רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

הניך היה חיט, ואת מלאכתו ידע היטב, בזה לא פקפקה אפילו בעלת בית המלאכה, האשה הנרגנית, אשר בכל שעת כושר השתדלה להקניטו ולהתקלס בו לעיני חבריו.

– גופו של אדם – נהגה להגיד – אילו אפשר היה לפרום אותו על מנת לשוב ולתקנו, כאשר יתקנו את השמלה עתיקת הגזרה, יתכן שמבעל מום היה יוצא אז בעל צורה וממכוער – יפה תואר.

ומפני שבעל מום היה רק הוא, הניך, בין הפועלים, התכווץ הוא היחידי, בשאת האשה את משלה, ובעוד אשר האחרים צחקו, או העירו מסביב את הערותיהם, כבש הוא את עיניו באריג התפירה, בהשתדלו לשבת על הספסל כך, שגבו יהיה מופנה עד כמה שאפשר אל הקיר.

בכלל נהג הניך להרבות בבית המלאכה בישיבה, ובו בזמן שבין יתר הפועלים נפלו חכוכים בדבר החזרת איזו שמלה למזמינה, עשה הוא את עצמו כאינו שומע, בהרהרו מתוך כך בינו לבין עצמו רק הרהור אחד:

‘לא מעוקצכם ולא מדובשכם, לא מעוקצכם ולא מדובשכם’.

והכוונה היתה:

מותר הוא על הפרוטות האחדות שיקבל, ובלבד שלא יכבדוהו בגהוץ השמלה.

בשבתו כך על יד השולחן, כפוף על האריג, כדרכו, התיצבה לא פעם לפניו התמונה, איך שהוא, הניך, עקום־הגב, עומד באמצע החדר עם המגהץ המלובן בידו.

כדי להגיע אל השולחן, עולה הוא על השרפרף, הזע ומרתת תחת רגליו בלי הרף, וקזיוק, ראש הפועלים, בהתישבו עתה בכונה מאחוריו – שורק לכל תנועה מתנועותיו. נשמע צחוק, התלחשות, ומכונת התפירה מתעכבת מקשקושה, ומנגד, בפתח המטבח, מופיעה בעלת הבית: הזהר לך, פעוטי, פן תפול, – אומרת היא ועד אשר הוא מחזק לעמוד, עולה מתחת למגהץ העשן.

יש לשער שלא תמונה זו בלבד באה להתיצב לפניו, לפני הניך, בשבתו כך כפוף על יד השולחן. הן הוא היה יתום חלכה, אשר גם נשלח יום אחד על ידי אביו־זקנו לפשוט ידו לנדבה. ופעם, בערב חורף, הכו אותו על לא דבר איזו נערים, ועזבו אותו, מתעלף, על המגרש הריק שמחוץ לעירה.

כשנעור אחר כך ופקח את עיניו, רפרפו מסביבו פתי שלג לאור פנס הנפט שעל יד הדרך.

שומר הלילה עבר פה על ידו וקשקש קשקוש התראה במקושו. אחר חלפו בזה אחר זה שני כלבים והביטו אליו, כחורשי רעה, עם נוצות שלג על שמורות עיניהם. ופתאום – אי מזה מאחורי הגדר, הגיחה ובאה אמו, וגחנה אליו הומיה וחמה. ואז, בהתהפכו על מצע השלג, כאדם המתהפך על משכבו, חזר ועצם את עיניו ונתן את קולו בבכי.

