על ראשית בואה של הרבנית החדשה לז’וז’יקובקה מספרים בני המקום כך:

היא, הרבנית, הובאה הנה לפני כמה שנים מאיזה כרך רחוק אשר במדינת פולין.

שם, בכרך, ההוא, הפולני, היה להם להוריה בית אבנים שהוא עשוי כמין ארמון על גזוזטראות ועמודים, ורום קומתו עשר אמות באמת בני פולין. מלבד זה היה להם גן על־יד ביתם, ובין עצי הגן – ערוגות פרחים ומזרקות אשר מימיהן נובעים ועולים מאליהם, מעין דוגמא של מי־מריבה. היש פלא שבבוא הרבנית לז’וז’יקובקה ובהביטה אל חרבן בית־הקהלה ועזובת חצרו, התעכבה על־יד הפתח והחליטה שלא תכנס?

אל הבית נכנסה אמנם אחר כך. היא הסירה מעל ראשה את כובעה, בגלותה מתוך כך פאה נכרית זהובת־שער, עשויה תלתלים כולה – ונכנסה. אולם אחרי כן, בלילה, בהגיע שמחת קבלת־הפנים לקצה, והקרואים נסתלקו, צנחה בתלבושת הכרכים שלה אל הספסל הערום שבחדר הקהל ובכתה מר, בעוד אשר הוא, בעלה, עמד על ידה בקפוטת משיו, חגור באבנטו, אבנט הרבנים – ואובד עצות.

את כל הספור הזה יש להתחיל בנוסח אחר, יותר מתאים, וזהו:

כשצריך היה הרב החדש לבוא לעלות על כסא הרבנות, צוה ראש הקהל לטאטא את הרחובות ולסיד את בית הכנסת כמו בערבי פסחים ו’ימים נוראים'. ומשום שמן התחנה צריך היה האורח לבוא ביום הששי אחרי הצהרים, שנו הפעם בני־העירה ממנהגם ופקדו להסיק את בית־המרחץ ביום החמישי לפני שקיעת החמה.

בלילה ההוא גם הוסקו כל תנור וכירה בתוך הבתים. והנשים אפו ובשלו וחפפו ראשי ילדיהן וגם טרחו לאחות את קרעי בגדיהם, כדי שלא לביש את פני הקהל בצאתם אל התחנה לקבלת הפנים.

למחרת בבוקר, כשאך יצאה החמה מאחורי גג בית הכנסת, זזה העדה על נשיה וטפה ופשטה על השבילים המובילים לתחנת הרכבת.

אכן, מוזר היה מראה הקהל לבוש קרעי הצבעונין המשרך את דרכו על פני מרחבי שדות בשעת בוקר מוקדמת זו. הכפריות, אשר ישבו בערוגות גנותיהן, הזדקפו תמוהות ומאהילות בידיהן על עיניהן, והביטו זמן רב אחרי הקהל המנומר הזה.

בהגיע ההולכים אל הכפר קמינקה, עקפו לא בלי פחד את כר המרעה, אשר הכלבים התהלכו בו חפשים כבני בקר. אחר היה עוד עליהם לעבור שדה שלף אשר גידולי הקוצים שבו גרדו וגם הכאיבו לאלה שהלכו יחפים, בלי נעלים.

אולם הנה נראתה, לבסוף, התחנה עם בנין הקרשים שלה הצבעוני ואטום החלונות, עם גגית הנחושת השוממה שעל יד פתחו והקתון הנתלה עליה מכוסה חלודה ושלול בשלשלת. נשמע צלצול של פעמון, רעש וקשקוש אופנים, ואל הרכבת הרוגשת שהתעכבה נדחקו ובאו שני אנשים, שני בעלי בתים, אשר מתוך מעילי השבת הישנים שלהם הציצו בתמימות מוזרה שרוולי צמר חדשים – והושיטו לרב הצעיר את כתב־הרבנות.

אמנם כן, לתוך בגדי האנשים האלה היו תפורים שרוולים, אשר הבליטו אולי יותר מדי בחדושם את חולין כל התלבושת ועתיקותה, והרבנית הצעירה, בהשענה בחן של כרכים על שמשיתה, העבירה, כנדהמת, את ידה על פניה, מאמינה ואינה מאמינה למראה עיניה.

אולם הנה הרעישה את האויר תרועת חצוצרה. אחר כך נשמע קול התוף ונהמת הפנדורה, והתהלוכה זזה: הרב הצעיר בקפוטת המשי באמצע, ובעלי הבתים חשובי העדה מימינו ומשמאלו, מסביבם אספסוף, תרועות־גיל ותמרות אבק, ובתוך העגלה המשתרכת אחריהם – הרבנית; כסיות של זמשה על ידיה ונוצת בת־יענה על כובעה, המתנועעת אילך ואילך בהתאם לתנועות העגלה.

חלפו בצדי הדרך: חורשות עצים, ערמות תבואה בפאתי שדות, ועדרי צאן עם כלבי שמירה לצדם, ולפני עיני האורחת נתגלתה לבסוף העירה על קבוצת בתיה הדלים, הנשענים פה ושם על משענותיהם, קילון העץ, הנתלה עזוב על פתחי בארו, וטחנת הרוח רפת־הכנפים הצונחת באפיסת כוח לרגלי גבעת האשפה.

מכאן, מעל מושב הקש אשר בתוך העגלה, אי אפשר היה שלא להרגיש גם במדפי העץ הקטנים, אשר היו צמודים־אחוזים בתוך כרכובו ולבין מרישיו של כל בית, ואשר עוגות הגבינה שהתיבשו עליהם היו עשויות כולן כעין משולש וכל כך דומות זו לזו בתבניתן, עד שקשה היה להאמין כי בידים יעשו אלה ולא במכשיר ומכונה.

בעוד זמן מה נראה גם ‘בית הקהל’ עצמו, בית קטן הנשען אף הוא, ככל האחרים, על משענות, ואשר בתוך ערמת האשפה שבחצרו – ראה זה פלא – עומדת מוכנה עז חולבת – עז לבנה ותמימת עינים, אשר בהרגישה בעגלה שהתעכבה על יד הבית, נגשה אליה, הוציאה מלא־הפה קש מתחת למושב הרבנית ועמדה ולעסה ברצינות של עז.

ופה הנה קרה זה מה שמספרים בדבר מאונה של הרבנית להכנס לבית הקהל.

הזקנה, שרה ריבה, אשר העמדה לשרת בבית הזה עוד לפני שבאו בעליו, ספרה אחר כך בפרטות איך שהיא, הרבנית, התנפלה במלוא תלבשתה על ספסל הקהל ובכתה, בעוד אשר הוא, בעלה הרב, התהלך בחדר, לבוש בגדי שיראים – ומיצר.

כשהגיעו לבסוף הדברים לידי כך שהיא, הרבנית, בהרימה את ראשה, הביטה אליו מתוך שטף דמעותיה והזכירה לו את ה’בריה' המשונה הלזו, העז – לא התאפק וצחק, בהתעכבו מתוך כך רגע אחד על יד הספסל, על ידה.

– אכן, עז צעירה ובלתי מנוסה הנך עדין את בעצמך – אמר.

ארוכים ותמוהים נמשכו אחר כך הימים, ימי סוף־קיץ בתוך עירה ליטאית נדחת. המפות קרומות המשי, אשר הוצאו פעם בפעם מארגזי המוהר, רק הבליטו, מדי הפרשן על השולחנות, את דלותו של החדר. הוילאות נמצאו רחבים וגדולים הרבה יותר ממדת גופי החלונות, והרבנית, לאחר שנסתה כמה פעמים להתאימם ללא הצלחה, נמלכה והחזירה אותם לארגזה.

הימים היו אמנם ימי קיץ בהירים, ובבוקר בפתחה את התריסים, תמהה לראות את שפע הזוהר אשר הציף את הכל. ואם מן הצד האחד נראתה הסמטה מאובקה וקודרת על בתיה מחוסרי הצבע, הרהיב לעומת זה את העינים מן הצד השני כר המרעה, כר ירוק ונרחב, אשר פני השמים המשתרעים עליו ממעל עמוקים היו וכחולים לא פחות משמי הכרך שבמדינת פולין.

אותה שעה שעת תנועה היתה בתוך הסמטה וסביבתה. שואבי המים הלכו וחזרו עם דלייהם אצל הבאר, ליד פתחי הבתים חלבו נשים חליבה ראשונה את עזיהן וילדים במכנסי קורט עם ‘ארבע כנפות’ ממעל, נהרו עם ספריהם אל ה’חדרים'.

עד מהרה בקעו ועלו מקצות הסמטה קולותיהם, שלא פסקו שוב אחר כך במשך כל היום ואשר היא, הרבנית, לא שמעה עוד כמותם לצלילות ולנועם.

הרב הצעיר, בראותו פעם היאך היא מקשיבה לקולות אלה, שאלה אם ראתה כבר את קופסאות הצדקה בבתי עוני אלה. ואמנם באותו המקום אשר שם היה צמוד המדף עם עוגות הגבינה מבחוץ, נמצאה כמעט בכל בית, מהעבר השני של הקיר, בפנים שורה שלמה של קופסאות־פח אשר על צלעותיהן העגולות חקוקים היו ראשי התבות של שמות כל הישיבות שבעולם.

את אופן זריקת המטבעות אל תוך הקופסאות האלה הצליח לצלם עובר אורח אחד, אשר נזדמן פה, פעם, בערב שבת, לדאבון לבם של בני המקום.

האורח הזר, בעמדו עם שקיעת השמש על מפתן חדר אכסניתו, ראה לתמהונו את בעלת הבית והנה היא מוציאה מתוך צרור מיוחד מטבעות נחושת מסדרת אותן על השולחן, שהרימה מעליו לשם כך את קצה המפה.

בבית היה הכל מסודר ומרוחץ. בראש השולחן היו מונחות מתחת למפית חלות השבת, וממולן, בקצה השני, עמדו הנרות בפמוטיהם מוכנים להדלקה, והיא, האשה, באספה את הכסף אל ידה, ובהרימה את הקטן שבילדיה אל הקופסאות, הושיטה לו את המטבעות שיזרקן, ופה הנה, בהפנותה את ראשה, ראתה פתאום את ה’ארגז' בידי האורח, ואת המעשה אשר הוא עושה לה ולבנה, ואז צנחה בחולשת דעתה אל הספסל שלפניה ופרצה בבכי.

אכן, משונים הם בני ז’וז’יקובקה אלה – נענעה הרבנית הצעירה בראשה, בהקשיבה אל הספורים אשר סופרו לה, אולם פניה לא קדרו עוד למשמע כל אלה כמו בראשית בואה הנה.

שקטה ונוחה היתה גם אחר כך, בבוא עונת הסתו, כשעל העירה סגר הבוץ מכל עבר.

נובל ומצהיב רבץ עתה כר המרעה מאחורי החלונות, בו בזמן שבתוך הסמטה התהלכו העזים מדולדלות שער ונפולות בטן וגעו מר.

מה נורא היה מראה החנויות האפלות עם שלטיהן הרופפים, התלויים בנס, ועם הדגים המלוחים ההולנדיים, אשר רבצו מבוטלים וקפואים בחביותיהם, ושמתוך עיניהם העגולות, הפקוחות לרוחה, הציץ עתה היאוש עצמו.

על יד הבאר אשר בככר השוק אפשר היה לראות בעצם היום את בעלי העגלה, הנגררים טפוחי־מים אחרי סוסיהם מחוסרי הרתמה ומושכים ברפיון ידים את הקילון החלקלק.

שממו דרכי העירה, שממו.

בשעות הבוקר לא עוד יצאו הנשים לחצרותיהן לשטח חריצים של חלב ליבוש, ואם נראתה על משטח הבוץ איזו אשה, ולא היתה זאת אלא אם אמיצת־רוח אשר צעדה בקושי, במגפים של גבר, בנשאה את ילדיה לחדר מלמדם.

קשים, הוי, קשים היו ימים אלה בתוך העירה הנדחת.

הרבנית הצעירה, הרגישה לפעמים בזעקת העז, יצאה עטופה במעיל הפלוסין שלה והושיטה לה בתנועת רחמים מעט מקשו של הגג ההרוס.

בלילה בא הרוח, התלבט בגג והרס נדבכי־קש אחרים, חדשים. הרחק, אי־שם מחוץ לעירה, נבחו כלבים ולעומתם ענו חבריהם מסמטת הנכרים ביללה ממושכה. והרבנית הצעירה, בהקיצה משנתה עם שיָרי חלומות לבין עפעפיה – חלומות רחוקים עם בבואת אור כרכים – הביטה אל תוך חלל אהלה הדל תמהה ונפחדה מזה אשר תראה בהקיץ, אבל לא עוד מדוכאה כמו בימים הראשונים. כי הנה ביחד עם המית הרוח שמעבר לחלונות הגיע אליה גם קולו של הרב, היושב על יד שולחן לאור המנורה וקורא, והוגה ושר. ואם קרה שנתגלגלה אז דמעה מעיניה, ולא היתה זאת אלא דמעת־נחומים, אשר לקול השירה העגומה היא באה.

פעם, בלילה אשר כזה, ישב הרב בראש השולחן וסדר בקול את דרשת השבת של פרשת השבוע, פרשת ‘ויצא’. הוא העלה וחרז את חוליות הענין בקלות, בהאירו הכל באור סברו המזוקק, כדרכו, בבטאו כל מלה ומלה לחוד ובבירור, כמי שמרצה מטבעות.

הדבר היה בתחילת כסלו, העונה היותר קשה אולי מכל עתות השנה. הגשם, אשר ירד בלי הפסק יומם ולילה, שטף גם את השבילים היחידים, האחרונים, אשר בצדי הדרכים והשדות. הלחם אזל מן העירה אזל– הרב הצעיר, בשבתו על יד שולחנו, התעמק בענין יציאתו של יעקב מבאר־שבע, בזה, איך שבא עליו השמש בתוך השדה, איך שבשכבו בודד ועזוב, עם האבן למראשותיו, כבר בלילה ההוא, הראשון לגלות, הראה אותו אלהים את הסולם הנפלא, זה שהוא מוצב ארצה וראשו מגיע עד עצם השמים.

‘הנה אנכי עמך ושמרתיך’ – שר הרב את דבר הבטחת האלהים, בשזרו הלאה את חוטי הארג של רקמת הדרשה ובחזקו אותה פעם בפעם בראיות וסמוכין ממקומות שונים.

כי הנה בשעה שליסוד העיקרי ולנדבכי הבנין היו לו הפסוקים של פרשת השבוע, שמשו לו אמרות הנביאים הכתובים חומר מאחד ודברי קשוט.

כך, למשל, כשהגיע אל המקום אשר שם יסופר, איך שפגש יעקב ברחל אמנו ואיך שגלל את האבן הכבדה מעל באר המים, הביא את הפסוק משיר־השירים, כי ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה’.

מענין לענין בא גם לדבר עריגתה של רחל לילדים, ולזה איך שזכר אותה האלהים, שמע אליה ונתן לה בן:

– הרחיבי מקום אהלך, כי ימין ושמאל תפרצי – קם הרב ממקומו והתהלך לארכו של החדר וסלסל את הדברים בקול עגום ורך – כל כך עגום ורך, שהרבנית מעבר למחיצה לא התאפקה, התרוממה ופשטה אל החדר את ידיה.

היש צורך למסור את הדברים אשר נאמרו אז בין השנים בדמי הלילה, בעצם עונת הסתיו הנזעמה?

את כל הפרטים אי אפשר גם לדעת, אחרי אשר המשרתת הזקנה הציעה לה באותו לילה את משכבה במטבח אשר מעבר לחדר השני. מה שברור הוא רק שהרב, בעמדו עכשיו על יד אשתו, לא קרא לה עוד ‘פתיה’, או עז צעירה ובלתי מנוסה, כאשר עשה פעם. הוא רק שדלה בדברים, רמז לה על הילד אשר תחבק גם היא בקרוב כרחל בזמנה, ועמד וחכה עד אשר נרגעה.

וימי הסתיו בעירה הגיעו, בינתים, לקצם ובמקומם בא החורף, לבן, תקיף ומזהיר, ושנה את פני הדברים בבת אחת.

בתוך פרשות השבוע נמשכו עוד אמנם הענינים יבשים, קיציים ויגעים.

פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור רועות עדין באחו. בארץ כנען לא היה שבר, אזל הלחם מן המקום והרעב היה כבד ומציק ואילו כאן בז’וז’יקובקה ירד השלג וכסה את השדות והדרכים, והרבנית, במצאה לה שמשה פנויה מכפור, הביטה מתוך רוחב דעת אל עגלות החורף אשר נהרו עמוסות כל־טוב אל העירה.

עצי הלבנה, אשר הובאו ישר מן היער, נשתלהבו במבוא התנור תיכף להדלקתם, בלי שום קיסמים ועזרה מן הצד. בשורה אחת, בלי זיע, עלה עם דמדומי השחר עשן הארובות השמימה. נקלפו תפוחי אדמה אמריקניים, תפוחי אדמה כבדי משקל ובעלי צורה, אשר כבר בראשית רתיחתם נבקעו לבקיעים קמחיים ומעוררי תיאבון. ועל פני הבאר אשר בקצה הסמטה חרק קילון העץ על דליו מלא תוקף וזריזות.

