, באה לידי תנועה.

בעצם עונת הקציר נתרגש ובא גשם סוחף, עז, שלא פסק שוב במשך כמה ימים. השיפון שבשפולי ההר נוּכה, והמקשאות בגיא נסתחפו כליל עד כי לא נראו שם אלא ראשי הדחלילים מן המים, אולם הגלגל תחת זה בטחנה הסתובב.

בזמן השרפות בקיץ לא הוציא האיש מעולם אף כלי אחד מביתו, בהיותו בטוח כי בו לא תגע הרעה.

אפילו בשעת הדלקה ‘הגדולה’, כשהאש אחזה כבר בבית הפקידות שמנגד, צוה רק לסגור את החלונות בחדר־האוכל – מפני העשן, מבעד לשמשות הצלולות נראה אז שם בפנים אשד האש בתוך הראי, ולפניו, ליד השולחן – דמותה הקטנה של ריזה, המבשלת, שסדרה את מערכת כלי התה מסביב למיחם הניקל; הוא עצמו ירד פשוט־מעיל אל הרחבה והצית לו סיגרה באחד האודים, הרוח נשבה מן הצד השני, הצד שלו.

– איזה מזל, איזה מזל – תמה עליו עזריאל הפחח, השכן בר־המצר שלו, ניכר היה, כי גם אותו, כאת כל הטובים והישרים מאז, מטרידה השאלה: מדוע דרך רשעים צלחה?

לו, לפחח העני, הצר והציק בסתר ובגלוי. את הגנה, נחלת אבותיו, הוציא מידיו והקים אורוה במקומה, אחר בא אליו בהצעה שימכור לו את ביתו, שאינו אלא ‘מקלקל את מראה הרחוב’, וכשזה מאן, העמיד גדר של קרשים בקצה מגרשו וסגר עליו את המבוא לככר השוק. השלט עם שתי הפומפיות המצוירות נשאר עכשיו מבוטל מן הצד השני, ובבית פנימה החשיך ונתקצר פתאום היום.

מחמת ראיתו הלקויה הדליק האיש את העששית על שולחן העבודה עוד זמן רב לפני המנחה, ואסתר, הבת החולנית, ששוב לא יכלה ליהנות מצל האילנות שליד בית השכן, כי גודרו בעדה, הלכה ושכבה על הדרגש, מאחורי הכירה, ובאין אור פניה בבית, היה פה חושך משנה.

האיש המסכן נסה עוד אמנן להאבק. במקום התרזות ליד בית השכן נטע שתיל של צפצפה לפני חלון הנערה, ובעצמו נסע לעיר המחוז להתקין לו זוג משקפים נגד קוצר הראיה, אולם כשברוך־ליבּ יריבו שכר בית־מלאכה חדש עם פתח פתוח לצד השוק, מוכרח היה להכנע.

במעט הכסף שקבל במחיר הבית קנה מכשירים חדשים, והלך ושכר את החלק הקדמי של בית חיים־איצי המלמד, הפונה גם הוא לככר השוק. את המטלטלים מן הבית העבירו הנה הנערים שמואל וזליג בעגלת יד, ואמם, שרה־ריבה, הלכה אחריהם הלוך ובכה.

ארון הכלים, כל כמה שנתחבטו בו, לא יכול להכנס אל החדר הנמוך, ובאין ברירה, קצצו חלק מרגליו. חיים־איצי, בעל־הבית, הוא שעשה את ‘הנתוח’ הזה, עזריאל עצמו ישב מרחוק על הסף, ולכל חריקה מחריקות המשור נעוו פניו בהעוית כאב.

את המשקפים, מאחר שאת התועלת המבוקשת לא הביאו, החזיר לנרתיקם, והוא היה הולך ומגשש בתוך הפרוזדור הזר. בנגוד לביתו שלו היה כאן המבוא לחדר הדירה מצד שמאל, וקשה היה לו להתרגל לכך. במשך ארבעים וחמש שנה הלך ימינה, והוא היה מוסיף והולך עתה באותו הכוון – ונתקל בקיר אטום.


ושם, בבית שלו, הונף בינתים הגרזן. המשענות אשר תקנו לפנים אבותיו הוצאו בזלזול על ידי פרחחי ההר, והבנין נתערער ונפל על קירותיו מתוך העלאת אבק רב, אבק של דורות.

ביחד עם חמרי המפולת סולקה מעל המגרש גם גדר הקרשים, אשר עכשיו שוב לא היה צורך בה, ומאחריה נחשף צריפו של הלבלר קיריל, זה הגוי הנוכל, שקראו לו על שום רשעותו בשם המן, ואשר הוא הוא שלו באמת נתכונו כשהכו בפורים את זה שבמגלה, לו ולשפעת ‘שקציו’ הקרויים בשמותיהם: קוֹסטיוק, פבליוק, סטשיוק ואנטוש.

מאין עוד כל מחיצה שם, שלחה האשה את חזיריה ישר לככר השוק, ואלה חתרו דוקא מתחת לשולחנותיהם של התגרנים העומדים באמצע הככר, ללא מחסה ומשען קיר, וכאשר נגע מי באחד מהם פה, צוחה היא, קיריליכה העבה, שם, מאחורי המגרש הריק.

מזמן לזמן בשלה שם על מדורה את מאכלי הטרפה שלה, כי צר היה לה המקום בצריף, ואז התהלכה בחצר הלוך וחזור עם נתחי בשר הפגול בידיה, לשאט נפשו של שכנם, הרצען חיים־בר, אשר אליו, ישר לבית־מלאכתו, נישא, עם כל נשיבת רוח, העשן. ביום אֵיד שלהם, יום גשם, ראה שם פעם, בפנים, את השכן, סוחר היערות, כשהוא קם מלפני שולחן האוכלים ונושא את המטפחת לנגב את פיו, והאיש התם – נשמט לו המרצע מידו מרוב חרדה.

– הביטו וראו – תמה – והרעם אינו הומם אותו? ואין הרעם הוממו?


על המגרש הריק, לאחר שנוקה, טפח עכשייו קוֹסטיוק, בן הלבלר, את גוריה השחרחורים של הכלבה ליסקה.

הגדול שבהם, כשנגמל, ניתן במתנה לשכן, סוחר היערות, וזה נהפך פה עד מהרה לכלב עז, שעלה בזדון לבו על כל אחיו לבטן. היאך לבטן. היאך שקוד היה להרחיק כל עני וחשוד על פשיטת יד מן הרחבה. בקפדנותו הרבה לא נשא פנים אפילו לבני הלבלר עצמם, ואת חבריהם, מפרחחי ההר, גרש, הפלג וגרש עד קצה גבול שכונתם, ולא זז משם עד שלא נבח שתים־שלש נביחות אחריהם, לשם אזהרה.

כשנתבגר לגמרי, הושם ענק לצוארו, והוא התחיל לצאת לפני עגלת אדוניו, כי בעגלה פרטית יצא האיש, כרכרה שבאה לו מידי יורשיו של הגרף ולדקוביץ, ואשר, כאציל המנוח בשעתו, ישב בה ישיבה מאוששת עם המושכות המרופות ברפיון אצילי בידו.

