רקע
דבורה בארון
על יד החלון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

ליד הדרך, מרוחק קצת מן הרחוב, עומד ביתו הקטן של זליג, שפל־מסד, בלי תריס לחלונו – כנוטה לנפול נשען הוא מימין ומשמאל על משענות.

באביב מבצבצים על הרחבה שלפניו איזו עשבים וממולו, לרגלי ההר, מלבלבת שורת העצים, הסוככת על ביתו של ‘הגביר’. אותו הבית מרפסת מזוגגת לו והיא מוקפת גנה שאת שביליה מרביצים בכל בוקר בחול צהוב.

אחרי הצהרים, כשהארוחה נגמרת שם ובעל הבית הזקן מסתלק לחדרו, יורדת העלמה בת הזקונים אל הערוגות, עודרת ומשקה ומנכשת במכּוּשה, בפרשה פעם בפעם אל החצר פנימה להביא מים מן החבית. משפך ההשקעה מסמא באור השמש בברקו.

מימין, דרך השער, נראים בחצר קטעי דשא, עגלת־יד הקורסת על שני אופניה עם מוט זקוף למעלה ולול העופות, שבתוכו מתרגז לרגעים התרנגול ההודי. שקט. ישר, בלי זיע, עולה ממעשנת האמידים העשן. נשמע צלצול כלי זכוכית, קול הזלפת מי־שופכין וקשקושו של מיחם, בהנערו מאפרו. בפתח המטבח מופיעה, עם המגבת על שכמה, המשרתת הנוצרית הנקה, ממצמצת מפני שפע האור את עיניה ומביטה, מתחילה אילך ואילך, לשני צדי הדרך, אחר כך לזליג, נכה הרגלים, היושב מנגד על יד חלונו – ומושיטה את קצה לשונה

בערב, כשהתריסים מוגפים כבר, נפתחת שם לפעמים הדלת הצדדית, והיא, הנקה זו עצמה, מתגנבת להביא איזו שיורי אוכל מן המטבח: פרורי צלי, צלחת דיסה, או מעט שכר בכוס. ידיה של זו חמות הן ונודף מהן אותו הריח שבו ספוג כל דבר השרוּי בבית ההוא, וזליג – אם מפני גמיעת המשקה, הבאה אצלו על לב ריקן, או מפני אותו הריח המיוחד, המשכר – עיניו מתערפלות ובין קמטי פניו עולה אדמומית:

– ומתי הוא נוסע לחוץ לארץ, בעל הבית שלך האלמן?

– בפורים אחרי ‘הבדלה’ – עונה הנקה יהודית.

– ומה שמסיחים, שימכור את ה’נחלה' פה ויצא לעיר הפלך, הַ?

ושעה ארוכה נשען הוא אחר כך פרוע ועֵר, על כרו, מתופף באצבעותיו ושר:

יונה תמה היתה לי

ועתה יש לי פרס,

בית נאה היה לי

ועתה, הוי – רק הרס.


ורוצה הוא לאמר בזה כי אשתו הראשונה פייגה, היונה התמה, מתה, כי זלטה, זו השניה, פרוצה היא ואחרי ‘הגביר’ היא נוֹהה, כי ביתו הקטן חרב ועומד בנס, ולבסוף גם – שרגליו הנפוחות אין להן תקנה.

– רק הרס ורקבון. הוי שלמ’קה, למה אתה שותק? תפח רוח אמך.

ושלמ’קה, בן השלש, היושב על הארץ, מתחלחל, מפסיק רגע אחד את משחקו ומביט אל האב בהעוית־תהיה, מבלי לדעת אם לצחוק, או להתפרץ בבכי.


במסדרון הסמוך לחדר דירתו של זליג, אין כל חלון, ואפלולית קרירה שוררת בו בכל ימות הקיץ.

בבוקר, כשזלטה קמה, היא מתעטפת במין בגד רחב־שרוולים, לוקחת קופסת טבק ומכשירים להתקנת סיגריות ופורשת אל המסדרון, לשולחנה.

פה, על המדף בפנה, מסודרים אצלה מסרקותיה, ראי קטן, המתמלא אור עם פתיחת הדלת מן החוץ, ועל ידם – בסלסלה – מחרוזת אלמוגים ומין מכשיר לעשׂית הצפרנים, שרידי ‘עברה’ מן הכרך. פה גם מהבהבת מכונת הנפט, שעליה, תוך כדי טפול בסיגריות, מבשלת היא תפוחי־אדמה בקלפתם, או מרק של ‘דגים ריקים’, אשר חלק ממנו, בהגיע אליה קול כעכוּעו של זליג, היא מביאה ומציגה לפניו בצלחת, ועד אשר הוא מתרומם, ומברך ואוכל, עומדת היא בתסרקתה הגבוהה, מחזיקה את שני קצות החלט על חזה ומסבירה, כי זקן אחר לוּ היה במקומו, היה כבר מזמן לוקח חבל ונתלה בו ומת.