הגיעו ימי שובע לעירה ובתוך הבאים לככר השוק נראו גם יהודים מבני הסביבה הרחוקה, כפריים בריאי גוף וחבושי ברדסי אכרים אשר בנפנוף פרוותיהם הכבדות, משופעות הצוארון הכניסו לחלל העירה ריח רחוק, ריח של תנורי עטרן ויערות־עד המגיעים עד בצות פולסיה והלאה.

אחד מבני הכפר האלה, שבא לראות את הרב החדש בפעם הראשונה, הביא, מלבד שק של קטניות, גם אוז גדול מפוטם ולבן־נוצה, זה אשר, בהתיר המשרתת את החבל מעל רגליו, פשט מיד את צוארו אל הלול, ועמד וזלל את אכלה של התרנגולת בבטחון עצמי ובשלות רוח השכיחים רק אצל בריות שמנות ושוות־נפש לקניני זולתן.

– אתם פשטו אותו ב’זה' – הראה האיש בקצה שוטו על שק האפונה.

אולם הזקנה שרה ריבה החליטה כי קטנית שכזו ראויה להגנז לימים אחרים – ימים של שמחה ו’מזל טוב' – נענעה בטוב לבבה את ראשה. והרבנית בשבתה אחר כך, בערב, לאור המנורה, ובהעבירה את ידה על פני האפונים האלה, הצוננים והחלקים – חלפה אותה צמרמורת, אשר כמותה לא ידעה עוד למתיקות.

כעבור שבועות מספר התחילו להביא מן הסביבה גם עגלים רכים, גמולים מחלב, וראשוני מעשי החלב.

הגבינה, אשר הובאה בכדי חרס כפריים, רחבי בית־קבול, פעמים היתה מכוסה בשכבה דקה של כפור, אשר השמיע נפץ קל בשעת סלוקו. כדי ללושה ולעשותה עוגות, צריך היה להציגה קודם על יד התנור ולחכות עד שתהיה נפשרת ומתרככת, ואז התפשט בבית ריח מיוחד, המזכיר את קרבת האביב.

בקלות, כמחליקים בעגלת חורף, עברו עכשיו הימים. בין הבאים מתחנת הרכבת הופיעו, לבסוף, גם משולחי הישיבות, אנשים אצילי זקן לבושי אצטלאות רבנן, אשר בפטישם המיוחד, הנקי מכל שמץ של חלודה, הסירו בחריצות מפליאה את קופסאות הפח ממקומן, ועד אשר הם סדרו את המטבעות הקטנות שורות־שורות על השולחן, הבהיר־המתין, על גבי הכותל, כמתביש במערומיו, הרבוע הפנוי לבין המסמרים.

ובפרשות השבוע בא, בינתים, קץ לעקשנותו של פרעה ומאונו לשלח את בני ישראל ממצרים. המכות באו תכופות, חמורות ומפתיעות בחריפות המצאתן.

אחרי שלשת ימי התשובה בא הנגע האחרון, המכריע – מכת הבכורות. והתבוסה היתה שלמה:

משה ואהרן נקראו לפרעה באמצע הלילה, ובני ישראל נדחפו לצאת מבוהלים, בטרם שהספיק אפילו להחמיץ בצקם.

בשעת החניה על פי־החירות, לפני בעל צפון, קרה עוד אמנם מקרה קטן, בלתי נעים: בני ישראל נשאו את עיניהם, והנה – מצרים נוסע אחריהם. אולם הישועה באה כהרף עין: המים נבקעו והים נעשה לפני הנרדפים לחרבה, מבחר שלישיו של פרעה ירדו במצולות, בני ישראל יצאו ביד רמה.

היה בוקר של שבת־שירה בעירה. על שמשות החלונות שבבית־הכנסת נמסה שכבת הקרח בשעת התפלה, וקרני השמש, שחדרו בעדן, השתטחו על שני אריות העץ, אשר רבצו כשני בני בקר טובי לב במרומי ארון הקודש, ליד הפרוכת.

נקראה שירת דבורה:

מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'. מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם עם סיסרא – ובשעת ארוחת הצהרים, כאשר פתחו את הדלת כדי לזרוק דיסה לצפרים, התפרץ הביתה קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב, אשר אף־על־פי שהוא מתמהמה – בוא יבוא במהרה.

את בוא האביב בשרו בעוד זמן מה גם כלי העץ החדשים, אשר הובאו מן הכפרים למכירה.

הוצא מן המטמורת הסלק. הנשים, חגורות סינרי בד טהורים באו לשאול ראשונות שאלותיהן בהלכות הפסח, ועד אשר הרב ישב בראש השולחן ועיין בספרו, לא שבעו הללו מלהביט אל פני הרבנית, אשר – בהיותה עכשיו, אחרי לדתה, דקת גוף כאלו גבוהה יותר – יפתה כל כך.

פעם, ביום כזה, יצאה הרבנית אל הרחבה שלפני ביתה ובידה קרש דק ומהוקצע.

בחוץ נטפו הגגות בצהלה. מאחורי גדרות הגנים קראו צעירי התרנגולים בצלילות וקיצור – אביבית, והרבנית בהרימה את הקרש למעלה, סמנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות הגבינה בימות הקיץ, וקבעה בעצם ידה את המסמרים.

לקול הכאת הפטיש הקיצה התינוקת הקטנה, שהיתה מוטלת בעריסתה, והשמיעה מין המיה, אשר דמתה מאד לזו של מי האביב השוטפים במורד הקרוב. והרבנית, בהגיע אליה הקול הזה מהרה וחזרה לחדר הקהל, נגשה אל העריסה וגחנה אליה, ועל שפתיה נראתה בת־צחוק, שהלכה והאירה מעט מעט את כל פניה – הלא היא בת־הצחוק אשר אנחנו, בני הרב מז’וז’יקובקה, ראינו אותה ראשונה, בבואנו לאויר העולם.

באחת משבתות הקיץ עמד הרב מז’וז’יקובקה על הבימה, על יד ארון הקודש, ודרש את דרשתו בפרשת השבוע שבספר במדבר.

הכתוב דבר הפעם בבלק בן צפור מן המואבים אשר בנפול עליו פחד בני ישראל אחרי נצחונם המזהיר על סיחון ועוג, לא יצא לקראתם, כרגיל, בתכסיסי מלחמה גלויים, אלא התחכם לתקפם מצד אחר, בשלחו לקרוא לבלעם מפּתוֹר העיר שיקללם.

כמו חיה התיצבה לפני עיני רוח הנאספים אתוֹנו­ הנפלאה של נביא העכו"ם, אשר בעמוד לפניה לפתע פתאם מלאך ה', היא נתונה במשעול צר, גדר מזה וגדר מזה (מעין דוגמא של סמטת הנוצרים שבקצה העירה) – נלחצה בכל גופה אל הקיר, בלחצה את רגל אדונה אתה.

הדבר היה, כאמור, בעונת הקיץ, ביום שבת חם ובהיר. דרך החלונות הפתוחים נראה כך המרעה הקרוב גלוּי וירוק כאילו גם צעיר משהיה, אחרי אשר נקצר השבוע, ובלי משׂים נמשכו עיני האנשים אל ערמות השחת, שהתנוססו מעוּגלות תחת כפת השמים, בתאר הרב את דמוּת שבעת המזבחות אשר נערכו בתוך השדה אל מול מחנה ישראל.

אולם: ‘כל כלי יוצר עליך לא יצלח’ – שאג הרב בקול האריה שלו, לאחר שתאר בצבעים נאמנים את מפּח נפשם של בני מואב.

לאחר שדבר עוד בחריפות על מעוז העם, תורתו, שעץ חיים היא למחזיקים בה וכו‘, הגיע אל עצם מטרת דרשתו בשבת זו, לשתי ההצעות שהיה לו להציע, האחת – גניזת ה’שמות’ וגוילי הספרים הפּסוּלים, והשניה – והיא הנכבדה – יסוּד ישיבה לא גדולה בעירתם.

אבל שני הקמטים אשר הופיעו על מצחו, כאילו קמט להצעה, קמט להצעה, נתפשטו מיד, בהביטו אל האור אשר שרה כמעט על כל פנים, עוד לפני גשתו לדבר על הפרטים.

תנועה בלתי רגילה הורגשה בעזרת הנשים, כשנגע בדרך אגב בשאלת ה’ימים', שאותם יצטרכו מעתה לספק לתלמידי החוץ. במשך רגעי מספר לא פסק שם רשרושו של האטלס העתיק לאורך כל הספסל שבכותל ‘המזרח’.

– כלום יכול להיות ספק בדבר? הן גם מיר וּולוזין לא בין כרכי הים הן, כי אם ערים רגילות בגבולות ליטה העניה.

– אם יהיה ראשיתך מצער, הנה ישׂגה תחת זה אחריתך מאד – חזקם הרב בקריאה נלהבת, והוא עבר אל החלק האחרון, המשעשע, של הדרשה: אל המשל, והנאספים זעו, נצטופפו ואף גם שאפו רוח לרוחה.

בחבה בלתי מדומה הביטו הנשים אל הרבנית, אשר עמדה פה בשמלת הבטיסטה שלה ישרת הגזרה, כאשר הגיע הממשל אל בת המלכה היפה־פיה, ש’הכל חבבוה חבה יתרה'.

לאור קרני השקיעה הזהירה פּאתה הנכרית בכל שפעת תלתלי הזהב על ראשה, אמנם כעין הוד מלכות שפוך היה עליה, ברדתה אחרי־כן מעל מעלות העזרה, כששוּלי שמלתה נגררים לה וגולשים, מדרגה, מדרגה, אחריה.

בהגיעה אל המבוי, אשר שם מרתף הקרח, אספה בתנועת חן את קצות שמלתה וירדה, כיתר חברותיה, להעלות את מאכלי החלב.

עתה כבר שקעה השמש, השאירה רק אדמומית קלה בקצה גג בית הכנסת. כר המרעה שבקצה הסמטה הכחיל וערפל התרומם מעל הנהר ועזי העדר, המרוּשלות וכבדות עטינים, עזבו בהמון את כר המרעה.

כבנות־דעת אמתיות התעכבו בקצה האחוּ, על יד גדר בית המרחץ, והסתדרו כדי לעבור דרך המבוא הצר, ומאליה, ללא רועה ומדריך, כונה כל אחת את פניה לביתה, גוֹעה וחותרת לעביט השופכין, אשר על פני חלקת מימיו – ידעה – תמצא את קליפתו של אותו הירק שנחתך והוכן לסעודה השלישית.

ואכן, אם כי עונת הקיץ אך זה החלה, במקשות הסביבה טרם הוצאו הירקות למכירה, הנה לסעודה הזאת, השלישית בשבת, הספיק גם הירק גדוּל סמטת הנוצרים: הצנון האדום או הלבן, אשר בהחתכו חתיכות אל תוך החלב החמוּץ, ומעט מלח פּוּזר עליו ממעל, לא נחשב בשום אופן בין מאכלי ליטה הגרוּעים.

לא בקושי הוּשגה גם נוצת הבצל, אשר נאכלה חיה – שלמה, או מרוּסקה וטבוּלה בחוֹמץ – וגם המלפפון עוּל הימים, אשר לשם ריחו בלבד פררוּהוּ פרורים לתוך חמיצת הסלק, המתוּבלת בשמנת וחלמונות של ביצים, ולמה להתאונן? לא רע היה פה חלקם של אוכלי הסעוּדה השלישית אפילו בפרשות כ’חקת' ו’בלק'.

הרבנית הצעירה, בעמדה כעבור שעה לפני הכירה הבוערת, טורחת בהכנות לסעוּדת ‘מלוה מלכה’, שוחחה עם שכנתה על מאכלי ליטה אלה, אשר אם לפני שנים – חיכה בחיוך המיוחד שלה – בראשית בואה אל העירה, בחלה בהם, הנה עתה הלא יערבוּ לחכה מכל מטעמי פולין.

היא היתה לבושה עוד אותה שמלת בטיסטה ישרת גזרה, ורק סינר בד ביתי קשור למטה מחגורתה. וברחמי אם הביטה השכנה אל ידיה הקטנות, המתנועעות נוע והבהב בלבנוניתן, בקלפן את תפוחי האדמה האמריקניים הגדולים.

כשהגחלים שמסביב לחצוּבה הוּעמוּ, הטילה לתוכן בתנוּעת יד זריזה זוג דגים מלוחים הולנדיים לצליה, ואז – הכינה ללפוּת תפוחי האדמה את הציר של אותם הדגים עצמם, הואיל והרוטב של מלפפוני אשתקד אזל – פרשה בקצה השולחן מפת חול פשוטה, ושבה לדבר עם שכנתה על סדר הגניזה אשר תערך בקרוב – תיכף אחרי ‘תשעת הימים’.

בשלישי בשבת עם דמדוּמי השחר היה עוד הערפל כבד וכהה, אשר ירד הרב אל בית המרחץ הישן.

אחרי עברוֹ את ה’מדור הקר' עם שורות ספסליו וברזיו המנטפים, בא אל החדר הקטן, אשר בו מקוה המים לטבילה.

פה חטט בפי התנוּר והדליק קיסם עץ להאיר, הציץ כמפקפק אל חלקת המים האפלים שמתחת, ואחרי שטבל, התעטף בסדינו, ובמוחו, אשר כאילו הזדכך אחרי הרחיצה, עלו – למרות אי התאמת המקום – דברים שעליו לאמרם היום בשעת הגניזה.

עתה לא היה עוד החלון מחוּסר התריסים כה עכוּר כשהיה, מבעדו נשקפו כמעט בבהירות ערמות השחת אשר בכר המרעה הקרוב.

בתוך המבוא הצר, זה אשר עזי העדר עוברות אותו יום יום בשורה, נראו בבירור פני כורך הספרים, אשר נשא קני סוּף רעננים מלוא זרועותיו כדי לקשט בהם לכבוד היום את סמטתו – וכל הנסיונות של פסוקי האבל לחדור אל ארג דרשתו של הרב נתבדרו והיו כלא היו.

בהציתו את מקטרת העצם, שאותה נהג לקטר במוצאי שבתות, עבר, לשם קצור הדרך, את המבוי הסובב את בתי ‘ההקדש’ ובא אל פּלוּש בית־התפלה, אשר שם, בין צבוּרי ‘שמות’ וארגזים חכה לו בתוך האפלוּלית, השמש הזקן.

– הכבר הובאו כלי החרס? – שאל, במצצוֹ את המקטרת, והוא נגש אל הארגזים שבקצה הפרוזדור השני.

פה, בין יריעות של קלף, נמצאה חבילה אשר הביאה אמש מבית הקהל מתוך ארונות ספריו, ואותה בדק עתה לאור הנר שהוּדלק, בהניחו, מאהבתו את הסדר, את ‘שמות’ ספרי הקבלה לחוּד ואת אלה של ספרי המחקר לחוּד, בהבדילו אפילו – אם כי נראה לו לעצמו מוזר הדבר – בין דפּי הרמב“ם ועלי הראב”ד, הואיל והם היו בעלי פלוּגתא.

לבסוף טיפס לעלות לעלית הגג, אשר שם נמצא ספר תורה אחד קטן ופסול ושיורי הגוילים שנתחללו בפרעות סמיונובקה הכפר.

בהגיעו לכרכּוֹב העליון, נשען רגע אל אחד מזיזי הגג מתוך צפיה לשמש שעלה אחריו עם נרו.

– הגנזוּ כבר בימיך, ר' מוטי? – שאל.

– בימי לא גנזוּ, בימי אבי אבי גנזוּ – נאנח ר' מוטי, בגששו למצוא את השלב האחרון. ופה, בבואם שניהם לתוך תא צר, אשר ריח של תשמישי קדושה עתיקים מאד מאובקים מאד נדף בו, הרים הזקן את נרו והאיר לכל מלא קומתו את ארון הקודש הישן, זה אשר מבין פתוחי עציו הציצה, חרדה וכמו חיה, יונת אלם הנתונה בין לועי אריות – סמל העם העברי בין אומות העולם.

‘הנה־כי־כן, נפלא, נפלא’ – לחש הרב, בהזדקפו מבלי אשר ידע, מה נפלא כאן בעצם, בהרגישו כי הצמרמורת המחלחלת בגבו היא קשה מנשׂוֹא, ודברי האגדה, אשר ‘מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה ואינה מפרכסת, כך ישראל נותנים את נפשם על קדשיהם’, חתלוּ כמו בערפל את עיניו, כאשר גחן אל תבת העמוּד, שמתוכה בצבצוּ גוילי סמיונובקה המחוּללים.

ופתאם נרתע השמש מן הארגז שבפינה וקרא:

– אבל הוא הלא ערום, רבי.

– מי? – נבהל הרב, מבלי אשר יכיר בעצמו את קולו, אשר שום הד לא היה לו פה.

– ‘ספר הטהרה!’ – הוריד השמש את הנר אל הארגז, שבו היה מוטל ספר תורה קטן, ערום אמנם, ללא מעיל ומפה – והרב, באחזו ב’עצי חייו' בזהירות, הכניס אותו ברחמי אב אל תחת כנפי בגדו, וככה גם ירד, נרגש ומגשש ברגליו בסולם, אשר ליד שלביו האחרונים, בצדי הפלוש, עמדו כבר מתפללי ‘ותיקין’ הראשונים.

