באמצע הקיץ באה זיוה לחיות את חייה בחצר, אחרי אשר גברתה הלכה מן הבית, והאדון שלה, זה האיש זעוּף העפעפים, הודיע לה שאצלו אין עוד מעתה מקום בשבילה.
– גירש אותה, הרשע – הסבירה זאת במלים ברורות רַזַל, המבשלת מהדירה שמנגד – כמו שעשה לאשה שלו.
היא, מהמטבח שלה, הפתוח תמיד, לא יכולה שלא לראות את ‘המנהגים היפים’ שלו, היאך שהיה ‘מתרתח’, כשבאה לפעמים אליה, אל האשה, איזו חברה, או כאשר היא עמדה לטפל בשעות הפנאי בעציצים שלה.
– ופעם, בשעת ארוחת הצהרים – סיפרה בלחש לחברתה מהקומה העליונה – הלא זרק לה, למסכנה, את האוכל אל הפנים, את הקציצות יחד עם הצלחת.
זיוה, אילו ידעה לדבר בלשון אדם, היתה יכולה לספר הרבה יותר. היא, לאחר שהאיש יצא בבוקר והלך, ראתה לא אחת היאך גברתה כובשת את פניה במטפחת ובוכה, נשענת בראשה לאדן של חלון או למסעד כסא, ובוכה חרש, בלי קול.
השערות שטרם סורקו נשמטו אצלה ונתפזרו, ואז החזירה אותן בתנועת ראש למקומן, בהדקה היטב, בחזקה, את המטפחת לעיניה, בעוד אשר היא, זיוה, הרובצת על ידה, ליקקה פעם בפעם את קצה שמלתה, או את נעל הבית הנתלית ברפיון מעל רגלה.
– לכי ושתי שם, בקערית, את החלב שלך – אמרה לה הגברת בקול שבור. והיא, כדי לציית, הלכה וליקקה בקצה הלשון מהחלב ושבה לשכב, עד אשר הירקן בא להכריז לפני שער הכניסה על סחורתו, שאז התנערה גברתה, התרחצה מהר ליד ברז המים ויצאה עם סלה, כשהיא מתאמצת להעמיד פנים עליזות.
– בוקר טוב, הגברת בֶּרג – בירך אותה עורך־הדין הזקן מהקומה השניה.
– השלום לך? – נטפלה לה גם אשת המהנדס, שירדה הנה אף היא עם סלה, והיא, בגחנה אל זיוה, טפחה לה טפיחת חיבה על גבה.
– הכלבה שלך הולכת ויפה – אמרה.
– כן, זיוה שלי הולכת ויפה – השיבה גברתה מתוך העמדת פנים שמחות.
במטבח, אחר כך, חגרה את סינר העבודה וניגשה אל הכירים – ואגנות־הנחושת על המדף וסירי־האלומיניום נמלאו עד מהרה לשונות אש כחלחלות, זוהרות. המים מתוך הברז נזדלפו לרגעים בצהלה והירקות במרחשת, תוך כדי טיגונם, השמיעו אף הם קול בּעבּוּע עליז, ורק היא, הגברת, התהלכה בכל אלה עצובה; כתשה בידיה הזריזות במכתש וטחנה במכונת־הטחינה, כשהיא קולטת פעם בפעם לקצה סינרה דמעה אחת או שתים.
כשהשעון צילצל שתים נשמע בשביל המרוצף, בחוץ, קול מצעדו הכבד ‘שלו’, והיא, בבואה לחדר־האוכל, עמדה לערוך את השולחן.
– עכשיו לכי ושבי לך בחדר הקטן – אמרה לה בלשון אזהרה.
כי ‘הוא’ את זיוה לא אהב. העמיד עליה את משקפיו הזעופים בכל פעם שהיא נזדמנה לפניו, וגם דרך לפעמים בנעלו המסומרת על כף רגלה מתוך כונה גלויה להכאיב לה.
הגברת באה אז והעבירה את ידה על המקום הנגוע, והכאב עבר.
נפלא איך שמגע זה של כף ידה שיכך תמיד כל כאב. אפילו הרחיצה בתוך הגיגית, שהיא שנואה כל כך עליה, על זיוה, נתמתקה כאשר היא נעשתה בידים האלה.
אחרי הצהרים נשמע לפעמים קול צלצול במבוא הבית, ואשה כבדת־צעד וחבושה אף היא משקפים, נכנסה ובאה.