– כי בין כך ובין כך – אומרת היא – רגליו אין להן תקנה. ובמשך הזמן ירקב גם כל גופו. ועוד גם זה:

הן הקרקע, שעליו עומד הבית, של הגביר הוא; תפול החורבה הזאת – ואותו ואת מטתו ישליכו קודם כל החוצה.

זליג שומע, לועס בחפזון ובולע וממהר להאחז בפסוקים של ברכת המזון.

וכשהדלת, המובילה אל המסדרון, נסגרת עליו, לבסוף, אוסף הוא את רגליו הכואבות לקצה המטה, ומתקרב אל החלון הפתוח. שם, מעבר לרחבה, עומד עתה הבית הגדול שטוף שמש, חסון וגבוה מיציעו ומעלה מכל בתי הרחוב. החלונות אינם סגורים עוד, ומבעד לוילאות המתנפנפים נראים רהיטי האולם, המגובבים עם רגליהם למעלה, והנקה, אמיצת המתנים, מתלבטת שם על ידם, על הרצפה, בטאטאה תוך כדי שפשוף את מי הרחצה החוצה.

הנה הוציאה מרבד וחבטה אותו פעם ועוד פעם במקל, בהבריחה את כל הצפרים מעל פני הגדר הקרובה, וכשהיא שבה, והרהיטים בחדר מוצגים במקומם, יורדת מן העליה האורחת, הבת הנשואה, עם מחברת מתחת לבית שחיה ויושבת בפנה, אל הפסנתר, לנגן. הנגונים הם נוגים־חרישיים על פי רוב. היא, הבת הבכירה, ברחה זה עתה, לפי דברי הנקה, מבעלה העריץ מן הכרך. שני ילדיה שהיא מכינה אתם בכל בוקר את שעוריהם, לבושים בחולצות מלחים פשוטות, שנתפרו פה בידי עצמה וגרביהם הקצרים מתוקנים ביד זהירה לבל יכירו בכך.

הנה העבירה את ידה על המנענעים ופתחה בקולה הרך – שיר ערש, או משהו, המזכיר ‘נגון פרידה’ עלי כנור. רעד עובר את לבו של זליג. בגחנו בחצי גופו אל אדן החלון, הוא תומך את ראשו בידיו, וסמיוֹנוֹבקה כפר מולדתו צף ועולה לפניו עם רחובו היחיד, הרחוב העזוב־שומם בצהרי יום. נראות כנפי הטחנה המתנפנפות בקצהו ברוח, ומתוך המפּחה האפלולית של אביו עולה קולו העמום של הפטיש. נודף ריח מתוק, ריח שחת, תפוחי בוסר ולחם שיפון שרק זה רדוּהו מן התנור, ופייגה, אשתו הצעירה, מושכת במוט עגלת־יד עם הלבנים, ששטפה זה עתה בנהר.

גחוֹן, זליג ודחוֹף – אומרת היא, במסרה את שיור הסבון עם כסכסן העץ לידו, והוא גוחן ודוחף את העגלה, בכונו לצעוד באותן גומות המים המתהוות בעשב ברשמי עקבותיה על הקרקע התחוּח באחוּ.

שמונה עשרה שנה מלאו לה לפייגה ביום חופתם, ובת עשרים ושתים הוביל אותה כבר, בליל חורף אחד, ביחד עם אביה, הנה, אל העירה, לבית הקברות.

מפני שהקרח על הנהר היה עוד רופף, לא רצה שום אכר לסכן את סוסו לנסיעה, והוא עם אביה השכיבו אותה בדוחק באותה עגלת היד, שבה נהגה לרדת הנהרה לשטוף לבנים.

– אני – אין דבר – אמרה רק שעה אחת לפני מותה – אבל אתם – מי יכין לכם מעט תבשיל חם לארוחה?

היו מוצאי שבת. משני עברי הנהר צלצלו לסרוגין הפעמונים ועל פני חריצי הדרך רקד־זע באודם זועה אור פנס הנפט שבידו. – גחון ודחוף – אמר הזקן – והוא, זליג, גחן אל העגלה ודחף. וכדי שלא להביט אל זה שלפניו, עצם את עיניו, ואז נדמה לו כי מתנודד הוא כל הזמן, כמו בחלום, על מקום אחד.

‘אני – אין דבר, אבל אתם – מי יכין לכם מעט תבשיל חם לארוחה’ – פייגה, פייגה – נעצמות עיניו של זליג, ופניו, בעוית הכאב, הם כה איומים במסגרת זקן השיבה, עד אשר שלמ’קה מפסיק על הארץ את משחקו ומביט תוהה־מפוחד מלמטה למעלה, מבלי לדעת אם להתפרץ בבכי, או לקום ולהמלט החוצה.