מינה, הזקנה מינה ממשפחת הכהנים, והיא אלמנה ובנים אין לה, השכימה בכונה לקום באותו בוקר, בהחליטה להוציא את העז אל המרעה עוד לפני גמר תפילת ה’מנין' הראשון.

אולם עד אשר יצאה אל הרפת וחזרה ועד שסננה את החלב והרתיחה, הגיעו כבר קרני השמש עד קצה טס נחושת הקלל אשר על פני המדף. ואז – בלבשה את בגד האטלס המוצק שלה, אשר הד קול של שלשלת יוחסין עתיקה מאד עלה מרשרושו, ובחבשה לראשה את שביס הציצין ‘מתוך השׂערה’, מבלי להסתכל במראה, כי מראה לא היתה לה, הוציאה מתחת לקורה – אוי לגורלה, גורל אשה עלי אדמות – את חבילת דפי ה’צאינה וראינה', ירושת האמהות, יצאה וסגרה אחריה את הדלת.

כי השעה לא היתה שעת־כושר, זה לא היה מוטל בשום ספק. מתוך הבית שמנגד – זאת ראתה היטב – יצא גבאי בית הכנסת, פּרוף כולו, בקפוטת צמר, והנערים־בניו נושאים אחריו סל של ‘שמות’ (עלי ספרים ממש) במוט בשנים.

מתוך חולשת דעת אחזה בחבל הנתון בקרני העז ומשכה אותה משוך ופסוע בצדי הרחוב עם חבילת ה’שמות' המסופקים מתחת לבית־שחיה, עד אשר באה לבאר המים, ששם קשרה את קצה החבל לעמוד הקילון, בהתכוצה, כי נסבו עליה מכל צד הנערים, כּונה את פניה לעבר ‘עזרת הנשים’.

אבל הילדים חסמו בפניה את הדרך, באימם להתיר ולשבת ברכיבה על העז.

– הנה מינה עם התחינה – אמרו – ומבית התפלה יוצאים אותה שעה מתפללים, עם גמר תפילת ה’מנין' השני, ובצר לה, בקשה מפלט בצדי הפלוש, והנה נתקל מבטה בעיני הרב, העומד בכל מלא תלבושת השיראין על יד הארגזים, ולה היה כאילו עברה פתאום ממדבר לוהט לגן מצל.

– פנו דרך למינה מבית הכהנים – אמר, בפשטו את ידו לקחת ממנה את חבילתה.

במהירות הברק התנשא לפניו זכר האשה אשר הביאה את קומץ הסולת שלה לקרבן, כאשר לכהן נראה: ‘אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה’.

כעבור שעה היה מצב הדברים כך, שצריך היה לשלוח את בעלי־העגלה אחרי הסוסים הרועים באחו ולרתום.

שורת כלי החרס, שלשים במספר, נמלאו, וסודרו וכוסו במכסאות, כאשר הוציא ושם עליהם השמש את שיורי הפרוכת. והנה נזכר ברוך בּרן – והוא מזקני העדה וגדול, אחרי הרב, מכולם בתורה – כי במזוה ביתו, מתחת למרישים, יש עוד חבילה שלמה של ‘שאלות ותשובות’ אשר נתחבו שמה על ידי אביו זקנו, והוא סלק את כנפי בגדו לצדדין ורץ כה קל ברגליו דרך הרחוב, ששום נכד מנכדיו לא יכול להדביקו.

עתה נצטוו המנגנים להסתדר בשתי שורות, שנים מול שנים, בכליהם, בעוד אשר בעלי העגלה, אב ובנו, לבושים שניהם בקפוטות קמלט – ושוט או רצועה לזרוז הסוסים אין בידיהם – הסיעו את עגלותיהם אל מול הסמטא המובילה לככר השוק.

כעין חיוך של בושה נראה על פניה של הרבנית, שיצאה מחצר בית הקהל לבושה בשמלת צמר, ורק סודר קל על כתפיה, בו בזמן שעל הרוב הגדול של הנשים – והן בעלות הבית האמיתיות בעירה – שומה היתה התלבושת הז’וז’יקובקאית המיוחדת, היינו: שמלת אטלס, סינר פסים עשוי קפלים, והפסים נתונים לאורך האריג, ושביס קטן, שחור וחלק, עם שני ציצים המזדקרים וזעים בשעת הליכה.

אולם כשהגיעו אל ככר השוק והמנגנים הרימו משני הצדדים את כליהם – שני תופים, חצוצרה אחת וכנור דק צלילים, שוב לא היה פה מקום להסתכלות בפרטי תלבושת.

בהכרת ערך התפקיד וכובד ראש, אשר היה אולי רק לפרות העלות, בהוליכן את הארון משדה פלשתים לבית שמש, פסעו הסוסים פסוע והישיר לאורך השוק, בין שתי שורות הבתים והחנויות הסגורים, בתוך עתרת האבק והקהל הנלהב.

תמהים עמדו פקידי הפוסטה ולבלרי בית־הפקידות מזה ומזה ליד בתי משרדם.

גלויי ראש מפני הכבוד עם הבעה של קוצר השגה על מצחות בני הנכר שלהם – הם גם נמשכו עם ההולכים עד לעצם בית הקברות, אל הקבר הפתוח, במקום אשר בלי אומר ודברים ורק קולו בלבד העביר הרב רעד טמיר ובלתי נתפס בלבבם.

האמנם מזעזע היה קולו של הרב, בדברו על הזווג הנפלא הזה, ישראל ואורייתא, אשר לא יפרדו, וגם על ‘המובן מאליו’, אשר בבוא היום הגדול, יום הגאולה, וכל העצמות היבשות תחיינה – וחיו אתן גם הגוילים האלה, שאותם אנו מורידים היום אל הקבר.

‘הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל’ – שלח הרב את ידו והושיטה פעם כלפי ה’אהלים' וקברי האבות ופעם כלפי המצבות ו’הציוּנים' של התינוקות, וכמו אנחה עברה בין האילנות, אשר זעו מעברים וכפפו ראשם.

זאת לא היתה עוד עדת ז’וז’יקובקה המצערה, אשר בחירי בניה ינהרו זה עשרות בשנים למדינות הים, אלא קבוץ בן ארבע מאות שנה עם שורה של חמשה־עשר רבנים מופלגים בראשו, עם משפחות־כהנים, פרנסי־דור וגבורים־חללים, אשר מתו מות ישרים על קידוש השם. ויבבה לא רגילה, רחוקה בהחלט מיבבת־אוננים, נשמעה במשך רגעים אחדים בלי הפסק במלוא כל חלל.

ברוך בּרן, זקן העדה, זה שהוא גם גדול מכולם בתורה, פרש את מטפחת המשבצות שלו על גג אוהל אביו וגחן וכבש בה מתוך התיפחות את פניו, בעוד אשר האלמנה מינה, מינה מבית הכהנים, נדחקה ובאה עד מקום ‘אחוזת־נחלתה’, ארבע האמות שקנתה לה על יד קבר בעלה, ובאשר עמדה – שם צנחה וגם דבקה בעשבים אשר מתחת, כאלו לא היה לה עוד צריף קטן עם רפת בצדו בטבור העירה ועז חולבת בכר המרעה שמאחורי בית הכנסת.

אבל דוקא עתה סיים הרב ב’ובא לציון' רגיל ונגש הראשון לסתימת הקבר.

אחרי המנגנים עם כליהם ירדו הנאספים חבורות, חבורות אל הככר הקרובה למעברות הנהר, וכאן, על פרשת דרכים, לקול תרועות החצוצרה וצלילי הכנור, ראו הכל, בגשת הרב אל בעל העגלה הזקן, כדי לברכו בצאתו לדרכו.

– הולך הוא לטוֹחנוֹבקה להביא בחורי ישיבה – הוברר לכולם, בראותם את האור אשר נח על פני הרב, בעוד אשר שולי בגדו מתנפנפים נפנוף של שאר רוח באויר – ומחרישים עמדו רגע אחד תחתיהם, בהביטם אל העגלון ההולך ומתרחק, מעומד, בעגלתו בין שני שדות התבואה, אשר משני עברי הדרך.

בזמן שאני נולדתי לאמי, רבנית העירה העניה ממעש, ילדה בעלת האחוזה, האשה התקיפה, את בנה הבכור שהיה גם בנה היחיד.

בן־הנגידים הזה היה לי אחר כך לא פעם לשטן על דרכי בחיים.

כבר בפגישתנו הראשונה, פעם בצהרי קיץ בשבת, כשאני, ילדה רפת־אונים, חתרתי בשארית כוחי אל יער הארנים אשר בקרבת האחוזה, שסה בי מאחורי הגדר את כלבי חצרם.

קול צעקתי היה, כנראה, מחריד מאד, כשהתנודדתי פה, בין החומות הקודרות והאטומות ללא מוצא, כי גם מן השער הראשי, גם מן הגן הקרוב באו הנערים המשרתים והשתיקו את הכלבים תוך־כדי־מרוצה, בקראם אותם בשמותיהם. ואז, בהשעני בצדי גדר אחת, אשר לטפס ולעלות עליה היה למעלה מכוחותי, ראיתי אותו, את בן האדונים, כשהוא עומד בגרבי המשי הקצרים שלו, גלוי ראש וגזוז, עם ברק של זדון על פניו השבעים – ושנאתיו.

אבל כל זה היה אחר־כך כבר ויכתב אולי בפרוטרוט במקום אחר. הפעם חפצתי רק לספר את זה שקרני ביום חיי הראשון, יום חורף קצר ותפל עם עננים נמוכים ובלתי משמחים כלל על שמי עירתי.

עוד עם ערוב היום הקודם, בשעת דמדומים, התעכבה על יד ביתנו מרכבת האחוזה, שבאה לקחת את אבי הסנדק לשמחת ה’ברית' של יום המחרת.

הפעמון שבצוארי הסוס, אשר צלצולו נעם עד מאד בדממת בין־הערבּים, עשה את הרושם הרע ביותר על זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנוֹבקה, שנתארחה עתה בביתנו.

בשאט נפש כמעט הביטה אל הרכּב הנכרי, אשר בהכנסו, מושלג, עם שוטו מתחת לבית שחיו, הודיע כי שמיכה לכסוי הרגלים אין אתו בעגלה, כי כנראה ‘שכחו’ הגבירה לתת.

– שמיכה תמצא גם אצלנו, עד כדי כך לא ירדנו עוד – בקשה למסור לגברת הצעירה אשר היתה, אויה, קרובתה ובת־משפחתה – על כרחה, שלא בטובתה, אבל הן היה היתה מבני משפחת הטוחנוֹבקאים, ולא יועיל לה מאומה.

הדבר היה מסובך הרבה יותר ממה שאפשר לשער. היא, הגבירה הזאת, סרבה פעם, לפני שנים להארש לאיש, אשר עתיד היה לשבת על כסא הרבנות בז’וּז’יקוֹבקה, הוא אבי.

השדכן אשר עבר את כל השטח שבין טוחנובקה ובין ז’וּז’יקובקה ברגליו, בסובבו לשם זה שתי פעמים את הנהר, שב כעבור ימים מספר עם תשובת מאון מוחלטת, בהביאו רק רובל כסף שכר טרחה בכיסו וקפוטת צמר, חדשה כמעט, אשר היתה ימים רבים לדראון לכל בני המשפחה.

את כל זה ספרה לי כעבור שנים אחותי, אשר גלתה לי עוד כמה דברים מן העבר שהיה מענין למדי גם לפני.

אותו בין השמשות, בצאת אבי אל האחוזה, ובירכתי הכירה הודלקה מנורת פח כהה, מפקפקת בכוח עצמה, נשתררה בבית שתיקה, אשר לא פסקה שוב במשך כל הערב.

חילונית, עם ברכת מזון של נשים בלבד בסופה, נאכלה ארוחת הערב על מפה מקופלת בשנים בקצה השולחן – והרבנית מטוחנוֹבקה, בהסירה מעל ראשה את שביס הציצין המיוחס שלה, אשר רק אחרי חפוש רב מצאה בין רהיטי העוני מקום כבוד בשבילו. כבתה כבוי נמרץ, בנשימת זעף אחת, את המנורה, ולפי חריקת המטה, אשר נזדעזעה תחתיה בשכבה, אפשר היה לשער כי לפני עיני רוחה מתנשא בבהירות גמורה מראה בית קרוביה, אשר בתוך האחוזה שמחוץ לעירה:

כסאות האולם מרופדי הפלוסין הסדורים נגידית על המרבד, נברשת הכסף המנצנצת ממעל בכל צבעי זגוגיותיה, סירי הנחושת המבריקים במטבח ממול התנור הבוער והדובשניות החמות, אשר הגבירה תגלגל, גלגל ושטוח במערוך, בנענעה מתוך כך בכל מחרוזות הפנינים שעל צוארה.

בקיצור, המעטים הם המראות היכולים לעבור לפני עיני רוחה של רבנית זקנה, השוכבת בחדר כלתה בלתי האהובה, העניה כמעט, וקוראת פסוקי ‘קריאת־שמע’ שלפני השנה?

כעבור שלש שעות, לאחר שהמנורה הודלקה מחדש והתנועה, אשר התעוררה לרגל הולדי, נפסקה, קמה בתוך הבית דממה, אשר כמוה לא ידעתי בשום עולם אחר לזרות.

הוי, לילה זה הראשון בבית אבות, בעצם עונת החורף הקשה, כשהתנור הוסק ביד זעומה כל כך, ושלהבת המנורה לא היתה בטוחה בכוח עצמה.

בין השעה הששית והשביעית, כשאי־מזה חדרו, רפים וחורים, קוי אור הבוקר, יכולתי לראות כמעט בפרטות את אחורי הכירה, אשר התרוממה עירום ועריה אל מול פני עריסתי, ואשר מעשנתה השפלה, ערומה אף היא, ללא טיח, הציצה באפס כל תקוה אל החלל, כשהיא קורסת – ואינה נופלת.

נפלא ומושך את הלב היה גם הברג אשר הזדקר, עקום ומחלד, בקוֹרה מנגדי, ואשר בערירותו הגדולה בכל מרחב התקרה, מבוטל, ללא שום צורך (אף־על־פי שהן תקע אותו מי שהוא פעם במקום הזה), היה לי במשך שנים רבות כסמל כל אומלל ומיותר בחיים.

אולם נפלא מכל היה קול חריקת נעלי הלבד, אשר הגיע אלי מאחורי מחיצת הקרשים, שהלך הלוך וזעוף בה במדה שגדל והאיר היום.

בקצרה, מה יש כאן ללכת סחור־סחור? זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנובקה, זו אשר התארחה עתה בביתנו, לא היתה מרוצה מבואי לאויר העולם.

בנות – אמרה – ילדה לה כבר כלתה, הרבנית מכמילובקה, וגם הכלה השניה, מבוריסובקה, כבר קצה, אמרה, בחייה מפני הבנות הללו. הן לא לשם זה עזבה את עסק השמרים שלה ואת ביתה ובאה לשבת בבית בנה – ובכלל:

– מה יגידו עכשיו ‘בחצר’?

בושה לספר, אבל יכתבו נא דברים כפשוטם כמו שקרו: באחת משעות הבוקר, כשאך הואר עד כדי שאפשר יהיה לכתוב, הכניסה את בנו של השכן, כורך הספרים, והקריאה לו את הדברים אשר יכתוב בשמה לבעלה, הרב מטוחנובקה.

במקום השביס המיוחס, זה אשר לו הציצין היתה נתונה עכשיו על ראשה מטפחת צמר, אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, איום כמעט.

כל שנאת הדורות של חותנת בלה לכלתה הצעירה התרכזה במשקפיה, כאשר גחנה אל השולחן להוכח אם נכתב הכל כיאות על רוע מזלה בנוגע לשדוכי הבנים. וכאשר קם לבסוף הנער, אובד עצות, במגפי גבר שלא לפי מדתו על רגליו, ובקש להשתמט – רדפה אחריו עם גליון הניר בידה, כשהמשקפים צונחים לה באפס אחיזה מעל פניה.

בשעה העשירית, בערך, כשהקור בבית גבר והתנור עוד טרם הוסק, אפשר היה לשמוע שיחה כזאת בין שתי הרבניות, אשר משני עברי המחיצה:

– חמותי – התאנחה הרבנית הצעירה – צריך היה להשקות את התינוקת מי־סוכר.

– מי־סוכר? – שאלה הרבנית השניה רתת.

– אמנם כן, מי־סוכר – וגם לכסותה בבגד, פן תצטנן.

– השמעתם, ‘מציאה’ גדולה, היא תצטנן – חרקה הזקנה בנעלי הלבד, באספה את מיני המאפה שהוכנו ל’שמחה', כדי להשיב אותם למוכריהם.

בהחלט, היא דמתה לנמרה, בהתרוצצה כן בתוך החדר בסינרה הרחב, סינר הפסים שלה.