בקול שקשוקה של העגלה הרגיש על פי רוב הפחח מרחוק, והוא שחה והמתין בצפיה מענה עד שתעבור, כאדם השוחה ומתכופף מפני הגל, אך הנה נשתתק רגע השאון, והוא שוב לא שלט בעצמו והציץ מן החלון: מנהל הפוסטה, הצורר פּופּקוב, הוא שבא ועמד בפתח גנתו, ושניהם, הוא וסוחר היערות, החליפו ביניהם איזו מלים מתוך צחוק הנאה.

– שמחת חנף עדי רגע – נחם חיים־איצי המלמד את שכנו בלשונו של אחד מרעי איוב; אולם מתנועת ידו של זה נשמעו דבריו של איוב עצמו אשר השיב לאמר:

– למה זה הבל תהבלו.

לא הוטב לו, לאיש ביש המזל הזה, במקום החדש. מעט הסחורה שהכין הלכה והחלידה באפס קונים, ושם, מנגד, ישב יריבו עם שני בניו המגודלים על ‘פדיון’ רב, לעומת הלמות קורנסיהם המשולשת, עמוקת־ההד, ענה פטישו שלו בקול ענות חלושה.

בתחלת החורף נפלה אשתו בשעת שטיפת לבנים פעם, ליד הנהר, נקעה רגלה, וסמוך לאותו זמן מתה עזם היחידה, בת טפוחיה של אסתר, ‘נשרפה’, כמאמרה של שרה־ריבה, בלילה אחד, והנערה החולנית, כשהקיצה בדמדומי הבוקר וראתה את אשר היה לה לזו, נטרף עליה לבה מרוב צער. היא גפפה אותה בידיה התשושות והניחה עליה את ראשה, פנים אל פנים.

– מי יתן מותי אני תחתיך – אמרה – הלואי ומתי אני תחתיך.

אחר התעטפה במטפחת והלכה והציצה לתוך חללו האפל של הדיר הריק. בלילות אחר כך הקיצה פעם בפעם מתוך חלומות זועה וצעקה כי העז מתדפקת על הדלת. הקדחת תקפה אותה והיא נתדלדלה והלכה מיום ליום. לא הועילו לא סממניו של הדוקטור הפולני פבלובסקי ולא חלב הפרה ששלחה בחשאי חוה־בתיה, אשתו של סוחר היערות.

יום אחד, באביב, בקשה שיוציאוה החוצה כדי שתוכל לראות ‘את כל השמים’, והאב המדוכא לקח אותה על זרועותיו ויצא ועמד ליד פתח המבוא, מופנה בגבו לאותו הצד אשר שם היה ביתם לפנים. אז האהילה בידה על עיניה והביטה לצד השני, אל ההר עם קטעי הגנים במדרונו.

הרחק משם, ליד צריפו של הנפח וסיל הזדהרה עדת יונים בזיו השמש. למטה, בחצר, אצל הבאר, נצנצו מים מוערים לתוך שוקת, והלאה מזה, ליד המשוכה ירד קירילקה, בן הנפח, בשביל עם גדי רך בזרועותיו, כשמאחריו מדדה לאטה העז, והחבל קשור בקרניה נגרר ברפיון לצדה, על העשב.

– די – אמרה ונתכוצה וצנחה על חזה האב, והוא נשא אותה והחזירה למטתה, התנודד רגע על מקומו, כסביבון עם גמר סבובו, אחר הושיב את שרה־ריבה האם, על ידה להשיב עליה רוח במטפחת, ובעצמו הלך לבית־התפלה ופתח את ספר התהלים, זה מקור השירה הזכה, אשר את טעמו האמתי מרגיש רק האיש המסוגף, ידוע המכאוב, כשם שאת מתקו של המעין במדבר טועם רק ההלך שבע התלאות – והוא שתה ממנו, שתה בצמא.


ושכנו לשעבר, סוחר היערות, בביתו שורה היתה בעת ההיא השמחה. בידו עלה לקנות מידי האציל קרסניצקי את יער הארנים הקמינקאי, שאליו נשא את עיניו זה כבר. הוא חכה עד שהאיש קל הדעת הסתבך בעסקיו, וברגע הראוי בא עם צרור הכסף, והיער קם לו למקנה. ובאותם הימים עצמם ילדה לו אשתו, אחרי כמה הפלות, את הילד הראשון, החי, והוא חגג את המאורע ביד רחבה. הרשה, בשעת רצון, לסדר את הברית כהלכתו וגם התעסק בעצמו בהכנות. והאנשים בראותם היאך הוא בא במגע ומשא עם ‘כלי הקודש’ ונטפל לילדי ‘החדר’ קוראי ה’קריאת־שמע' אצל היולדת, התחילו כבר להביט עליו כעל החולה האנוש, אשר בא שנוי לטובה במצבו ויש עוד תקוה.

אולם אך נגמר הטכס, סדר לו חגיגה על יין וקלפים, לפי טעמו הוא. מן הכרך הביא את שתי אחיותיו התאומות, אַני ואֶני, אשר השרו מיד בבית את רוחן שלהן, רוח של הפקרות עם ניחוחי בשמים דקים.

לכבודן לבש הלבלר קיריל כתונת עם מנשטות מגוהצות והיה מתהלך כרע וכאח עם השכן, ו’כשהזאב וכלב־הרועים נעשו צהובים זה לזה', סבר חיים־איצי המלמד, ‘הרי אוי אוי לרכי הצאן’.

במשך זמן קצר נודע לבולשת על שלשה מבני המקום שתעודות־שחרור מעבודת הצבא אינן אצלם כשורה, והם נקראו לבוא לעיר המחוז. אחר הופיע פעם פתאום, בהשכמת הבוקר, פקיד הבקורת בעירה וצוה להבהיל את החנונים אל השוק, איש איש עם צרור מפתחותיו; ולבסוף נתפסה יום אחד גיטל האלמנה על ‘בית־מרזחה’, יין־הצמוקים שהיתה מתקינה ל’קדוש' ו’הבדלה', ולוקחה מן הבית בעצם יום הששי, בשעה שרחצה את התינוקות בערכת הכובסים.

דלת ‘המרתף’ שנפרצה, הזדקרה שם כאבר מדולדל על הקיר, ועל ידה התנודדו הילדים, רטובים עוד מן הרחצה, ובכו אחרי אמם, אשר הלכה בלי כוח לפני שליחי הרשות.

– ושבתי אני ואראה את כל העשוקים והנה אין להם מנחם מיד עושקיהם – קרא אבי החולני, בצעדו, חוֵר מהתרגשות, אילך ואילך על פני חדר הקהל.

