רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

באמצע הקיץ באה זיוה לחיות את חייה בחצר, אחרי אשר גברתה הלכה מן הבית, והאדון שלה, זה האיש זעוּף העפעפים, הודיע לה שאצלו אין עוד מעתה מקום בשבילה.

– גירש אותה, הרשע – הסבירה זאת במלים ברורות רַזַל, המבשלת מהדירה שמנגד – כמו שעשה לאשה שלו.

היא, מהמטבח שלה, הפתוח תמיד, לא יכולה שלא לראות את ‘המנהגים היפים’ שלו, היאך שהיה ‘מתרתח’, כשבאה לפעמים אליה, אל האשה, איזו חברה, או כאשר היא עמדה לטפל בשעות הפנאי בעציצים שלה.

– ופעם, בשעת ארוחת הצהרים – סיפרה בלחש לחברתה מהקומה העליונה – הלא זרק לה, למסכנה, את האוכל אל הפנים, את הקציצות יחד עם הצלחת.

זיוה, אילו ידעה לדבר בלשון אדם, היתה יכולה לספר הרבה יותר. היא, לאחר שהאיש יצא בבוקר והלך, ראתה לא אחת היאך גברתה כובשת את פניה במטפחת ובוכה, נשענת בראשה לאדן של חלון או למסעד כסא, ובוכה חרש, בלי קול.

השערות שטרם סורקו נשמטו אצלה ונתפזרו, ואז החזירה אותן בתנועת ראש למקומן, בהדקה היטב, בחזקה, את המטפחת לעיניה, בעוד אשר היא, זיוה, הרובצת על ידה, ליקקה פעם בפעם את קצה שמלתה, או את נעל הבית הנתלית ברפיון מעל רגלה.

– לכי ושתי שם, בקערית, את החלב שלך – אמרה לה הגברת בקול שבור. והיא, כדי לציית, הלכה וליקקה בקצה הלשון מהחלב ושבה לשכב, עד אשר הירקן בא להכריז לפני שער הכניסה על סחורתו, שאז התנערה גברתה, התרחצה מהר ליד ברז המים ויצאה עם סלה, כשהיא מתאמצת להעמיד פנים עליזות.

– בוקר טוב, הגברת בֶּרג – בירך אותה עורך־הדין הזקן מהקומה השניה.

– השלום לך? – נטפלה לה גם אשת המהנדס, שירדה הנה אף היא עם סלה, והיא, בגחנה אל זיוה, טפחה לה טפיחת חיבה על גבה.

– הכלבה שלך הולכת ויפה – אמרה.

– כן, זיוה שלי הולכת ויפה – השיבה גברתה מתוך העמדת פנים שמחות.

במטבח, אחר כך, חגרה את סינר העבודה וניגשה אל הכירים – ואגנות־הנחושת על המדף וסירי־האלומיניום נמלאו עד מהרה לשונות אש כחלחלות, זוהרות. המים מתוך הברז נזדלפו לרגעים בצהלה והירקות במרחשת, תוך כדי טיגונם, השמיעו אף הם קול בּעבּוּע עליז, ורק היא, הגברת, התהלכה בכל אלה עצובה; כתשה בידיה הזריזות במכתש וטחנה במכונת־הטחינה, כשהיא קולטת פעם בפעם לקצה סינרה דמעה אחת או שתים.

כשהשעון צילצל שתים נשמע בשביל המרוצף, בחוץ, קול מצעדו הכבד ‘שלו’, והיא, בבואה לחדר־האוכל, עמדה לערוך את השולחן.

– עכשיו לכי ושבי לך בחדר הקטן – אמרה לה בלשון אזהרה.

כי ‘הוא’ את זיוה לא אהב. העמיד עליה את משקפיו הזעופים בכל פעם שהיא נזדמנה לפניו, וגם דרך לפעמים בנעלו המסומרת על כף רגלה מתוך כונה גלויה להכאיב לה.

הגברת באה אז והעבירה את ידה על המקום הנגוע, והכאב עבר.

נפלא איך שמגע זה של כף ידה שיכך תמיד כל כאב. אפילו הרחיצה בתוך הגיגית, שהיא שנואה כל כך עליה, על זיוה, נתמתקה כאשר היא נעשתה בידים האלה.

אחרי הצהרים נשמע לפעמים קול צלצול במבוא הבית, ואשה כבדת־צעד וחבושה אף היא משקפים, נכנסה ובאה.