בהיותה שרויה כל ימיה במחיצת בני־אורין ומקשיבה מתוך כך לשיחותיהם, ידעה גם כמה מאמרים ממאמרי חכמינו, ביחס לבת וערכה בחיים.

כך, למשל, ידעה שאם הבן נמשל ליין, הרי אין הבת אלא חומץ; אם הבן דומה לחטים, הרי הבת – כמוה כשעורים.

אמנם: צורך ליין וצורך לחומץ, אבל צורך ליין יותר מן החומץ, כן גם: צורך לחטים וצורך לשעורים, אבל – צורך לחטים יותר מהשעורים.

בקיאותה של הרבנית הזקנה הזאת היתה נוראה. כאבנים גדולות התגלגלו המימרות מפיה, כל אחת כבדה ואיומה מחברתה – והרבנית מז’וּז’יקוֹבקה שכבה מעבר למחיצה בשביס היולדות שלה הטהור, חורת, נדהמה מבלי אשר תדע לענות דבר.

במוחה העיף, אחרי נדודי הלילה, תעו אמנם קטעי דברים והוכחות, אשר בזמן אחר היתה יודעת אולי להאחז בהם ולהלחם ולעמוד על נפשה. הן די לה להזכיר את יום הולד בתה הבכירה, כשבעלה הרב, בהקריאו לה את המכתב שכתב לאביו, הסביר לה בפירוש, כי מה שנאמר ‘וה’ ברך את אברהם בכל‘, אין זאת אלא שנתן לו בת ו’בכל’ שמה.

אכן, לא היה שום ספק, שאילו היה הוא, בעלה, עכשיו פה, היה מוצא בטוב לבו דבר מה מעין זה גם בנוגע לבת הזאת, השניה – התאנחה הרבנית הצעירה, בהרימה את ראשה אל החלון ובראותה כי היום נוטה כבר לערוב, והוא, הרב, עוד טרם שב מדרכו. ויום החורף הקצר הלך אמנם בינתים, וקרב לקצו. הצללים, אשר הגיחו ועלו מעברים, לפפו לאט־לאט את דפנות העריסה, את מחיצת הקרשים ואת מטת האם, אשר על יד המחיצה הזאת.

כשהדברים הגיעו לבסוף לידי כך שגם הכּירה שמנגד הקדירה, בהתלכדה עם מעשנתה לגוש מתנכר ומבעית, נסיתי במר נפשי להתנודד ולהשתחרר על ידי כך מאסורי, אבל הקשרים, אויה, מהודקים היו ביד עריצים, יד הזקנה, ואז, בהפנותי את ראשי הנה והנה ובראותי כי אך חושך ודממה יסובבוני, עשיתי את הדבר אשר יעשה כל אדם בהיותו גלמוד ועזוב וישועה רחוקה ממנו:

נשאתי את קולי ובכיתי.

ופתאום, ראה זה פלא (אחר כך נודע לי, כי כל הישועות דרכן לבוא פתאום ובאורח פלא): מתוך החשכה אשר היתה מסביב, הרחק־הרחק מאחורי הבית, נשמע כעין צלצול של פעמון, ובטרם הספיק עוד מי לגשת אל החלון, צהלה הדלת בהפתחה, ואל הבית נכנס אותו האיש, אשר מבלי להכיר אותו מקודם, ידעתי, כי בא זה, אשר ייקר לי במשך הימים מכל חמדות החיים.

כבר מנפנוף פרותו, בהסירו אותה, נשב עלי ריח מיוחד, ריח עדנים, כזה אשר יהיה רק לאבא בלבד, אולם כאשר נגש אל מחיצת הקרשים, סלק את שני חצאי הוילון וקרא בקולו הצלול את ברכת ה’מזל־טוב' – קצרה נשימתי מהתרגשות ותוך־כדי־רגע נשתתקתי.

כלום צריך להוסיף ולספר את זה שהיה אחר כך? אחר כך הודלקו המנורות משני עברי המחיצה, מזה ומזה, ורוָחה טובה היתה בבית וחמימות.

בצלצול אשר לא שמעתי כמוהו לנועם, קשקשו הכפות על גבי המפה בשעת עריכת השולחן, בו בזמן אשר בתוך האויר התפשט ריחו של תבשיל הערב, זה הטמון בתנור מבעוד יום, ואשר כמוהו ידעו לבשל רק בז’וּז’יקוֹבקה הליטאית בלבד.

אבי, אשר התהלך אילך ואילך בחדר, בשאלו מתוך כך למהלך הענינים במשך היום, הצטער מאד באמור לו אמא כי לאביו הזקן כתבו כבר בבוקר בלעדיו. הוא עמד על יד מטת האם בפנים מאירות ובידים תחובות מתחת לאבנטו (כמו שעמד, בלי ספק לפני ארבע שנים, ביום הולד אחותי הבכירה) והרצה לפניה את תוכן המכתב שיש לו לכתוב לאביו, בספרו לה, אגב הרצאה, על המקרה שקרה לו לר' שמעון בר־אמי, אשר ביום הולד לו בת, פגע בו הבבלי ר' חייא הגדול, ואמר, כי הנה התחיל הקדוש־ברוך הוא לברך אותו. – כך, כך – הטעים בקולו הצלול את דבריו, בהביטו אל האודם המתפשט בלחיי האם, בעוד אשר עיניה מתכסות בערפל דק.

מה שנוגע לזקנתי, הנה קרה אותה כדבר אשר יקרה את רגב הקרח, בנפול עליו לפתע פתאם קרני השמש.

למראה פניו המאירים של בנה, נתפשטו קמטי הזעף על מצחה, והקשר אשר מתחת לסנטרה זע ונתרכך במדה ניכרת. וכאשר פנה אליה אבי, לבסוף, ואמר, כי הבן הנולד נקרא שם, באחוזה, בשם ‘מן המשפחה’, בשם הדוד מטוחנובקה, עליו השלום, ר' שמואליק – הותרה המטפחת על ראשה בבת אחת, ושני שוליה שוב לא נקשרו במשך כל אותו ערב.

בנעימה אחרת לגמרי ניתזו מתחת ידיה המים בשעת שפשוף קדרות החרס, אשר הוצגו הפעם על המדף בשורה וסדר, עם פיות הפוכים למטה, כאלו היו של נחושת קלל.

מהלך מחשבותיה היה בקירוב כך:

אם שם נקרא הנולד בשם הדוד, ר' שמואליק, הרי מן הראוי שכאן תקרא הנולדת בשם הדודה הוֹדיל, אם מה' יצא הדבר – יבואו עוד הם להתחנן לפנינו, ואז נסרב אנחנו – צנחה בחמת נקם למשכבה, אחרי אשר החליפה את מטפחת הצמר בשביס לילה, ולחישת ה’קריאת־שמע', אשר נפסקה לרגע אחד שלם, שבה לפכות עכשיו חרישית ושלוה כמי המעין אחרי הסער.

זמן רב התהלך עוד אבי אילך ואילך מעבר למחיצה, בזמרו בינו לבין עצמו נגון ארעי, לא חשוב, כזה אשר יבוא להרגיע או לישן את מישהו, ושהוא רגיל ושגור בפי כל אב. הנגון שלו, בלתי הרגיל, זה אשר במשך הזמן, בלילות על משכבי, מסך כמסוך היין את התוגה בקרבי, בא אחר כך, כעבור שעות, בשבתו לאור המנורה על יד השולחן על ספריו, הוגה כבר לא בגורל של בנים או בנות עלי אדמות, אלא בזה של האדם בכלל.

קובל, ונוקב ומסתלסל ברוך – כמו ביד פלאים הרים לפני רגע את המסך מעל עתידי, והצצתי:

אפור כולו וקודר, ללא מעבר ומוצא, כאותן חומות האבן שביניהן התרוצצתי כעבור שנים, נרדפת מיד עריצים, בין שיני כלבים – ונזדעזעתי.

לקול צעקתי בא אבי מעבר למחיצה ונענע אותי, בשובו תוך כדי רגע אל הנגון של קודם לכן, הרגיל, זה שהוא שגור בפי כל אב.

‘אין דבר’, ‘אין דבר’ – שדל אותי, שדל אותי ושר, עד אשר נרגעתי, אמנם, ועיפה – נרדמתי. כך הנה נגמר יום חיי הראשון.

‘הרשע’ שבספר התהלים הצטיר לפני תמיד בדמותו של פּיני גולדשטין, סוחר יערות ובעל בית־הרחים בעירתנו. הוא הוא העריץ, דובר המרמה, הצופה לצדיק ונקי, והוא האיש עושה המזמות, אשר דרכיו יחילו בכל עת.

העיקר, ה’חיל' הזה, ההצלחה שהצליח תמיד בכל.

אותה הטחנה עצמה אשר עמדה מפני חוסר מים כל הקיץ, אך חכר אותה הוא, באה לידי תנועה.

בעצם עונת הקציר נתרגש ובא גשם סוחף, עז, שלא פסק שוב במשך כמה ימים. השיפון שבשפולי ההר נוּכה, והמקשאות בגיא נסתחפו כליל עד כי לא נראו שם אלא ראשי הדחלילים מן המים, אולם הגלגל תחת זה בטחנה הסתובב.

בזמן השרפות בקיץ לא הוציא האיש מעולם אף כלי אחד מביתו, בהיותו בטוח כי בו לא תגע הרעה.

אפילו בשעת הדלקה ‘הגדולה’, כשהאש אחזה כבר בבית הפקידות שמנגד, צוה רק לסגור את החלונות בחדר־האוכל – מפני העשן, מבעד לשמשות הצלולות נראה אז שם בפנים אשד האש בתוך הראי, ולפניו, ליד השולחן – דמותה הקטנה של ריזה, המבשלת, שסדרה את מערכת כלי התה מסביב למיחם הניקל; הוא עצמו ירד פשוט־מעיל אל הרחבה והצית לו סיגרה באחד האודים, הרוח נשבה מן הצד השני, הצד שלו.

– איזה מזל, איזה מזל – תמה עליו עזריאל הפחח, השכן בר־המצר שלו, ניכר היה, כי גם אותו, כאת כל הטובים והישרים מאז, מטרידה השאלה: מדוע דרך רשעים צלחה?

לו, לפחח העני, הצר והציק בסתר ובגלוי. את הגנה, נחלת אבותיו, הוציא מידיו והקים אורוה במקומה, אחר בא אליו בהצעה שימכור לו את ביתו, שאינו אלא ‘מקלקל את מראה הרחוב’, וכשזה מאן, העמיד גדר של קרשים בקצה מגרשו וסגר עליו את המבוא לככר השוק. השלט עם שתי הפומפיות המצוירות נשאר עכשיו מבוטל מן הצד השני, ובבית פנימה החשיך ונתקצר פתאום היום.

מחמת ראיתו הלקויה הדליק האיש את העששית על שולחן העבודה עוד זמן רב לפני המנחה, ואסתר, הבת החולנית, ששוב לא יכלה ליהנות מצל האילנות שליד בית השכן, כי גודרו בעדה, הלכה ושכבה על הדרגש, מאחורי הכירה, ובאין אור פניה בבית, היה פה חושך משנה.

האיש המסכן נסה עוד אמנן להאבק. במקום התרזות ליד בית השכן נטע שתיל של צפצפה לפני חלון הנערה, ובעצמו נסע לעיר המחוז להתקין לו זוג משקפים נגד קוצר הראיה, אולם כשברוך־ליבּ יריבו שכר בית־מלאכה חדש עם פתח פתוח לצד השוק, מוכרח היה להכנע.

במעט הכסף שקבל במחיר הבית קנה מכשירים חדשים, והלך ושכר את החלק הקדמי של בית חיים־איצי המלמד, הפונה גם הוא לככר השוק. את המטלטלים מן הבית העבירו הנה הנערים שמואל וזליג בעגלת יד, ואמם, שרה־ריבה, הלכה אחריהם הלוך ובכה.

ארון הכלים, כל כמה שנתחבטו בו, לא יכול להכנס אל החדר הנמוך, ובאין ברירה, קצצו חלק מרגליו. חיים־איצי, בעל־הבית, הוא שעשה את ‘הנתוח’ הזה, עזריאל עצמו ישב מרחוק על הסף, ולכל חריקה מחריקות המשור נעוו פניו בהעוית כאב.

את המשקפים, מאחר שאת התועלת המבוקשת לא הביאו, החזיר לנרתיקם, והוא היה הולך ומגשש בתוך הפרוזדור הזר. בנגוד לביתו שלו היה כאן המבוא לחדר הדירה מצד שמאל, וקשה היה לו להתרגל לכך. במשך ארבעים וחמש שנה הלך ימינה, והוא היה מוסיף והולך עתה באותו הכוון – ונתקל בקיר אטום.

ושם, בבית שלו, הונף בינתים הגרזן. המשענות אשר תקנו לפנים אבותיו הוצאו בזלזול על ידי פרחחי ההר, והבנין נתערער ונפל על קירותיו מתוך העלאת אבק רב, אבק של דורות.

ביחד עם חמרי המפולת סולקה מעל המגרש גם גדר הקרשים, אשר עכשיו שוב לא היה צורך בה, ומאחריה נחשף צריפו של הלבלר קיריל, זה הגוי הנוכל, שקראו לו על שום רשעותו בשם המן, ואשר הוא הוא שלו באמת נתכונו כשהכו בפורים את זה שבמגלה, לו ולשפעת ‘שקציו’ הקרויים בשמותיהם: קוֹסטיוק, פבליוק, סטשיוק ואנטוש.

מאין עוד כל מחיצה שם, שלחה האשה את חזיריה ישר לככר השוק, ואלה חתרו דוקא מתחת לשולחנותיהם של התגרנים העומדים באמצע הככר, ללא מחסה ומשען קיר, וכאשר נגע מי באחד מהם פה, צוחה היא, קיריליכה העבה, שם, מאחורי המגרש הריק.

מזמן לזמן בשלה שם על מדורה את מאכלי הטרפה שלה, כי צר היה לה המקום בצריף, ואז התהלכה בחצר הלוך וחזור עם נתחי בשר הפגול בידיה, לשאט נפשו של שכנם, הרצען חיים־בר, אשר אליו, ישר לבית־מלאכתו, נישא, עם כל נשיבת רוח, העשן. ביום אֵיד שלהם, יום גשם, ראה שם פעם, בפנים, את השכן, סוחר היערות, כשהוא קם מלפני שולחן האוכלים ונושא את המטפחת לנגב את פיו, והאיש התם – נשמט לו המרצע מידו מרוב חרדה.

– הביטו וראו – תמה – והרעם אינו הומם אותו? ואין הרעם הוממו?

על המגרש הריק, לאחר שנוקה, טפח עכשייו קוֹסטיוק, בן הלבלר, את גוריה השחרחורים של הכלבה ליסקה.

הגדול שבהם, כשנגמל, ניתן במתנה לשכן, סוחר היערות, וזה נהפך פה עד מהרה לכלב עז, שעלה בזדון לבו על כל אחיו לבטן. היאך לבטן. היאך שקוד היה להרחיק כל עני וחשוד על פשיטת יד מן הרחבה. בקפדנותו הרבה לא נשא פנים אפילו לבני הלבלר עצמם, ואת חבריהם, מפרחחי ההר, גרש, הפלג וגרש עד קצה גבול שכונתם, ולא זז משם עד שלא נבח שתים־שלש נביחות אחריהם, לשם אזהרה.

כשנתבגר לגמרי, הושם ענק לצוארו, והוא התחיל לצאת לפני עגלת אדוניו, כי בעגלה פרטית יצא האיש, כרכרה שבאה לו מידי יורשיו של הגרף ולדקוביץ, ואשר, כאציל המנוח בשעתו, ישב בה ישיבה מאוששת עם המושכות המרופות ברפיון אצילי בידו.

בקול שקשוקה של העגלה הרגיש על פי רוב הפחח מרחוק, והוא שחה והמתין בצפיה מענה עד שתעבור, כאדם השוחה ומתכופף מפני הגל, אך הנה נשתתק רגע השאון, והוא שוב לא שלט בעצמו והציץ מן החלון: מנהל הפוסטה, הצורר פּופּקוב, הוא שבא ועמד בפתח גנתו, ושניהם, הוא וסוחר היערות, החליפו ביניהם איזו מלים מתוך צחוק הנאה.

– שמחת חנף עדי רגע – נחם חיים־איצי המלמד את שכנו בלשונו של אחד מרעי איוב; אולם מתנועת ידו של זה נשמעו דבריו של איוב עצמו אשר השיב לאמר:

– למה זה הבל תהבלו.

לא הוטב לו, לאיש ביש המזל הזה, במקום החדש. מעט הסחורה שהכין הלכה והחלידה באפס קונים, ושם, מנגד, ישב יריבו עם שני בניו המגודלים על ‘פדיון’ רב, לעומת הלמות קורנסיהם המשולשת, עמוקת־ההד, ענה פטישו שלו בקול ענות חלושה.

בתחלת החורף נפלה אשתו בשעת שטיפת לבנים פעם, ליד הנהר, נקעה רגלה, וסמוך לאותו זמן מתה עזם היחידה, בת טפוחיה של אסתר, ‘נשרפה’, כמאמרה של שרה־ריבה, בלילה אחד, והנערה החולנית, כשהקיצה בדמדומי הבוקר וראתה את אשר היה לה לזו, נטרף עליה לבה מרוב צער. היא גפפה אותה בידיה התשושות והניחה עליה את ראשה, פנים אל פנים.

