רקע
זלמן אפשטין
שאלת חיים לאומה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אגודת עונג־שבת תל־אביב; תרצ"ה

 

א

הכוונה לשאלת העבודה העברית בארצנו, שבימים האחרונים התחדדה כל־כך והיתה לאבן נגף ולצור מכשול בכל מהלך חיינו.

לכאורה, אחרי כל מה שאמרו וחזרו ואמרו בשאלה זו מכל נקודות־ההשקפה, קשה עוד להגיד דבר חדש. אבל מצד אחר דוקא מפני שהשאלה נידושה כל־כך, הסתבכה והתערפלה עד כי “מרוב עצים לא נראה היער”, ולכן אם קשה להשמיע חדשות בנידון זה, הרי לברר – יש ויש. למטרה זו יש רק צורך מיוחד להתרכז, למשות את השאלה כולה מביצת עלילות יום־יום, שהיא שקועה בה ללא מוצא וללא תוצאות, להרימה לגובה פּרינציפּיוני ולהציגה על בסיס הנחות יסודיות, שתתננה את האפשרות לתפוס את האפשרות לתפוס את השאלה הגדולה בעצמותה ובהיקפה השלם.

תסבוכת שלא מן המדה הוכנסה להבחנת השאלה ע"י זה, שהתרתה הוטלה בעיקר על הסתדרות הפועלים, וההסתדרות, שהיא סוציאליסטית, ערבבה בהבחנת השאלה גם את עקרונותיה הכתתיים; ובשל כך מוקפה השאלה בתפיסתה אוירה של חריפות יתרה, ואין הצבור, וביחוד הצד המעונין בדבר, יכול לרדת לעמקה ואינו יכול לנתח את צדדיה לפי יסודותיהם השונים. ומלבד זאת הונמכה והצטמקה בהרבה השאלה על־ידי זה, שהדורשים בזכותה ניסו מדי פעם בפעם להעמידה על יסוד הכתוב “וחי אחיך עמך”, זאת אומרת, כי היהודי מחויב ליתן משפט הבכורה בהמצאת עבודה לאחיו היהודי, ומתוך הנחה זו, עם כל חשיבותה כשהיא לעצמה, מקבל הענין כולו צורה פילנטרופּית. ועוד זאת, כי להשתמש בענין הלכה למעשה מוחלט, לפי הכלל “וחי אחיך עמך”, לא יתכן לגמרי לעם כעמנו, המפוזר בכל קצוי העולם, בתוך כל העמים, והזקוק לסבלנות בחיי הכלכלה, כי יהיו מקורות הפרנסה והעבודה פתוחים לו בלי הפליה בינו ובין התושבים אדוני הארץ. עתה יאמרו בגויים: “הביטו, העם הגולה הזה אך ניגש לבנות לו בארצו את ביתו הלאומי, והוא חורת על דגלו את “וחי אחיך עמך”, בעוד שבארצות פזוריו הוא מתרגז וצועק בראש כל חוצות, אם העמים ההם מחזיקים אף הם בסיסמא זו…” אכן היסוד האמור אינו חזק למדי ואינו מספיק, גם מן הצד הפוליטי וגם מצד צורתו הפּילנטרופּית לתתו לראש פינה בשאלה הגדולה אשר לפנינו.