– זאת היא ‘האמא’ שלו – הודיעה רזל לחברתה נעמי מהקומה העליונה – אשה ‘גועלית’ בהחלט.

פה, בבית, הלכה עכשיו הגברת והביאה תה מן המטבח, ועוגות ופירות מהמזנון, והציגה את כל זה על השולחן מתוך סבר פנים עליזות.

– האם אין פה הכלבה שלך? – העמידה כנגדה האורחת את משקפיה מתוך נצנוץ רע.

– לא, זו איננה פה – השיבה הגברת.

והיא קלפה והניחה לפניה את הפירות ובחשה לה את התה בתוך הכוס, וכל זה מתוך אותם הפנים המסבירות, הצוחקות. ואחר כך, כשהשנים הלכו, באה אל החדר הקטן, עמדה ליד החלון הפונה אל הרחוב והזילה פה חרש, ללא הגה, את דמעותיה – וככה נמשך זה עד אותו הלילה, שבו נשמע פתאום קול נפץ בבית, כאשר גברתה, דרך המבוא הראשי, התפרצה בקול יללה החוצה, בעוד אשר היא, זיוה, בחדר הקטן, שרטה בתוך החשכה את הקירות וביקשה לשוא למצוא איזה מוצא.

למחר בבוקר, כשיצאה, היה כבר הבית ריק. על הרצפה בחדר־האוכל היה מוטל העציץ ‘הגדול’ מנופץ עם גושי עפר לחים מסביבו, ובסמוך פה, ליד הספה, עמדו נעלי הבית של גברתה, מעוּפרות שתיהן וכמו נפחדות, ואותן ליקקה מתוך המית לב, והלכה להביט ליתר החדרים.

היא שמעה שהירקן בא לשער הכניסה ואחר התדפק מי על הדלת, והיא הבינה כי זהו נער האופים. על פי ריחו של הלחם הטרי הבינה זאת. לבסוף חרק בחור המנעול המפתח, והיא, מתוך ציפייה של תקוה, מיהרה לרוץ אל המבוא, והנה היה זה ‘הוא’.

בשתי פסיעות הדביקה, כאשר עמדה לברוח, העיף אותה בתנועת רגל למעלה ופתח לפניה את הדלת.

– אותך הלא אני מתעב בכלל – אמר, בהבריקו כנגדה את משקפיו דלוּקי־הזעם – ודחפה והוציאה החוצה.

זיוה, לאחר שהתנערה, רצה קודם כל לסקור את החצר.

היא הציצה לצריף הגרוטאות, ירדה לתוך המרתף והלכה ועלתה במדרגות של כל שלוש הקומות, פתחה בתנועת ראש את הדלת המובילה אל הגג, ועמדה רגע נבהלת בפני מוטות האנטנוֹת, שהיו נטויים אליה כשוטים מכוּונים להצלפה.

לבסוף, לאחר שירדה עוד לרחבת הכביסה ועברה בין שורות הכבסים, אשר השיבו עליה צינה לחה מעל חבליהם, הלכה והתכנסה אל מתחת לשיח שליד ברז המים וישבה ובכתה בקול דק, כמו שגברתה נהגה לעשות בימים האחרונים.

– מי זה מילל שם? – שאל עורך־הדין מהקומה השניה את אשתו ברוגז, כי מבקש היה לנמנם קצת אחרי ארוחת הצהרים.

האשה הנפחדת ירדה למטה ואמרה לגעור בה, בזיוה, אבל למראה עצבה הנאמן, חזרה בה וחבטה לה רק חביטה קלה על ראשה.

– לשתוק, ‘חבּיבּה’ – אמרה לה בעברית, הלשון שהיא, זיוה, שומעת אותה – עכשיו צריך לישון.

– היא בוכה על הגברת שלה – נענתה רזל מן המרפסת הקרובה בלחש, כי האדון שלה, הרוקח, ביקש אף הוא להירדם עתה, אחרי ארוחתו.

והיא הלכה והעלתה את זיוה על המרפסת והציגה לפניה איזו שיירי דייסה ומעט חלב.

– אכלי, מסכנה שכמותך, – שידלה אותה תוך כדי טיפול בכלי־האוכל על המדרגות. ולנעמי חברתה, מן הקומה העליונה, אמרה: – מעתה הלא תהיה ‘כמו שאחת יתומה’, לא אדון לה ולא דואג, ואף לא אחד אשר יגיד לה איזו מלה טובה.