– מי יתן מותי אני תחתיך – אמרה – הלואי ומתי אני תחתיך.

אחר התעטפה במטפחת והלכה והציצה לתוך חללו האפל של הדיר הריק. בלילות אחר כך הקיצה פעם בפעם מתוך חלומות זועה וצעקה כי העז מתדפקת על הדלת. הקדחת תקפה אותה והיא נתדלדלה והלכה מיום ליום. לא הועילו לא סממניו של הדוקטור הפולני פבלובסקי ולא חלב הפרה ששלחה בחשאי חוה־בתיה, אשתו של סוחר היערות.

יום אחד, באביב, בקשה שיוציאוה החוצה כדי שתוכל לראות ‘את כל השמים’, והאב המדוכא לקח אותה על זרועותיו ויצא ועמד ליד פתח המבוא, מופנה בגבו לאותו הצד אשר שם היה ביתם לפנים. אז האהילה בידה על עיניה והביטה לצד השני, אל ההר עם קטעי הגנים במדרונו.

הרחק משם, ליד צריפו של הנפח וסיל הזדהרה עדת יונים בזיו השמש. למטה, בחצר, אצל הבאר, נצנצו מים מוערים לתוך שוקת, והלאה מזה, ליד המשוכה ירד קירילקה, בן הנפח, בשביל עם גדי רך בזרועותיו, כשמאחריו מדדה לאטה העז, והחבל קשור בקרניה נגרר ברפיון לצדה, על העשב.

– די – אמרה ונתכוצה וצנחה על חזה האב, והוא נשא אותה והחזירה למטתה, התנודד רגע על מקומו, כסביבון עם גמר סבובו, אחר הושיב את שרה־ריבה האם, על ידה להשיב עליה רוח במטפחת, ובעצמו הלך לבית־התפלה ופתח את ספר התהלים, זה מקור השירה הזכה, אשר את טעמו האמתי מרגיש רק האיש המסוגף, ידוע המכאוב, כשם שאת מתקו של המעין במדבר טועם רק ההלך שבע התלאות – והוא שתה ממנו, שתה בצמא.

ושכנו לשעבר, סוחר היערות, בביתו שורה היתה בעת ההיא השמחה. בידו עלה לקנות מידי האציל קרסניצקי את יער הארנים הקמינקאי, שאליו נשא את עיניו זה כבר. הוא חכה עד שהאיש קל הדעת הסתבך בעסקיו, וברגע הראוי בא עם צרור הכסף, והיער קם לו למקנה. ובאותם הימים עצמם ילדה לו אשתו, אחרי כמה הפלות, את הילד הראשון, החי, והוא חגג את המאורע ביד רחבה. הרשה, בשעת רצון, לסדר את הברית כהלכתו וגם התעסק בעצמו בהכנות. והאנשים בראותם היאך הוא בא במגע ומשא עם ‘כלי הקודש’ ונטפל לילדי ‘החדר’ קוראי ה’קריאת־שמע' אצל היולדת, התחילו כבר להביט עליו כעל החולה האנוש, אשר בא שנוי לטובה במצבו ויש עוד תקוה.

אולם אך נגמר הטכס, סדר לו חגיגה על יין וקלפים, לפי טעמו הוא. מן הכרך הביא את שתי אחיותיו התאומות, אַני ואֶני, אשר השרו מיד בבית את רוחן שלהן, רוח של הפקרות עם ניחוחי בשמים דקים.

לכבודן לבש הלבלר קיריל כתונת עם מנשטות מגוהצות והיה מתהלך כרע וכאח עם השכן, ו’כשהזאב וכלב־הרועים נעשו צהובים זה לזה', סבר חיים־איצי המלמד, ‘הרי אוי אוי לרכי הצאן’.

במשך זמן קצר נודע לבולשת על שלשה מבני המקום שתעודות־שחרור מעבודת הצבא אינן אצלם כשורה, והם נקראו לבוא לעיר המחוז. אחר הופיע פעם פתאום, בהשכמת הבוקר, פקיד הבקורת בעירה וצוה להבהיל את החנונים אל השוק, איש איש עם צרור מפתחותיו; ולבסוף נתפסה יום אחד גיטל האלמנה על ‘בית־מרזחה’, יין־הצמוקים שהיתה מתקינה ל’קדוש' ו’הבדלה', ולוקחה מן הבית בעצם יום הששי, בשעה שרחצה את התינוקות בערכת הכובסים.

דלת ‘המרתף’ שנפרצה, הזדקרה שם כאבר מדולדל על הקיר, ועל ידה התנודדו הילדים, רטובים עוד מן הרחצה, ובכו אחרי אמם, אשר הלכה בלי כוח לפני שליחי הרשות.

– ושבתי אני ואראה את כל העשוקים והנה אין להם מנחם מיד עושקיהם – קרא אבי החולני, בצעדו, חוֵר מהתרגשות, אילך ואילך על פני חדר הקהל.

אף הוא עצמו – לא נקה אותו האיש. מפני איזה פסק־דין שהוציא לא לטובתו, התחיל עוין אותו ופוזל בעיניו הלגלגניות לצד ביתנו בכל פעם שעבר דרך הסמטה, וכשאמא אמרה: ‘שונאים’, עלה מיד לפני פרצופו שלו, זה הפרצוף הנקשה, הנחושתי, אשר אילו תקעו בו סכין – נדמה לי – לא היה מבצבץ דם.

איזו אימה הטילה בלילות נביחת כלבו השוקד ער על משמרתו. נבכי תהום הורגשו בלועו הפעור. על המדרגות, במבוא הבית, רבץ בצהרי היום ציתני ומסור לרגלי אדוניו ושמר כל ניד עפעף שלו, וכשנקפץ לפעמים ממקומו ורץ להבריח אחד מן העוברים ושבים מעל הרחבה, היה זה כאילו מזמתו השחורה של האיש נבדלה רגע מגופו והלכה לעשות את שליחותו.

על ‘מעברת העדרים’ שמחוץ לעירה נזדמנו לי פעם השנים בהיותי לבדי בכר האחו, ואז, באין כל מוצא אחר לפני, קפצתי ברגלי היחפות לתוך התעלה ושם, באדמת הבצה הטובענית, חכיתי עד אשר הלכו ונעלמו.

ופעם אחרת היה זה בערב שבת עם חשכה, כשנתעיתי בהסח־הדעת ל’מגרש הכנסיה' וסופת פתאום הדביקתני.

מרחוק עוד דמדם אור השקיעה על ההר, אולם פה למטה כבר האפיל החלל. המגדל המזוגג בבית־הכנסיה הועם וצלביו עטו אור חרדות, ופתאום הוצתה הככר, הצפצפות ליד בית הדיקונוס זעו והתכופפו לצד אחד, בחשפן קיר טחוב, זר, ו’הוא', סוחר היערות, נראה שם במסגרת הפתח, כשהוא מנגב את פיו במטפחת; ברגע זה הרעים הרעם, קצר וחד, ואני נדחפתי ממקומי וטולטלתי בנחשול של גשם הלאה, לפנים.

בתוך התוהו ובוהו הבהבו לפני איזו כלבים מבוהלים, עדר של כבשים שנתאחר ונער רועים עם שק שותת מים על ראשו, ולבסוף נתגלה הפנס אשר עם מבוא הרחוב, ומביתו של אברהמיל הירקן, מקומו של ‘המנין’, בקע לקראתי קולו העליז של הרצען חיים־בר: קול ה' בכח, קול ה' שובר ארזים.

פניתי לבוא שמה מבלי להביט לאחור, בטוחה בטחון גמור בלבי, כי הרעם המם ‘אותו’ שם, הממו, סוף כל סוף.

למעלה הזכרתי את אשתו של סוחר היערות אשר, במות העז בבית הפחח, שלחה שמה בחשאי חלב בשביל הנערה החולנית, כי היא, האשה הטובה, השתדלה לרפא עד כמה שאפשר את אשר מחץ בעלה. בסתר עשתה את מעשיה, כאותו הפועל השוקד על האש בבטן האניה, במחשכים, באין רואה, ואשר, אם האניה הולכת לבטח, הרי רק בכחו ובגללו הוא.

היא היא שעמדה לו להירשל בלוך, סוחר העצים, אשר בעלה סבבו בכחש והביאו לידי פשיטת רגל. דרך קרפיפי הגויים באה אליו עם צרור תכשיטים של אמה המנוחה בידה, האיש התנער מן העקולים, וקם והתעודד.

בעזרתה נחלץ בזמנו מידי הרשות אברהם הושיע’ס, שותפו של סוחר היערות לשעבר, שבאיזה דרך פלא נמצאו מטבעות מזויפות בארונו, והיא שקדה על רפויו של מנדיל איש קמינקה, שירו בו פעם, בעמדו ביערות בעלה על משמרתו, ואשר שולח אחר כך, באין עוד תועלת בו, לביתו. מעיר המחוז הביאה אליו את הרופא המנתח, והלז הוציא מן הירך הפגועה את הכדור, אחר כלכלה אותו עוד במשך כל החורף בחלב ומרק־עוף עד אשר קם ועמד בטוחות על רגליו.

ואילו היא עצמה התהלכה בחדרי ביתה בצעדים רופפים, ופניה, עם ארשת הפחד התמידי – פני אדם העשוי כמטרה לחץ. ולא שרגז עליה או נזף בה בעלה, אלא שחצי הלעג ששלח בה, בנחת, מתוך קור־רוח, כדרכו, היו קשים מן הנזיפות. בידו המטופחה היה תופס אותה בסנטרה ושואלה: ממי זה נחלה את חנה הרב, המאמה חרומת האף? ומפני שהיא מאמינה ברגע זה שאיננה יפה – נתכערה באמת.

מעיר הפלך הביא לה להלבשה שמלות מוכנות ונעלים, נעלי לכּה גבוהות עקב וצרות חרטום, שהיא היתה נתונה בהן כמו בסד.

השמלות, כל כמה שהיתה מדתן מופלגת, לא נתקבלו על גופה, כי היא הלכה והתרחבה למרות כל סגופיה. באין אומר בלעה את כל העלבונות והלעג, כספוג זה את הנוזלים – ועבתה.

את דמעותיה, דמעות אלם, ללא קול, ראתה לפעמים רק ריזה, המבשלת, בצדי המזוה, או במטבח, בלילי השבתות, כאשר באה להסב פה אתה לשולחנה, לאחר שבעלה הלך למסבות הקלפים. כל זמן שקראה מתוך הסדור את ‘הקידוש’, התחזקה עוד איך שהוא והתאפקה, אולם אך גמעה מן המרק החם, פרצו לה הדמעות, כאילו נתרכך שם כאבה בפנים – ונמס.

בחזרו פעם, לאחר נסיעה ארוכה ממרחקים הודיע האיש שהביא ‘משהו חדש בשביל הדוק הגוף’. קוֹרסט היה זה, מכשיר רב־לולאות ומשונץ פתילים, אשר האשה הביטה עליו במבט של אדם אובד. היא לבשה אותו לפני הראי ורכסה לפי הוראות בעלה את הקרסים, ואחר נקראה ריזה לבוא כדי למשוך את השרוכים, שעל ידי כך באה עצם ההתהדקות.

המעונים על קדוש השם אין בפניהם מין סבר של יסורים כזה, כי על כן הלא יודעים הם על מה הם מתענים.

המבשלת, ריזה, לאחר שהפכה רגע אילך ואילך את השרוכים, השמיטה אותם מידה וזרקה על בבואת אדונה בתוך המראה מבט בוז.

– אותך אילו הדקו ב’מכונה' כזאת – חשבה – לו אותך הדקו כך.

והיא לא משכה.

– אין לי כח – אמרה.

היא יצאה הפעם מגדרה, האשה הקטנה הזאת. ככל אשר נכמרו רחמיה, כן התלקחה ובערה בה יותר חמתה. את הסיר עם מרק הגריסין שגלש בתנור העתיקה ממקומו בתנועה נמרצת כל כך, שהוא קרס ורבץ מתוך תסיסת אימים על צדו, ואחר התהלכה עם היתוך בידה הנה והנה על פני המסדרון ושאלה:

– למה זה לקח אותה, את האשה הכשרה הזאת? למה מתחלה, מתחלה לקח אותה, אם היא אינה יפה לו דיו? – שאלה, כשהיא מתעכבת פעם בפעם לפני דלת חדרו ומגביהה את קולה כדי שישמע, כי היא דוקא לא התיראה, ובעוד אשר חוה־בתיה, בשלחה אותה בשליחויות הצדקה שלה, הביטה אחריה בחרדה, כאדם השולח את ספינתו לבין סלעי מגור, הלכה היא את דרכה קוממיות, בלי חת.

– איני מפחדת – אמרה – לא איכפת לי, יקח לו מבשלת אחרת.

משום שלבקיאות במעשה מרקחת וטגון – ידעה – אין דומה לה בכל הסביבה. את תופיני השקדים שלה לקח סוחר היערות לעיר הפלך בשביל אמו הזקנה, זו המטרונה המפונקת, האמונה עלי עונותיו של האופה התורכי, ואם האחיות התאומות באו הנה לעתים תכופות כל כך, הרי, יותר מאשר לשם אחיהן, היה זה בשביל לביבות הכוסמת של ריזה, שהיא אפתה בכל יום שני, בשבת בקביעות.

לסעודות שחרית אלה בא על פי רוב גם מנהל הפוסטה פּופּקוב, שהיה להוט אף הוא אחרי המאכל הסופגני הזה, וריזה, אם כי בסתר לבה רננה על כי ‘שונא ישראל ממלא את כרסו בטוב יהודי’, הרי עם זה גם ניחא היה לה שהוא אוכל על כרחו מאכל כשר, והיא הלכה הלוך וחזור מן המטבח אל האולם עם הטס הגדול בידיה – מלאה באה וריקם שבה.

כשנים־שלשה תריסרים לביבות השאירה במבואי התנור בשביל האחיות, שבאו לאכלן פה, לאחר שנפטרו מן האורח, ‘בלי נמוסים’, ישר מקערת החרס.

ריזה בקשה ומצאה במזוה איזה פך של קוּם נשכח, או מעט שמנת בספל, שהיא עצמה בחנה את ריחה מתוך פקפוק ואשר הן האחיות, אכלו אותה לתאבון ובהרחבת דעת, כשהן מצוחצחות שתיהן ומפיצות ריח בושם.

בתאבונן שלא ידע שובע התנפלו פעם על תבשיל של פולים שהותקן במיוחד בשביל משפחתו של פנחס המשותק, וכבר עמדו לתקוע בו את כפותיהן, והנה הרגישה ריזה בדבר והסתערה עליהן בחמת כח.

– זהו בשביל העניים שלי – צעקה – בשביל עניי, ומתחת לידן הוציאה את הסיר ונשאה אותו חזרה אל הכירה; כי היא, כאמור, לא חששה ולא כלום. את זלטה הזקנה נכת הרגלים האכילה לפעמים מתחת לתרזות, ליד עצם מבוא הבית ויצקה לה עוד אחר כך לכדה את מנת החלב בשביל נכדתה המשותפת, כשהוא חם עדיין ומעלה הבל.

יום אחד הכניסה על דעת עצמה אל החצר את שני בני הפחח, שמואל וזליג, והתיצבה בעצמה ליד השער, כמוכנה לעמוד בפרץ.

הנערים התהלכו פה כה וכה ברגליהם היחפות, תוהים ונפעמים שניהם, כמי שרואה ממומש בהקיץ חלום.

הנה הכלונס שאליו הדביקו פעם את שובך היונים שלהם. עדיין ניכרים בו החריצים. והנה גם הצפצפה ששתל אביהם, גבוהה ועבותה עכשיו עם קני צפרים בין ענפיה.

– היא כבר מרשרשת – אמרו. והם צנחו וישבו בקטעי הצל שמתחתיה, כשעיניהם מרופפות וצופות בצמרתה ממעל.

חוה־בתיה, שמרחוק הרגישה בהם, הלכה והביאה את הילד, אוריק, ויחד אתו הציצה הנה מן החלון, ראש אל ראש, וזוהר אחד, עילאי, היה על פני שניהם.

הנה כי כן היו בחיים אלה גם רגעי אור, מעין ארובה, או אשנב בתא הכלא, שבלעדיו היו נחנקים שם בפנים לגמרי.

בין דיר העצים והאורווה הקצתה לה פעם האשה חלקת אדמה, סמנה ביתדות את גבולותיה והתחילה להעביר הנה זבל מן הרפת, מעדר אחרי מעדר. אחרי כן עדרוה שתיהן, היא וריזה לסרוגין, וטמנו בה מעט זרעונים, מבלי לצפות כמעט לתוצאות.

וראה: האדמה נענתה להן. אחרי הגשם הראשון נתכסתה בדשאה ענוגה, ואחר התחילו הירקות להסתמן בה, מין אחרי מין: הצנון והסלק והגזר. ריזה, ילידת הכפר, היא שהבחינה ביניהם. מקורבה נח־הירש, בעל המקשאות, הביאה שתילי כרוב אחדים, וגם אלה נקלטו ועלו יפה.