אמנם כל זה היה בילדותו, לפני שנים, בעת אשר אמו נהגה עוד להביט ברחמים אל פניו. עכשיו אין הניך בוכה. לכל היותר, בהתעטף לבו עד מאד, אז יש אשר יזמזם לו בשעת השחלת החוט איזה קטע שיר, כמו:

‘הוי יגון, יגוני’, או: ‘אילו ראית את לבי המר’ – חרוזים שהביאו על פי רוב במבוכה את חברתו לעבודה, הנדזה בת החבתן ארתים, ואז, כשהבחורים הרגישו בכך, התחילה פה פרשת החדודים והעקיצות, שהיו קשים לפעמים יותר מדקירת המחט. כשהרוחות מסביב שקטו, ולו, להניך, הונח, לבסוף, שב להרהר את הרהוריו דומם, בלי כל פזמון עוד בפיו. ומוזר, בין כל מה שרחש אז בקרבו, כרצועת שמים לבין המון עננים, הבהבה מזמן לזמן בדמיונו צורת עניבה, שראה פעם בחנות התכשיטים. משי כחול כהה היתה עשויה ונקודות אור בדמות כוכבים לה, – ומה הולמת היתה את שערה של הנדזה.


והנה קרה, שהניך זה המקדים תמיד לשבת לשולחן העבודה, בא פעם לבית המלאכה כששתי המכונות קשקשו כבר בכל מהירותן, כאשר רוב הפועלים גם גמרו לאכול את לחם הבוקר שלהם. מה שהתמיה עוד יותר היה הברק הטמיר שנצנץ בעיני הגבן בכל פעם שהביט אל הנדזה בת החבתן מן ההר.

היה קרוב לודאי כי מתכונן הוא, בהתפשטו, לשבת הפעם על ידה, על הדרגש. מכל מקום התרומם קזיוק ההררי מעל הכסא והסתדר עם חולצת הבטיסטה שבידו על הדרגש, בהעבירו את הכפתורים והשרוך ללולאות לקצה השולחן השני. והנה הציצה מן המטבח בעלת הבית ושתיקת התמהון נפסקה.

– סבורה אני שהנכה השאיר בלילה זה את חזיתו באיזה ‘מקום’ – אמרה.

רק עתה התבוננו הבחורים, כי המעיל פרוף לו להניך לכל אורך חזהו. קם שאון.

– עתה ברור כבר למה אחר לבוא: ב’בית' שבסמטת ההר בלה את הלילה, ושם גם משכן את החזיה.

כעבור זמן־מה היה הניך מוטל על הארץ, כמו בילדותו בליל החורף על המגרש, וספג את המכות, אשר נתכו עליו מכל צד, דומם, בלי כל נסיון אפילו להתנגד, בהשתדלו רק להגן עד כמה שאפשר על היד הקמוצה, שבה היה נתון סרט כחול עם נקודות אור שדמות כוכבים להן – אמה וחצי היה ארכו.

על הרצפה, בין גזרי האריג, התגוללו: כובעו, מעילו, קופסת הסיגרות שלו והאצבעון. את כיסיו, לאחר שבדקום, הפכו לצדם השני, והנה הרגיש פתאום, כי דבר מה ננעץ לו בגבו למטה מכתפיו. (קזיוק, בבלורית המדובללת, כרע מלא זדון מאחוריו עם המחט בידו). וכדי למנוע את עצמו מן הדקירה, התכופף ונפנה הצדה, וברגע זה הבריק בידי מעניו סרט המשי:

רצועת השמים הקטנה נבלעה לבין המון עננים. הניך אפילו לא התאנח. הוא רק הרים את ידיו והליט בהן את פניו והתגלגל מאליו, כגזר אריג זה בנשרו מתחת למספרים, אל מאחורי השולחן.

אבל עתה קמה הנדזה בת ארתים מעל הדרגש ונדחקה לבין המתנפלים, בהפליאה בתנועת אגרופה את כל הבחורים.

לאחר שמסרה את ארג הרקמה עם המחט לבעלת הבית, גחנה והרימה את הגבן והושיבה אותו על הדרגש, בהגישה לו מקודם את מעילו, אחר כך את הכובע וקופסת הסיגרות, ועד אשר הוא גשש בידיו הרועדות למצוא את השרוולים, אספה היא אחת לאחת את המטבעות, אשר התפזרו בשעת המהומה מכיסיו. ולבסוף, עם ערוב היום, בהגיע הזמן לשוב הביתה – ולא הלכה דרך ‘סמטת המונופולין’, המובילה בשפוע ההרה, כרגיל, כי אם סחור סחור, לאורך המגרש, אשר שם, בקצה שׂדרת השיטות, ילכה לשבת לרוח הערב ביחד עם הניך על גבי הספסל. אגב העבירה גם פעם ופעמים על ידו את אצבעותיה, אצבעות ענוגות־צוננות, אשר הזכירו בעדנת מגען את חלקת משיו של הסרט האבוד. וככה, עם הרגשת ‘משיות’ זו בלב, מנוחם, כאלו הושבה לו אבדתו, שב הניך בערב זה לאהל אמו, אשר נמצא בקרבת אותה שׂדרת השיטות עצמה.