– וזה הלא ‘הכי־החשוב’ – המשיכה – כל מיני יסורים תוכלי לסבול אם רק יש לך החמימות הזאת, הדיבור הבא מן הלב, שהוא טוב לך כמו זה של ‘האבא’ או ‘האמא’. אז יהיה זה לך כמו ‘שש־מש’. לא תרגישי לא בקור ולא בכאב, וכל צרה שתבוא עליך תשאי בקלות, לא יהיה איכפת לך.

באחד מארגזי הרפואות שהובאו מבית־המרקחת מצאה איזו שק וגרוּדות של נייר, התקינה מהם כמין מזרן ושׂמה אותו מתחת לשיח, ועל זה בילתה זיוה את לילה הראשון בחוץ. נטרדה פה תכופות על ידי נמלים עוקצות וטיפות מים שניתזו עליה מהברז הקרוב.

פעם, בשעה מאוחרת, מדמה היתה לשמוע את קול גברתה הקורא לה. מצד הרחוב באה הקריאה, כבושה וחרדה, והיא, בהתקרבה אל השער, עמדה להתדפק עליו, והנה נפתח פתאום למעלה החלון, ובו, בלבוש־הלילה שלו, נראה ‘הוא’.

רזל, כשזו באה לקראתה למחרת בבוקר, לא הכירה אותה, כל כך שוּנתה במשך הלילה. צמרה הצח, הזיותני, הוּעם ודבלולי קוצים נתלו ממנו, עיניה נדלחו ובהן נראו חוטי דם.

בתו הקטנה של רופא־השינים, אשר כרגיל שיחקה אתה בשעה זו על הדשא, דחתה אותה עתה מתוך תנועת בחילה.

– את מלוכלכת – אמרה לה בגילוי־לב. והשרברבאי, שבא לתקן את צינור המים, הביט עליה אף הוא בעין רעה.

–של מי הוא הכלבלב הזה? – שאל.

– של הגברת בּרג מהדירה שמנגד – מיהרה רזל לענות, וּלזיוה, אשר זקפה את אזניה לשמע שם גברתה, הסבירה:

– לא טוב שידעו שאין לך עוד בית, האנשים אינם אוהבים ‘אחת שכזאת’.

אחרי הצהרים אספה שוב את שיירי האוכל מהארוחה והעמידה אותם לפני זיוה, בשדלה אותה, תוך כדי שטיפת הכלים, לאכול.

– חשק גדול אין לה, כנראה – העירה נערת־הבית של המהנדס, שעמדה פה ליד ברז המים.

– יען כי הלב שלה הלא הוא ‘שרוף’ – אמרה רזל. – בן־אדם כשבאים עליו יסורים יכול לפחות לדבר, והיא, המסכנה, הלא אין לה פה.

והיא ביקשה את הנערה שאת שיירי האוכל במטבחה לא תשליך מעתה, כי אם תשים אותם פה, תחת השיח.

– הן בשביל נאמנה, הכלבה שלכם, אין לכם צורך באלה – אמרה.

בשביל נאמנה התקינה בבית אדוניה בכל יום תבשיל מיוחד. בשר באורז או בסולת, והוא, המהנדס בעצמו, טיפל בנקיון גופה. רחץ אותה באמבטה וסרקה במסרקות, ובמו ידיו ציחצח את קוֹלר־הנחושת שעל צוארה.

– הנה ככה הוא כשהאחד יש לו מזל – אמרה רזל לזיוה, שפיזלה בעיניה העצבות לצד המרפסת, אשר שם ישבו השנים. והלא אחיות הן שתיהן – סחה לנעמי, שהביטה אף היא לאותו הצד.

–נאמנה וזיוה? לא האמינה הנערה.

– מאֵם אחת – השיבה זו – ויש רק שנה ביניהן.

– ולמה זה האחת גדולה ושחורה והשניה קטנה ולבנה?

– מפני שהאחת דומה ל’האבא' שלה – הסבירה רזל – והשניה ל’האמא'.


יום אחד, כשרזל יצאה עם זיוה למבוא החצר, נבהלו שתיהן לראות ש’הוא' צועד ובא לקראתן בשביל. רזל, באחזה בקצה הסינר, אמרה להאפיל בו על בת־לויתה, אבל הבחינה מיד כי משקפיו עבי הזכוכית של האיש מכוּונים רק אליה.

