רקע
זלמן אפשטין
תחית האומה מבית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
אפשטיין.png

בראשית הוולדה של תנועת חבת־ציון היה אחד מגדולי הסופרים באותו הזמן, יל“ג, שהשמיע את חוות דעתו בחזקה, כי העם הגלותי כמו שהוא, בצביונו הרוחני והאזרחי המצומצם, אינו מוכשר לגאולה שלמה בארץ האבות ולהעמידה ברשות עצמו, כי הוא זקוק לתקון ביסודו, היינו: להעביר את מרכז עבודתו הרוחנית מבית־מדרשו המוגבל, הדתי, אל חיי־חול האזרחיים במובן התרבות האירופית, ובכלל לשנות את ארחות חייו לבל יהיה עוד כלוא בארבע אמותיו של רחוב היהודים, פרוש ונבדל מכל עמי התרבות. וצריך להגיד, כי יל”ג, זה הקטיגור המושבע של ישראל סבא, לא את דעתו הפרטית השמיע, כי הוא היה לפה לנקודת ה“השכלה” דמתקריא ברלינית בכל כבדה ומשמעותה, שעל־פי רוב תלתה את הקולר של פגעי ישראל ותלאותיו ביהדות המסורתית־הרבנית באותה הצורה, שהתגבשה בכל־כך תוקף עצמאי בקבוצים הגדולים והמהודקים במזרח־אירופּה, ומנקודה זו יצא, כי כל זמן שהעם ישמור על צביונו המאובן להלכה ולמעשה אין לו תקנה גם בארצות גלותו, ועוד ביתר שאת – בשעה שידובר בגדולות ונצורות, מעין גאולת עולמים בארץ אבותיו.

ודאי הדבר כי לנקודה הקיצונית ההיא של המשכילים מהימים ההם אין בסיס היסטורי והיא כולה מופרכת וחסרת יסוד, כן אשר לארצות הגולה וכן אשר לחששות בדבר האפשרות של גאולת עולמים. היהדות המסורתית היא בעיקרה חיונית ובריאה למדי ולא היא שמסוגלת להפריע את התפתחות החיים האזרחיים של האומה. ואם יש ביהדות זו הופעות שליליות של צמצום המחשבה וצמצום החיים בכלל במובן האזרחי הכלל־אנושי, הרי זו תולדה מחויבת מן הגלות על כל עניה ומרודה, מכל הגזרות והחרמות, שחסמו לפני העם הנודד את דרכי הקיום הבריא ולא נתנוהו לשאוף רוח וליהנות מאור הקולטורה שכם אחד עם כל העמים שמסביב. וזה האות, כי די היה בשיפור המצב האזרחי מן החוץ – אם גם לא במלואו, במאה הי"ט – והוטב והואר במובן הקולטורי המצב גם מפנים, וראינו, כי גם אלה השכבות של הצבור העברי במערב אירופּה, שנשארו נאמנות לאורתודוכסיה בכל תגיה ודקדוקיה, לא נמנעו לקבל השפעה יסודית מן הקולטורה הכללית, וחייהם האזרחיים היו מתוקנים ושלמים בלא פגימות באיזה מובן שהוא. אכן לא ישראל סבא, בכל עמדתו האמיצה והסדורה על בסיס מסורתו העתיקה, הוא האשם בליקויים הבולטים שבחייו האזרחיים, שאמנם נקלטו במדה רבה וצורמת, ורק אסון הגלות בכל מוראיו הוא שגרם לעם להצטמצם כולו ברחובו ובבית־מדרשו, מבלי לשאת בעול התקדמות החיים והארתם והתפתחותם במובן הכלל־אנושי.

לא צדק איפוא בכל משוררנו המחונן והוא גם מקטרגנו הקשה, אשר “הביט און ביעקב וראה עמל בישראל” עד כדי כך, שלבו לא היה נוקפו באמרו כי עם זה, כמו שהוא, בצורתו הרוחנית, אינו מסוגל לשוב לתחיה ולהיות עם חפשי על אדמת ארץ אבותיו.

