בעיירה יהודית קטנה ברוסיה הלבנה, בקרבת בצות פוליסיה, עמדה ערש ילדותי. עני שם הטבע וחד־גווני. והצבעים מסביב כמה הם כהים ושתקנים! לא רבה ולא נאדרה היתה התכונה שסבבתני ובצמצומה בהיר ושוקט היה בוקר חיי. כאשר נפקחו עיני לראות ראשונה בניצני הכרה אנושית את יצירת אלהים הגדולה, הסתכלתי, הבחנתי, והכל הואר והתמחה בנפש הרכה בפשטות, בתום, בשלווה, כאילו הכל מחויב להיות דוקא כך, – זו היא הישות, שאין אחרת בלתה ואין לשאול אחרת. הכיפה הגדולה אשר עין תכלת לה, פרושה כיריעה מצוחצחת שם בגבהי רום, למעלה־למעלה, וסוככת על כל היקום; הכדור האדום המזהיר, המופיע בכל בוקר בקצה הכיפה הגדולה, הולך ומתרומם, ומתחזק, ומאיר ומחמם, בהפיצו את קרניו הלטושות, ולפנות ערב שוקע הוא מקצה השני של הכיפה־היריעה – ויהי חושך, לילה. ובא עוד הפעם כדור קטן עם פנים לבנים ועגומים מאיר ואינו מאיר, הנשקף בתומו ובחסדו ובצניעותו ממרום טבורו של רקיע השמים; ועל ידו עוזרות להאיר כמה שהוא את היקום מערכות נקודות קטנות, מתנוצצות כספירים, הזרועות במקהלות על פני מרחבי הכיפה הגדולה. וזהו העולם במרומיו, שהעין רק רואה אותו, אבל בידים לא ימששוהו, לא יגיעו אליו. גבוה, גבוה הוא, ובכל גדלו וגבהו כמה הוא פשוט ומובן; כי כלום אפשר שיהיה אחר?

אכן יש עוד עולם מתחת – הארץ, והיא כולה שלי, ברשותי. עליה אני הולך ורץ, מתפתל ומתגלגל עם כל החבריא כנפשי שבעי וכאדם העושה בתוך שלו. ובתים בנויים על הארץ הזאת ואנשים גרים בהם. ועל יד הבתים גינות של ירקות ודשא כל עשב – בתוכם גם הגינה של בית אבותי, שאני אורח רגיל בה בעתותי הגידול והפריחה. וכמה אני נהנה בלכתי זהיר ורציני בתוך הערוגות, הולך ומתבונן ותר אחרי כל הירקות הללו למיניהם, המתערים איש איש בפינתו והם הולכים וגדלים ומשתפרים מיום ליום. חס אני לעקור כאן כל עשבה קטנה, כל גבעול צומח. לא אביא כליה אף על אחד מהם – בנפשי הוא. אבל להסתכל בשטיח הירקרק הזה, ליהנות מפרצופיהן של הבריות הקטנטנות הפורחות הללו, בודאי ובודאי מותר. – ומשתמש אנכי בזכותי זו ביד רחבה. וקרוב קרוב לעירה יש יער. נשקף הוא אלי בכל סבכי אילנותיו וצמרותיהם. אני נגש אליו וכמעט בחרדה אני מביט אל העולם הטמיר הזה. לבוא בסודו פנימה יראתי; גם לא נתנוני, – אימים הטיל עלי הסבך המסתתר, המתחבא, הטמון בעצמו ובצלליו ובמחשכיו.