אף הוא עצמו – לא נקה אותו האיש. מפני איזה פסק־דין שהוציא לא לטובתו, התחיל עוין אותו ופוזל בעיניו הלגלגניות לצד ביתנו בכל פעם שעבר דרך הסמטה, וכשאמא אמרה: ‘שונאים’, עלה מיד לפני פרצופו שלו, זה הפרצוף הנקשה, הנחושתי, אשר אילו תקעו בו סכין – נדמה לי – לא היה מבצבץ דם.

איזו אימה הטילה בלילות נביחת כלבו השוקד ער על משמרתו. נבכי תהום הורגשו בלועו הפעור. על המדרגות, במבוא הבית, רבץ בצהרי היום ציתני ומסור לרגלי אדוניו ושמר כל ניד עפעף שלו, וכשנקפץ לפעמים ממקומו ורץ להבריח אחד מן העוברים ושבים מעל הרחבה, היה זה כאילו מזמתו השחורה של האיש נבדלה רגע מגופו והלכה לעשות את שליחותו.

על ‘מעברת העדרים’ שמחוץ לעירה נזדמנו לי פעם השנים בהיותי לבדי בכר האחו, ואז, באין כל מוצא אחר לפני, קפצתי ברגלי היחפות לתוך התעלה ושם, באדמת הבצה הטובענית, חכיתי עד אשר הלכו ונעלמו.

ופעם אחרת היה זה בערב שבת עם חשכה, כשנתעיתי בהסח־הדעת ל’מגרש הכנסיה' וסופת פתאום הדביקתני.

מרחוק עוד דמדם אור השקיעה על ההר, אולם פה למטה כבר האפיל החלל. המגדל המזוגג בבית־הכנסיה הועם וצלביו עטו אור חרדות, ופתאום הוצתה הככר, הצפצפות ליד בית הדיקונוס זעו והתכופפו לצד אחד, בחשפן קיר טחוב, זר, ו’הוא', סוחר היערות, נראה שם במסגרת הפתח, כשהוא מנגב את פיו במטפחת; ברגע זה הרעים הרעם, קצר וחד, ואני נדחפתי ממקומי וטולטלתי בנחשול של גשם הלאה, לפנים.

בתוך התוהו ובוהו הבהבו לפני איזו כלבים מבוהלים, עדר של כבשים שנתאחר ונער רועים עם שק שותת מים על ראשו, ולבסוף נתגלה הפנס אשר עם מבוא הרחוב, ומביתו של אברהמיל הירקן, מקומו של ‘המנין’, בקע לקראתי קולו העליז של הרצען חיים־בר: קול ה' בכח, קול ה' שובר ארזים.

פניתי לבוא שמה מבלי להביט לאחור, בטוחה בטחון גמור בלבי, כי הרעם המם ‘אותו’ שם, הממו, סוף כל סוף.


למעלה הזכרתי את אשתו של סוחר היערות אשר, במות העז בבית הפחח, שלחה שמה בחשאי חלב בשביל הנערה החולנית, כי היא, האשה הטובה, השתדלה לרפא עד כמה שאפשר את אשר מחץ בעלה. בסתר עשתה את מעשיה, כאותו הפועל השוקד על האש בבטן האניה, במחשכים, באין רואה, ואשר, אם האניה הולכת לבטח, הרי רק בכחו ובגללו הוא.

היא היא שעמדה לו להירשל בלוך, סוחר העצים, אשר בעלה סבבו בכחש והביאו לידי פשיטת רגל. דרך קרפיפי הגויים באה אליו עם צרור תכשיטים של אמה המנוחה בידה, האיש התנער מן העקולים, וקם והתעודד.

בעזרתה נחלץ בזמנו מידי הרשות אברהם הושיע’ס, שותפו של סוחר היערות לשעבר, שבאיזה דרך פלא נמצאו מטבעות מזויפות בארונו, והיא שקדה על רפויו של מנדיל איש קמינקה, שירו בו פעם, בעמדו ביערות בעלה על משמרתו, ואשר שולח אחר כך, באין עוד תועלת בו, לביתו. מעיר המחוז הביאה אליו את הרופא המנתח, והלז הוציא מן הירך הפגועה את הכדור, אחר כלכלה אותו עוד במשך כל החורף בחלב ומרק־עוף עד אשר קם ועמד בטוחות על רגליו.

ואילו היא עצמה התהלכה בחדרי ביתה בצעדים רופפים, ופניה, עם ארשת הפחד התמידי – פני אדם העשוי כמטרה לחץ. ולא שרגז עליה או נזף בה בעלה, אלא שחצי הלעג ששלח בה, בנחת, מתוך קור־רוח, כדרכו, היו קשים מן הנזיפות. בידו המטופחה היה תופס אותה בסנטרה ושואלה: ממי זה נחלה את חנה הרב, המאמה חרומת האף? ומפני שהיא מאמינה ברגע זה שאיננה יפה – נתכערה באמת.

מעיר הפלך הביא לה להלבשה שמלות מוכנות ונעלים, נעלי לכּה גבוהות עקב וצרות חרטום, שהיא היתה נתונה בהן כמו בסד.

השמלות, כל כמה שהיתה מדתן מופלגת, לא נתקבלו על גופה, כי היא הלכה והתרחבה למרות כל סגופיה. באין אומר בלעה את כל העלבונות והלעג, כספוג זה את הנוזלים – ועבתה.

את דמעותיה, דמעות אלם, ללא קול, ראתה לפעמים רק ריזה, המבשלת, בצדי המזוה, או במטבח, בלילי השבתות, כאשר באה להסב פה אתה לשולחנה, לאחר שבעלה הלך למסבות הקלפים. כל זמן שקראה מתוך הסדור את ‘הקידוש’, התחזקה עוד איך שהוא והתאפקה, אולם אך גמעה מן המרק החם, פרצו לה הדמעות, כאילו נתרכך שם כאבה בפנים – ונמס.

בחזרו פעם, לאחר נסיעה ארוכה ממרחקים הודיע האיש שהביא ‘משהו חדש בשביל הדוק הגוף’. קוֹרסט היה זה, מכשיר רב־לולאות ומשונץ פתילים, אשר האשה הביטה עליו במבט של אדם אובד. היא לבשה אותו לפני הראי ורכסה לפי הוראות בעלה את הקרסים, ואחר נקראה ריזה לבוא כדי למשוך את השרוכים, שעל ידי כך באה עצם ההתהדקות.

המעונים על קדוש השם אין בפניהם מין סבר של יסורים כזה, כי על כן הלא יודעים הם על מה הם מתענים.

המבשלת, ריזה, לאחר שהפכה רגע אילך ואילך את השרוכים, השמיטה אותם מידה וזרקה על בבואת אדונה בתוך המראה מבט בוז.

– אותך אילו הדקו ב’מכונה' כזאת – חשבה – לו אותך הדקו כך.

והיא לא משכה.

– אין לי כח – אמרה.