כעבור שני ימים, במוצאי שבת היה הדבר, נכנס הניך לחנות הזהבי, אשר בככר השוק וקנה אצלו טבעת כסף עם קבוצת אבנים, הקבועה בצורת לב באמצעיתה. בדלגו על הסמטה שעל יד חנות המונופולין, הגיע אז דרך המגרש, עד שדרת השיטות, והעפיל לעלות מפה לשכונת הגויים שעל ההר.

בזריזות, שאינה מתאימה למבנה גופו, טפס ועבר על גדר אחת ושניה, גלש במורד לבקעה קטנה עם ערבות בודדות ושלולית מי גשמים בתוכה. אחר כך התרומם עוד בשפוע הר אשר יריעות בד היו שטוחות עליו בזיגזגים ללבון, ולפניו נגלתה חצר עם באר באמצעיתה ועם ערמה של חביות מרופפות אשר ריח חלודה נדף מהן – חצרו של החבתן ארתים.

מתוך הסוכה שליד הרפת זנק אמנם בנביחה הכלב המסולסל קיט, אבל בו ברגע ירדה מהמעקה מנגד גם הנדזה והניחה את ידה על גבו, וככה עמדה עד אשר הניך נכנס לגן הפירות וישב על הספסל מתחת לתפוח, ושמה באה גם היא, הנדזה.

דברים מיוחדים לא נאמרו פה עתה ביניהם, בשבתם כך, חבויים עד כמה שאפשר בצל. הן הוא, הניך, לא שמע כמעט את שפתה, שפת ההרריים. הנדזה דברה, איפוא, יהודית, יהודית גרועה, כמובן, אבל זה לא היה חשוב, אחרי שהטבעת נתקבלה ועלתה יפה, כאלו ניטלה לשם זה מדה מן האצבע. שלש האבנים הקטנות בקבוצה העירו התפעלות בלב הנערה, וכדי להסתכל בהן הוציאה פעמים אחדות מן הצל את ידה, אחר כך העבירה אותה העבר והחלק על זרועו של הניך, ושוב חלף אותו רטט של עדנה, כמו בשׂדרת השיטות, על הספסל, לפני יומים.

– אַת אינך כועסת עלי? – מצא, לבסוף, את לבו לשאול, כשעיניו הגדולות, הנהדרות בארשת היגון שבהן, מתמלאות דמעות, וכאשר סטרה לו הנדזה, באותה כף היד, סטירת מחאה על פיו, נשתתק, וזמן מה ישבו שניהם מבלי דבר דבר.

מפני כובד משא התפוחים, נתמך העץ שממעל להם מזה ומזה במוטות, ובריוח הקטן, בין המוטות האלה, נשקפו מנגד, מעבר לשביל, שׂיחי הדומדמניות עם הקורים הרוטטים ביניהם לאור הלבנה, כלי החרס התלויים בשורה, הפוכים על פיהם, על גדר השכן, והלאה מזה, מאחורי הגדר – צפצפות בודדות, שמתחתיהן נגן מי, בהפסקות, בהרמוניקה.

– החיל יפים לבית פטרוכין הוא, כי קבל חופשה לביתו – בארה הנדזה, ולפני הניך הבהבו רגע פניו של זה מימי טירוניותו, בבוססו במגפיו הגבוהים את הבוץ ליד חנות היין, כשמכתות בקבוקים עם שיורי אטיקטות התגוללו בשלוליות מסביבו.