אולם לצערנו עלינו להודות, כי בקטיגוריה הזעומה של יל"ג היה גם גרעין מציאותי בעל ערך רב, וטעותו של המשורר היתה רק בזה, כי הוא נגש אל השאלה הקשה לא מן הצד הראוי לכך. אמנם יש ויש להסתכל בעינים בוחנות בטיבה של אומה זו, הבאה לשוב לתחיה ולעמוד ברשות עצמה אחרי הפסקה של קרוב לאלפים שנה. אך לא היהדות המסורתית, חניכת התורה והנביאים, צריכה לעמוד למבחן, אלא העם בעצמו בתכונותיו הצבוריות, כמו שהתרקמו והתגבשו בימי גלותו הארוכה. אם יש יסוד לשלילה וכל מיני חששות, עד כמה האומה השכולה והנודדת עודנה מסוגלת לשוב לתחיה אזרחית, – הרי בנקודה האמורה יש לבקשו. אומה הקרועה מחיים מדיניים־אזרחיים במשך תקופות ויובלות, ושכל כשרונותיה הצבוריים היתה צריכה לרכז במלחמה שלא פסקה עם מנדיה וצורריה, שלא הרפו ממנה וישימוה עפר ואפר, – אומה כזו מוכרחה היתה לאבד את החוש האזרחי הבריא, מוכרחה היתה לקלוט לתוך כל אפיה הלאומי הרבה מן התכונות השליליות במובן הצבורי, החוסמות את הדרך לקיום בריא־אזרחי כאומה עומדת ברשות עצמה.

ועל נקודה כואבת זו עמד אחד־העם. הוא הראה, כי בתחום זה, תחום האזרחיות הבריאה, צריך העם תקון וזקוק להבראה, וכל זמן שהבראה זו לא תבוא, הרי כל בנינה של התחיה הוא בחזקת סכנה, שמא יכשל בראשיתו והיה לעי מפלה.

את הדיאגנוזה למכאובנו הלאומי מבית קבע אחד־העם כראוי, אבל כשבא להורות את הדרך לרפא את הנגע – טעה גם הוא והחטיא אף הוא את המטרה.

וצריכים אנו להטעים, כי הדברים האמורים מתכוונים יותר לאחד־העמיות מאשר לאחד־העם. אחד־העם האישי הוכרח, מתוך לחץ המציאות של החיים, להתעלם קצת משיטתו העיונית ולהשתלב בתוך התסבוכת של שטף החיים על כל זרמת מרוצתם, שהם הרבה יותר תקיפים מכל השיטות העיוניות למיניהן. אולם אם אחד־העם האישי היה יכול לנטות הצדה, הנה הקונצפּציה של שיטתו, כמו שהובלעה בשלמותה העיונית, נשארה בתוך האוצר הרוחני שלנו, ואותה יש ויש להביא בחשבון.

כאמור, הדיאגנוזה שלה היא נכונה, אבל שיטתו של אחד־העם לא השכילה להראות את הסממנים שיביאו את הרפואה הדרושה. אילו שמעו לאחד־העם, כי אז היה צריך לתקן מראש את הליקויים האזרחיים של העם, ורק אחרי־כן היינו צריכים לגשת לבנין התחיה בארץ אבות. אבל הדבר הזה הוא מופרך ביסודו. העם הגלותי, כל זמן שהוא נשאר בתוך התנאים הגלותיים, הרי אין לאל ידו להשתחרר מהשפעתם של אותם התנאים, שיצרו את תכונותיו הצבוריות השליליות של העם.

המוצא הוא איפה אחר. טובי העם ומנהיגיו, בהבחינם את מגרעותיו שהוא מביא אתו כמורשת הגלות, בבואו להתנחל במולדתו ולבנות לו חיים חדשים, צריכים להפנות את תשומת לבם לרפא את תחלואי העם האזרחיים, למען יוכשר ויסתגל לחיים מדיניים של עם חפשי. בשעה שהעם כבר מתחיל להתקבץ מתפוצותיו, הרי האופק כולו מתרחב, וקוי האור הנשקפים, ולוא גם ממרחק־מה, נותנים אפשרות וגם אומץ לעמוד על הקלקלה הלאומית ולתקן, מבית, ולוא גם לא בבת אחת, כל מה שצריך תקון.

כאשר הכריז אחד־העם לפני ארבעים וחמש שנה “לא זה הדרך” – לא היתה אמת המציאותית על צדו. הדרך של “חובבי ציון”, עם כל קטנות עבודתם, היתה ”זה הדרך“, כי דרך אחרת לא היתה אז, גם לא יכלה להיות. ברכת עולם תלוה את הבילו”יים על אשר כנחשון “קפצו אל הים”, בלי לחכות עד שיקומו דורות זכאים, שאחד־העם יוכל לסמוך ידיו עליהם, כי הם כשרים לגאולה, ואכן דורות זכאים, שאחד־העם יוכל לסמוך ידיו עליהם, כי הם כשרים לגאולה, ואכן הגיעה השעה.

