רקע
זלמן אפשטין
שני מיני זכרונות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ב“העולם”, גליון ה', ש"ז, נדפס מכתבו של מר בן־ציון כ"ץ על אינצידנט אחד קטן, שיש בו צד פרינציפיוני חשוב. ועל־כן אנו מרשים לנו להפנות את מחשבתו של קהל־הקוראים אל ענין זה.

מעשה שהיה כך היה:

באותה שעה שהציבור חגג את יובל שנת־החמישים ל“הצפירה” והזכיר בחבה ובכבוד את מיסדה המנוח ר' חיים זליג סלונימסקי, מצא “הזמן” לנכון לדבר־בעתו לפרסם זכרונות על המנוח שהצד השלילי שבהם הובלט יותר מדאי. הכרוניקר של “העולם” עמד על זה והביע את תמהונו בדברים קשים, גם הביא בת־קול מדעת־קהל, שיש לראות בזה התחרות פשוטה של חנוני. והנה בא מר כ”ץ במכתב הנזכר לגול מעל “הזמן” את האשמה הכבדה. הוא מצטדק, כי אך האמת ההיסטורית היתה לפני מערכת “הזמן” בפרסמה זכרונות בגנותו של חז“ס וכי כבודה של “הצפירה” בעלת החג אין ענינה לכאן, יען “הצפירה” של עכשו אינה כלל “הצפירה” של חז”ס, כי שנתה לגמרי את צורתה ואת תכנה, ולה“צפירה” החדשה אחת היא, איפוא, מה שיסופר על מיסדה הראשון, בשכבר הימים. והנה לישרו של “הזמן” בודאי תשובה זו מתקבלת ואין לנו רשות לחשוד את העתון בקטנות של חנווני; לכל היותר נוכל רק להאשימו בחסרון טקט ציבורי, כי סוף־סוף הלא חגג הקהל העברי את יובל־החמישים של “הצפירה”, לאמר, של האורגן הספרותי והציבורי בכל היקפו, וכדבר המובן מאליו פתחו בכל החגיגות, שהוחגו לכבוד היובל, בכבוד המיסד הראשי וספרו בשבחו; וכלום היא שעת־כושר להטיל טפה מרה בכוס־הכבוד, שהקהל מרים לזכרונו של המנוח המורם מעם? – אמת הסטורית היא בודאי דבר גדול ונחוץ, אך הכל יפה בעתו ובמקומו. חז“ס היה, לכל הדעות, אדם גדול ותלמיד־חכם אמתי, והאם לא זכה בעד עבודתו הפוריה לטובת עמו, כי, למצער, בשעה שיחוגו את זכרו לרגל יובל ספרותי, לא יבואו לחלל את שמו ולנבלו בזכרונות של גנות? ‒ אך נניח זאת. זהו דבר תלוי בשקול־הדעת ובהבחנת הנאות והיפה, ואולי במדה ידועה יש אמת גם פנים לנחיצות ה”אמת ההיסטורית“, ש”הזמן" נתלה בה! מגמתנו בזה להתעכב ביחוד על זכרונותיו של מר ש"ל ציטרון בלא שום יחס לחגיגת “הצפירה”.