היא יצאה הפעם מגדרה, האשה הקטנה הזאת. ככל אשר נכמרו רחמיה, כן התלקחה ובערה בה יותר חמתה. את הסיר עם מרק הגריסין שגלש בתנור העתיקה ממקומו בתנועה נמרצת כל כך, שהוא קרס ורבץ מתוך תסיסת אימים על צדו, ואחר התהלכה עם היתוך בידה הנה והנה על פני המסדרון ושאלה:

– למה זה לקח אותה, את האשה הכשרה הזאת? למה מתחלה, מתחלה לקח אותה, אם היא אינה יפה לו דיו? – שאלה, כשהיא מתעכבת פעם בפעם לפני דלת חדרו ומגביהה את קולה כדי שישמע, כי היא דוקא לא התיראה, ובעוד אשר חוה־בתיה, בשלחה אותה בשליחויות הצדקה שלה, הביטה אחריה בחרדה, כאדם השולח את ספינתו לבין סלעי מגור, הלכה היא את דרכה קוממיות, בלי חת.

– איני מפחדת – אמרה – לא איכפת לי, יקח לו מבשלת אחרת.

משום שלבקיאות במעשה מרקחת וטגון – ידעה – אין דומה לה בכל הסביבה. את תופיני השקדים שלה לקח סוחר היערות לעיר הפלך בשביל אמו הזקנה, זו המטרונה המפונקת, האמונה עלי עונותיו של האופה התורכי, ואם האחיות התאומות באו הנה לעתים תכופות כל כך, הרי, יותר מאשר לשם אחיהן, היה זה בשביל לביבות הכוסמת של ריזה, שהיא אפתה בכל יום שני, בשבת בקביעות.

לסעודות שחרית אלה בא על פי רוב גם מנהל הפוסטה פּופּקוב, שהיה להוט אף הוא אחרי המאכל הסופגני הזה, וריזה, אם כי בסתר לבה רננה על כי ‘שונא ישראל ממלא את כרסו בטוב יהודי’, הרי עם זה גם ניחא היה לה שהוא אוכל על כרחו מאכל כשר, והיא הלכה הלוך וחזור מן המטבח אל האולם עם הטס הגדול בידיה – מלאה באה וריקם שבה.

כשנים־שלשה תריסרים לביבות השאירה במבואי התנור בשביל האחיות, שבאו לאכלן פה, לאחר שנפטרו מן האורח, ‘בלי נמוסים’, ישר מקערת החרס.

ריזה בקשה ומצאה במזוה איזה פך של קוּם נשכח, או מעט שמנת בספל, שהיא עצמה בחנה את ריחה מתוך פקפוק ואשר הן האחיות, אכלו אותה לתאבון ובהרחבת דעת, כשהן מצוחצחות שתיהן ומפיצות ריח בושם.

בתאבונן שלא ידע שובע התנפלו פעם על תבשיל של פולים שהותקן במיוחד בשביל משפחתו של פנחס המשותק, וכבר עמדו לתקוע בו את כפותיהן, והנה הרגישה ריזה בדבר והסתערה עליהן בחמת כח.

– זהו בשביל העניים שלי – צעקה – בשביל עניי, ומתחת לידן הוציאה את הסיר ונשאה אותו חזרה אל הכירה; כי היא, כאמור, לא חששה ולא כלום. את זלטה הזקנה נכת הרגלים האכילה לפעמים מתחת לתרזות, ליד עצם מבוא הבית ויצקה לה עוד אחר כך לכדה את מנת החלב בשביל נכדתה המשותפת, כשהוא חם עדיין ומעלה הבל.

יום אחד הכניסה על דעת עצמה אל החצר את שני בני הפחח, שמואל וזליג, והתיצבה בעצמה ליד השער, כמוכנה לעמוד בפרץ.

הנערים התהלכו פה כה וכה ברגליהם היחפות, תוהים ונפעמים שניהם, כמי שרואה ממומש בהקיץ חלום.

הנה הכלונס שאליו הדביקו פעם את שובך היונים שלהם. עדיין ניכרים בו החריצים. והנה גם הצפצפה ששתל אביהם, גבוהה ועבותה עכשיו עם קני צפרים בין ענפיה.

– היא כבר מרשרשת – אמרו. והם צנחו וישבו בקטעי הצל שמתחתיה, כשעיניהם מרופפות וצופות בצמרתה ממעל.

חוה־בתיה, שמרחוק הרגישה בהם, הלכה והביאה את הילד, אוריק, ויחד אתו הציצה הנה מן החלון, ראש אל ראש, וזוהר אחד, עילאי, היה על פני שניהם.

הנה כי כן היו בחיים אלה גם רגעי אור, מעין ארובה, או אשנב בתא הכלא, שבלעדיו היו נחנקים שם בפנים לגמרי.


בין דיר העצים והאורווה הקצתה לה פעם האשה חלקת אדמה, סמנה ביתדות את גבולותיה והתחילה להעביר הנה זבל מן הרפת, מעדר אחרי מעדר. אחרי כן עדרוה שתיהן, היא וריזה לסרוגין, וטמנו בה מעט זרעונים, מבלי לצפות כמעט לתוצאות.

וראה: האדמה נענתה להן. אחרי הגשם הראשון נתכסתה בדשאה ענוגה, ואחר התחילו הירקות להסתמן בה, מין אחרי מין: הצנון והסלק והגזר. ריזה, ילידת הכפר, היא שהבחינה ביניהם. מקורבה נח־הירש, בעל המקשאות, הביאה שתילי כרוב אחדים, וגם אלה נקלטו ועלו יפה.

חוה־בתיה, אשר העולם מבחוץ נגדר בעדה, היתה עומדת פה ומסתכלת היאך הם הולכים וגדלים, תוהה־נרגשת, ככל מי שיראה עין בעין את פלאי ההויה.

בידיה למודות־הזהירות תלשה והרחיקה מביניהם כל עשב רע, ונפנפה להשיב מעליהם את הזבובים, כמו בעמדה על עריסת בנה.

על איזו קורות עץ, שהיו מגובבות פה בקרוּב מקום ישבה על פי רוב כרפות היום עם ריזה הקטנה, והנער אוריק שחק לרגליהן בחול; כי גם הוא, כאמו, לא אהב את חדרי הבית המפוארים, בּכּר על הביסקויטים, שהביא לו אביו ממרחקים, לחם שפון ומקום הכדורים העשויים גומי, שחק באבנים פשוטות.


ערב אחד ערכו פה על צבור העצים סעודת משפחה קטנה לשם חנוכת הגנה.

ריזה הביאה קוּם מעורב בנוצת בצל והוסיפה עליו מעט מבכורי הצנוניות, ושלשתם אכלו אותו על לחם שחור בכפות המטבח הפשוטות, כפות העץ. הכלב, ז’וּק, שקבל את חלקו אף הוא, רבץ מן הצד נזעם ומתאפק, כדרכו. אך הנה קרב אליו אוריק, הילד, והעביר בתנועת אמון את כף היד השקופה על גבו, ובפני מגע מופלא זה לא יכול שוב לעמוד, התמודד מתוך עצימת עינים והשמיע המיה של כליון נפש עמוק, והאם ממקום שבתה הביטה עליהם שוחקת וחרדה כאחת. ברגע זה הביאה ריזה מן המטבח עוגת כוסמת מצומקת על טס ועמדה להזות עליה שמנת מפך בתנועת יד של אדם המכהן בקודש.