אבל דוקא עכשיו, כשכבר נעשו הצעדים הראשונים לגאולה והעבודה הלאומית הגדולה הולכת ומתקדמת רבת־אונים, – שאלת התחיה הפנימית של האומה, כמו שהציעה אחד־העם בקוים כל־כך בולטים, צריכה לעלות על הבמה בכל תקפה, והצבור חייב להקדיש לפתרונה מבחר כחותיו.

בשנים האחרונות ראינו למדי, עד כמה אנו לקויים במובן האזרחי ומה עלתה לנו ממשטמת המפלגות ומריב אחים. הן היו מומנטים, שלולא היד התקיפה של ממשלת החוץ היו הדברים מגיעים לשפך דם בראש כל חוצות. אי־היכולת הצבורית לעקור מן השורש את השערוריה של עבודה זרה במשק העברי, מעידה ראשית כל על העדר כל מושג של חובה אזרחית בתוך חוגים מסוימים של הישוב; והעקשנות הגסה וההפקרות ללא־גבול של קבוצות שלמות לפרוץ נגד השמש וכמו להכעיס את כל הגדרות של ההוי היהדותי, אשר האומה הקדישה והעריצה אותו במשך אלפי שנים; ואותה המפלצת־הספסרות, המשחיתה בנו כל חלקה טובה, אשר הבאנו אתנו על קרבה ועל פרשה מרחובנו הגלותי והיא מטילה את זוהמתה בבנין ביתנו הלאומי מן המסד עד הטפחות – כל אלה ה“חמודות” וכיוצא בהן, הממררות לנו את קיומנו הלאומי בראשית יצירתו, הלא הן תולדותיו של הפצע הגלותי שלנו, שאותו הוקיע בכל־כך תמרורים אחד־העם.

וצריכה האומה לאזור שארית כחותיה לרפא את תחלואיה אלה. כי כשם שיש תנאים מסוימים לתחית המולדת, שבלעדיהם לא תבוא גאולת עולמים לאומה, כך, ולא פחות, צריכה לבוא תחית האומה מבית; יש להכניס אורה ושיפור וריפוי לכל קלקוליה הצבוריים שבהם אנו נמקים ומתגלגלים במדרון לירכתי מצוקה, שקשה גם לנחש אחריתה.

אם דור זה. הבא למולדתנו וצקלונו הרוחני הגלותי על שכמו, אולי כמעט אין לו תקנה להיטיבו ולעקור מתכונתו את השורש הפורה ראש ולענה השתול בתוך כל חרכי נשמתו פנימה, – תציג לה לכל הפחות האומה כאחת ממטרותיה היסודיות – להקים דורות חדשים בישראל יותר טובים, בעלי חושים צבוריים יותר מהוגנים, בעלי ערכין מוסריים במובן הלאומי־הצבורי, בעלי משקל ותוכן מסוימים ופוריים למדי.

היה בדור שלפנינו איש ירא אלהים וצדיק תמים – ר' ישראל סלאנטר. הוא היה כולו ספון בפרוכת המסך של היהדות המסורתית ומסתר קדשיה השקיף על עולם ומלואו, ובהביטו על עולמו של ישראל מצא גם הוא כי “לא זה הדרך”. לא כך יש לסדר את החיים ולא אלה הם היסודות הדרושים, כדי שהחיים יהיו משוכללים ומתאימים לתורת אלהים ומצוותיה. ובהבחינו, שקשה להתאבק עם אלה שכבר גדלו והתערו במעמקי סחי החיים וזוהמתם, כדי למשותם מיון מצולתם, – שם פניו אל הנוער מן החוגים הקרובם אליו, הם תופשי התורה, חניכי הישיבות, ולנוער הזה יצר חנוך מיוחד, הנוסד על המוסר.

רגילים היו בישיבות להקדיש כל הזמן וכל השאיפות ללימודי גפ“ת על כל רחבם ועמקם. ובא הרב הצדיק והורה, כי בזה בלבד לא די לאיש ישראל שיוכל להגיע לשלמות הנרצה. המוסר צריך לבוא כיסוד מוסד בתורתם של בני־הנעורים, וזו היתה שיטה שלמה ומסודרת, שנתקבלה בהרבה ישיבות, ועד היום עוד יש לה מהלכים בחיים, גם בגולה וגם בארץ־ישראל (ישיבת חברון שבירושלים). עד כמה מצליחה שיטה זו למעשה בכוון למטרותיו של הרב הצדיק – קשה לדעת לנו, העומדים מרחוק לחוגים המצומצמים ההם. על־כל־פנים אחיזה בחיים יש לה, לשיטה זו, כיון שהיא מחזיקה מעמד זה הרבה עשרות שנים, למרות ההתנגדות שפגשה בדרכה מצדם של הרבה מגדולי הרבנים, ולא על יסוד פרינציפיוני, אלא פשוט, מפני שזה היה דבר חדש לא שערוהו אבותינו, ו”חדש הלא אסור מן התורה", כידוע.