שאלת העבודה העברית בארצנו היא לא שאלת של “וחי אחיך עמך”; לא שאלת פרנסה להמוני הפועלים, אלא שאלה לאומית ממדרגה ראשונה, הנוגעת ביסוד הבנין של תחית העם והארץ. לבנין המולדת דרושים גם רכוש וגם עבודה, ובלי שני הגורמים האלה לא יושג המבוקש. אך לעבודה יתר שאת ויתר עוז בזה, כי הוא תתן לנו המונים, והם יהוו לנו את העם, הבונה את המולדת. ערך הרכוש הוא מבחינה זו מצומצם, למרות כחו העצום מצד עצמו. ועוד נימוק אחד חשוב וגדל הערך: אחד האסונות הראשיים של הגלות היה וישנו גם עתה, כי הורחקנו מכחות היצירה לצרכי הקיום האנושי ותפסנו ברובנו מקום בתוך השכבות העליונות של חיי הרוח, ועוד יותר בתוך הגורמים הבינוניים כמתווכים. הנספחים מן החוץ אל כחות היצירה העממיים, הם הנוטים את שכמם לסבול את עול בנין החיים בכל צורותיו הקשות. אין אנו דנים על זה, מי האשם בפגע זה. אשמה בודאי הגלות הזעומה, שהביאה אותנו עד הלום, כי היא שעקרה אותנו בחזקת היד מחיים נורמליים; אשמה בודאי שנאת הגויים לנו בענינו ומרודנו, שהדפה אותנו מן הפּוזיציות הפּוריות של החיים, ומכיון שהתיצבנו והחזקנו מעמד בצדי דרכים של יצירת החיים, הרי באופן טבעי נהפכה תכנית כלכלית זו במשך של דורות למין מחלה פּסיבית להמוני עמנו, האוכלת אותנו בכל פה והעושה בנו שמות מוסריות עד היסוד – ופחתת היא המשחירה את פנינו הלאומיים כשולי קדרה, אחת היא במי האשם תלוי. ואף גם זאת: אותן שכבות החיים, שבהן התרכזנו על שטח הכלכלה, וגם עבודתנו ככחות מתווכים, כשהם לעצמם יכולים להיות מועילים ונחוצים לגוף החברתי באשר הוא שם; אבל אוי לו לעם שלם, אם ברובו הוא נדחף דוקא לחלקות הכלכליות האלה, בלי הרתם בעול של עמל החיים בכל כבדם. עם אשר כזה נכתם עונו בעיני חעמים אשר מסביב לו, שאינם באים לחקור בדברי הימים ולבקש את הסבות, ומביטים הם עליו גם בבוז וגם בעברת שנאה.

תוצאה הכרחית מהאמור היא, כי תנאי חיובי בתחית מולדתנו הוא:

א) כי הרכוש העברי יגרר אחריו את העבודה העברית, שרק היא תתן לנו את ההמונים בגושיהם, שהם הם גרעינו של העם;

ב) כי כל העבודה הקשה בהקמת המולדת הדלה והעזובה מחורבנה תהיה עשיה מאלף ועד תיו בידי יהודים: לרפא את הארץ מביצותיה ומקדחתה ומסלעיה – היהודים בידיהם יעשו זאת; להפוך ערבות חול לגנים ולכרמים – עבודת היהודים היא; ערים כי תבנינה, שדות כי יזרעו, פרדסים כי ינטעו, בתי חרושת כי יכוננו – הכל הכל יהיה פרי העבודה של הידים ידי יעקב.

כך, בכחותיהם בעצמם, מסדרים כל העמים את חייהם וכך יסדר לו גם עם ישראל את חייו, בשובו לתחיה על אדמת ארץ אבותיו, ונשכחה לעדי־עד חרפת הקיום של צדי דרכים על חשבון אחרים, ואם לא תמורה זו בכל חזית חיי הכלכלה אשר לנו, אין בית לאומי לישראל, אין תחיה, אין פדות מהגלות וכל העבודה העצומה השקועה בבנין המולדת לא תשוה לה פרי ברכה. בצפורן שמיר אנו כולנו צריכים לחרות על לוח לבנו ונשמתנו, כי הרכוש העברי, בבואו להתנחל במולדתנו בלא הצטרפות גמורה של העבודה העברית, לא רק שאיננו בבונים, אך גם הורס וחותר תחת כל תכניתנו הלאומית, בהגבירו על חשבוננו כחות זרים מן החוץ העומדים לנו לשטנה על דרכנו. רכוש מתנכר שכזה הוא כח בוגד ומפריע ולא יבוא לנו בקהל.