שואל היה אם היתה יכול לרחוץ את הרצפות בדירתו.

– זה אפשר – התאוששה הנערה – למה לא? ישאיר לי האדון את המפתח.

ואחרי שגמרה את העבודה בבית אדוניה לקחה את דלי הרחצה ורמזה לזיוה שתלך אחריה.

– אל תפחדי – אמרה, בראותה שהיא מפקפקת – הלא בעיניך ראית ש’הוא' הלך.

והיא פתחה את הדלת בדירה שמנגד ובאה פנימה, בעוד אשר זיוה, דרוכה כולה, באזנים נטויות בקשב, צועדת אחריה.

בפרוזדור האפלולי לא נראו אלא מראת־קיר עם בבוּאה של מזוזת דלת בתוכה וסינר חצאי, קצר, שנתלה יחידי מעל הקולב, ועל ידו התעכבה הנערה, נגעה בו בעדינות, דרך ליטוף, והחליפה מבט רב־משמעות עם זיוה.

– כן, כן, מסכנה שכמותה – אמרה בהסתכלה במלמלה שבקצהו – זהו לה עוד בודאי מבית ‘האמא’ שלה.

והיא דחפה קלות ברגלה את הדלת של חדר־האוכל ונעמדה פתאום כמסומרת במקומה.

– אוי ואבוי, הרשע הזה – קראה למראה שברי כלי־החרס עם העפר המתגוללים מסביב – הלא זהו הפיקוס ‘שלה’, העציץ ‘הכי־היקר’ שהביאה מן הבית. בידים נשאה אותו, כשבאה, כילד קטן, והוציאה אותו בכל יום החוצה, אל השמש – תמיד, בקיץ ובחורף.

זיוה, עד שזו דיברה, הלכה והריחה את הכסאות ומפת האוכלים על השולחן, התעכבה רגע מלאה קשב מתחת לשעון ועמדה לדחוף ברגלה את הדלת המובילה לחדר גברתה.

– סגורה היא במפתח – אמרה רזל לאחר שניסתה לפתחה – איננו רוצה, כנראה, שיכנסו שמה.

והיא באה אתה אל החדר הסמוך, אשר מזרן קטן היה מוטל בו על הרצפה עם קערית ריקה על ידו.

– זהו ודאי מקום המשכב שלך – אמרה – ושם הנה החלון שבעדו הביטה ‘היא’ אל הרחוב – עצובה תמיד. אם עבר פה האחד בחוץ והביט – עשתה פנים שמחות, אבל הלב שלה, רואים היו שהוא עצוב, תמיד עצוב.

עתה באה לחדר־הרחצה, לקחה מים ומטלית ורחצה את הרצפות וגם השקתה על המרפסת את העציצים, ואחר, בעוד זיוה צועדת אחריה רבת הבנה ומלאה הכרת טובה, לקחה את צמח הפיקוּס שעוד היו רגבי העפר דבוקים בו, ושתלה אותו בעציץ, וישבה והביטה מתוך תהיה היאך הוא הולך ומתחיה בתוך מי ההשקאה המחלחלים מסביבו.

– הראית? – אמרה ושמה אותו על כּן העץ, ששם נהגה בזמנה האשה להעמידו, וזיוה, בהזדקפה, נשענה בכפות רגליה הקדמיות לזיז המעקה וליקקה לנערה גדלת־הגוף וטובת־העינים הזאת את כתפה וקצה צמתה, ואחר ירדו אל השביל ופנו ללכת אל הדירה שמנגד, כשהן צועדות זו ליד זו, בשוּרה, מאוחדות שתיהן באותם רחשי הלב.


בסוף הקיץ קרה בבית הרוקח דבר אשר, לא במישרין, נגע גם בגורלה של זיוה:

האנשים שׂכרו להם דירה במקום קרוב יותר לבית־המרקחת.

עוד באותו שבוע היה עליהם לעבור, ורזל ניגשה איפוא תיכף אל העבודה, וידעה היא שזו תכבד עליה, כי הלא אדוניה, כזה של יוסף במצרים בזמנו, יכלו להגיד אף הם כי אין הם יודעים מאומה אתה, כי אם הלחם שהם אוכלים.