חוה־בתיה, אשר העולם מבחוץ נגדר בעדה, היתה עומדת פה ומסתכלת היאך הם הולכים וגדלים, תוהה־נרגשת, ככל מי שיראה עין בעין את פלאי ההויה.

בידיה למודות־הזהירות תלשה והרחיקה מביניהם כל עשב רע, ונפנפה להשיב מעליהם את הזבובים, כמו בעמדה על עריסת בנה.

על איזו קורות עץ, שהיו מגובבות פה בקרוּב מקום ישבה על פי רוב כרפות היום עם ריזה הקטנה, והנער אוריק שחק לרגליהן בחול; כי גם הוא, כאמו, לא אהב את חדרי הבית המפוארים, בּכּר על הביסקויטים, שהביא לו אביו ממרחקים, לחם שפון ומקום הכדורים העשויים גומי, שחק באבנים פשוטות.

ערב אחד ערכו פה על צבור העצים סעודת משפחה קטנה לשם חנוכת הגנה.

ריזה הביאה קוּם מעורב בנוצת בצל והוסיפה עליו מעט מבכורי הצנוניות, ושלשתם אכלו אותו על לחם שחור בכפות המטבח הפשוטות, כפות העץ. הכלב, ז’וּק, שקבל את חלקו אף הוא, רבץ מן הצד נזעם ומתאפק, כדרכו. אך הנה קרב אליו אוריק, הילד, והעביר בתנועת אמון את כף היד השקופה על גבו, ובפני מגע מופלא זה לא יכול שוב לעמוד, התמודד מתוך עצימת עינים והשמיע המיה של כליון נפש עמוק, והאם ממקום שבתה הביטה עליהם שוחקת וחרדה כאחת. ברגע זה הביאה ריזה מן המטבח עוגת כוסמת מצומקת על טס ועמדה להזות עליה שמנת מפך בתנועת יד של אדם המכהן בקודש.

עולם זה לא היה שוב, כנראה, רק ‘אשנב בתא בית־הכלא’, כי אם הרבה יותר. כי הנה למחרת, בהשכמת הבוקר, באו גויים אל החצר וחפרו פה חפירה לשם הנחת יסוד לאיזה בנין, ועל הגנה הקטנה נגזרה כליה.

הבנאים, מפרחחי ההר, עקרו בזדון את הצנון והגזר והשליכום הלאה, אל תוך צבור העצים, ואת הכרוב רוצצו בו במקום במעדריהם על אגלי הטל שבעליו.

שתי הנשים עמדו בפתח המטבח דומם, מבלי לדבר דבר, ורק אוריק, הנער, התנודד, חיור מצנת הבוקר, בין הקורות ואסף את קלחי הגזר הרכים.

– הביטי, אמא – אמר – הלא הם עדיין ‘ילדים’, המסכנים.

ובאותה חרדת התהיה, שבה הסתכלה היא פעם היאך הם הולכים וגדלים, הביט הוא עכשיו איך שהם גוועים וכלים.

הבנין החדש שהקימו עתיד היה לשמש מחסן לפשתים – ענף מסחר חדש, שבו שלח סוחר היערות את ידו. זו היתה הצלפת שוט מכוונת שהחרידה בבת־אחת את כל חבורת הסוחרים הזעירים, בני משפחה אחת רובם, ומראה התרוצצות הבהלה של אלה ביום השוק, התרוצצות דגים שנאחזו פתאום במצודה, הוא הוא שהמריץ אותו לגשת אל העסק בתוקף.

הפעם היה בנופלים גם ידיד ביתנו ברוך ברן, זה הסוחר הישר ותם־הלבב אשר הבין מיד כי ‘לא יוכל לדין עם שתקיף ממנו’.

הוא עוד הוסיף אמנם לחזור בכל ימות השבוע על האחוזות, אולם עד אשר נשא ונתן הוא עם הסוכן בירכתי ‘החצר’, גמר יריבו את הענין עם ‘הפריץ’ בעצמו בארמון, אגב משחק בקלפים – והביתה שב על פי רוב באמתחת ריקה ועם שכבה של בוץ זר על מגפיו הכבדים, אשר אשתו הכשרה, אֵיידלה, הסירה אותו בסבלנות בסכין ‘הטרפה’.

את מרי שיחו שפך הזקן אחר כך, במוצאי־השבת, בביתנו, בקטעי מימרות וחצאי פסוקים, אשר רק בדעתו של אבי באו לידי שלמות וקבלו את זיום האמתי, והוא, אבא שלי, תוך כדי הקשיבו לו, שמשו בערבוביה על פניו אור וצל, אור: למשמע אמרותיו השנונות של ידידו וצל – על צרת נפשו.

כבדה עד לאין נשוא נעשתה האוירה, כשנפטרה בעיר הפּלך הגבירה גולדשטין, אמו של סוחר היערות, והוא, נאמן בזמן הראשון להבטחתו, התחיל לבוא לבית־הכנסת ‘להתפלל קדיש’.

איזו תפלה היתה זאת. בין קולותיהם הענוגים של היתומים הקטנים, נאמני הצער, הזדקרה זו כקוץ, ושוב אי אפשר היה בגללה גם לענות מעתה ‘אמן’ בלב שלם.

כדרכו התחיל להראות פה עד מהרה את ‘כחו’. תפס בכותל המזרח מקום שאינו שלו, התאנה לחזן ולגבאים וגם לאבא עצמו לא נשא פנים, ובשעה שכל האחרים קמו, בבואו אל העזרה, ועמדו על רגליהם, ישב הוא ישיבת ‘להכעיס’ במקומו ועשה תנועה בידו כמבקש להוציא את קופסת הסיגריות מכיסו.

– הוא שופך את דמו – אמר פעם ליב־הירש השמש בשעת שתית תה בביתנו; וכשבוקר אחד, סמוך לזה, הקיא אבי לפתע פתאום דם, היה ברור לי, כי אכן, סוחר היערות, הוא שגרם לכך.

הסכימה לזה, כנראה, גם דעתו של הדוקטור הפולני פּבלובסקי, מפני שיום אחד שמעתיו טוען בפנת החדר לברוך ברן:

– זהו מן הסינגוֹגה שלכם, כל זה בא מן הסינגוֹגה, הבו לו אויר צח.

והזקן התאזר הפעם, שלא כדרכו, עוז והלך ושכר אחד מבתי הקיץ של יוטקה איש האחוזות, זה ‘הפריץ המטורף’, אשר ‘מפני כבוד הפּן רבּין’ לקח רק את חצי המחיר, ומשפחתנו הקטנה באה בקרוב לשבת בקיטנה – בית יער לא גדול, אשר צנה ירוקה עמדה בו במשך כל היום.

אמי הסירה מעל הקירות את אותות השתי־וערב וקבעה מזוזה על הפתח, במקום שפרחי חבלבל הציצו מבין עליהם בתום – פתוחים ביום ומתעצמים, כעינים עיפות, עם בוא הערב.

מה נפלאה היתה היקיצה בהשכמת הבוקר אל תוך הנוגה הורדי, החם, אשר שפע אי־שם מדמדומי חמה בלתי נראים. מלמעלה, מכרכוב הגג, הפילו פעם בפעם את עצמן צפרים לא שכיחות, מופלאות, ומסביב רנן היער, התנועע ורנן בקול שיח תפלה.

– מעין גן־עדן התחתון – קרא אבי, מלא רחשי קודש בפני ההוד הזה.

מנגד היתה השדמה, והלאה שם, מאחריה, הנחל המתפתל לרגלי הגבעה. נערי הרועים ירדו אליו עם ערוב היום להשקות את צאנם; פעמים באו הנערות מן החוה שפשפו בו את לבניהן, או איזו פשוטי כלי עץ, אולם הוא, כל כמה שדלחוהו, שטף לו הלאה, הלאה, לדרכו, צלול, זך, עם בבואת השמים בתוכו. על יד האכסדרה הותקן מתחת לכפת העצים כמין שולחן, ואבי בא לשבת פה בשעות שלאחר הצהרים על ספריו. מלמעלה נשרו פעם בפעם, עם משב הרוח, שכּי האורן, ולמטה רטטו עלי השרך והתרפקו ענוגות, כילדים, על הברכים. ביניהם ראתה פעם אמי כעין מטבע של זהב וגחנה להרימה, והנה לא היתה זאת אלא בהרת של שמש.

עם שעת שקיעה התעכב פה פעם, רכוב על סוסו, הדוקטור הפולני פּבלובסקי וצמצם את עיניו מפני הנוגה הארגוָני המפכפך בתוך הירק.

– נו, מה נשמע, ר’רב? – שאל ביהודית, כדרכו, והוא גחן והציץ באי־רצון לתוך הספר גדל־המדות שלפניו.

– אט, נו, תלמוד, תלמוד – בטל – מוטב שתקח לך עוגת דבש עם מעט יין אפּורטו לחזוק הגוף.

על פי המלצתו הוא, הידיד הותיק של בית יוֹטקה, ניתן פה חדר לימות הקיץ לאסתר, בתו של הפחח, וזו, אך נשמה את האויר המחלים הזה, נסתלקו מעליה כל מדויה.

למראה השנוי הזה במצב בריאותה נדהם אפילו הוא, הדוקטור פּבלובסקי בעצמו, וסחור סחור תהה על צנצנות הסממנים שלה לראות אם אין שם משהו משל יריבו, מלקביץ, הרופא המפורסם בעיר המחוז.

במבואי חורשת האשוחים, אשר שם ניתנה לה דירתה, ישבה על פי רוב על מצע של עלי שרך ועקבה במבטה אחרי הפרפרים, או סיעת היונים המתרפרפות על שפתו של הנחל – כפולות, מדי השפילן עוף, הן וצלליהן אתן.

את שערותיה, שסופרו בשעת המחלה התנשבו עכשיו ברוח, סלקה פעם בפעם הצדה, ואז נתאחזו באצבעותיה הדקות בטבעות של זהב עמום. על פנה זו בפאת החורשה לא יכלו לעבור בשוויון נפש אפילו בעלי האחוזה היהירים בעצמם.

משתי בנותיו של יוֹטקה, שהתעכבו פה פעם, דמתה האחת את הנערה לפרח, והשניה סברה כי כך הוא בודאי קלסתר פניהם של המלאכים; והיא אסתר עצמה, אשר לא הבינה כלום מן האמור, הרימה אליהן, את עיניה גדושות התכלת והצטחקה – ויפתה כן שבעתים.

אף שרה־ריבה, האם, כאילו נתחדשו עליה במקום הזה נעוריה. במי הנחל רחצה יום־יום, אחרי שטיפת הכלים, את פניה, ואלה נתפשטו עליהם הקמטים, וכמטבע רמוסה בבוץ שצחצחוה, חזרו מעט מעט לזיום הראשון.

מפני שבכירת הרעפים צר היה לה להשתמש, בשלה את ארוחתה בחוץ, על מדורת עצים שהבעירה ליד הבית, אחר כך לבשה את קפוטת המוּסלין, מתנתה של חוה־בתיה, והתהלכה כה וכה על פני האדמה הדשואה – כחולמת.

הקיצה האשה, כשהוגד לה יום אחד, כי דיירים חדשים הולכים ומתקרבים עם חפציהם אל הבית, וכאשר נשאה אל הדרך מנגד את עיניה, ראתה והנה ארון שכניה לשעבר נוסע.

היא עוד לא רצתה מתחלה להאמין והלכה להביט ממקום אחר, גבוה יותר, אל הבאים. אולם עד מהרה נגלה לפניה בצדי העגלה הכלב השחור ז’וּק, ובעקבותיו באו האחיות התאומות אֶני ואַני, כשהן מאובקות שתיהן, עיפות שרב ולועסות בעצלתים את תותי הבר שמצאו ליד הדרך.

מחמת האבל היו לבושות עדיין שחורים, אולם בהלולא, שנערכה בארמון האחוזה השתתפו עוד באותו ערב – ולמחרת ישב כבר פה על המרפסת בן זקוניו של יוֹטקה, ה’פניץ' פרנצ’יסק, והתקין יחד עם סוחר היערות חכות לציד דגים, ושניהם הציתו את הסיגרות שלהם בגפרור אחד.

על הרחבה שמאחורי הקיטנה נעקרו, לפי הוראת האחיות, השיחים ופונה מקום למחולות תחת כפת השמים, ובערבים נזרק הנה מן החלון סילון של אור מסנור ויושבי החורשה באו והסתובבו פה בבגדיהם הלבנים, הלוך וסבוב, כפרפרים.

לא התערב בקהל הזה רק הכהן הקתולי סמצ’ינסקי, זה הגוי החסיד אשר בכר על הארמון הישן, מקום מושבן של משפחות הנוצרים, את השכונה הזאת, ה’איזראליטית‘, והיה חותר להתקרב ביחוד ל’כלי הקודש’ שבה, כמו אבי והדין המשוחף מקפולה.

בשעת טיולי ה’מוציון' נטפל להם פעם בפעם בשיחתו, שבה נשמע תכופות השם ‘פּן בּוֹג’, ‘פּן בּוֹג’, ולפי סבר פניהם של אלה ניכר היה כי הוא, במהותו הטהורה, הנאצלת, קרוב להם – עם כל ה’מחיצות' – יותר מן הקבלן היהודי מעיר המחוז, אותו הכרסתן גס הרוח, שלא היה לו בעולמו אלא הקלפים והאכילה, האכילה והקלפים.

אף הוא, כאבא שלי, התקין לו ליד ביתו כמין סוכה, שבה היה יושב על ספריו. כשהחורשה נכבשה על ידי בני משפחתו של סוחר היערות, עבר הוא אל השדמה. אולם לא ארכו הימים והללו הגיעו גם אל המקום הזה, הדליקו יום יום על שפתו של הנחל מדורות וערכו פה עם חבר מרעיהם סעודות הלולא, בהשאירם אחריהם שרידי עצמות מכורסמות עם קופסאות של פח – ואיזו רמשים משונים התחילו רוחשים פתאום בין העשבים, שסוחר היערות רמסם בהנאה בסנדליו.

זה – כבר נחה עליו הרוח והוא היה הולך ו’לוחש' בבית האחוזה את ‘לחישותיו’:

את חלב השבת מכינים להם האנשים ביום הששי, דבר העלול להזיק לבריאותם. ותוקן שאין איש מקבל בערב שבת אלא את מנת יומו. אחר בא ענין הבשר: הקצב המביאו מן העירה משהה אותו בדרך, וזה עשוי להתקלקל ולהביא חליים על בני המקום – וגזרו גם שלא יובא בשר מן החוץ, ובעלי ‘המטבחים הכשרים’ באו במבוכה.

הפעם נגע הדבר גם בקבלן מעיר המחוז עם אמו הכבודה, אשר לא יכלה לחיות רק על מאכלי החלב בלבד', ובשעת שקיעה פעם, לעת האסף ‘המנין’ בבית הדין, באו שניהם והציעו שישלח שתדלן לבעל האחוזה, ובחרו במי? – בסמצ’ינסקי, הכהן.

והאיש הטוב הלך וגם עשה את שליחותו באמונה, אלא שלא הועיל כלום.

כי על כן הלא מה שרשע אחד יקלקל – פסק החזן מסלוצק – לא יוכלו לתקן אפילו עשרה צדיקים.

בחשאי נסו עוד דבר אל סוכן האחוזה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע, בדעתו, כי עינו של ‘פּן גולדשטין’ פּקוחה וצופה לכל.

ואכן, מפני איזו מים מינרליים שזה שתה היה מצווה על ההליכה – נמצא בכל מקום. לפתע פתאום צץ ונזדקר, כקוץ מקוצי השדה, בשעה שהעין תרה בין מפלשי האילנות ובקשה את שמי השקיעה, נתקלה על פי רוב בו, בפרצופו הנתעב.

בדיעבד לא הצטערו, כשהגשמים נעשו תכופים בסוף הקיץ והקיטנים התחילו לחזור מעט מעט העירה.

על הרחבה של סוחר היערות נערכה עוד חגיגה חטופה אחרונה, שבה רקדו האנשים עטופים באדרותיהם, ככפותים, וקתרוס יחידי צרצר כנגדם מרחוק בלי כוח.

מראה האחיות התאומות היה עגום באמת בצאתן ללכת למחרת אחרי העגלה הטעונה רהיטים, אך הנה בא בן הסוכן מן האחוזה והביא להן בסלי נצרים שזיפים מן הגן – והן קלטו אותם מתחת לסוככיהן, ופניהן לא היו להן עוד.

כדי ‘להשלים את העונה’ יצא אתן אחיהן לאחד ממקומות המרפא הרחוקים, ושם, מעבר לגבולין, נשאר אחר כך לרגל עסקיו במשך כל החורף; אולם כששב, לבסוף, עם ראשית האביב, שב בכוחות חדשים, ואל העירה השוקטת הביט כהבט המצביא אל מחנה האויב עם גמר שביתת הנשק.

את תכניותיו גולל מזמן לזמן לפני הלבלר, קיריל, תוך כדי טעימת הכיבושים שהובאו בצנצנות מיוחדות מחוץ־לארץ, ואשר ריזה, אגב, התיחסה לכשרותם בפקפוק והגישה אותם אל השולחן בכלי זכוכית.