– זאת היא ‘האמא’ שלו – הודיעה רזל לחברתה נעמי מהקומה העליונה – אשה ‘גועלית’ בהחלט.
פה, בבית, הלכה עכשיו הגברת והביאה תה מן המטבח, ועוגות ופירות מהמזנון, והציגה את כל זה על השולחן מתוך סבר פנים עליזות.
– האם אין פה הכלבה שלך? – העמידה כנגדה האורחת את משקפיה מתוך נצנוץ רע.
– לא, זו איננה פה – השיבה הגברת.
והיא קלפה והניחה לפניה את הפירות ובחשה לה את התה בתוך הכוס, וכל זה מתוך אותם הפנים המסבירות, הצוחקות. ואחר כך, כשהשנים הלכו, באה אל החדר הקטן, עמדה ליד החלון הפונה אל הרחוב והזילה פה חרש, ללא הגה, את דמעותיה – וככה נמשך זה עד אותו הלילה, שבו נשמע פתאום קול נפץ בבית, כאשר גברתה, דרך המבוא הראשי, התפרצה בקול יללה החוצה, בעוד אשר היא, זיוה, בחדר הקטן, שרטה בתוך החשכה את הקירות וביקשה לשוא למצוא איזה מוצא.
למחר בבוקר, כשיצאה, היה כבר הבית ריק. על הרצפה בחדר־האוכל היה מוטל העציץ ‘הגדול’ מנופץ עם גושי עפר לחים מסביבו, ובסמוך פה, ליד הספה, עמדו נעלי הבית של גברתה, מעוּפרות שתיהן וכמו נפחדות, ואותן ליקקה מתוך המית לב, והלכה להביט ליתר החדרים.
היא שמעה שהירקן בא לשער הכניסה ואחר התדפק מי על הדלת, והיא הבינה כי זהו נער האופים. על פי ריחו של הלחם הטרי הבינה זאת. לבסוף חרק בחור המנעול המפתח, והיא, מתוך ציפייה של תקוה, מיהרה לרוץ אל המבוא, והנה היה זה ‘הוא’.
בשתי פסיעות הדביקה, כאשר עמדה לברוח, העיף אותה בתנועת רגל למעלה ופתח לפניה את הדלת.
– אותך הלא אני מתעב בכלל – אמר, בהבריקו כנגדה את משקפיו דלוּקי־הזעם – ודחפה והוציאה החוצה.
זיוה, לאחר שהתנערה, רצה קודם כל לסקור את החצר.
היא הציצה לצריף הגרוטאות, ירדה לתוך המרתף והלכה ועלתה במדרגות של כל שלוש הקומות, פתחה בתנועת ראש את הדלת המובילה אל הגג, ועמדה רגע נבהלת בפני מוטות האנטנוֹת, שהיו נטויים אליה כשוטים מכוּונים להצלפה.
לבסוף, לאחר שירדה עוד לרחבת הכביסה ועברה בין שורות הכבסים, אשר השיבו עליה צינה לחה מעל חבליהם, הלכה והתכנסה אל מתחת לשיח שליד ברז המים וישבה ובכתה בקול דק, כמו שגברתה נהגה לעשות בימים האחרונים.
– מי זה מילל שם? – שאל עורך־הדין מהקומה השניה את אשתו ברוגז, כי מבקש היה לנמנם קצת אחרי ארוחת הצהרים.
האשה הנפחדת ירדה למטה ואמרה לגעור בה, בזיוה, אבל למראה עצבה הנאמן, חזרה בה וחבטה לה רק חביטה קלה על ראשה.
– לשתוק, ‘חבּיבּה’ – אמרה לה בעברית, הלשון שהיא, זיוה, שומעת אותה – עכשיו צריך לישון.
– היא בוכה על הגברת שלה – נענתה רזל מן המרפסת הקרובה בלחש, כי האדון שלה, הרוקח, ביקש אף הוא להירדם עתה, אחרי ארוחתו.
והיא הלכה והעלתה את זיוה על המרפסת והציגה לפניה איזו שיירי דייסה ומעט חלב.
– אכלי, מסכנה שכמותך, – שידלה אותה תוך כדי טיפול בכלי־האוכל על המדרגות. ולנעמי חברתה, מן הקומה העליונה, אמרה: – מעתה הלא תהיה ‘כמו שאחת יתומה’, לא אדון לה ולא דואג, ואף לא אחד אשר יגיד לה איזו מלה טובה.