התחילה היא בכלי הזכוכית והחרסינה, אשר מילאו פה עד אפס מקום את הארונות, ושאריזתם צריכה להיעשות ביד זהירה. אחר עברה אל הוילאות והמסכּים, יריעות יקרות־אריג אלה, אשר את נפתולי קישוּריהן ומפתחי קרסיהן ידעה רק היא אשר טיפלה בהן תמיד.

בו בזמן העמידה אשה אחת שׂכוּרה על הכבסים, ועוד אחת – על צחצוח כלי־הנחושת, והיא אשר השגיחה עליהן. רצה מתוך כך פעם בפעם לבית־המרקחת, להביא נייר וחוטי־אריזה, ולא שכחה עם זה להזהיר את זיוה שלא תצא בלעדיה מפתח השער, כי על כן בת־בלי־בית היא ועליה להיזהר.

בחזרה פעם עמוסה פקעות של חוטים, סיפרה שנזדמנה זה עתה לפניה חברה אחת של הגברת בּרג, וזו סחה לה כי המסכנה אז, אחרי גירושיה, חלתה ושעכשיו היא הולכת ומבריאה.

– כן, כן, – אמרה לזיוה, אשר קמה והזדקפה לשמע שם גברתה – תהיי בטוחה שהיא עוד תבוא לקחת אותך.

למחרת בבוקר הובא לשער הכניסה אוטו־משא גדול, והסבלים, שבאו לדירת הרוקח, התחילו להסיע משם את הרהיטים – דרך החלונות רובם, כי פתחי החדרים נמצאו צרים בשבילם.

ספות וכורסאות כבדות־מרפד נראו כשהן גולשות מעל הקירות, בו בזמן שהסלים והמזודות הוצאו דרך פתח הגזוזטרה, ורזל היא אשר ניצחה על כל אלה.

פשוטי כלי־העץ מהמטבח רוחצו על פי פקודתה ליד ברז המים, ומרחבת הכביסה הובאו בקול רעש גיגיות ודודים, אשר נאמנה, כלבת המהנדס, ליותה אותם מפתח ביתה בנביחה.

בתוך כל אלה ניצנצו פתאום לפני הנערה פניו המחוטטים של הבחור השחצן מוּסה, כשהוא גוחן אל מתחת לשיח ושורק לזיוה דרך פיתוי, והיא, בזרקה הצדה את חבילת הבגדים שהחזיקה, קפצה כנשוכת נחש מעל המרפסת.

– מה אתה עושה, שד? – קראה – הלא הכלבה היא שלנו, של האדון שטל, הרוקח. תיכף אני הולכת לקרוא לו מבית־המרקחת – אמרה בדחפה את הבחור הנבהל לאחוריו, אל פתח השער, ואת זיוה, שהספיקה לרוץ בינתים אל העגלה עם הכלבים שעמדו פה בכלוב, משכה בכוח פנימה, אל החצר.

– מה לעשות לך, מה לעשות אם את – אין לך שכל בראש שלך – טענה – כמה פעמים אמרו לך שאחת שכמותך, שאין לה לא אדון ולא ‘סימן’ על הצואר, צריכה להיזהר, ואת ‘זוחלת’.

– למה רצת שמה? – שאלה בהתכופפה תוך כדי הילוכה כדי לאסוף את הדקי הכבסים אשר הסבּלים פיזרום בדרכם אל האוטו וזיוה, אשר לא קלטה מכל דבריה אלא את החמימות המפעפעת בהם, הלכה כל הזמן בעקבותיה, התחככה לרגעים לאות מסירות ברגליה, או שהיא הזדקפה וליקקה את ידה, שהשרוול היה מופשל בה עד למרפק.

עם פנות היום עמדו כבר כל חדרי הדירה ריקים. ורזל, במטאטא ששאלה מאחת השכנות, הלכה וטיאטאה אותם, סגרה בהם את התריסים והחלונות, ואחר עמדה עוד זמן־מה בפתח האולם, בתוך האפלולית, וקראה בקול חרישי, עצוב:

– שלום, בית.

הן בחדרים האלה עשתה במשך שש שנים את רוב שעות יומה. טיאטאה, ציחצחה ורחצה, ‘השתגעה’ על כל כתם שנמצא באיזה מקום, על כל גרגר של חול.