ושיטה זו של קביעת לימוד המוסר כלמוד של חובה יסודי בחנוך הנוער אולי כדאי להנהיגה בישוב הארצישראלי במובן הרחב, על־כל־פנים בהוראת שעה לתקופת המעבר מן הגלות לתחיה.

ר' ישראל סלאנטר בשעתו מצא, כי הטפוס הרגיל של סתם יהודי איננו מתאים לתביעותיה של היהדות המסורתית במובנה השלם, ובשל כך יש לכל הפחות להזדקק אל הנוער התורתי ולהרכיב בחנוכו יסוד מוסד של תורת המוסר; ואם אנו רואים בעליל עד כמה הטפוס השכיח של היהודי הגלותי הבינוני אינו מספיק לשים אותו כאלימנט בריא ורצוי בבנין התחיה של העם ושל המולדת, צריכה האומה לשים פניה לאותו האמצעי, לאותה התרופה, שבה בחר הרב הצדיק. כמובן, השיטה תהיה היא עצמה, הסיסמה תהיה היא עצמה – המוסר, אך לא אותה המטרה, לא אותם המכשירים. אין אנחנו באים לשים דופי במטרותיו של אותו צדיק, כשם שלא נשים דופי בספרים המקודשים, השייכים לאותן המטרות, כגון “חובות הלבבות”, “מסלת ישרים”, וכדומה להם. במטרות ההן יש אמנם גם יסודות חשובים של מוסר כלל־אנושי, אך הקוטב הראשי הוא תיאולוגי־דתי, שאין ענינו לכאן. פה ידובר במוסר תרבותי לאומי־אזרחי, הדרוש לאומה בחנוך הדורות הבאים לשם הבראתם מן הלקויים הצבוריים של הגלות הזעומה. אפשר, כי במוסר החנוכי הדרוש עתה לאומה, יונחו יסודות גם מן הספרים החשובים הנזכרים, כשם שבודאי יתקבלו יסודות מהבניה הרוחנית העליונה של האומה – תורה שבכתב ותורה שבעל־פה שלנו. אבל, כאמור, מה צריך להדגיש ולהטעים ביחוד הוא, כי הכוון הראשי של המוסר הדרוש בתקופתנו בחנוך הנוער הוא לאומי־אזרחי. והדבר הוא מובן. הלקויים שעל המוסר החנוכי להלחם בהם ועליו להאבק עמהם, משתרעים לא על השטח הדתי רק על השטח הצבורי, ולכל שטח יש הכוון שלו והאמצעים שלו, ואין לערבב את התחומין.

כי חנוך הנוער תופס בתחיה מקום חשוב ורב־ערך – זאת אנחנו יודעים כולנו. אך לא עמדנו על העיקר, כי ישנן אילו נקודות בחנוך זה שביחס אליהן עלינו לא להסתפק בהעברה גרידא של אותם אמצעי החנוך המקובלים מכבר בעולם התרבותי הגדול. אומה, שהתגלגלה במחשכי תהום רבה של הגלות במשך קרוב לאלפים שנה ובאה להתחדש ולהוולד לחיים של גאולה שלמה, זקוקה לחנוך קרוב לאלפים שנה ובאה להתחדש ולהוולד לחיים של גאולה שלמה, זקוקה לחנוך מיוחד בשביל הנוער שלה, כדי להבריאו ולהכשירו לחיים מדיניים של עם עומד ברשות עצמו. ואנחנו לגמרי לא התחשבנו עם כל זה. הרי בתי־ספר התיכוניים שלנו במלוא רוחב הארץ וגם בתי־הספר העממיים, אשר לפרוגרמות של ההשכלה הכללית שהם, הם העתקה מדויקת מבתי־הספר לסוגיהם באירופה. ואף הלמודים העבריים לא יצאו מכלל העתקה מבתי הספר שבתפוצות הגולה, אם במדה פחותה מעט או יתרה מעט.

ובשום לב להאמור, נצא מן השיגרא ונברא למוד חדש יסודי, הוא למוד המוסר הלאומי־האזרחי, שיתקבל כלמוד קבוע מספר שעות בשבוע מפי מורים מיוחדים ובעזרת ספרי־למוד מיוחדים. וזה יהיה למוד של חובה גם בכתות הגבוהות של בתי־הספר העממיים וגם בבתי־הספר התיכוניים עד הכתות העליונות ועד בכלל.