– וזה הלא ‘הכי־החשוב’ – המשיכה – כל מיני יסורים תוכלי לסבול אם רק יש לך החמימות הזאת, הדיבור הבא מן הלב, שהוא טוב לך כמו זה של ‘האבא’ או ‘האמא’. אז יהיה זה לך כמו ‘שש־מש’. לא תרגישי לא בקור ולא בכאב, וכל צרה שתבוא עליך תשאי בקלות, לא יהיה איכפת לך.
באחד מארגזי הרפואות שהובאו מבית־המרקחת מצאה איזו שק וגרוּדות של נייר, התקינה מהם כמין מזרן ושׂמה אותו מתחת לשיח, ועל זה בילתה זיוה את לילה הראשון בחוץ. נטרדה פה תכופות על ידי נמלים עוקצות וטיפות מים שניתזו עליה מהברז הקרוב.
פעם, בשעה מאוחרת, מדמה היתה לשמוע את קול גברתה הקורא לה. מצד הרחוב באה הקריאה, כבושה וחרדה, והיא, בהתקרבה אל השער, עמדה להתדפק עליו, והנה נפתח פתאום למעלה החלון, ובו, בלבוש־הלילה שלו, נראה ‘הוא’.
רזל, כשזו באה לקראתה למחרת בבוקר, לא הכירה אותה, כל כך שוּנתה במשך הלילה. צמרה הצח, הזיותני, הוּעם ודבלולי קוצים נתלו ממנו, עיניה נדלחו ובהן נראו חוטי דם.
בתו הקטנה של רופא־השינים, אשר כרגיל שיחקה אתה בשעה זו על הדשא, דחתה אותה עתה מתוך תנועת בחילה.
– את מלוכלכת – אמרה לה בגילוי־לב. והשרברבאי, שבא לתקן את צינור המים, הביט עליה אף הוא בעין רעה.
–של מי הוא הכלבלב הזה? – שאל.
– של הגברת בּרג מהדירה שמנגד – מיהרה רזל לענות, וּלזיוה, אשר זקפה את אזניה לשמע שם גברתה, הסבירה:
– לא טוב שידעו שאין לך עוד בית, האנשים אינם אוהבים ‘אחת שכזאת’.
אחרי הצהרים אספה שוב את שיירי האוכל מהארוחה והעמידה אותם לפני זיוה, בשדלה אותה, תוך כדי שטיפת הכלים, לאכול.
– חשק גדול אין לה, כנראה – העירה נערת־הבית של המהנדס, שעמדה פה ליד ברז המים.
– יען כי הלב שלה הלא הוא ‘שרוף’ – אמרה רזל. – בן־אדם כשבאים עליו יסורים יכול לפחות לדבר, והיא, המסכנה, הלא אין לה פה.
והיא ביקשה את הנערה שאת שיירי האוכל במטבחה לא תשליך מעתה, כי אם תשים אותם פה, תחת השיח.
– הן בשביל נאמנה, הכלבה שלכם, אין לכם צורך באלה – אמרה.
בשביל נאמנה התקינה בבית אדוניה בכל יום תבשיל מיוחד. בשר באורז או בסולת, והוא, המהנדס בעצמו, טיפל בנקיון גופה. רחץ אותה באמבטה וסרקה במסרקות, ובמו ידיו ציחצח את קוֹלר־הנחושת שעל צוארה.
– הנה ככה הוא כשהאחד יש לו מזל – אמרה רזל לזיוה, שפיזלה בעיניה העצבות לצד המרפסת, אשר שם ישבו השנים. והלא אחיות הן שתיהן – סחה לנעמי, שהביטה אף היא לאותו הצד.
–נאמנה וזיוה? לא האמינה הנערה.
– מאֵם אחת – השיבה זו – ויש רק שנה ביניהן.
– ולמה זה האחת גדולה ושחורה והשניה קטנה ולבנה?
– מפני שהאחת דומה ל’האבא' שלה – הסבירה רזל – והשניה ל’האמא'.
יום אחד, כשרזל יצאה עם זיוה למבוא החצר, נבהלו שתיהן לראות ש’הוא' צועד ובא לקראתן בשביל. רזל, באחזה בקצה הסינר, אמרה להאפיל בו על בת־לויתה, אבל הבחינה מיד כי משקפיו עבי הזכוכית של האיש מכוּונים רק אליה.