עוד זכורים היו לה הימים הראשונים לבואה, כאשר האדון והגברת, אך האיר הבוקר, הלכו להם. והיא – קטנה עוד בעת ההיא – נשארה פה יחידית והיתה ‘מתפחדת נורא’.

פעם, בחורף הראשון קרה זה, באה הנה פתאום אמא שלה. הוגד לה כי בית נפל בשכונה הזאת, והיא השתרכה דרך החולות ובאה. וכשראתה אותה שהיא בריאה ושלמה – בשטיפת הרצפות עמדה אז – פשטה את ידה והניחה אותה על ראשה כמו בברכה. לא דיברה דבר ורק עשתה ביד שלה את התנועה הזאת, ואחר כך הלכה ברגלים החלשות שלה. והיא, רזל, במצאה מקום יבש על הרצפה, ישבה ובכתה.

ופעם אחרת היה זה, כאשר היא שבה אחרי ‘השבעה’ לאחר שהיא, החמודה, ‘הלכה לה’.

בשקט נכנסה אל הבית, וכשראתה שהרצפות הן מלוכלכות, הלכה ולקחה את כלי הרחצה, והנה הציצה אליה מהחדר שלה הגברת ואמרה:

– אה, רזל, את באת?

ולא מצאה עוד כל דיבור בשבילה, ורק הפנים שלה נהיו לבנים, כי הלב שלה הלא הוא טוב – ואז הלכה והציגה פה, בתוך האולם, את הדלי עם המים, ישבה על הרצפה, בפינה, והדמעות התחילו נוזלות אצלה. יחידית ישבה בתוך החדר הגדול הזה, השעון למעלה, על הקיר, תיקתק והיא, למטה, בכתה.

הסבלים קראו לה, כי האוטו עמוס המיטלטלים עמד כבר לזוז, ואז תפשה את סלה ורצה מהר לשער הכניסה, ואת זיוה, שנטפלה אליה, דחתה מלפניה בתנועת יד.

– ביקשתי עליך את נעמי מהקומה העליונה והיא לא תעזבך – אמרה ועלתה והתישבה בדוחק בקצה האוטו, ומזיוה, שהסתובבה למטה, הפנתה מתוך הבלגה את מבטה.

כלום לא רצו כך אחריה בכל יום שתי אחיותיה היתומות בצאתה ללכת אל העבודה, והיא ‘סגרה’ את הלב שלה והלכה.

– מה לעשות – יִשבה לעצמה בקצרה את הענין – וכך הוא המזל.


והנה עברו הימים וזיוה באו עליה הדברים אשר רזל צפתה אותם עוד ביום גירוּשיה:

היא היתה כיתומה, ובחצר התהלכה באותה ההרגשה, שהיא כל כך ידועה לאדם בשעה שהוא מגיע למצב של ירידה – כאשר הסובבים אותו חדלים פתאום להרגיש בו. מביטים הם ממעל או מסביב לו, או שהם, לכל היותר, סוקרים אותו במבט של לעג.

אשת המהנדס, זו אשר לשעבר, בצאתה לעגלת הירקן, זיכּתה לפעמים את זיוה בטפיחת חיבה, לא ראתה אותה עכשיו, סחור סחור עברה על מקום רבצה, ליד השיח, ובה לא הרגישה, ונערוֹ של האופה, כאשר היא באה לקראתו בקול נביחה, הביט עליה בעינים מלגלגות וצחק צחוק של ביטול.

לשער הכניסה הובאו יום אחד רהיטים באוטו, והסבלים הלכו ומילאו בהם שוב את דירתו המרוֹקנת של הרוקח. והנה, ביום המחרת, כשדלת המטבח נפתחה, ומשם נדף הריח המוּכּר של התבשילים, עלתה זיוה על המדרגות מתוך תקוה לקבל דבר־מה. אבל אז באה לקראתה נערה חגורת סינר ורמזה לה שעליה להסתלק.

לא שהיה לה לזו איזה רוגז או טינה עליה, אלא שהיא, פשוט, לא רצתה שבריה זו, הנראית כבת־בלי־בית, תהיה לה דריסת רגל במטבחה. ואשר לנעמי, נערת־הבית מהקומה העליונה, הנה מרוב טרדה בבית גברתה לא יכלה למלא את בקשתה של רזל, וזיוה, כשהרעב הציק לה, אנוסה היתה לבקש את מזונה בתוך פח האשפה.