מר ציטרון הרשה לעצמו לפרסם ברבים שיחה אחת פרטית של חז“ס בביתו של זה האחרון, שהוא מר ציטרון, שמע אותה דרך־מקרה בבקרו את המנוח. בשיחה זו על אחד מדיני ה”שו“ע” התמלטו מפי המנוח דברי חרוף וגידוף נגד רבן של ישראל הרמ“א. הדברים גסים ומגושמים עד כדי פראות ממש. גם אנחנו, העודרים במערכות הספרות החדשה, אשר לא חדש לנו לשמוע משפטים שליליים בתמונה חדה על גדולי הדת, נכווינו בבטויים הזרים והמגונים. ונקל איפוא, לשער את השרטת עד כדי כאב וצער עמוק, אשר עשו דברי הבוז על החרדים, העומדים תמיד בהכנעה וביראת־הרוממות לפני זכרונם של גדולי התורה וקדושי האומה‎. ועתה זאת היא השאלה: האם יש בכלל רשות מוסרית להוציא החוצה ולפרסם ברבים דבר מגונה, שנכשל בו איש ‒ אחת היא, מפורסם או בן בלי־שם ‒ בחוגו הצר ובמעונו הפרטי בשעה שברור לנו, שהוא היה מתחלחל ומתפלץ, לוא עלה על ליבו, כי הדבר המגונה שהתמלט מפיו בלא דעת וחשבון, יהיה לקנין הרבים באשמת איש, אשר על־פי מקרה ראה אותו בשעת קלקלתו? ‒ תורתנו מצווה: “ לא תלך רכיל בעמך”, ורש“י בסגנונו הישר מבאר: “אני אומר, ע”ש שכל משלחי מדנים מספרי לה“ר הולכים בבתי רעיהם לרגל, מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל”. הולך רכיל אינו בודה מליבו מאומה. כשהוא לעצמו הוא איש־אמת. הוא מספר דברים כהוויתם מה שראה ומה ששמע. ובכל זאת נכתם עוונו לפני היושר המוסרי, כי משתמש הוא שלא מדעת בעלים בדברים, ששמע בדרך־מקרה בבית רעהו, וממיט עליו בזה רעה וקלון. הנה הענין, שאנו דנים עליו. ננסה נא לבררו מנקודת־האמור. חז“ס היה איש־המדע במלוא־המובן, חוקר חפשי בן־תקופתנו, לפי רוח ההשכלה המערבית של המטה הי”ט. את השקפותיו על הדת, וביחוד על הדקדוקים הרבים שבמצוות המעשיות, נוכל לתאר לנו בדיוק, אם גם בכתב כמעט לא השמיענו בזה מאומה. חסר לו בודאי, כלבן ־ תקופתו, אותו היחס הפיוטי החם למנהגי הדת. שהלאומיות של דורנו אנחנו מעוררת גם בלבם של החפשים בדעות. אך בכל זאת לא היה איש־ריב למסורת היהודית. יחוסו אליה היה תמיד קורקטי והגון, דבריו היו תמיד בנחת נשמעים ולא נגע לרעה בקדשי האומה. וכמה היה רחוק מטכסיסי־המלחמה של פרץ סמולנסקין, לדוגמא, אשר מדי פעם הסתבך בריב ההשכלה עפר בעפר והשליך שיקוצים על הרבה מקדושי האומה מימים מקדם. חז“ס, כפי שצורתו הרוחנית מצטיירת על־פי כל עבודתו המדעית והספרותית, הצטיין בסבלנות ובשלווה נפשית של חכם אמיתי, החי בעולם חקירותיו, באופן שסכסוכי הכתות של אותה השעה כמעט לא יגיעו אליו. ובקוים אלה נמסרה צורתו זו לדורות על עמודי דבר־הימים לישראל. בקווים האלה יש עוד חלק נכר ‒ על־כל־פנים לפי ההשקפה החיצונית ‒ מאיכותו של החוקר היהודי מימי־הבינים, אשר קשה היה לסמן בדיוק, איפה הוא הגבול המבדיל בו בין “הרב” ובין “החכם”. התואר הקבוע, שהדור הישן שלנו היה מכתיר אדם מטפוסו של חז”ס, היה “הרב החכם”, והתואר הזה התאים בדיוק למציאות של אותה תקופה. ובאמת היתה תמיד חבה ידועה בספירות הרבנים אל חז“ס כאל אחד אשר ממערכותיהם ומבית־מדרשם עלה לגדולת המדע העליון. בשעה שקראו את חז”ס הרגישו, כי אחד משלהם מדבר עמהם. הבקיאות בספרות הרבנית סגנון לשון־החכמים של המשנה והתלמוד, ההשתמשות במסקנות החכמות החיצוניות להרבה הלכות, שגופי־תורה תלויים בהן, ‒ כל אלה עשו את חז“ס למקובל ורצוי בחוגם של הרבנים והחרדים, ומה גם בהצטרף לאמור זהירותו שלא להסתבך בריב ההשכלה עם הדת ולהיות בנידון זה איש בלתי כתתי. עתה בא מר ש”ל ציטרון ומספר, כי שמע מחז“ס בשיחה פרטית דברי משטמה קיצונית על אחד מגדולי התורה וההוראה, דברים העלולים להפוך מן הקצה אל הקצה את יחסו של המנוח למסורת הדתית בכלל