עולם זה לא היה שוב, כנראה, רק ‘אשנב בתא בית־הכלא’, כי אם הרבה יותר. כי הנה למחרת, בהשכמת הבוקר, באו גויים אל החצר וחפרו פה חפירה לשם הנחת יסוד לאיזה בנין, ועל הגנה הקטנה נגזרה כליה.

הבנאים, מפרחחי ההר, עקרו בזדון את הצנון והגזר והשליכום הלאה, אל תוך צבור העצים, ואת הכרוב רוצצו בו במקום במעדריהם על אגלי הטל שבעליו.

שתי הנשים עמדו בפתח המטבח דומם, מבלי לדבר דבר, ורק אוריק, הנער, התנודד, חיור מצנת הבוקר, בין הקורות ואסף את קלחי הגזר הרכים.

– הביטי, אמא – אמר – הלא הם עדיין ‘ילדים’, המסכנים.

ובאותה חרדת התהיה, שבה הסתכלה היא פעם היאך הם הולכים וגדלים, הביט הוא עכשיו איך שהם גוועים וכלים.

הבנין החדש שהקימו עתיד היה לשמש מחסן לפשתים – ענף מסחר חדש, שבו שלח סוחר היערות את ידו. זו היתה הצלפת שוט מכוונת שהחרידה בבת־אחת את כל חבורת הסוחרים הזעירים, בני משפחה אחת רובם, ומראה התרוצצות הבהלה של אלה ביום השוק, התרוצצות דגים שנאחזו פתאום במצודה, הוא הוא שהמריץ אותו לגשת אל העסק בתוקף.

הפעם היה בנופלים גם ידיד ביתנו ברוך ברן, זה הסוחר הישר ותם־הלבב אשר הבין מיד כי ‘לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו’.

הוא עוד הוסיף אמנם לחזור בכל ימות השבוע על האחוזות, אולם עד אשר נשא ונתן הוא עם הסוכן בירכתי ‘החצר’, גמר יריבו את הענין עם ‘הפריץ’ בעצמו בארמון, אגב משחק בקלפים – והביתה שב על פי רוב באמתחת ריקה ועם שכבה של בוץ זר על מגפיו הכבדים, אשר אשתו הכשרה, אֵיידלה, הסירה אותו בסבלנות בסכין ‘הטרפה’.

את מרי שיחו שפך הזקן אחר כך, במוצאי־השבת, בביתנו, בקטעי מימרות וחצאי פסוקים, אשר רק בדעתו של אבי באו לידי שלמות וקבלו את זיום האמתי, והוא, אבא שלי, תוך כדי הקשיבו לו, שמשו בערבוביה על פניו אור וצל, אור: למשמע אמרותיו השנונות של ידידו וצל – על צרת נפשו.


כבדה עד לאין נשוא נעשתה האוירה, כשנפטרה בעיר הפּלך הגבירה גולדשטין, אמו של סוחר היערות, והוא, נאמן בזמן הראשון להבטחתו, התחיל לבוא לבית־הכנסת ‘להתפלל קדיש’.

איזו תפלה היתה זאת. בין קולותיהם הענוגים של היתומים הקטנים, נאמני הצער, הזדקרה זו כקוץ, ושוב אי אפשר היה בגללה גם לענות מעתה ‘אמן’ בלב שלם.

כדרכו התחיל להראות פה עד מהרה את ‘כחו’. תפס בכותל המזרח מקום שאינו שלו, התאנה לחזן ולגבאים וגם לאבא עצמו לא נשא פנים, ובשעה שכל האחרים קמו, בבואו אל העזרה, ועמדו על רגליהם, ישב הוא ישיבת ‘להכעיס’ במקומו ועשה תנועה בידו כמבקש להוציא את קופסת הסיגריות מכיסו.

– הוא שופך את דמו – אמר פעם ליב־הירש השמש בשעת שתית תה בביתנו; וכשבוקר אחד, סמוך לזה, הקיא אבי לפתע פתאום דם, היה ברור לי, כי אכן, סוחר היערות, הוא שגרם לכך.

הסכימה לזה, כנראה, גם דעתו של הדוקטור הפולני פּבלובסקי, מפני שיום אחד שמעתיו טוען בפנת החדר לברוך ברן:

– זהו מן הסינגוֹגה שלכם, כל זה בא מן הסינגוֹגה, הבו לו אויר צח.

והזקן התאזר הפעם, שלא כדרכו, עוז והלך ושכר אחד מבתי הקיץ של יוטקה איש האחוזות, זה ‘הפריץ המטורף’, אשר ‘מפני כבוד הפּן רבּין’ לקח רק את חצי המחיר, ומשפחתנו הקטנה באה בקרוב לשבת בקיטנה – בית יער לא גדול, אשר צנה ירוקה עמדה בו במשך כל היום.

אמי הסירה מעל הקירות את אותות השתי־וערב וקבעה מזוזה על הפתח, במקום שפרחי חבלבל הציצו מבין עליהם בתום – פתוחים ביום ומתעצמים, כעינים עיפות, עם בוא הערב.

מה נפלאה היתה היקיצה בהשכמת הבוקר אל תוך הנוגה הורדי, החם, אשר שפע אי־שם מדמדומי חמה בלתי נראים. מלמעלה, מכרכוב הגג, הפילו פעם בפעם את עצמן צפרים לא שכיחות, מופלאות, ומסביב רנן היער, התנועע ורנן בקול שיח תפלה.

– מעין גן־עדן התחתון – קרא אבי, מלא רחשי קודש בפני ההוד הזה.

מנגד היתה השדמה, והלאה שם, מאחריה, הנחל המתפתל לרגלי הגבעה. נערי הרועים ירדו אליו עם ערוב היום להשקות את צאנם; פעמים באו הנערות מן החוה שפשפו בו את לבניהן, או איזו פשוטי כלי עץ, אולם הוא, כל כמה שדלחוהו, שטף לו הלאה, הלאה, לדרכו, צלול, זך, עם בבואת השמים בתוכו. על יד האכסדרה הותקן מתחת לכפת העצים כמין שולחן, ואבי בא לשבת פה בשעות שלאחר הצהרים על ספריו. מלמעלה נשרו פעם בפעם, עם משב הרוח, שכּי האורן, ולמטה רטטו עלי השרך והתרפקו ענוגות, כילדים, על הברכים. ביניהם ראתה פעם אמי כעין מטבע של זהב וגחנה להרימה, והנה לא היתה זאת אלא בהרת של שמש.

עם שעת שקיעה התעכב פה פעם, רכוב על סוסו, הדוקטור הפולני פּבלובסקי וצמצם את עיניו מפני הנוגה הארגוָני המפכפך בתוך הירק.