באחד מן הימים ההם קרה בחצר דבר, שהטיל לזמן־מה מהומה בתוכה:

במטבחו של הדייר החדש – הפבּריקאי קראו לו – נעשה מעשה־גניבה.

בבוקר של יום שבת קרה זה, בעת אשר האנשים, פנויים מעבודה, יושבים על המרפסות לבושים בגלימותיהם הרחבות, הדומות לשמלות נשים, והנשים, שאינן יוצאות אל השוק, מתהלכות, להיפך, במכנסיהן, מכנסי הפּיז’מות, ומתעסקות במלאכות הבית, כי הנערות התימניות, משרתותיהן, אינן באות ביום זה. והנה הופיעו בפתח ביתם בעל בית־החרושת ואשתו, לבושים אף הם מין תלבושת כזאת, ושאלו אם לא נראה פה מישהו חשוד בחצר, כי נגנב דג גדול במטבחם.

אלה שנמצאו על המרפסות לא ראו שום איש. חוץ מזה הן היה השער סגור ולא באו ביום זה לא רוכלים ולא קבצנים, ואז העלה עורך־הדין את הסברה כי הכלבה המסתובבת פה היא שעשתה זאת. והדבר נתקבל על הדעת.

בעל בית־החרושת שאל אם אין לה, לזו, בעלים והוגד לו שפעם השתייכה לאחד הדיירים, אלא שזה אינו נראה פה, בחצר, בזמן האחרון.

– ואם כן – אמר האיש – עליה לקבל את ענשה, שאם לא כן, הרי לא יהיה שוב מעתה כל בטחון במטבח.

והוא ירד למטה, אל החצר.

זיוה, שיצאה ברגע זה מתחת לשיח, אמרה לפנות לפח האשפה, ואז תפס אותה ומשכה אחריו למעלה, אל המטבח, ועד מהרה נשמע משם קול של חבטה מלוּוה אנקות כאב.

אלה שעמדו על יד הפתח יכלו לראות על הרצפה פנכה עם שורה של עיגולי גזר, שהיו מונחים בצורת זר מסביב לתחתית הריקה, ועליה הורה האיש לכלבה עם כל חבטה, למען תדע על מה היא מוּכּה.

אשתו, מעל מדרגות המרפסת, סחה אותה שעה עם השכנים על הנזק שנגרם לה. דג שמשקלו חצי רוטל היה זה, והיא בישלה אותו ‘כמו שהוא’, שלם, בקלחת העשויה לכך.

כעבור זמן־מה ירדה זיוה מעל המרפסת ופנתה ללכת למקומה, כשהבית רב־הקומות שמימינה רוגש על דייריו לבושי־הצבעונין כשוּרות של כבסים על חבליהם ביום סער.

בתו הקטנה של רופא־השינים, זו ששיחקה אתה לפנים על הדשא, קראה ממעלה גזוזטרתה שבקומה השניה:

– הבוז לך, זיוה.

ומישהו מאותה הקומה קטף כמה צנוברים מן הברוש הקרוב וזרק אותם אחריה.

רק אשתו החולנית של עורך־הדין לא היתה בכל אלה – לא האמינה בכלל בכל הענין הזה.

לא יתכן – אמרה לעצמה – אשר בריה תשושה כזאת תוכל לבלוע דג שהוא דומה לה כמעט בשיעור גדלו. חוץ מזה הן ידעה אותה כנפש טובה, אשר אפילו לנבוח כראוי אינה יודעת.

כשבעלה נרדם אחר הצהרים מצאה אפילו עוז בנפשה להוריד לכלבה מעט אוכל.

לתוך קערית אספה את כל שיירי הארוחה ובאה והעמידה אותה מתחת לשיח.

– אכלי, ‘חבּיבּה’, זה טוב – אמרה בעברית המגומגמת שלה – וזיוה, מעודדת מנעימת הרוך שבקולה, קמה ועמדה תיכף לאכול, דבר שהאשה מצאה בו, לקורת רוחה, חיזוק לדעתה.

כי כלום אפשר – חשבה – שהיא היתה מתנפלת כך על איזו שיירי גריסין ותרד, אילו בלעה לפני כן דג שמשקלו מגיע לחצי רוטל?


בלילה שלאחר כך נתרגש ובא הדבר, אשר האנשים, בעונת סתיו מאוחרת זו, כבר היו מצפים לו, ושזיוה, מפני גילה הרך, טרם ידעה אותו – היורה.