והעולם הגדול מחוצה לנו ושכנינו בארץ פה מה יאמרו הם על הצטמצמות פנימית שכזו?

העולם הנכרי התרבותי, ואפילו הקהל המפותח והישר משכנינו ידין אותנו לכף־זכות בקשר עם חיינו הגלותיים במשך אלפיים שנה. לא צרות עין בפרנסתם של אחרים יש כאן, ועוד פחות מזה התנכרות לשכנינו תושבי הארץ והתרחקות מהם. עצם הרעיון של תחית המולדת כהוראת השעה הגדולה של גאולה שלימה מסבל הגלות בחומר וברוח – מכריח אותנו לכך. אחרת לא נוכל, כי בנפשנו הוא, בכל עוצם התחיה, שלה אנו מקדישים מבחר כחות האומה.

ונדע נא איפוא כולנו כחוק קבוע שאין להזיזו בשום התחכמות וטענות ומענות שבעולם, כי אדם מישראל, הבונה לו בית בא“י, זורע שדה, נוטע כרמים ופרדסים, מיסד בתי חרושת, והעבודה נעשית בידי נכרים, הריהו עושה מעשה בגידה בעמו, כי תחית המולדת לא תוכל בשום אופן להצטמצם ברכוש עברי, ואם אין עמו, עם הרכוש, עבודה עברית, הוא פסול ומופרך מראש ועומד כצר ואויב לעם ישראל בשעה הגדולה של קומו לתחיה ולגאולת עולמים. כי אם גם החלק הגדול מאדמת א”י יהיה שייך לרכוש העברי, אך האדמה תעבד בידי נכרים, אז תהיה לנו ארץ אבותינו ארץ גלותית, ולא לעם ישראל היא, ואין גאולה מכל מארת הגלות, קללת אלהים זו הרובצת עלינו.

 

ב

וזו היא שאלת העבודה העברית; זוהי איפוא שאלה של האומה כולה, בבואה לקום לתחיה על אדמת ארץ האבות. אבל עד כאן, כלומר במסגרת זו, השאלה היא שאלת חיים לאומה, והאומה באמצעות מוסדותיה הצבוריים ובאי כחה הכלליים צריכה להעמיס על שכמה את פתרון השאלה הכבדה. הסתדרות הפועלים צריכה גם היא להשתתף בפתרון השאלה כאחד מחלקי האומה, אבל בשום אופן לא ככח צבורי עומד ברשות עצמו, הבא למצא פתרון השאלה לפי נטיותיו המפלגתיות. השאלה ביסודה אינה מפלגתית, אלא כלל־ישראלית. והסתדרות הפועלים שלנו, כשנכנסה בראשה ורובה בהתרת שאלה זו, לא הסתפקה במסגרת האמורה, הכלל־ישראלית, אלא הוסיפה נופך משלה, את עיקרוניה היא, ובזה גרמה לבלבול המושגים, לערבוב פרשיות, וגרמה להפרעת עיקרוני האומה גם במקום שבלי נוספות מן החוץ אפשר היה להשיג את נצחונם.

הנה עבודה מאורגנת מפלגתית. זו היא חלקה של ההסתדרות המעמדית, ולכלל ישראל אינה שייכת כלל. העבודה העברית, שהיא חובה מוחלטת במובן כלל־ישראלי בשם תחית המולדת, אינה כוללת בקרבה עבודה מאורגנת. לפי הבחנה זו, אדם מישראל בבואו לבנות בית, לנטוע פרדס או ליסד בית־חרושת, הרשות בידו לקחת פועלים עברים מכל הבא לידו, לפי נטיותיו ורצונו החפשי, בלי להתחשב עם איזה ארגון שהוא. לסוציאליזם יש בנידון זה שיטה שלו. אפשר שהיא טובה, לא נצא להתוכח, אבל על־כל־פנים לסתם־יהודי, שאינו מודה בתורתו של מרכס, הדבר רשות ולא חובה. “המדינה בדרך” שלנו אינה כלל וכלל סוציאליסטית, ועם ישראל בבואו לבנות את ביתו הלאומי אינו מחויב להכנע לדוקטרינה שלעת עתה עודנה רחוקה מהיות שלטת בעולם התרבותי הגדול.