– נו, מה נשמע, ר’רב? – שאל ביהודית, כדרכו, והוא גחן והציץ באי־רצון לתוך הספר גדל־המדות שלפניו.

– אט, נו, תלמוד, תלמוד – בטל – מוטב שתקח לך עוגת דבש עם מעט יין אפּורטו לחזוק הגוף.

על פי המלצתו הוא, הידיד הותיק של בית יוֹטקה, ניתן פה חדר לימות הקיץ לאסתר, בתו של הפחח, וזו, אך נשמה את האויר המחלים הזה, נסתלקו מעליה כל מדויה.

למראה השנוי הזה במצב בריאותה נדהם אפילו הוא, הדוקטור פּבלובסקי בעצמו, וסחור סחור תהה על צנצנות הסממנים שלה לראות אם אין שם משהו משל יריבו, מלקביץ, הרופא המפורסם בעיר המחוז.

במבואי חורשת האשוחים, אשר שם ניתנה לה דירתה, ישבה על פי רוב על מצע של עלי שרך ועקבה במבטה אחרי הפרפרים, או סיעת היונים המתרפרפות על שפתו של הנחל – כפולות, מדי השפילן עוף, הן וצלליהן אתן.

את שערותיה, שסופרו בשעת המחלה התנשבו עכשיו ברוח, סלקה פעם בפעם הצדה, ואז נתאחזו באצבעותיה הדקות בטבעות של זהב עמום. על פנה זו בפאת החורשה לא יכלו לעבור בשוויון נפש אפילו בעלי האחוזה היהירים בעצמם.

משתי בנותיו של יוֹטקה, שהתעכבו פה פעם, דמתה האחת את הנערה לפרח, והשניה סברה כי כך הוא בודאי קלסתר פניהם של המלאכים; והיא אסתר עצמה, אשר לא הבינה כלום מן האמור, הרימה אליהן, את עיניה גדושות התכלת והצטחקה – ויפתה כן שבעתים.

אף שרה־ריבה, האם, כאילו נתחדשו עליה במקום הזה נעוריה. במי הנחל רחצה יום־יום, אחרי שטיפת הכלים, את פניה, ואלה נתפשטו עליהם הקמטים, וכמטבע רמוסה בבוץ שצחצחוה, חזרו מעט מעט לזיום הראשון.

מפני שבכירת הרעפים צר היה לה להשתמש, בשלה את ארוחתה בחוץ, על מדורת עצים שהבעירה ליד הבית, אחר כך לבשה את קפוטת המוּסלין, מתנתה של חוה־בתיה, והתהלכה כה וכה על פני האדמה הדשואה – כחולמת.


הקיצה האשה, כשהוגד לה יום אחד, כי דיירים חדשים הולכים ומתקרבים עם חפציהם אל הבית, וכאשר נשאה אל הדרך מנגד את עיניה, ראתה והנה ארון שכניה לשעבר נוסע.

היא עוד לא רצתה מתחלה להאמין והלכה להביט ממקום אחר, גבוה יותר, אל הבאים. אולם עד מהרה נגלה לפניה בצדי העגלה הכלב השחור ז’וּק, ובעקבותיו באו האחיות התאומות אֶני ואַני, כשהן מאובקות שתיהן, עיפות שרב ולועסות בעצלתים את תותי הבר שמצאו ליד הדרך.

מחמת האבל היו לבושות עדיין שחורים, אולם בהלולא, שנערכה בארמון האחוזה השתתפו עוד באותו ערב – ולמחרת ישב כבר פה על המרפסת בן זקוניו של יוֹטקה, ה’פניץ' פרנצ’יסק, והתקין יחד עם סוחר היערות חכות לציד דגים, ושניהם הציתו את הסיגרות שלהם בגפרור אחד.

על הרחבה שמאחורי הקיטנה נעקרו, לפי הוראת האחיות, השיחים ופונה מקום למחולות תחת כפת השמים, ובערבים נזרק הנה מן החלון סילון של אור מסנור ויושבי החורשה באו והסתובבו פה בבגדיהם הלבנים, הלוך וסבוב, כפרפרים.

לא התערב בקהל הזה רק הכהן הקתולי סמצ’ינסקי, זה הגוי החסיד אשר בכר על הארמון הישן, מקום מושבן של משפחות הנוצרים, את השכונה הזאת, ה’איזראליטית‘, והיה חותר להתקרב ביחוד ל’כלי הקודש’ שבה, כמו אבי והדין המשוחף מקפולה.

בשעת טיולי ה’מוציון' נטפל להם פעם בפעם בשיחתו, שבה נשמע תכופות השם ‘פּן בּוֹג’, ‘פּן בּוֹג’, ולפי סבר פניהם של אלה ניכר היה כי הוא, במהותו הטהורה, הנאצלת, קרוב להם – עם כל ה’מחיצות' – יותר מן הקבלן היהודי מעיר המחוז, אותו הכרסתן גס הרוח, שלא היה לו בעולמו אלא הקלפים והאכילה, האכילה והקלפים.

אף הוא, כאבא שלי, התקין לו ליד ביתו כמין סוכה, שבה היה יושב על ספריו. כשהחורשה נכבשה על ידי בני משפחתו של סוחר היערות, עבר הוא אל השדמה. אולם לא ארכו הימים והללו הגיעו גם אל המקום הזה, הדליקו יום יום על שפתו של הנחל מדורות וערכו פה עם חבר מרעיהם סעודות הלולא, בהשאירם אחריהם שרידי עצמות מכורסמות עם קופסאות של פח – ואיזו רמשים משונים התחילו רוחשים פתאום בין העשבים, שסוחר היערות רמסם בהנאה בסנדליו.

זה – כבר נחה עליו הרוח והוא היה הולך ו’לוחש' בבית האחוזה את ‘לחישותיו’:

את חלב השבת מכינים להם האנשים ביום הששי, דבר העלול להזיק לבריאותם. ותוקן שאין איש מקבל בערב שבת אלא את מנת יומו. אחר בא ענין הבשר: הקצב המביאו מן העירה משהה אותו בדרך, וזה עשוי להתקלקל ולהביא חליים על בני המקום – וגזרו גם שלא יובא בשר מן החוץ, ובעלי ‘המטבחים הכשרים’ באו במבוכה.

הפעם נגע הדבר גם בקבלן מעיר המחוז עם אמו הכבודה, אשר לא יכלה לחיות רק על מאכלי החלב בלבד', ובשעת שקיעה פעם, לעת האסף ‘המנין’ בבית הדין, באו שניהם והציעו שישלח שתדלן לבעל האחוזה, ובחרו במי? – בסמצ’ינסקי, הכהן.

והאיש הטוב הלך וגם עשה את שליחותו באמונה, אלא שלא הועיל כלום.

כי על כן הלא מה שרשע אחד יקלקל – פסק החזן מסלוצק – לא יוכלו לתקן אפילו עשרה צדיקים.

בחשאי נסו עוד דבר אל סוכן האחוזה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע, בדעתו, כי עינו של ‘פּן גולדשטין’ פּקוחה וצופה לכל.