ראשית, עמד להקים טחנת־קיטור גדולה כזו שבנו להם יורשי הגרף ולדקוביץ באחוזתם (את הריחים שבקצה העירה שוב לא חכר, כי השנה היה זקוק לחורב בשל חלקת היער שעמד לכרות באדמת הבוץ) – הוא כבר מצא בשבילה מגרש מתאים בסביבות הכפר קמינקה, ששם נמצאים גם יערותיו. זו עתידה היתה לבלוע את בתי־הריחים האחרים כבלוע הלויתן את הדגה הקטנה, ובדמיונו ראה כבר את טחנות־הרוח שבסביבה והנה הן עומדות מרופות כנפים, עמידת גלמים, בראשי הגבעות.

בהיותו הולך ובא אל הכפר לרגל הבנין, נתן את דעתו על היהודי המוזג, היושב שם שלא כדת, ולא היו ימים מועטים וזה נעקר ממקומו ושוּלח על מטלטליו ובני ביתו העירה.

עם הערב יום אביב היה זה, כשבא ועמד בקרונו באמצע השוק, כי טרם נמצא מי שיאספו לביתו. הכלב הזקן, מלומד הסבל, צנח ורבץ תחתיו רביצת הכנעה, אולם הילדים, כשתקף עליהם הרעב, יצאו ופשטו את ידיהם ברחוב והתחננו, כדרך קבצני הגויים:

– בשם המושיע.

דין המקום, שנזדמן פה בחזירתו מן המנחה, שם את נפשו בכף ונכנס בעקיפין, דרך הפתח האחורני, אל חוה־בתיה, וזו הלכה והביאה לו מתחת לסינרה את גביע הכסף שנשאר לה מאביה – מרעידה כולה מפחד ונדהמת מן הרעש שעמד מסביב, כי שוב התעסקו פה אנשים בהקמת בנין בחוץ, ובבית פנימה נסר כל היום כלי הנגינה החדש שהובא ממרחקים, מין מכשיר שצריך היה רק לכוננו כדי שינגן מאליו, ואת זה עשה קוסטיוק, בן השכן הלבלר, לא כל כך לשם הנגינה כמו בשביל ה’להכעיס'. ובבנין החדש, כשנגמר, עמדו לפתוח חנות לנעלים, שאיזה קרוב מעיר הפלך עתיד היה לנהלה, והוא גם בא במהרה – בחור שחצן, שנהג לענות על כל השאלות בשריקת שפתים עקשנית, ממושכה, אשר קצרה נשימת כל איש לשמעה.

את פרצופו הלגלגני, המנומר בצלקות, תעבה ריזה למן הרגע הראשון, ואת אכלו הביאה אליו אל הדלפק בחנות וסגרה אחריה את הדלת בצאתה בכוח רב כל כך, שהשמשות צללו בחלון־הראוה.

ובחלון, לאחר שהתקינו בו את המדפים, הוצגו בשורות נעלי נשים גבוהות־עקב, אשר שני ראיים הכפילו אותן מזה ומזה, ומנורה גדולה, מנומרת גוּלה, הקרינה אותן בערבים באור רחוק, מפתה.

נמשכו הנה ביחוד נשים קטנות הקומה, אלה אשר ניתן להן מעתה למלא במחיר פרוטות את פגימתן. ככה הנה בטל יום אחד יתרונן של בעלות שעור הקומה האמיתי וזיון הועם.

אולם רע מזה היה מצבם של הסנדלרים, של ראובן־יוסי וחיים־דוד ומרדכי־ליב, ביחוד של זה האחרון עם ששת ילדיו הרכים.

הוא היה אומר:

– אני עושה להם מרק מנעלים, דיסה מנעלים ולחם מנעלים.

אולם כשלא היו נעלים, לא היה לא מרק, ולא דיסה, ולא לחם אף גם לא דברי בדיחה.

איזו ערטילאות נתגלתה פתאום בגופו התשוש, לחוך העמל, כשהוסר סינר העבודה מעליו. בהציק לו הרעב, רץ פעם בפעם אל הבאר לשאוב מים, אבל שתה אותם בלי חמדה, מתוך צמרמורת קור.

ולא הרי כאֵב רעב כהרי כאֵב הבושה.

אל אשתו הגאה פיגה אי אפשר היה אפילו לגשת. כאשת ר' חנינא בן דוסא בשעתה היתה מבעירה בערבי שבתות איזו אודים בתנור למען יעלה מן הארובה העשן, וסגרה בפני השכנות את הדלת.

בחשאי הזמינה חוה־בתיה לעצמה שני זוגות נעלים, אצלו ואצל ראובן־יוסי, אולם במה נחשב זה? מעין העזרה של האחות הרחמניה, היחידה בשדה המערכה, בשעת התגעשות קרב.

אף היא עצמה באה עליה בעת ההיא צרה בלתי צפויה, כי עמד בעלה להכניס הביתה אומנת זרה בשביל בנה.

חיים־איצי המלמד, אשר בא יום אחד לדבר על חנוך הנער, חזר בפנים כבושות ועם רגש של פחד בגב מפני הכלב ז’וּק, אשר ארב לו מרחוק כל הזמן – והאשה הזרה הוזמנה לבוא, אומנת ששרתה בביתם של הולדקוביצים, יורשי הגרף, ואשר אתם באה פעם בפעם בימי אידיהם לבית־הכניסה.

נתן־אריה, בעל חנות המנופקטורה, שנזדמן אתה פעם ברכבת, בקש באחת התחנות, בשעת החניה, להביט עליה מקרוב, אולם כשבא ועמד לפני פתח קרונה, הכהו ברק הזהב של הצלב, שבער בזהרי השמש על חזה.

ופה, בבית, כבר נעשו ההכנות לקראת בואה. באולם, שנועד לחדר־למוד, נצבעו מחדש החלונות וגנת פרחים סודרה לפניהם בחוץ, אשר בה טפל בשעת הפנאי בחור, מנהל החנות.

את הרחבה, לאחר שתוקנה בה המרצפת, טאטאו כבר מעכשיו בכל יום, ועל רועה ההר אסרו להעביר פה את עדרו.

הכבשים, מאין להם מעבר אחר, נפוצו בשפועי ההר וגעו באפס מרעה כל היום. מנגד ראו את כר האחו ושמה לא יכלו לבוא.

יום אחד לפני בוא האומנת, הגיעו מן האחוזה חפציה, והאיש בעל־הבית צוה להעבירם אל החדר, ובעצמו עמד לתת את פקודותיו למנהל החנות, כי היה עליו עוד לצאת היום ליערות סמיונוביץ, ללון בבית ה’נאמן' ומשם רק, השכם בבוקר, לרדת דרך כפר קמינקה לאחוזת הגרף.

כה אמיץ, מזורז ותקיף היה, שאפילו ריזה – בא מורך בלבה והיא נתכוצה מדי עברו עליה כשלהבת מפני נחשול של רוח. את קוסטיוק בן השכן בקש דרך החלון להגיש אל המבוא את הכרכרה, והוא עצמו חבש לפני המראה כובע רך, שטוח, והעלה מתוך רשרוש על גופו אדרת חדשה, רחבה, וכשיצא לבסוף, בחן את האפק במבטו. במזרח, מאחורי הפרבר נראה עתה כעין ענן, – ובמערב, מנגד, האדימה בשקיעתה השמש, והוא עמד ונמלך בדעתו הכדאי שירד גשם אם לא, כי הנה מצד אחד, עוד טרם גמרו לכרות את העצים ביער, ומן הצד השני – רצוי היה שיגאו מי הנהר, כדי שאפשר יהיה להעביר את חמרי הבנין אל הטחנה באָרבות.

חוה־בתיה, ממקום עמדה, הביטה אחריו עד אשר נעלם עם כרכרתו בתוך האבק אשר זהרי שקיעה אחרונים הפזו אותו, ואחר גמרה לסדר, כמצוּוה עליה, את האולם הקטן, הוא החדר המיועד לאומנת בנה.

היא ישרה פה ושם את קפלי הוילאות, העבירה את מטלית האבק על השולחן והכסאות והניחה בסדר נכון כלי טואלטה לפני המראה, מבלי להביט נכחה, כאילו לא היה שום קשר בינה ובין הבבואה שמנגד, ולבסוף נסתלקה לחדרה, אל מטתה, ולא השמיעה שוב שום הגה במשך כל הלילה.

תוך כדי תעיה בחדרים נכנסה אליה ריזה פעם, בשעה מאוחרת, עמדה עליה זמן־מה עמידת עצב כמו על מטת החולה והלכה לה באין אומר.

ליל אפיה היה לה זה, שבו אינה נוהגת לשכב, והיא הלכה והכינה לה בלי חפזון את כל החמרים והכלים, הביאה עצים מן הדיר, ובראותה כי העננים מתגבבים והולכים, הכניסה את הכבסים מן החוץ ואת כלי החליבה מן הגדר, ואחר נשענה בקצה הספסל, ליד השולחן, ונתנמנמה, כדרכה, תנומה ארעית, שמעה מתוך כך כל הזמן קול דרדור של רעמים, שכאילו התגלגלו אי־שם בתחתיות ארץ – וכשהקיצה, היה כבר הגשם מתופף, עליז, בתוך אור מדומדם של בוקר, והעננים ממעל מבוהרים וקלים, ורק מרחוק עוד השחיר גוש אחד כבד, שהיה מנצנץ לרגעים בהבהובי ברקים, כאילו קרץ ורמז למה. ומחמת שהיתה מרעידה מן היקיצה המוקדמת, ומן הצנה ומעוד איזה מין רגש אשר את פשרו לא ידעה, עמדה והתעטפה במטפחת ופתחה בתפלת הבוקר – ובו ברגע נפתח השער, וסוס אדוניה פרץ אל החצר מבוהל, כנושא בשורה, עם כרכרה ריקה מאחוריו, אשר כובע שטוח התנדנד בתוכה, הפוך, עם פיו למעלה.

האכרים מכפר קמינקה ספרו אחר כך, כי נפל האיש בדרך מסעו בשעת התפוצצות רעם ליד הכפר. במו עיניהם ראו בפלח שם האש כלהב של סכין את העלטה, ולפי קול הרעש שערו כי האלון הזקן הוא שנפל ליד הדרך, אולם בבואם שמה, מצאו כי זה עומד איתן במקומו, והאיש, אדוני הטחנה, מוטל תחתיו מוכה רעם, עם כלבו השחור לרגליו.

בנפול אויבך אל תשמח – נאמר. לגופו של המת, לאחר שהובא העירה, הוקצה מקום לקבר, והאנשים גם לא מנעו ממנו את חסדם ולווהו לבית־עולמו, אולם כל זה מתוך הרגשה של ‘באבוד רשעים’.

לי אני, בת האחת־עשרה בעת ההיא, השרויה באוירו של התנ"ך, היה זה כמו אחרי המבול, בשעה שהרע רוּחץ ושוּטף והעולם המטוהר נתרוח ושב לזיוו הראשון.

השמים לאחר שנתפזרו עליהם העננים, נזדככו וכמו גבהו; שפוע ההר הצהיר, לח כולו כמחודש, ומלמעלה, מן השביל, ירד לאחר ההסגר הזמני, העדר, כבשים ועזים יחד, מחנה גדול מאד, ופנה ללכת דרך טפיפה אל האחו מבלי להעלות אבק על האדמה המוגשמה, ושם, על הרחבה, התהלכו כבר, כיוצאי כלא גם הם, ראשוני העניים והאביונים, כל אותם האנשים אשר העין לא ראתה אותם פה זה כבר; עדין היו צעדיהם מהססים, כשל מי שאינו רגיל בקרקע מוצק מתחתיו, אולם מנגד, מן החלון, עודדה אותם במבטה חוה־בתיה, מבט שהיה מזוכך אף הוא ומאיר באור המיוחד לצדיקים לטהורים מאז – אור בראשית.

בימים שבין פסח לשבועות יצא פעם ברוך ברן, ‘התנא דמסייעא’ של הרב מז’וּז’יקובקה, לרגל עסק הפשתים שלו למרחקים.

זמן־מה התנודד הרב החולני כמי שניטלה מידו משענתו.

בבית המדרש המאובק, נותן ההד, עם שנים שלשת החנונים הלועסים ‘חיי אדם’ יבש בימות החול, לא מצא לו מקום, ואת ‘חדושיו’, כשרבו והציקו לו, הרצה לפעמים בחדר הקהל לפני חנה בת העשר, אשר ישבה בשמלת הציץ שלה על ספסל ה’בית דין' ברגלים נתלות תליה של כבוד באויר, כשעיניה נלאות עד לדמעות מהביט אל אצטלת הרבנים, המתרוצצת לפניה אילך ואילך, אילך ואילך.

תוך כדי הרצאה זו למדה פעם הרב ‘לקרוא רש"י’ על־פי הפירוש שבספר ‘בראשית’, והאותיות הקטנות מתחת לכתב המאושש, רחב הדעת, של גוף המקרא, נראו לה דלות וחסרות אונים כאותן היתדות שליד חלקות העניים, בקצה מיצר הגנים, אחרי גדרות המבטחים של אמידי העירה.

עם בוא השמש, בצאת האב לתפלת המנחה, רצה על־פי־רוב עם חברותיה אל כר האחו אשר מעבר לאותן הגדרות גופן. זו של הד"ר פבלובסקי היתה משוחה בצבע ירוק, ודרך סדקי הרוחים שלה, אפשר היה לראות שם בפנים את המשרתת הבלונדית פולינה, זו אשר על סינרה הלבן לא נמצא מעולם שמץ של רבב, אף כי עליה הוטלה הנהלת כל משק הבית.

בגחנה לפעמים להושיט לילדות איזה פרחים, צנחה צמתה השופעת אל מאחורי הגדר, בגלותה מתוך כך את קצה סלסלת האצילים שבפי כתנתה ביחד עם הצואר החף, ענוג הקוים, זה אשר ריח בשר עוללים לו, ואז התחיל כבר להתקבל על הלב להגו של אביה מסיע הדוברות, השכור למחצה, כי אותה, את פּוֹלינה העניה, מבכר הדוקטור אדונה על פני בת הזקונים של יוֹטקה איש האחוזות.

עם ערוב היום ראתה אותה פעם חנה על חוף הנהר ליד הטחנה, בערדלי הדוקטור אדונה על רגליה היחפות, נוגעת עד הלב בחרדתה לאביה שחתר אותה שעה בחרף־נפש על אחת הדוברות אל מתחת לגשר הרעוע.

היתה השמש לבוא. במרום מסגד ההר גועו ברעד נכאים אחרוני צלילי התפלה, ועל פני הרמה מנגד התהוללו, מוצפים באור השקיעה, בני־ביתו של פקיד הפוסטה, מבלי לשים אל לב, כי פה מקרוב, כל כך קרוב, נתונים חיי אדם בסכנה.

וביום אחר, יום גשם עם רעמי אביב ראשונים במרחק, הרצה האב לחנה על הגשר הרעוע של ‘המליץ הפניני’, שהוא ממשיל אליו את הזמן, הבנוי על פני המצולה־העולם, גשר שרחבו כאמת איש, וגם אפסו ממנו המסגרות.

– בהביטך קוצר המסלול ואן דרך לנטות ימין ושמאל, התתפאר ביד ושם – תמה הרב החולני ביחד עם הפילוסוף האלהי – ובית הקהל הקטן נראה פתאם כנוטה אל פי תהום.

אימת ההתמוטטות הציצה ממשקעי הקירות, מלוע הכירה, מפרצי הזגוגיות אשר בתוך החלונות, וביתו של השכן המעוקם, הנשען על משענות כל ימיו, נראה כבר כעומד במצב הנכון.

בלילה התגעש למטה הנהר. ברקים חצו למקוטעין את האפלה, בהאירם – חסר־סעד, כנתון על בלימה – את הדרגש־המשכב, ומבעד לקול המון הגשם שמעה חנה את אביה נאחז בקצור נשימה בפסוקי ה’קריאת שמע':

– תסובבני סלה, סלה תסובבני, תצרני מצר לי.

לחישתו הצרודה חורה בתוך העלטה וגועה, גועה. ולמחרת בבוקר, עוד לפני שתית התה, גחן בלי הקדמת שעול אל מתחת לשולחן ופלט פה מלא נוזלים אל הארץ, והרבנית, אשר הרתיחה חלב על הכירה, נבהלה אליו מקצה החדר השני:

– דם!

והיא, בת הכרכים מלפנים, אשת הטקט, רצה בנעלי הבית דרך הרחוב והחדירה אנשים זרים ביללתה:

– שחוטה אני בלי מאכלת.

מפני שעל החולה נאסר הדבור, פסק עתה את שאלות ‘הבשר בחלב’ בחדר הקהל, הדין המחמיר, צר העין, זה אשר גם מה שהתיר אחרי עיון, וחטוט וזריקת מרה, נראה כמוקצה ומאוס בהנאה.

את הריאות מבית המטבחים נשא הקצב האביון בבהלה של פקוח נפש ישר למטת הרב, ועירום האומצה הורדית על פני לובן הכרים, ממעל לקערה־הרקקית עם זה שנמצא בתוכה, היה מחריד.