מה רבים הם הקסמים הפזורים מעבר לעיירה! במורד העיר מולך עולם מיוחד במינו. שם נהר שוטף וכובש לו דרך ימינה ושמאלה ולהקות מימיו המרודדים אצות ומתגלגלות הלאה, הלאה. גם בנשוב רוח וגלים יתרוממו, הקצב לא יופרע. הגלים מוסיפים און ואומץ וצהלת היקום. חליפות לנהר. אבל שמור ישמור את תפקידו ובבטחה הוא שוטף ומתפרץ קדימה. וכמה ינעם לי לעמוד דומם על יד הנהר ולהסתכל בזרמת מרוצתו! אין מנוחה למים. עושים הם את שלהם בלא הפסק, בלא עיכובים. איזו נעימות של עבודה חיה, תדירה, הנעשית מעצמה ועל דעת עצמה, אין אונס. ומתוק הוא המרחב מבעד לנהר, מלטפות את העינים חורשות עוטפות תכלת, כרי דשא, נקודות פרחים עם ראשים סגלגלים ולשונות אדמדמות – זוהי כבר לא המציאות סתם, המחויבת, כי אם חזיון של חג המרהיב והמושך. אושיט ידי אל היצורים הצומחים הנפלאים – ובחזון אני מתהלך שם מעבר לנהר, ואני נהנה ממלאכת המחשבת של מקלעתם ותסבוכת צבעיהם והחן המעדן והמרענן השפוך על חזות פניהם ועל כל צביונם הרך והענוג…

כך מרגישה את עצמה בטוב הנפש הרכה בבואה להתארח וגם להתאזרח בעולמו המשוכלל של היוצר הדגול. סדר ומשטר פה, תנועה קצובה, שאינה פוסקת, אור וצללים חליפות. יש נחת־רוח; יש עצמה ובטחון להוויה ולתפקידיה, בחביון הנפש הפעוטה נרדם עוד השכל; אין מקום להיקשים ולמשפטים. אבל כבחלק אחוז ממשא החזיון הגדול באות מאליהן ההנאה השקטה והשלווה המבוססת, וכמו נבלעות הן בלי דעת בתוך נבכי הישות המסודרת והבנויה והממשיכה לסדר ולבנות – והכל עולה איתן ויפה.

אולם בתוך הבוקר המרגיע של שחר חיי מבצבצים ועולים בזכרוני גם שברי רגעים קשים ומחלחלים, שעוררו בקרבי זוועה; והנפש הרכה חרדה במעמקיה, כעלה לפני סער, ותהי שוממה ומדוכאה מכל המתרחש מסביב.

כמו חי יעמוד לפני אחד הרגעים ההם, בהרגיזו אותי ראשונה ובהמיטו עלי שואת פתאום.

היה יום קיץ טוב וחם ומואר, ואני משתעשע ברחוב ושלום ושלווה והשקט ובטחה מסביב. והנה פתאום התקדרו השמים בעבים; על פני כל היקום כמו התכנס איזה מגור. אפלה למחצה הורידה את כנפיה השחורות מסביב; עלטה זעומה כמו השמידה בתנופת יד את אור החיים ואת זהרם ואת אילותם. עוד מעט והנה רעמים מתפרצים איש אחרי אחיו, מתגלגלים הם במרומיהם ואת השמים ואת הארץ הם מרעישים. ובתוך המהומה והנה מבול שוטף אשר החריד את היקום. נפרע הסדר; נפרע מנהגו של עולם. הכל התאבך בתוך גיאות של חרדה ורעם ורעש. מטר השמים עוד מוסיף כוח, והוא הולך ומתגבר¹ ומטיל אימה בשטפונו הפעור לבלי חוק. אמנם הרעמים כאילו שקטו כרגע. אך פתאום והם התעוררו מחדש, מתגלגלים והומים ורועשים, ואחד מהם מתגלגל באיזו מרירות מתפרצת כשהוא לעצמו, נבדל מן החבורה. וכמה הוא מאריך בזעזועיו ובחרדת נהימותיו המחרישות את האזנים, כמו חפץ הוא להפוך את העולם לתוהו ובוהו! והנה גם ברקים מסוללים להם שבילים לתוך העלטה שמסביב. הם מטילים כמו נוגה – אך זה לא אור, לא סדר. אדרבה, הם מגדילים עוד את המבוכה, בהתנוצצם כרגע ובשפכם זהרי אור ממרומי־שחקים. אבל עוד לא הספיקו להכניס את קוויהם לגושי השערוריה שמסביב, וכבר דעכו ואינם. והרעמים המתרוצצים – בשלהם, רועשים ומחרידים. וגשמי הזעף אינם חדלים; הם מריקים אגמי מים, בצלצלם בקול תרועה בשורותיה האלכסוניות, הצפופות, ובקשקוש התכוף והעקשני כאילו מטעימים הם את זדונם, כי ישטפו וישטפו ולא ידעו רחם…

ואני, בהמלטי אל תחת אחד הגגות לבקש לי מחסה ומסתור בשעת צרה ומצוקה, הבטתי בעינים פתוחות ותמהות וחרדות בהמוט מוסדי עולם; הנפש הרכה, שהיתה כל־כך בטוחה בסדרו של היקום בשמים ממעל ובארץ מתחת, התכנסה והתכווצה לתוך תוכה, כשהיא מלאה חלחלה ושממון למראה ההרס האכזרי, אשר אין יודע מאין בא ובשל מה הוא מבלבל את הכל.