אגב: כדאי היה, שיודעי פרק בהלכות הכלכלה המדינית יבררו לקהל שלנו, אם עבודה מאורגנת היא חובה לנותני עבודה בניו־יורק, לונדון, פּאריס, פּראג, אמשטרדאם וכו'.

והנה גם השאלה ע"ד שביתות, המזעזעות כל־כך את חיינו הכלכליים. אם חבר פועלים הספיק להשתרש במשק מסודר, והנה פרץ סכסוך ביניהם ובין בעל המשק וקראו שביתה, אז היושר הצבורי מחייב, שאסור לפועלים חדשים להפר את השביתה ולהסיג גבול חבריהם, בהכנסם לעבוד במקומם. זוהי הסגת גבול שכבר תורתנו שבכתב אסרה אותה והכריזה על העבריין כי ארור יהיה. אבל אם המשק דורש הוספת פועלים, או הוא מפטר פועלים מסבות מבוססות, אין למי שהוא הזכות לבוא לחוות דעה, את מי עליו לקבל לעבודה. זו היא רשות היחיד של בעל־המשק.

קצורו של דבר, משאלת העבודה העברית יש להרחיק את האלימנטים הסוציאליסטיים ולהעמידה על עיקרונה הכלל־ישראלי. שאלת היחסים בין הרכוש ובין העבודה אין ענינה לכאן. לזה יש חוקים מסוימים, אם חוקי היהדות המסורתית שלנו, ואם חוקי המדינה. ויוטעם גם זה, כי כיון שבלי הרכוש לא נוכל להחיות את מולדתנו, הרי השכל הישר מחייב שלא להכביד על הרכוש בתביעות מחודשות לפי דוקטרינות, שהעולם האזרחי אינו מודה בהן. התביעה של עבודה עברית גם בלי הוספת הסוציאליזם מכבידה למדי על הרכוש, אבל לה יש הכרח בדבר, שאין להמלט ממנו.

ופתרון השאלה במסגרת הנכונה האמורה צריך להמסר, מפאת רוב חשיבותה, למבחר הכחות הצבוריים והעממיים שישנם בארץ היהדות המסורתית: הסוכנות, הועד הלאומי, ועדי הקהלות והמושבות שבארץ, עירית תל־אביב, – כל ארגוני הצבור לצבעיהם השונים, והסתדרות הפועלים בודאי ובודאי בכלל זה – כולם צריכים להתאחד בשביל לקבוע בחיי הישוב את עיקר העבודה העברית בלא תנאי. ואם במקרים מיוחדים, בקשר עם העבר, שאי־אפשר לנתקו בן רגע, והן מפני סבות צדדיות, יש הכרח קיצוני להשתמש בעבודה נכרית, אז צריך לקבל על זה היתר מאת המוסד הלאומי האחראי, שיהיה מיוחד לכך.

וכי יבוא הפרדסן, או בונה הבית לטעון, כי הצבור מתפרץ שלא כדין לרשות היחיד שלו ועל יסוד מה? אז ילמדו אותו פרק בהלכות ישוב ארץ־ישראל ויאמרו לו בדברים האלה בערך: הן לא במקרה בחרת בארץ־ישראל לבוא להתישב בה. האומה בעמלה הרב ובקרבנות אין קץ מכל המינים במשך חמשים שנה, היא שהכינה בארץ שוממה זו מכון לשבתך, היא שיצרה את התנאים הרצויים שיהודי כמותך יוכל לבוא ולהבנות בתוכה, ואומה זו, כשהיא באה לבנות לה את מולדתה, יש לה על־כן הזכות לתבוע ממך שלא תפריע לה ולא תתיצב לשטן על דרך תחיתה.