לא הטפת מוסר רק למוד מוסר, כמו שלומדים חשבון, ידיעות הטבע וכדומה. סופרים־מורים, אנשי מדע וכשרון, יודעי עמם למדי מן הכתב ומן החיים, צריכים לחבר ספרי־למוד למוסר האמור בשביל בתי־הספר שלנו לכל סוגיהם. המוסר הזה, לאחר שיכנס כלמוד קבוע יסודי במשך שנים, יקנה לנוער שלנו את התכונות ואת המדות הטובות של אזרח הגון ורצוי, נושא בעול התחיה של עמו המיוחד במינו; הוא יקנה להם את הקורקטיות של אדם המעלה, יעקור מן השורש את כל הסילופים והסתובבות סחור־סחור, שהמוח היהודי התרגל והתנסה בהם ברחוב הגלותי שלו; יטע בקרבם את הרגש הצבורי בכל חסנו התרבותי, כרגולטור שאינו פוסק להראות את ידו החזקה בכל פינות החיים. והרגש הצבורי הזה, בהיותו לכח נפשי אביר ושופע, ישעבד ויכניע את כל קשיות העורף, את כל המחמצת של חוסר אחריות; את אי־הסבלנות ביחס לדעתם של אחרים; את הקטנות ואת השפלות מצד אחד, ואת ההתפלגות, ההתגנדרות והקפיצה בראש מצד שני; את התפרצותם לשם מחלוקת ושנאת חנם ומשטמה ובוז על כל קוצו של יוד. וכאלה וכאלה מן האשכלות המרורות של רחובנו הגלותי על כל גלוייו. וגם זאת: אותו המוסר הלאומי־האזרחי, בעמדו על גבהי מעלותיו, ישטה גם הצדה, למחיצה שלכאורה איננה שייכת לו, אך באמת, אחרי ההתבוננות הדרושה, אותה המחיצה הצדדית בנידון שלנו נכנסת גם לחוגנו – והוא: האזרח המפותח והבר־דעת והמוסרי במובן הלאומי־הצבורי לא יבוא לחלל ביד רמה ובהפקרות שחצנית את ההוי העממי בקויו היסודיים, שהאומה כולה קשורה בו בכל נימי נשמתה מדורות עולמים. כי חובה אזרחית זו אינה תלוי לגמרי במדת הדתיות של האזרח. חובתו היא כלפי האומה, כלפי הצבור שהוא חבר לו, חובה של נימוס וכבוד שאסור לבעוט בה ולהשתחרר ממנה בפריקת כל עול.

ומאד מאד אפשר, כי כאשר המוסר הלומי־האזרחי יכבוש לו עמדה יסודית משוכללת כלימוד קבוע בבתי הספר בארץ־ישראל, ילך ויתפשט ויקנה לו מקום גם בתוך החנוך שבתפוצות הגולה. הלא נאמר “כי מציון תצא תורה”… וכמה קרוב ומקובל וחוקי יהיה הדבר, כי מן החלוצים העולים ארצה ישראל ידרשו לא רק הכשרה לעבודה, אלא גם הכשרה יסודית מוסרית לפי השעורים הלמודיים של בתי־הספר. ההכשרה השניה, לפי כל מהותה, והתוצאות הכרוכות בה, אם אינה קודמת במעלה לראשונה, הרי גם אינה פחותה ממנה – בזה אין כל ספק.

לפי עניות דעתי, השאלה האמורה בכל היקפה כדאית היא, שהמחשבה הצבורית שלנו תשים לה לב, וביחוד – שחוגי הסופרים והמורים יקדישו לבירורה התענינות במדה הדרושה. ואם אחרי העיון הצבורי יבוא הדבר לידי מעשה, אז את האינציאטיבה לביסוס הרעיון צריכה לקחת על עצמה הסוכנות שלנו. היא אצלנו המכון העליון בתחית המולדת ועליה לעמוד על המשמר ולהעמיס על שכמה כל מה ששייך לתחיה ולהצלחתה בחומר וברוח. גם המכללה שלנו בכחותיה המדעיים יכולה לבוא לעזרה. ליוצרי ספרי־למוד במקצוע הנידון יש לקבוע פרסים הגונים. אך ראשית כל צריך הרעיון ביסודו לקבל הארה עיונית ערוכה כל צרכה ולהיות לנחלה לדעת הקהל.

(“הארץ”, שבט תרס"ה).



המלצות קוראים
תגיות