ובבית מנגד נגמרה בינתים הנגינה. אל החדרים למטה שב זה עתה בעל הבית הזקן עם הכלב ז’וק מטיולו, והבת הנשואה, בהסתלקה אל המרפסת, יושבת שם בפנתה, על כסא המסעד, עם מלאכת סריגה בידה.

מתקרבת שעת הצהרים. למעלה, בחלון המטבח, עומדת הנקה בפנים משולהבים וכוֹתשת מה בחזקה במכתש, בהביטה, כדרכה, אילך ואילך, לשני צדי הדרך.

הנה עובר יפים, בן רחובה מן ההר, ומברך אותה כדרך החילים, בהגישו יד לכובע. אחריו יורד קזיוק, החיט עול הימים, ומזכה אותה אף הוא בקריצת עיניו היפות, אבל פנה יפנה ימינה, הנה, לזליג, אל החורבה.

– זלטה – יש?

– וכי מה?

– סיגריות.

וכשעל הדלת חורק במסדרון הבריח – מתכוץ זליג, מוציא עד כמה שאפשר את גופו החוצה, וכל מה שהשרתה עליו קודם לכן הנגינה מתנדף מפני התשוקה האחת, הלוהטת:

– מעט שכר! לו רק התחכמה הנקה להביאו.

שעת הארוחה, יודע הוא, אינה רחוקה, הנה הוצא אל הגנה השולחן, ובת הזקונים, דומעת, בסינר קטן למתניה, מתקנת איזה תבלין חריף לצלי, וכשבעל הבית בא וקושר לצוארו את המפית, יורדת גם הבת האורחת למטה והולכת לבקש את ילדיה.

אוכלים זמן רב, בהפסקות בין תבשיל לתבשיל, שבהן מוזג הזקן מין משקה לכוסו, שותה, ומדבר ומקשקש בסכינו. הכלב השחור ז’וּק, הרובץ לרגליו, מרים פעם בפעם את ראשו ומביט, נבון וטוב לב, בפניו.

לבסוף מובאים בקבוקי השכר עם כוס מיוחדת על טס, ובעל הבית, בהציתו סיגרה, קם ומביא מין פרי בתבה, שקבל מן הכרך לקנוח סעודה. בת הזקונים, המקבלת את חלקה הראשונה, טועמת, שוהה רגע ומנענעת בהסכמה את ראשה:

– טוב.

– כאב ראש וענויים לרוב – עונה ואומרת זלטה, השולחת אותה שעה את קזיוק ההררי החוצה, והיא פונה כה וכה להוכח, אם לא יארב אי־בזה השחור, ז’וּק, שהנקה עלולה עתה לשסותו.

ואמנם: בטרם אשר תספיק לסגור את הדלת, נגלה מאחורי הגדר הכלב, ובקפצו קפיצה אחת, קפיצת שׂטנים, הוא מתנפל זקוף, בנחרת אימים, וכה לפתע פתאום על הבחור ההררי, עד שזה כורע־מט מבלי להוציא אפילו את הסיגריה הבוערת מפיו, במקלו וכובעו, כשרגליו, במגפים הגבוהים, מפרכסות חסרות אונים, עם העקבים המסומרים למעלה.

זליג – כל שערה משערות זקנו מרתתת, בהתפתלו על יד החלון מצחוק.

– או – או – או – או – הביטו, או – או – או – או – מחקה הוא את נהמת הכלב – הנה כי־כן, כך, ככה, אה – מרים הוא את קצה השמיכה ומנגב את עיניו, את זקנו – עם הסיגרה בפה, ה?

וכעבור זמן־מה באה הנקה בידים מוצנעות מתחת לחזית סינרה ומודיעה:

– האדון צוה לטאטא את הרחבה שלפני הבית.

זלטה קושרת לראשה מטפחת, משלשלת אותה עד לגבות עיניה ויוצאת עם המטאטא בידה החוצה.

בכל פעם שמי שהוא יורד במדרון מלמעלה, היא מזדקפת, נשענת על המקל הצמוד למטאטא ומביטה.

הנה עובר קרון הפּוֹסטה עם נושא המכתבים על דוכנו. אחריו, כעל כנפי רוח, נישא על אופנים בן הרופא מן ההר, זה אשר, מדי התקרבו אל בית הגביר, הוא מצלצל, מסתובב רגע סחור־סחור ומתרחק־טס: בלוֹנדי, כבד תלתלים, במעיל סטודנטים מתוח על כתפיו הרחבות.