ובעודני הוגה נכאים ונפשי הנרגשת כמו נתונה בצבת, והנה לאט לאט באה הרווחה וחדלו הקולות והזיקים והזועות. פני השמים החלו להטהר; חדל גם הגשם בסערות זרמיו. עודנו מטפטף קמעא קמעא, אבל סר כחו וסר זעמו, ונראה כי הולך הוא אל קצו. העננים הכבדים והעכורים הולכים ונדחפים איש אחרי אחיו, הולכים ונמוגים במרחבי הרקיע ועוד מעט ולא יכירם עוד מקומם. לשטחים שלמים של יריעת הכיפה העליונה שב מראה התכלת הענוגה. הכל הואר, השתפר, והנה נראה גם הכדור האדום מבין מפלשי הערפל, שסביב שתו עליו. לא בתקפו הוא וכמו מתנודד וכאילו אינו בטוח במצבו האיתן. אבל מרגיע את הלב כי ישנו וכי זורח הוא – והיקום כולו מתעודד לקראתו ומקבל את פניו.

חיתה יצירת האלהים ושאפה רוח – ועמה יחד התחדש גם רוחי בקרבי ושב למנוחתו ולששון קיומו. עזבתי את פנת מחבואי ואצא החוצה להשתתף בשמחתו של היקום, בשובו לאור ולסדר וליסודות מציאותו.

באחד המורדות שברחוב נקווה אגם מים, ובו נשקף השמש כקערה הפוכה, והמים זכים כעין הבדולח ואינם עמוקים. הנה שעת הכושר: חבורת ילדים, ואני בתוכם, חולצים את הנעלים ויוצאים במחולות בתוך המים. מקשקשים אנו בכל כחנו, וניצוצות ניתזים לכל העברים ונופלים גם אל פני העוברים ושבים ברחוב – והם מתרגשים ומאיימים עלינו. אך הצחוק הוא כל־כך יפה ומעניין והריקוד הולך ונמשך. ובעודני צוהל ומעונג, והנה, כמו ליתר חיזוק, מראה חדש לעיני, שכמוהו עוד לא ראיתי: על פני מחציתו של רקיע השמים נמתחה קשת צבעונית, וכמו באה לכפר את פני היקום על אשר העיזו להשביתו מסדרו ומטהרו. היפהפיה! לא תשבע העין מראות. חדלתי גם מהריקודים ברגלים יחפות; כי כולי התמסרתי לחזות ברקמת פני הקשת בהידורה, בשלל צבעיה, במדרגת התפשטותה במרומי שחקים. יפה, יפה! המחזה בכל חמודותיו הוא חגיגת נצחון של ההוויה, של הישות; ואני בתוך החגיגה, אחד אחוז מהיקום הצוהל, וטוב לי, ונעים לי, ואני שואב נחת־רוח במלוא חפנים. קטן אנכי, כל כך קטן, קטנטן, אין עוד עמדי לא כח ולא הכרת־עצמי, אבל בלא יודעים הנני אזרח היצירה. עינים לי לראותה ולהתענג עליה; לב לי לדפוק לעומתה ולחושה ולהרגישה – ואני מסב על שולחנה המלא כל טוב, כי בן בית אני פה, אזרח קבוע ומסודר. חובות אין לי, לא אבין ולא אכיר בהן; אבל זכות אחת גדולה יש לי – זכות הקיום על אדמת ה', זכות ההנאה מהיצירה הגדולה.

אלה הם חיי, זה הוא עולמי, ושבע רצון אנכי, כי באתי הלום, אל מסבה הדורה ומסודרת כזו, ואני בתוך הקרואים – והכל מוכן ומזומן…

(“מאזנים”, שבועון, שנה ד')