ואכן, מפני איזו מים מינרליים שזה שתה היה מצווה על ההליכה – נמצא בכל מקום. לפתע פתאום צץ ונזדקר, כקוץ מקוצי השדה, בשעה שהעין תרה בין מפלשי האילנות ובקשה את שמי השקיעה, נתקלה על פי רוב בו, בפרצופו הנתעב.

בדיעבד לא הצטערו, כשהגשמים נעשו תכופים בסוף הקיץ והקיטנים התחילו לחזור מעט מעט העירה.

על הרחבה של סוחר היערות נערכה עוד חגיגה חטופה אחרונה, שבה רקדו האנשים עטופים באדרותיהם, ככפותים, וקתרוס יחידי צרצר כנגדם מרחוק בלי כוח.

מראה האחיות התאומות היה עגום באמת בצאתן ללכת למחרת אחרי העגלה הטעונה רהיטים, אך הנה בא בן הסוכן מן האחוזה והביא להן בסלי נצרים שזיפים מן הגן – והן קלטו אותם מתחת לסוככיהן, ופניהן לא היו להן עוד.

כדי ‘להשלים את העונה’ יצא אתן אחיהן לאחד ממקומות המרפא הרחוקים, ושם, מעבר לגבולין, נשאר אחר כך לרגל עסקיו במשך כל החורף; אולם כששב, לבסוף, עם ראשית האביב, שב בכוחות חדשים, ואל העירה השוקטת הביט כהבט המצביא אל מחנה האויב עם גמר שביתת הנשק.

את תכניותיו גולל מזמן לזמן לפני הלבלר, קיריל, תוך כדי טעימת הכיבושים שהובאו בצנצנות מיוחדות מחוץ־לארץ, ואשר ריזה, אגב, התיחסה לכשרותם בפקפוק והגישה אותם אל השולחן בכלי זכוכית.

ראשית, עמד להקים טחנת־קיטור גדולה כזו שבנו להם יורשי הגרף ולדקוביץ באחוזתם (את הריחים שבקצה העירה שוב לא חכר, כי השנה היה זקוק לחורב בשל חלקת היער שעמד לכרות באדמת הבוץ) – הוא כבר מצא בשבילה מגרש מתאים בסביבות הכפר קמינקה, ששם נמצאים גם יערותיו. זו עתידה היתה לבלוע את בתי־הריחים האחרים כבלוע הלויתן את הדגה הקטנה, ובדמיונו ראה כבר את טחנות־הרוח שבסביבה והנה הן עומדות מרופות כנפים, עמידת גלמים, בראשי הגבעות.

בהיותו הולך ובא אל הכפר לרגל הבנין, נתן את דעתו על היהודי המוזג, היושב שם שלא כדת, ולא היו ימים מועטים וזה נעקר ממקומו ושוּלח על מטלטליו ובני ביתו העירה.

עם הערב יום אביב היה זה, כשבא ועמד בקרונו באמצע השוק, כי טרם נמצא מי שיאספו לביתו. הכלב הזקן, מלומד הסבל, צנח ורבץ תחתיו רביצת הכנעה, אולם הילדים, כשתקף עליהם הרעב, יצאו ופשטו את ידיהם ברחוב והתחננו, כדרך קבצני הגויים:

– בשם המושיע.

דין המקום, שנזדמן פה בחזירתו מן המנחה, שם את נפשו בכף ונכנס בעקיפין, דרך הפתח האחורני, אל חוה־בתיה, וזו הלכה והביאה לו מתחת לסינרה את גביע הכסף שנשאר לה מאביה – מרעידה כולה מפחד ונדהמת מן הרעש שעמד מסביב, כי שוב התעסקו פה אנשים בהקמת בנין בחוץ, ובבית פנימה נסר כל היום כלי הנגינה החדש שהובא ממרחקים, מין מכשיר שצריך היה רק לכוננו כדי שינגן מאליו, ואת זה עשה קוסטיוק, בן השכן הלבלר, לא כל כך לשם הנגינה כמו בשביל ה’להכעיס'. ובבנין החדש, כשנגמר, עמדו לפתוח חנות לנעלים, שאיזה קרוב מעיר הפלך עתיד היה לנהלה, והוא גם בא במהרה – בחור שחצן, שנהג לענות על כל השאלות בשריקת שפתים עקשנית, ממושכה, אשר קצרה נשימת כל איש לשמעה.

את פרצופו הלגלגני, המנומר בצלקות, תעבה ריזה למן הרגע הראשון, ואת אכלו הביאה אליו אל הדלפק בחנות וסגרה אחריה את הדלת בצאתה בכוח רב כל כך, שהשמשות צללו בחלון־הראוה.

ובחלון, לאחר שהתקינו בו את המדפים, הוצגו בשורות נעלי נשים גבוהות־עקב, אשר שני ראיים הכפילו אותן מזה ומזה, ומנורה גדולה, מנומרת גוּלה, הקרינה אותן בערבים באור רחוק, מפתה.

נמשכו הנה ביחוד נשים קטנות הקומה, אלה אשר ניתן להן מעתה למלא במחיר פרוטות את פגימתן. ככה הנה בטל יום אחד יתרונן של בעלות שעור הקומה האמיתי וזיון הועם.

אולם רע מזה היה מצבם של הסנדלרים, של ראובן־יוסי וחיים־דוד ומרדכי־ליב, ביחוד של זה האחרון עם ששת ילדיו הרכים.

הוא היה אומר:

– אני עושה להם מרק מנעלים, דיסה מנעלים ולחם מנעלים.

אולם כשלא היו נעלים, לא היה לא מרק, ולא דיסה, ולא לחם אף גם לא דברי בדיחה.

איזו ערטילאות נתגלתה פתאום בגופו התשוש, לחוך העמל, כשהוסר סינר העבודה מעליו. בהציק לו הרעב, רץ פעם בפעם אל הבאר לשאוב מים, אבל שתה אותם בלי חמדה, מתוך צמרמורת קור.

ולא הרי כאֵב רעב כהרי כאֵב הבושה.

אל אשתו הגאה פיגה אי אפשר היה אפילו לגשת. כאשת ר' חנינא בן דוסא בשעתה היתה מבעירה בערבי שבתות איזו אודים בתנור למען יעלה מן הארובה העשן, וסגרה בפני השכנות את הדלת.

בחשאי הזמינה חוה־בתיה לעצמה שני זוגות נעלים, אצלו ואצל ראובן־יוסי, אולם במה נחשב זה? מעין העזרה של האחות הרחמניה, היחידה בשדה המערכה, בשעת התגעשות קרב.

אף היא עצמה באה עליה בעת ההיא צרה בלתי צפויה, כי עמד בעלה להכניס הביתה אומנת זרה בשביל בנה.