שואל היה אם היתה יכול לרחוץ את הרצפות בדירתו.
– זה אפשר – התאוששה הנערה – למה לא? ישאיר לי האדון את המפתח.
ואחרי שגמרה את העבודה בבית אדוניה לקחה את דלי הרחצה ורמזה לזיוה שתלך אחריה.
– אל תפחדי – אמרה, בראותה שהיא מפקפקת – הלא בעיניך ראית ש’הוא' הלך.
והיא פתחה את הדלת בדירה שמנגד ובאה פנימה, בעוד אשר זיוה, דרוכה כולה, באזנים נטויות בקשב, צועדת אחריה.
בפרוזדור האפלולי לא נראו אלא מראת־קיר עם בבוּאה של מזוזת דלת בתוכה וסינר חצאי, קצר, שנתלה יחידי מעל הקולב, ועל ידו התעכבה הנערה, נגעה בו בעדינות, דרך ליטוף, והחליפה מבט רב־משמעות עם זיוה.
– כן, כן, מסכנה שכמותה – אמרה בהסתכלה במלמלה שבקצהו – זהו לה עוד בודאי מבית ‘האמא’ שלה.
והיא דחפה קלות ברגלה את הדלת של חדר־האוכל ונעמדה פתאום כמסומרת במקומה.
– אוי ואבוי, הרשע הזה – קראה למראה שברי כלי־החרס עם העפר המתגוללים מסביב – הלא זהו הפיקוס ‘שלה’, העציץ ‘הכי־היקר’ שהביאה מן הבית. בידים נשאה אותו, כשבאה, כילד קטן, והוציאה אותו בכל יום החוצה, אל השמש – תמיד, בקיץ ובחורף.
זיוה, עד שזו דיברה, הלכה והריחה את הכסאות ומפת האוכלים על השולחן, התעכבה רגע מלאה קשב מתחת לשעון ועמדה לדחוף ברגלה את הדלת המובילה לחדר גברתה.
– סגורה היא במפתח – אמרה רזל לאחר שניסתה לפתחה – איננו רוצה, כנראה, שיכנסו שמה.
והיא באה אתה אל החדר הסמוך, אשר מזרן קטן היה מוטל בו על הרצפה עם קערית ריקה על ידו.
– זהו ודאי מקום המשכב שלך – אמרה – ושם הנה החלון שבעדו הביטה ‘היא’ אל הרחוב – עצובה תמיד. אם עבר פה האחד בחוץ והביט – עשתה פנים שמחות, אבל הלב שלה, רואים היו שהוא עצוב, תמיד עצוב.
עתה באה לחדר־הרחצה, לקחה מים ומטלית ורחצה את הרצפות וגם השקתה על המרפסת את העציצים, ואחר, בעוד זיוה צועדת אחריה רבת הבנה ומלאה הכרת טובה, לקחה את צמח הפיקוּס שעוד היו רגבי העפר דבוקים בו, ושתלה אותו בעציץ, וישבה והביטה מתוך תהיה היאך הוא הולך ומתחיה בתוך מי ההשקאה המחלחלים מסביבו.
– הראית? – אמרה ושמה אותו על כּן העץ, ששם נהגה בזמנה האשה להעמידו, וזיוה, בהזדקפה, נשענה בכפות רגליה הקדמיות לזיז המעקה וליקקה לנערה גדלת־הגוף וטובת־העינים הזאת את כתפה וקצה צמתה, ואחר ירדו אל השביל ופנו ללכת אל הדירה שמנגד, כשהן צועדות זו ליד זו, בשוּרה, מאוחדות שתיהן באותם רחשי הלב.
בסוף הקיץ קרה בבית הרוקח דבר אשר, לא במישרין, נגע גם בגורלה של זיוה:
האנשים שׂכרו להם דירה במקום קרוב יותר לבית־המרקחת.
עוד באותו שבוע היה עליהם לעבור, ורזל ניגשה איפוא תיכף אל העבודה, וידעה היא שזו תכבד עליה, כי הלא אדוניה, כזה של יוסף במצרים בזמנו, יכלו להגיד אף הם כי אין הם יודעים מאומה אתה, כי אם הלחם שהם אוכלים.