העלמה, בת־הזקונים, פניה מהבהבים חורים־נרגשים מבעד לעתרת האבק. בהכנסה כעבור שעה קלה הביתה, היא לובשת, ממעל לשמלת הרוחים אפודה מרוקמת עם פתילים, וזמן־מה, בתעותה אחר כך אילך ואילך על המרפסת, מורגשת בגופה כעין התחדשות. אבל הנה שב הרוכב ההררי עם חבילת עתונים מתחת לבית שחיו, ועל ידו, גם כן על אופנים, נוהרת אחות הטלגרפיסט ארוכת־הצמה, כששרוולי הבטיסטה ה’יפוניים' מתנפחים על זרועותיה הצעירות ברוח –וזלטה לובשת עוז, בהזדקפה עם המטאטא כלפי המרפסת:

– בּלה כבר – וחתן אין.

– נו, נו – מנסה זליג להאָבק – וחמשה אלפים לנדוּניה זהו – לא מאומה?

– חמשת אלפים – נופל קולו, בראותו, כי זלטה אינה שומעת לו, והוא צונח אין־אונים על הכר.

כשעדר ההר עובר אחר־כך על יד הבית, אין הוא, זליג, מתרומם עוד. נשמע קול הצלפת השוט וקריאות הרועים לסרוגין, ומסביב מתפשט ריח ידוע. ריח סוף, זבל טרי וכרי מרעה: כרי סמיונובקה הכפר עם דמדומי ערב, כשהנהר התגון, רחב, באור השקיעה, ומעל פני המגדל השתפכו צלילי בין־הערבים, צלילים אמיצים, זכים, זולפי נחמה. שמורות עיניו של הזקן והגבות הלבנות מרטטות. כמו בחלום שומע הוא את דפיקות התריסים מנגד וקול בנות הבית, היוצאות עם הילדים לטיול הערב.

הנה מכניסה זלטה את שלמ’קה הביתה ופושטת את בגדיו, ונעימה לא צפויה, אמהית, נשמעת בקולה, בשדלה אותו לשכב, וזליג מתנודד, מביט רגע נכחו, אל תוך האפלולית ונאנח.

– אולי הכינות דבר־מה לארוחת הערב? – נכנע הוא.

– מכות, ולקנוח סעודה – תחלואים – תוססת היא בלחישה, כדי שלא להעיר את הילד; ובהדליקה את מנורת הפח, היא מונה לתוך קופסה מיוחדת את הסיגרות שהיא צריכה לשאת אל ה’שכן', מתרחצת, ובלי מטפחת לראשה כבר, תוך כדי התנגבה, היא שואלת באנחה, בחקותה את קול הנכאים שלו:

– אולי תואיל לקום ולהתפלל תפילת ערבית, בעלי?

וזליג מתנער, מביט רגע לתסרקתה, לפניה, לצוארה החשוּף עם מחרוזת האלמוגים הצוננים, הלחים קצת – ומתרומם להתפלל.


וכעבור שעה שוררת בתוך הבית הקטן דממה. שלמ’קה בכתנתו התינוקית, דל גו, ישן על הדרגש ובפנה מנגדו עומדת מטתה של זלטה – מוּצעת, עם קמט המרי על שמיכתה השעירה, כשממעל לה, מעל הקיר, נתלות – חבויות בסדין – השמלות, ששעון־כיס קטן, מכונן, מטקטק אי־שם באחד מכיסיהן:

טַטַ – טַטַ – טַטַ – טַ – שקט.

זליג, בכפת לילה על ראשו, מתהפך, מקשיב למכאוביו, המתגברים עתה, עם בוא הלילה, ונאנח – ומתהפך שוב. ממעט השכר, שהביאה קודם לכן הנקה, נשאר לו רק תעוּב קל וסבוּב ראש, ומכל נסיונותיו לצייר בדמיונו את הכפר סמיוֹנוֹבקה לא יעלו, אלא פני אביו הנפח, קשה היום, המוּאָרים בעלטה באור המפוּח ופרצופי הזועה של האכרים, המתהוללים בקצה הכפר, ליד בית המרזח, בימי אידיהם.

אך הנה מתבהר מעט מעט בקרבו, כאילו חיוך היה בוקע לעלות בו מבפנים, ועיניו עם הגבות העבודות מרטטות:

קזיוק, הבחור ההררי, נראה לו, בצאתו מן המסדרון עם הסיגרה בפיו, וז’וּק, בנחרת אימים, נגלה פתאום מאחורי הגדר.

זה הכלב המתון, המיוּשב, אשר לא יגע בעצם לרעה בשום איש, בשום איש.

והיאך כיון את הרגע, וזנק והזדקף קוממיות, כבן־אדם, להבדיל, והן – על דעת עצמו, בלי אשר ישסה אותו איש – מתפשטים קמטי היסורים על פני זליג, ועיניו נפקחות לרוחה:

– פּשַ – קרב, הַ?

המלצות קוראים
תגיות