כעבור זמן לא רב הובילה הנדזה את הניך דרך הגג בחזרה, בהחזיקה, כדי שלא יטה מן השביל, את ידו בידה, והטבעת, אשר הספיקה בינתים להתחמם, נראתה לו כבר עתה במגעה כבשר מבשרה.

– אמא ירדה רק למסור איזה חריצי חלב לכהנת – האיצה בו, במסגרה את פשפש הגן, ופה, ליד משוכת הגדר כבר, הושיטה לו בחפּזון איזה חפץ עטוף בניר – אולר? – ושבה להניח את ידה על גב הכלב, אשר קפץ לקראתם מן הסוכה.

– הלהב עשוי פלדה אמתית – קראה אחריו, והניך, בעברו בין יריעות הבד את המדרון, התעכב רגע, פתח בזהירות את הסכין והעביר, כשוחט על חלפו, את צפורן האצבע על חודו אילך ואילך, ורעד משונה, עבר אותו מכף רגלו ועד קדקדו.

– למה נתנה לו הנדזה את זה?

הוא ידע אמנם על חלופי מתנות בין צעיר וצעירה במקרים ידועים, מקרים של אירוסין, הוי, אבל הן את זה אי־אפשר כלל להעלות על הדעת.

רק בגלשו מעל השפוע למטה, זכר את לחם הבוקר שהבחורים נוהגים לחתוך אותו בסכיניהם הקטנים, אחר כך נצנצו רגע בדמיונו גם פני קזיוק, בעל הבלורית, עם עקבי השחץ אשר למגפיו המסומרים.

– האמנם התכוונה הנדזה לתת לו, לחלש, כלי זין בידו לשעת הצורך, לכשיתנפלו עליו החזקים?

אף רגע אחד לא עלה על לבו זכר החיל יפים לבית פטרוכין, אף־על־פי שכל הזמן לווהו צלילי ההרמוניקה של זה מן ההר. אבל פעם, לפנות ערב, בראשון בשבת, ירדה לסמטה, במדרון מן ההר, חבורה שלמה מצעירי השכונה עם יפים לבית פטרוכין בראשה.

בפעם הראשונה לבשה היום הנדזה את תלבשתה הלאומית עם מחרוזת האלמוגים ממעל לה, ואריחי הרקמה, על יסוד הבד המנומר, סמאו לאור השקיעה את עיני העוברים בשלל צבעיהם. שערה, שנקלע לשתי צמות, היה קשור בעניבה ענקית אל מול ערפה, ולגבי יפים הלבוש צבאית, באצטלה רחבת כנפים, הרגיש אפילו קזיוק בן האופה את עצמו נובל, חלוני וכאלו מתחת לשכבת קמח.

על כר האחו הקצור, ששמה ירדה החבורה, כי אל המגרש שמחוץ לעירה לא רצתה ללכת הנדזה, הראה יפים בקרוב גם את יתרונו בקלות רגליו.

הוא התפשט את מעילו וזרק אותו לערמת שחת ביחד עם אצטלתו, בגלותו מתוך כך כליל, מכיס עד כיס, את השרשרת המתוחה לרוחב חזהו; וככה, חסון ואמיץ־מגפים, השתער על הכנופיה המפליגה, בהתכונו לתפוס את הקטנה שבהם, את הנדזה, זו אשר בהתעכבה מדי התקרבו אליה – בהעמידה רגע פנים של מפגרת – הספיקה להשתמט בכל פעם, אשר רק צעד אחד נשאר בינו ובין סינרה המתנפנף ברוח.

כשבאה לצנוח אחר כך, עיפה, על השחת, לא התנגדה אומנם, בהציע יפים לפרוש את אצטלתו על הערמה. היא בקשה רק לשטחה כך, שגם האחרים יוכלו לשבת עליה ולנוח, אבל דוקא עתה קם קזיוק ומשך את בנות החבורה ההרה, אל חצרו.