התחילה היא בכלי הזכוכית והחרסינה, אשר מילאו פה עד אפס מקום את הארונות, ושאריזתם צריכה להיעשות ביד זהירה. אחר עברה אל הוילאות והמסכּים, יריעות יקרות־אריג אלה, אשר את נפתולי קישוּריהן ומפתחי קרסיהן ידעה רק היא אשר טיפלה בהן תמיד.
בו בזמן העמידה אשה אחת שׂכוּרה על הכבסים, ועוד אחת – על צחצוח כלי־הנחושת, והיא אשר השגיחה עליהן. רצה מתוך כך פעם בפעם לבית־המרקחת, להביא נייר וחוטי־אריזה, ולא שכחה עם זה להזהיר את זיוה שלא תצא בלעדיה מפתח השער, כי על כן בת־בלי־בית היא ועליה להיזהר.
בחזרה פעם עמוסה פקעות של חוטים, סיפרה שנזדמנה זה עתה לפניה חברה אחת של הגברת בּרג, וזו סחה לה כי המסכנה אז, אחרי גירושיה, חלתה ושעכשיו היא הולכת ומבריאה.
– כן, כן, – אמרה לזיוה, אשר קמה והזדקפה לשמע שם גברתה – תהיי בטוחה שהיא עוד תבוא לקחת אותך.
למחרת בבוקר הובא לשער הכניסה אוטו־משא גדול, והסבלים, שבאו לדירת הרוקח, התחילו להסיע משם את הרהיטים – דרך החלונות רובם, כי פתחי החדרים נמצאו צרים בשבילם.
ספות וכורסאות כבדות־מרפד נראו כשהן גולשות מעל הקירות, בו בזמן שהסלים והמזודות הוצאו דרך פתח הגזוזטרה, ורזל היא אשר ניצחה על כל אלה.
פשוטי כלי־העץ מהמטבח רוחצו על פי פקודתה ליד ברז המים, ומרחבת הכביסה הובאו בקול רעש גיגיות ודודים, אשר נאמנה, כלבת המהנדס, ליותה אותם מפתח ביתה בנביחה.
בתוך כל אלה ניצנצו פתאום לפני הנערה פניו המחוטטים של הבחור השחצן מוּסה, כשהוא גוחן אל מתחת לשיח ושורק לזיוה דרך פיתוי, והיא, בזרקה הצדה את חבילת הבגדים שהחזיקה, קפצה כנשוכת נחש מעל המרפסת.
– מה אתה עושה, שד? – קראה – הלא הכלבה היא שלנו, של האדון שטל, הרוקח. תיכף אני הולכת לקרוא לו מבית־המרקחת – אמרה בדחפה את הבחור הנבהל לאחוריו, אל פתח השער, ואת זיוה, שהספיקה לרוץ בינתים אל העגלה עם הכלבים שעמדו פה בכלוב, משכה בכוח פנימה, אל החצר.
– מה לעשות לך, מה לעשות אם את – אין לך שכל בראש שלך – טענה – כמה פעמים אמרו לך שאחת שכמותך, שאין לה לא אדון ולא ‘סימן’ על הצואר, צריכה להיזהר, ואת ‘זוחלת’.
– למה רצת שמה? – שאלה בהתכופפה תוך כדי הילוכה כדי לאסוף את הדקי הכבסים אשר הסבּלים פיזרום בדרכם אל האוטו וזיוה, אשר לא קלטה מכל דבריה אלא את החמימות המפעפעת בהם, הלכה כל הזמן בעקבותיה, התחככה לרגעים לאות מסירות ברגליה, או שהיא הזדקפה וליקקה את ידה, שהשרוול היה מופשל בה עד למרפק.
עם פנות היום עמדו כבר כל חדרי הדירה ריקים. ורזל, במטאטא ששאלה מאחת השכנות, הלכה וטיאטאה אותם, סגרה בהם את התריסים והחלונות, ואחר עמדה עוד זמן־מה בפתח האולם, בתוך האפלולית, וקראה בקול חרישי, עצוב:
– שלום, בית.
הן בחדרים האלה עשתה במשך שש שנים את רוב שעות יומה. טיאטאה, ציחצחה ורחצה, ‘השתגעה’ על כל כתם שנמצא באיזה מקום, על כל גרגר של חול.