יום אחד שב מתחנת הרכבת הזקן ברן ובא אל מעבר למחיצה בבגדו העליון, מלופף בחוטי אותה הפשתה שבגללה נטרד למרחקים.

– עתה מכין את עצמי לדרך אני, ר' ברוך – קדמו הרב במאור פנים, בהחליקו את זקן האצילים שלו, אשר כל סימן של שיבה לא נראה עוד בו.

הישיש שפשף את ידיו בזגוגית החלון ועשה עצמו כעומד ב’מנחה' על יד הכותל, אולם ממקום שבתה, מעל ספסל הקהל, ראתה חנה, כי איננו מתחיל אפילו להתפלל.

בערב הבהיל את החובש המומחה מן ההר, הביא מבית המרקחת את הסממנים הדרושים לבשול איזו ‘רפואה לבנה’, ואחרי שיחה ארוכה, ביהודית, עם הדוקטור הפולני פבלובסקי, בא לבסוף אל מעבר למחיצה לבשר:

– אנחנו נושיבך במעונות הקיץ של יוטקה, רבי.

ובעצמו רץ ביום המחרת אל בית המלון, אשר שם התאכסנו בני בית ‘הפריץ’, איש האחוזות.

עם מנהל בתי־הקיץ סדרה את הענינים הרבנית, בהשתמשה לשם זה בשפת מולדתה הפולנית, שנשמרה עוד בזכרונה, לתמהון עצמה, בצחות.

מעין חדוש נעורים הרגש בה, בלבשה לנסיעה את קפוט הבטיסטה שטעם כרכים וקרתנות שמשו בגזרתו בערבוביה.

בתוך ארגז המוהר, שפתק של תחנת־מרחקים הצהיב עוד על ירכו, סדרה עתה בחריצות תשמישי תנור וכירים וש"ס קטן נתון בתיק וצרור, ליתר בטחון, בסדין.

מן הוילאות הגנוזים, אלה אשר בשביל חלונות בית הקהל נראו פעם ל’יפים יותר מדי', תקנה בבית־היער, על יד הגזוזטרה, מין אהל, שבתוכו יכול היה הרב לשבת באויר צח אל שולחן ספריו.

על השדמה מנגד עברו מזמן לזמן בחבורות הקיטנים. ה’ברישנות' מעיר המחוז, שלמדו שם בזמנן בפּרוֹגימנסיה, הקלו ראש בהציצן מתחת לשמשיותיהן המגוונות.

– הביטו, ‘הרבין מתפלל’ אמרו.

אולם פני אמותיהן המזקינות, אחוזות הרבמטיזמוס, לבשו סבר של אדיקות למראה האיש עטוף מדי הקודש, ובלילה, בתקוף אותן יסוריהן בתוך בתי העץ הארעיים, מחוסרי היסוד, התאמצו להאחז בו בדמיונן כמו באיקונין עושה פלאות.

ומיער הארנים העבות שפע איזה מורא־הוד בימי ראשית קיץ אלה. אותה התלהבות־רתת, כקול המון התפלה, בעבור בו מזמן לזמן הרוח, וזעקת האחדות שלו, הזעקה בקול אחז, בגעת אי־בזה בקצהו יד הכורת.

עם בוא השמש, בהתאסף ה’מנין' על המרפסת, התחנן החזן החולני מסלוצק בקולו הרופף:

– רפאנו ה' ונרפא.

בקירוב מקום, על השדמה, שפתה אותה שעה הרבנית את המיחם, והעשן הכחלחל, מעורב מצנוברים וקיסמים של אורן, עלה ממעל לנוף הירוק בריח ניחוח השמימה. ואחרי ‘המנחה’ בא במרוצה של מסירות נפש החלבן הכפרי מן ‘החצר’ והביא בכד מיוחד חלב מחלים בעודנו חם, וחלק מאותו האור, כביכול, המובטח לו בשכר המצוה לעתיד לבוא, שרה כבר פה, עכשו, על פניו.

פעם בא ברכיבה מן העירה פבלובסקי, מזורז, במנשטות, אשר רק פולינה בלבד ידעה לגהץ צחות כמותן, ומסר את סוסו לנער האורוה שבא לקראתו מן האחוזה.

– נו, יסיר נא הרבי את ‘הארבע כנפות’ – הדגיש בהנאה את המלים העבריות, ונגש מיד עם שפופרת השמע לבדוק את חזה החולה.

– קצרה נשימתי, דוקטור – התאונן הרב בחיוך של בושה, אחרי התפשטו עד חצי גופו ערום עם הכפה על ראשו.

– נַ, נַ, להאריך ימים נוכל גם בנשימה קצרה – נחם הרופא, אולם מבעד למשקפים שהרכיב בשביל כתיבת הרצפט לא יכלה כבר הרבנית להבחין מה היא דעתו האמתית על המצב.

מקצה השדמה ראתה אותו אחר כך חנה מטפס לעלות לארמון הקיץ, אשר בו ערכו בני בית האחוזה באותו ערב חגיגה.

בתוך הגן דלקו כבר הפנסים, ולאורם הרוטט, מתוך מעבה שיחים הגולשים במדרון, צפה כמו מתוך נבכי נהר, ידויגה היא היא בתו של איש האחוזות יוטקה.

מרוב התרגשותה ירדה לקראת הבא לא בדרך הרגילה, לפתח השער, כי אם לצד המשוכה, בין סבכי התפוחים, וכאשר פשט כנגדה האיש את זרועותיו, נפלה לביניהן באותה הקלות, שבה נפלו פה יום־יום מן העצים הפירות עם כל רוח מצויה.

להגו של מסיע־הדוברות הזקן נמוג והיה לאפס. אך הבל פי שכור היה זה.

עוד באותו לילה עברו החוגגים מבית היער אל הארמון הישן אשר בתוך האחוזה.

את החביות המלאות גלגלו המשרתים מן המרתף אל עצם הטרקלין הפנימי – ספרה למחרת טויבה, בתו של החלבן.

ההידד נפל שם על יין הנמזג בקתון, ובתוך תרועות גיל, על כסא מסעד, הורמו באויר חליפות איש המדות היפה־פה, הדוקטור, וידויגה, בתו של יוטקה.

– היינו שהם כבר ‘עשו קנין’ – הסיקה מזה טויבה שבאה ללון פה, כרגיל, במקשת אביה. וחנה, עיפת־רשמים, נשענה על דופן הגזוזטרה וראתה מיד – את פולינה היפה מתמרת ועולה בקצה הכביש, לבושה בשמלת הפיקה, שמלת החג היחידה שלה, עם כלב אדונה לרגליה.

באין דרך אחרת אל האחוזה, באה לעבור ברגליה שאינן למודות בעול נעלים את הגשר הצר, הנטוי על פני הנהר, בלי משענות מזה ומזה, והרוח מתעלל בה והודפה אחורנית, ואז חרד לב חנה, בקראה:

– היא נופלת, היא נופלת – והיא הקיצה, והנה היא שוכבת בדממת הערב על גבי הגזוזטרה, ליד הסף, עם כף היד הכחושה למראשותיה. בקצה הכביש, ממעל לצמרת היער, מתמר ועולה מנגדה, אדום, בדמות כדור ענקי, הירח, ומן העבר השני, מפתח הבית, גוחן אליה האב החולני, חגור אבנט הרבנים – ואהבת עולם במבטו.

וימי הקיץ חלפו־עברו בינתיים במהירות.

הנה רק נראו ראשוני בכורי הירקות במקשה. טויבה, בתו של החלבן, ממששת בזהירות בסבך של נצה, מוציאה מלפפון רך, בן יומו, ונושכת ממנו לאט, כדי להאריך את רגעי ההנאה, וכעבור זמן קצר פושטות כבר ‘השקצות’ השכורות בגן. החלבן, עם אסל על שכמו, מריק בזלזול סלי מלפפונות על הארץ, ממיין ומונה אותם בתריסרים ‘בני חצי קופיקה’, ‘בני קופיקה אחת’ – ואת המצהיבים הוא משליך אל מאחורי הגדר.

נקצר כר האחו ליד הדרך. בשלוליות המים שנתערטלו משתקפים עמודי הטלגרף והצפרים המתנדנדות על חוטיהם – הפוכות, עם רקיע שמים מתחת. החסידות, גלויות עתה במלא כל אורך רגליהן, כמו גבהו. בלילה יורדים הנה עם סוסיהם בריוני הכפר, מולקים באכזריות ראשי ארנים בשביל מדורותיהם, והיער, במחשכים, מתפלץ ובוכה, בוכה.

והנה כבר ‘תשעה באב’. המיחם עומד שומם על אפרו הקר.

‘ראה ה’, כי צר לי' – מקונן הרב ופושט את ידו, בתקוף אותו השעול, אל רגלי הספסל ההפוך על פניו.

‘גויות’ עוברות בשמש הבוקר על פני השדמה הריקה עם גרגרים מכוסים בעלי שרך בסליהן.

– כלום בית תפלה הוא כאן? – תוהות הן בהתעכבן על יד חנה, לפני הגזוזטרה.

והנה הולך ומתקרב הפרוביזור חולה השחפת מעיר המחוז, שאחר לבוא אל ‘הקינות’. ריח ערדליו, ממעל לגרבי הפסים החדשים, נודף עד למרחוק, ומגע כנף הפּלרינה שלו, בעברו בחפזון על המדרגות, מעיר בלב המית געגועים לרחמי אח.

באחד הימים נתרוקן גם שדה השיפון הגובל את השדמה הקרובה, ובבקרים מעוננים התחיל להרביץ פה את עדרו פטקה, נער הרועים החלכה, זה אשר אפילו תרמיל הבד שעל ירכו היה בלה ומנומר בטלאים.

בהנתך מזמן לזמן הגשם, בא לעמוד מתחת לפנת הגג של בית הרב, בהשתדלו לשוא להאהיל על עצמו באדרת הכבשים בעלת הכנפים המדולדלות, הקצרות מהגן.

דמעותיו, דמעות של יתום, נתערבבו אז עם טפות הגשם הגדולות, ואת השכול מסביבו, אם עמד לחלל בחלילו, נדמה היה כי אפשר לממשו בידים.

– לכי הוציאי לו פרוסת חלה – דמעו עיני הרבנית הרכה, שהציצה אליו מפתח המטבח, וניכר היה, כי ביחד עם הגורל שלו, של היתום, מבכה היא כבר גם את זה של בתה חנה בעתיד. והגשמים נעשו בין כך טורדים ותכופים מיום ליום.

במשקע השדמה הקרובה נקווה המים לשלולית, שפניה נעוו, בנשוב הרוח לקמטי זעף עם אבעבועות קצף כעורות בקצה. במרפסות, מכורכמות מהגשם, נתלו וילאות הבד למעצבה. איזו עשבים בצבצו מבין סדקי הקרשים ברצפה, והקיטנים, עטופים בסודרים כנשים, צבאו לשוא על הכירים במטבח, אשר צרורות האורן תססו בהן תסיסה לחה, בלי כל אפשרות להתלקח.

הפרוביזור חשוך־המרפא מעיר המחוז עוד נשא את עיניו השמימה בתקוה, שאולי עוד יעבור כל זה ויתבהר, אולם בני עירו הבריאים, אלה אשר לא חסדים באו לבקש מן הטבע, כי אם ליהנות – מהרו לגמור פה את חשבונותיהם.

על עגלות משא כפריות הוטענו רהיטי הפאר ממעל למצע מזרנים וכרים. ארונות הבגדים הושכבו פרקדן, עם הפנים למעלה, כשבתוך האספקלריות, הקבועות בחצאי דלתותיהם, מנצנצים קטעי עננים טרופים, מבוהלים.

טפלו בזה ביחוד ‘ברישנות’, מעיר המחוז, אשר כבר התגעגעו על בתי השעשועים. בלי השמשיות המגוונות ממעל סר חנן. אבקת הפוך, מתחת לשמים המעוננים, הלבינה כשכבה בפני עצמה, מבלי להתמזג עם עור הפנים, ובהלוכן בתוך הבוץ, בערדלים המרופשים ממעל לסנדלי הקיץ, היה כבר הרבה מכשלון אמותיהן אחוזות הרבמטיזמוס, המזקינות.

יום אחד הובל בעגלת משא הפרוביזור הצעיר, מכוסה בדוחק בפלרינה שלו – מת.

ה’גוי' עם המושכות ביד צעד לצדי הדרך מתון, באותה מתינות ממש שבה הוביל בשעתן את האלומות הקצורות מן השדה.

השטח בקצה היער, ששם האיר בלילות חלונו של המשוחף, השחיר, ואת התריסים הפונים לאותו צד התחילה הרבנית לסגור מבעוד יום, אם כי בלילה, בגבור שעולו של הרב, הוכרחה לשוב ולפתחם, כדי להכניס מעט אויר לנשימה.

שערות הזהב שלה, אשר שום מושג לא היה לה על יפין, נשמטו אז מתחת לשביסה ונפלו נבוכות על כתפיה.

– אולי כדאי לשוב ‘אל הרפואה הלבנה’, זו של החובש מן ההר – נתרופפה אצלה האמונה בכוחו של פבלובסקי בעמדה ללבות את הקיסמים הלחים, כדי לחמם מעט תה בשביל החולה. אולם עם אור הבוקר נשאה כבר את עיניה אל האחוזה לבקש אולי יראה שם הדוקטור ולהזמינו, אולי בכל זאת אותו להזמין.

תש כוחה מן הנדודים בלילות. הציצים בקפוט הבטיסטה, שכה מלאים חיות היו בראשית הקיץ, הועמו עתה ודהו, והשרוולים, אשר התופרת השתדלה לתת להם דמות כפנים, נתרשלו ונתלו כבלויי סחבות.

והוא, פבלובסקי, כבר לא ידע עתה יהודית, קרא ‘לארבע־כנפות’, ‘קושוּלה’, ודרך המשקפים, שהרכיב לכתיבת הרצפט, סקר גם את כתלי הבית, שנחשב עתה כמעט לקנינו.

– כמה אתם משלמים בעד העונה? – שאל, בבחנו בדפיקה את חוזק הקיר, כמו שבחן קודם לכן את חזה החולה וכשנטפלה אליו הרבנית ובקשה לשאול מה הוא המצב, מהר להכניס את ראשו לברדס של מעיל הגשם.

– צריך לכתוב ולקרוא לזקן – התאושש הרב בראש המטה, בתקנו את הכר להסבה כדי לכתוב לברוך ברן בעצמו.

וכאשר הופיע למחרת הישיש, משונס באבנטו, עם תיק הטלית בידו, היה רגע הרושם שהושטה פה באמת בשעת ההתמוטטות איזו משענת.

מגפי הסוחרים של האיש, למרות הבוץ בחוץ, הבהירו משוחי עטרן ואמיצים, אחרי אשר הוסרו מעליהם הערדלים.

– בחינת ו’בנהרות לא ישטפוך' – התהלך בקלות על פני החדר, בגמעו את היין מהמין המיוחד שנמזג לו, זה שניתן לחזוק הגוף.

אגב טפול בבקבוקים, הראה לו הרב צנצנת אחת עם גרגרי תרופה, אשר אך זה הובאו מעבר לגבולין, ואשר המציאו אותם שם איזו אנשי שם.

– ‘גרעיני החיים’ יקרא לזה – הסביר, בהביטו אל הרבנית, המסתובבת בחדר, וכשאך חמקה זו לרגע, נשא את עיניו עם ארשת הבינה העליונה שבתוכן, אל הזקן:

– צריך להכון לדרך – לחש נמרצות.

והישיש ‘התנא דמסייעא’ הסכים:

– צריך, רבי. ‘וזה הדרך לכו בו’, נאמר – שפשף את ידיו ונזדרז ופנה לכתל המזרח, לעמוד לפניו ל’מנחה'.

לקול צקון התפלה התחזקה עוד הרבנית ונאחזה פה ושם באיזו עבודה. היא עזרה לחנה ללבות את הפחמים במיחם, וכשאלה התלקחו, והאשנבים הקטנים למטה הוארו, עמדה להכין בשביל האורח מעט מרק, כי זה של החולה היה מבושל תפל בלי מלח. אולם כשקול הנגינה נשתתק לבסוף, והישיש נכנס אל המטבח ליטול את ידיו, הפנתה אליו פתאום פניה, פנים איומים באור הלהבה שבכירה.

– אנחנו טובים, ר' ברוך, הננו בלב ים – תפשה בזרועו של סוחר הפשתים הזקן, אשר, תחת לנגב את ידיו, נשא את האלונטית העבה לפניו – וחנה נבהלת ממראה עיניה, מהרה להמלט דרך הפתח הקטן החוצה.

פה גבר עתה עם בוא הלילה הגשם, ואת שארית הרחבה לפני הבית הציפו כבר מי השלולית, אך הנה נשארה עוד הפנה מתחת לגג אשר בה, ביום רע, חוסה היה פטקה, נער־הרועים החלכה.

לתנות את תוקף השכול אפשר היה אולי בחליל כחלילו, אבל באין לה, לחנה, זה, הרימה את כנף שמלת הציץ ובכתה לתוכה בכי יתומים בלבד, בלי צלילי לואי.