– אל הגרן שלנו נאסף אמש החציר מכל החלקה – אמר, בהתרחקו בצעדים שטוחים, משום מה, כאילו ניטלו פתאום מתחת למגפיו העקבים. אחריו קם ללכת גם בן אחי יפים, הפרחח פבליוק, וכר האחו נתרוקן. במרחק מה, על יד סירה הפוכה, הבהירה רק חולצתו של בן הכהן, אשר גחן בין קני סוף על חכתו. ברצועת מי הנהר שלרגליו רעדה כבר בבואת הכוכבים.

באין ההרמוניקה תחת ידיו, שרק יפים בשפתיו אחדות ממנגינות ההר, אלה אשר בשחרותו נגן אותן על כר אחו זה גופו, ברדתו עם חבריו לרעות את הסוסים בלילה. אחר כך שר בקולו הצלול אחד מפזמונות החילים, ולפני הנדזה התנשא וקם בבהירות קטע כרך שראתה פעם בילדותה, בבוקר השכם, בעברה עם אביה בעגלה מבית־נתיבות לבית־נתיבות, כשפלוגת צבא חסמה בפניהם מתוך שירה את הדרך, ועל המדרכות, מזה ומזה, עמדו בסינריהן, מלאות התפעלות, המשרתות.

– יוצאים הם אל המניברות – הסביר לה אביה.

– היכן היא עכשיו אחותך קסניה, הגבנת? – התנערה הנדזה, בהפשילה תוך כדי נענוע ראש את הצמות לאחוריה, ובראותה, לתמהונה, כי בן הכהן נעלם כבר ואיננו, ורק משוט בודד מזדקר על יד הסירה במקומו.

מריח הבשם שהתפשט, בנפנף יפים במטפחתו, כי חם לו – הסתובב ראשה לגמרי. כמו מבעד למפלשי ערפל רמזה לה מרחוק רצועת הנהר, כחולה־כהה, עם נקודת אור, כסרט משי בעדנתה – ואליה, אל רצועה זאת, נמשכה הנדזה ללכת, בקומה מעל ערמת השחת, אבל יפים, אשר התרומם אף הוא, חסם בפניה את הדרך, כמו פלוגת הצבא לפנים, בילדותה. רצועת המשי במרחק הועבה וכוסתה בערפל. הנדזה אפילו לא התאנחה. בהליטה את פניה בידיה, צעדה אחורנית על הקרקע התחוח, והתגלגלה מאליה, כפסלת אריג זו בשעת הגזירה במספרים, אל ערמת השחת.


וכעבור שבוע, בראשון בשבת היה גם זה, הבהילה אשת החיט את כל יושבי הרחוב בצעקותיה.

– הגבן – צוחה – אללי לי, באו וראו, אנשים טובים – הן סכין תקע לו אל הגרגרת.

היתה השעה מוקדמת. בכר האחו טרם נראו עוד ערמות השחת מבעד לערפל, אבל עדר ההר ירד כבר במדרון, ונערים־רועים בכתנות חג התרוצצו שם בשפולי הגדרות: השכונה למעלה היתה ערה.

בחצרו של החבתן ארתים נדף עתה, חוץ מן החלודה, גם ריח של מגהץ ובצק חם. בשמלת פלניל תחתונית יצאה פעם בפעם האשה אל מורד הרחבה ולקחה מלא זרועותיה זרדים להסקה, ובתוך גל של חשוקים עמדה, בשרוולים מופשלים, הנדזה והתרחצה ליד באר, ישר מן הדלי, בהחזיקה כל הזמן, עד אשר השתפשפה וסבנה ידיה, את טבעת הכסף בפה, בין שיניה.

על צדו השמאלי, בלי כל השתדלות עוד לכסות על החטוטרת, היה הניך מוטל על ערמת קש בתוך הרפת שבחצר בית המלאכה. על גבי האולר, שהיה עשוי אמנם פלדה אמתית, הגלד כבר הדם, וסחור־סחור התהלך וארב לו, עוד מתחלת הבוקר, חתול הבית. באו אנשים עם תיקי טליתות מתחת לבית שחים. לרגלי המת, על גל של גרודות, ישבה זקנה תמימת עינים ודברה אליו, כאלו יכול היה עוד לשמוע לה.