וליראים החרדים בפרט, ‒ והאם הסיפור אמיתי זה אינו רכילות שלא מדעת ושלא בכוונה? יתר על כן: ההולך רכיל זורע מדנים בין איש לחברו, בין יחיד לחברו, ופה מעירים משטמה לדורות אל זכרונו של חכם מפורסם בלבותיהם של רבבות איש, אשר תמיד הורגלו לכבדו ולהעריצו. “האמת ניתנה להאמר” ‒ ואולם האם אפשר לכנות בשם “אמת” מה שאינו אלא דבר שבמקרה? “האמת צריכה להשאר לדורות”; ואולם לדורות צריכים להשאר הקווים היסודיים של אדם־המעלה ולא איזה מכשול בן־רגע, אשר גם האדם השלם לא ימלט ממנו. בשיחה פרטית במעונו אין אדם מדקדק בדבורו, ובלא רשיון מיוחד אין שום זכות מוסרית לפרסם ברבים נאום־שלא־כהוגן, שנכשל בו אדם ‒ אחת היא אם יפרסמהו בחייו או לאחר־מיתה. האדם כי ימות, ומה גם אדם מפורסם, הנה בתקופה הראשונה אחרי מותו רוחו עודנו מתהלך בין החיים, והיחסים הרבים שלו, אשר נארגו בעבודתו על שדה חיי־הציבור, עודם נשמרים בכל תקפם וצריכים אנו להיות זהירים בהם כמו בשל אדם חי. אם חשים אנחנו, כי המנוח היה מתרגז לוא הציעו לפניו לפרסם איזה נאום קשה, שנמלט מפיו דרך־העברה, אז חטא מוסרי הוא להשתמש באי־כחו של המנוח, במה שכבר איננו בין החיים ואינו יכול להתרעם ולמחות, ולהוציא החוצה דבר, שבשום־אופן לא נועד להיות קנין־הרבים. מצווה לפרסם את החנפים, במקום שהאדם שם מסוה על פניו ואין תוכו כברו, לאמר, במקום שתוכן־חייו, הגרעין היסודי שלו, נוטה בהחלט לעבר הידוע, ובשל תועלת חומרית הוא פונה לעבר אחר וסולל לו שם את דרכו בחיים, על אף הכרתו הפנימית והקבועה. בפנה זו אין לנו לחוש גם לכבודם של אנשים מפורסמים. ואולי דוקא כיון שזכו לפרסום, הלא האמת ההיסטורית דורשת את תפקידה ביחס אליהם, ואין לזלזל בה. אולם כל זה אין ענינו, לנידון שלפנינו. יחוסו של חז”ס לאורתודוכסיה שלנו בכל עבודתו הספרותית הארוכה היה ישר והגון מכל הצדדים. ולמנוח החכם, שקנה לו מקום חשוב על עמודי דברי־הימים לישראל, יש הזכות לדרוש שהאופי של יחסו זה יהיה לקו קבוע של צורתו הרוחנית. ואם במעמקי־ליבו בודאי היתה איזו טינא על חומרת הרבנים ובעידן ריתחא לא עצר כח ומפיו התמלטו בשיחה פרטית דברים מגונים ‒ אין לקהל עסק בזה. בצדק אומר ביקון כי כשם שלא יאות לראות את גוף האדם ערום, כך אין גם להסתכל בנפש ערומה של אדם. בשר־ודם הוא האדם, ובכל הליבון והגיהוץ של התרבות הרוחנית והמוסרית, שם, במעמקים, עוד תוסס החלק הבהמי והעכור ונותן את אותותיו אותות במדה גדולה. אך תמיד יש להבדיל בין העיקר ובין הטפל, בין הקבוע ובין העובר. אם האדם שואף, כי רק המעולה שבו, יסוד־חייו, ותמצית הוויתו הרוחנית, ישאר בזיכרון הדורות הבאים, אולם הקטנות ונפילות הרוח הארעיות אשר בן־תמותה כמעט שלא ימלט מהן והוא מבחין את כיעורן ומצטער עליהן, תשארנה טמונות בספר־חייו הפרטיים ועימו יחד על עפר תנחתנה והוא כלא היו,‒ אין זו צביעות ואין להתבייש בזה, וכך צריך להיות. אצל קדמונינו יש הרבה פתגמים יפים על זה. למשל: אם נכשל תלמיד־חכם בדבר־עברה אין להרהר אחריו, מפני שבודאי עשה תשובה, או, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים וכו‘. ולחסידות החדשה יש טרמינולוגיה שלמה בהבחנת החולשה הנפשית של האדם, כי עלול הוא ליפול ולרדת לקטנות־המוחין, אך אין להתיאש ולבוא על ידי זה לידי עצבנות, וכו’ וכו'.

הנה אם כן יכולים אנו להחליט, כי מר ציטרון נכשל בזיכרונותיו על חז"ס בעבירה מוסרית חמורה. והיה המקרה הבלתי־טהור הזה ללקח טוב לכותבי הזכרונות אשר בקרבנו, כי יהיו זהירים בדבריהם ולא ימהרו לפרסם ברבים בלא דעת ובלא חשבון כל מה ששמעו דרך־מקרה בשיחה פרטית, שהיא כולה רשות־היחיד ואין לקהל חלק בה.


המלצות קוראים
תגיות