דברים מעין אלה, בקבלם צורה של חובה דתית־לאומית בשם כל ישראל, צריכים לפעול, וה“מדינה שבדרך”, למרות היותה “בדרך”, חזקה למדי בכחה המוסרי, כי תוכל להעמיד על שלה במקום שהדברים נוגעים לעורק הראשי של קיומה… כל הענין כולו צריך לצאת מרשותה של מפלגה ולהמסר לבאי כח העם, ולא יהיה עוד מקום לנצחונות מפלגתית ולכל הטינא שנצברה מרוב ימים בתוך מלחמה שאינה פוסקת בעלת צבע מעמדי ומלאה שנאה כבושה משני הצדדים. לא נוכל גם לצייר לנו, כי טובי הישוב הארצישראלי, בבואם להתאחד לשם מטרה קדושה כזו, לא ימצאו לשון משותפת עם ראשי האכרים. כאשר יתברר הדבר כל צרכו לא יהיה מקומם של אלה מחוץ למחנה; גם הם ימלאו את חובתם האזרחית לעמם. ואם ימצאו חקלאים בודדים ערלי־לב, שיעמדו במרדם, הרי מכיון שצבור האכרים וראשיו כולם יצטרפו לתביעתה של האומה, יהיו גם הם מוכרחים להכנע ולקבל את מרותו של הכלל.

בראשית ימי התנועה של “חבת ציון” ואף של הציונות היה קשה, וגם אי־אפשר היה, לגזור על עבודה נכריה. אולם עכשיו, כשיש בארץ פועלים עברים לאלפים ולרבבות מכל הסוגים, והגולה תוכל להמציא כהנה וכהנה, – עבודה עברית אפשרית ואפשרית, ואם לפעמים יש מעצורים לפי שעה, הרי הפּרינציפּ הלאומי צריך לגבר חילים, והוא ינצח. הגולה הגדולה, שארץ־ישראל עומדת עתה במרכז שאיפותיה, יכולה גם היא, אם יהיה צורך בדבר, להשפיע על מהלך הרוחות בא"י וללחוץ את הכחות המתנגדים, לבל יתיצבו כנגד. וגם הממשלה המנדטורית צריכה להתחשב עם העובדה הזאת, כי הרכוש העברי בהתנחלו בארץ תובע דוקא עבודה עברית, ואחרת לא תהיה. הממשלה תהיה צריכה לעמוד על עיקר זה, כי זהו אבסורד, שעם ישראל יאזור שארית כחו להביא את בעלי־הרכוש אשר לו לארץ אבותיו בשביל להמצא עבודה לזרים ולהגדיל את כחותיהם בכבוש הארץ לצמיתות.

ועוד דברים אחדים בנוגע להסתדרות הפועלים. כיון שכל הענין כולו של עבודה עברית יעבור לרשותו של הצבור בפּרצופו הכלל־ישראלי (ולגמרי לא בפּרצופו המעמדי־האזרחי), אז בודאי אין להסתדרות לחשוש, שמא יבואו לשבור אותה, לחתור תחת קיומה ולהפריע את התהליך של הגנתה על אינטרסיה החיוניים. באי כח האומה לא יבואו להניח מכשולים על דרכה של ההסתדרות, שודאי ובודאי יש לה זכות קיום. ההסתדרות צריכה לבוא לידי הכרה שלימה, כי יכולה היא אמנם להטיף דברים לטובת שיטתה ושאיפותיה, אך אין האומה מצווה ועומדת לסור למשמעתה ברוח הסוציאליזם, כי עכ"פ עוד לא הגיעה השעה לכך, ורק במסגרת החוק האזרחי היא יכולה להתבצר ולהגן על הפּוזיציות המעמדיות שלה.

ושלום על ישראל.

(הארץ, סיון תרצ"ד)

המלצות קוראים
תגיות