עוד בתחילת הערב ירד על האופק שמצד הים כמין וילון שחור. אַי בזה, מאחורי החומות, חרק ודירדר מה, כאילו נעתקו ממקומם איזו רהיטים, אחר התכופפו פתאום הברושים שליד הגדר, בהשמיעם כעין אנחה. וילאות הבד על המרפסות זעו ונתפרפרו, ושרביטי צוננים דקים התחילו מרפרפים באויר ומצליפים על הראש ועל הפנים.

זיוה, כמו תמיד בשעת צרה, אמרה למצוא לה מחסה מתחת לשיח, אבל זה, בתוך נחשול הרוח, לא יכול הפעם להגן עליה. מסוער היה ונגרש והיה נחבט פעם בפעם ביתדות הגדר כבגד שמנערים אותו מן האבק.

לוחות הפח בגגו של צריף הגרוטאות התקשקשו, ומסביב התדפקו תוך כדי סגירתם תריסי החלונות והדלתות, ואֵי־שם, הרחק, בתוך המערבולת השחורה, נשמעה כעין נאקת בכי טרופה, קובלת.

האם ילל הרוח היה זה, או קולם של כל אותם האומללים, נידחי החיים, שלא מצאו בלילה אשר כזה קורת גג לראשם?

רק עם אור הבוקר נפסק הגשם והרוח שככה מעט, אבל המרזבים מסביב היו עוד סואנים, והשלוליות שנתהוו חמרו ברעש, ובשמים ממעל התרוצצו קטעי עננים אשר ארשת נזעמה, רעה להם, וכן גם היה מראה האנשים.

זיוה, לאור הדמדומים, מצאה לה מקום במבואי הצריף והתישבה בו, אבל אז בא אחד הדיירים וביקש אותה להסתלק, והיא קמה איפוא והלכה.

המומה היתה, טפוחת מים, חולה – וכאשר הבחור המיודע, מוּסה, בא ופשט כנגדה את זרועותיו האמיצות, היבשות, שנראו אפילו כמבטיחות חסוּת – נענתה לו ובאה אל ביניהן.

האיש המזורז נשא אותה אל פתח השער והכניסה לתוך הכלוב, שהיה כבר מלא מציד הבוקר הזה, המוצלח, ואחרי אשר התישב בקצה העגלה, הפליג אל הרחוב מתוך אותו שויון־הנפש שבו עברו פה יום יום מכיריו בעגלותיהם עמוסות האשפה.

הן אלה שנמצאו פה מאחוריו לא היו אלא בריות עלובות אשר מאין להן בית, נחשבו כמיותרות, ואפילו מזיקות לציבור.

זיוה, כדי להימנע מן הטלטול, צנחה ונשענה לסריגי הכלוב וקפאה כן, בלי לנוּע, בלי להיענות אפילו כאשר קראו מנגד בשמה, ורק כשקריאה זו נשנתה ובה נשמעה נעימת החיבה המלטפת, המיודעת לה, קמה והזדקפה, בהרגישה פתאם אותה גויעת הלב אשר רק חולי הגעגועים ידעוה, כאשר לפניהם מתגלה לאחר ציפּית יאוש הנפש הנאהבה.

העוברים והשבים יכלו לראות אז על המדרכה אשה קטנת־קומה, המשמיטה מידיה את סוככה הגדול ופושטת אותן לעבר העגלה המתנועעת. פניה המחוירים הפיקו מתוך כך גיל וחרדה, ואל הבחור היושב על דוכנו נפנו במין הבעת תחנונים כזאת, עד שאפילו הוא, תופש־הכלבים המובהק, נענה לה ורמז לה ללכת עד הסימטה הקרובה, ששם נוח לו יותר להתעכב (אגב, הן ידע כי מעשה זה של ‘פדיון־נפש’ יש לו שכר בצדו).

פה, בתוך הרחוב הצר, הפתוח אל הים, נשבה הרוח בחזקה, וגם הגשם, שנפסק עם אור הבוקר, שב לרדת עכשיו, אבל זיוה שוב לא היה איכפת לה, כי על כן הלא האיר כנגדה אותו הדבר אשר הנערה התימנית בחכמת לבה השותה אותו פעם לשמש, זו שהיא גם מאירה וגם מחממת – הלא היא האהבה.

המלצות קוראים
תגיות