חיים־איצי המלמד, אשר בא יום אחד לדבר על חנוך הנער, חזר בפנים כבושות ועם רגש של פחד בגב מפני הכלב ז’וּק, אשר ארב לו מרחוק כל הזמן – והאשה הזרה הוזמנה לבוא, אומנת ששרתה בביתם של הולדקוביצים, יורשי הגרף, ואשר אתם באה פעם בפעם בימי אידיהם לבית־הכניסה.

נתן־אריה, בעל חנות המנופקטורה, שנזדמן אתה פעם ברכבת, בקש באחת התחנות, בשעת החניה, להביט עליה מקרוב, אולם כשבא ועמד לפני פתח קרונה, הכהו ברק הזהב של הצלב, שבער בזהרי השמש על חזה.

ופה, בבית, כבר נעשו ההכנות לקראת בואה. באולם, שנועד לחדר־למוד, נצבעו מחדש החלונות וגנת פרחים סודרה לפניהם בחוץ, אשר בה טפל בשעת הפנאי בחור, מנהל החנות.

את הרחבה, לאחר שתוקנה בה המרצפת, טאטאו כבר מעכשיו בכל יום, ועל רועה ההר אסרו להעביר פה את עדרו.

הכבשים, מאין להם מעבר אחר, נפוצו בשפועי ההר וגעו באפס מרעה כל היום. מנגד ראו את כר האחו ושמה לא יכלו לבוא.

יום אחד לפני בוא האומנת, הגיעו מן האחוזה חפציה, והאיש בעל־הבית צוה להעבירם אל החדר, ובעצמו עמד לתת את פקודותיו למנהל החנות, כי היה עליו עוד לצאת היום ליערות סמיונוביץ, ללון בבית ה’נאמן' ומשם רק, השכם בבוקר, לרדת דרך כפר קמינקה לאחוזת הגרף.

כה אמיץ, מזורז ותקיף היה, שאפילו ריזה – בא מורך בלבה והיא נתכוצה מדי עברו עליה כשלהבת מפני נחשול של רוח. את קוסטיוק בן השכן בקש דרך החלון להגיש אל המבוא את הכרכרה, והוא עצמו חבש לפני המראה כובע רך, שטוח, והעלה מתוך רשרוש על גופו אדרת חדשה, רחבה, וכשיצא לבסוף, בחן את האפק במבטו. במזרח, מאחורי הפרבר נראה עתה כעין ענן, – ובמערב, מנגד, האדימה בשקיעתה השמש, והוא עמד ונמלך בדעתו הכדאי שירד גשם אם לא, כי הנה מצד אחד, עוד טרם גמרו לכרות את העצים ביער, ומן הצד השני – רצוי היה שיגאו מי הנהר, כדי שאפשר יהיה להעביר את חמרי הבנין אל הטחנה באָרבות.

חוה־בתיה, ממקום עמדה, הביטה אחריו עד אשר נעלם עם כרכרתו בתוך האבק אשר זהרי שקיעה אחרונים הפזו אותו, ואחר גמרה לסדר, כמצוּוה עליה, את האולם הקטן, הוא החדר המיועד לאומנת בנה.

היא ישרה פה ושם את קפלי הוילאות, העבירה את מטלית האבק על השולחן והכסאות והניחה בסדר נכון כלי טואלטה לפני המראה, מבלי להביט נכחה, כאילו לא היה שום קשר בינה ובין הבבואה שמנגד, ולבסוף נסתלקה לחדרה, אל מטתה, ולא השמיעה שוב שום הגה במשך כל הלילה.

תוך כדי תעיה בחדרים נכנסה אליה ריזה פעם, בשעה מאוחרת, עמדה עליה זמן־מה עמידת עצב כמו על מטת החולה והלכה לה באין אומר.

ליל אפיה היה לה זה, שבו אינה נוהגת לשכב, והיא הלכה והכינה לה בלי חפזון את כל החמרים והכלים, הביאה עצים מן הדיר, ובראותה כי העננים מתגבבים והולכים, הכניסה את הכבסים מן החוץ ואת כלי החליבה מן הגדר, ואחר נשענה בקצה הספסל, ליד השולחן, ונתנמנמה, כדרכה, תנומה ארעית, שמעה מתוך כך כל הזמן קול דרדור של רעמים, שכאילו התגלגלו אי־שם בתחתיות ארץ – וכשהקיצה, היה כבר הגשם מתופף, עליז, בתוך אור מדומדם של בוקר, והעננים ממעל מבוהרים וקלים, ורק מרחוק עוד השחיר גוש אחד כבד, שהיה מנצנץ לרגעים בהבהובי ברקים, כאילו קרץ ורמז למה. ומחמת שהיתה מרעידה מן היקיצה המוקדמת, ומן הצנה ומעוד איזה מין רגש אשר את פשרו לא ידעה, עמדה והתעטפה במטפחת ופתחה בתפלת הבוקר – ובו ברגע נפתח השער, וסוס אדוניה פרץ אל החצר מבוהל, כנושא בשורה, עם כרכרה ריקה מאחוריו, אשר כובע שטוח התנדנד בתוכה, הפוך, עם פיו למעלה.

האכרים מכפר קמינקה ספרו אחר כך, כי נפל האיש בדרך מסעו בשעת התפוצצות רעם ליד הכפר. במו עיניהם ראו בפלח שם האש כלהב של סכין את העלטה, ולפי קול הרעש שערו כי האלון הזקן הוא שנפל ליד הדרך, אולם בבואם שמה, מצאו כי זה עומד איתן במקומו, והאיש, אדוני הטחנה, מוטל תחתיו מוכה רעם, עם כלבו השחור לרגליו.


בנפול אויבך אל תשמח – נאמר. לגופו של המת, לאחר שהובא העירה, הוקצה מקום לקבר, והאנשים גם לא מנעו ממנו את חסדם ולווהו לבית־עולמו, אולם כל זה מתוך הרגשה של ‘באבוד רשעים’.

לי אני, בת האחת־עשרה בעת ההיא, השרויה באוירו של התנ"ך, היה זה כמו אחרי המבול, בשעה שהרע רוּחץ ושוּטף והעולם המטוהר נתרוח ושב לזיוו הראשון.

השמים לאחר שנתפזרו עליהם העננים, נזדככו וכמו גבהו; שפוע ההר הצהיר, לח כולו כמחודש, ומלמעלה, מן השביל, ירד לאחר ההסגר הזמני, העדר, כבשים ועזים יחד, מחנה גדול מאד, ופנה ללכת דרך טפיפה אל האחו מבלי להעלות אבק על האדמה המוגשמה, ושם, על הרחבה, התהלכו כבר, כיוצאי כלא גם הם, ראשוני העניים והאביונים, כל אותם האנשים אשר העין לא ראתה אותם פה זה כבר; עדין היו צעדיהם מהססים, כשל מי שאינו רגיל בקרקע מוצק מתחתיו, אולם מנגד, מן החלון, עודדה אותם במבטה חוה־בתיה, מבט שהיה מזוכך אף הוא ומאיר באור המיוחד לצדיקים לטהורים מאז – אור בראשית.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!