– בשביל מי ‘אעשה’ מעתה שבת? – שאלה אותו – בשביל מי נשאר לי מעתה ‘לעשות’ שבתות ו’ימים טובים'?

זאת היתה אמו של הניך, האשה האלמנה, אשר שום קרוב לא היה לה בתוך העירה וגם – בכל העולם כולו.


בקבורת המת התעסק הרבה בעל בית המלאכה בעצמו, איש דל גו עם משקפים גדולים על עיניו קצרות הראות – ‘החיט האמריקני’ קראו לו.

פעמים אחדות נשלח אל הרב ב’שאלות'. מתחלה: על בגדי הנפטר והדם אשר נמצא עליהם, אחר כך – על הקבר, אשר רק אחרי משא־ומתן רב נתנו לחפור אותו בקצה בית העלמין. ולבסוף, באין שמש רביעי, הצטרף אל שלשת הקברנים גם לנשיאת המטה לבית הקברות.

נשמע כבר צלצול בין הערבים, בהעפיל קבוצת האנשים לעלות עם המטה ההרה. ב’סמטת המונופולין', שאותה עברו לשם קצור הדרך, נרתעו מפניהם ‘השותים’ המאוחרים ודבקו כל אחד בגבו אל הקיר, כמו שנהג הניך לעשות בחייו, בשבתו בבית המלאכה.

שעה ארוכה תעה אחר כך החיט בין מיצרי הגנים, בדרכו חזרה לביתו. ה’אל מלא רחמים' ליד הקבר לא מיצה ממנו אף נטף דמע אחד. הוא הביט רק כל הזמן אל שפולי המערב, אשר שם, באור השקיעה. רבצו, אריחים על גבי אריחים, העננים, בהזכירם את רקמת תלבשות ה’הרריות' בשלל צבעיהם. אולם לקול החליל שהגיע אליו, בשובו, בהתעותו לבין גני הירק, נפעם מיד ועמד תחתיו, ורעד של התחטאות, מעין זה שב’ימים נוראים', עברו, בצעדו על גבי שלכת אשתקד אל מוּל הסוכה, שמתוכה באו הצלילים; אבל בו ברגע שאמר להציץ אל הפתח, נפסקה שם בפנים הנגינה, ומאחורי מסך המחצלת שהורם, הופיע, לתמהונו, השוליא קזיוק, זה אשר הביאו אל הדרך המבוקשת מיד, בהעבירו אותו לשם זה רק מקשה אחת באלכסון.

ב’סמטת המונופולין' הוציא מאיזו חצר צדדית ‘שמינית’ חתומה, נפנפה מבלי דבר דבר באויר, ובהוציאו ממנה בדפיקת יד אחת את הפקק, הציע לבעליו לגמוע מתוכה הראשון.

שום קשר לא היה בין צלילי החליל בסוכה ובין בלוריתו היבשה, המדובללת בזדון מתחת לכובע הבריונים שלו.

שתה החיט מן הבקבוק מתוך הסוס, בהחזיקו את המשקפים בידו בכל פעם אשר הפשיל את ראשו לאחוריו לגמיעה; אחר כך התהלך עם ראש הפועלים בשלוב זרוע לאורך הרחוב, נתקל פעם בפעם באפלה באבני המרצפת ושר בקול בוכים:

‘כי הנה כחומר ביד היוצר’.

לפני בית הפוסטה הקטן, הפתוח לכבוד מוצאי יום הראשון לרוחה, התעכב רגע על יד הגזוזטרה, ובהביטו אל אשת הפקיד, אשר רק השבוע תקן לה שמלת סטין, שאל:

– בשביל ‘גניך’ פרוסטרמן מכתב – יש?

ובלי לחכות לתשובה, בהתרוננו כשכור אמתי, שרך את דרכו הלאה לאורך הרחוב.

המלצות קוראים
תגיות