עוד זכורים היו לה הימים הראשונים לבואה, כאשר האדון והגברת, אך האיר הבוקר, הלכו להם. והיא – קטנה עוד בעת ההיא – נשארה פה יחידית והיתה ‘מתפחדת נורא’.
פעם, בחורף הראשון קרה זה, באה הנה פתאום אמא שלה. הוגד לה כי בית נפל בשכונה הזאת, והיא השתרכה דרך החולות ובאה. וכשראתה אותה שהיא בריאה ושלמה – בשטיפת הרצפות עמדה אז – פשטה את ידה והניחה אותה על ראשה כמו בברכה. לא דיברה דבר ורק עשתה ביד שלה את התנועה הזאת, ואחר כך הלכה ברגלים החלשות שלה. והיא, רזל, במצאה מקום יבש על הרצפה, ישבה ובכתה.
ופעם אחרת היה זה, כאשר היא שבה אחרי ‘השבעה’ לאחר שהיא, החמודה, ‘הלכה לה’.
בשקט נכנסה אל הבית, וכשראתה שהרצפות הן מלוכלכות, הלכה ולקחה את כלי הרחצה, והנה הציצה אליה מהחדר שלה הגברת ואמרה:
– אה, רזל, את באת?
ולא מצאה עוד כל דיבור בשבילה, ורק הפנים שלה נהיו לבנים, כי הלב שלה הלא הוא טוב – ואז הלכה והציגה פה, בתוך האולם, את הדלי עם המים, ישבה על הרצפה, בפינה, והדמעות התחילו נוזלות אצלה. יחידית ישבה בתוך החדר הגדול הזה, השעון למעלה, על הקיר, תיקתק והיא, למטה, בכתה.
הסבלים קראו לה, כי האוטו עמוס המיטלטלים עמד כבר לזוז, ואז תפשה את סלה ורצה מהר לשער הכניסה, ואת זיוה, שנטפלה אליה, דחתה מלפניה בתנועת יד.
– ביקשתי עליך את נעמי מהקומה העליונה והיא לא תעזבך – אמרה ועלתה והתישבה בדוחק בקצה האוטו, ומזיוה, שהסתובבה למטה, הפנתה מתוך הבלגה את מבטה.
כלום לא רצו כך אחריה בכל יום שתי אחיותיה היתומות בצאתה ללכת אל העבודה, והיא ‘סגרה’ את הלב שלה והלכה.
– מה לעשות – יִשבה לעצמה בקצרה את הענין – וכך הוא המזל.
והנה עברו הימים וזיוה באו עליה הדברים אשר רזל צפתה אותם עוד ביום גירוּשיה:
היא היתה כיתומה, ובחצר התהלכה באותה ההרגשה, שהיא כל כך ידועה לאדם בשעה שהוא מגיע למצב של ירידה – כאשר הסובבים אותו חדלים פתאום להרגיש בו. מביטים הם ממעל או מסביב לו, או שהם, לכל היותר, סוקרים אותו במבט של לעג.
אשת המהנדס, זו אשר לשעבר, בצאתה לעגלת הירקן, זיכּתה לפעמים את זיוה בטפיחת חיבה, לא ראתה אותה עכשיו, סחור סחור עברה על מקום רבצה, ליד השיח, ובה לא הרגישה, ונערוֹ של האופה, כאשר היא באה לקראתו בקול נביחה, הביט עליה בעינים מלגלגות וצחק צחוק של ביטול.
לשער הכניסה הובאו יום אחד רהיטים באוטו, והסבלים הלכו ומילאו בהם שוב את דירתו המרוֹקנת של הרוקח. והנה, ביום המחרת, כשדלת המטבח נפתחה, ומשם נדף הריח המוּכּר של התבשילים, עלתה זיוה על המדרגות מתוך תקוה לקבל דבר־מה. אבל אז באה לקראתה נערה חגורת סינר ורמזה לה שעליה להסתלק.
לא שהיה לה לזו איזה רוגז או טינה עליה, אלא שהיא, פשוט, לא רצתה שבריה זו, הנראית כבת־בלי־בית, תהיה לה דריסת רגל במטבחה. ואשר לנעמי, נערת־הבית מהקומה העליונה, הנה מרוב טרדה בבית גברתה לא יכלה למלא את בקשתה של רזל, וזיוה, כשהרעב הציק לה, אנוסה היתה לבקש את מזונה בתוך פח האשפה.
באחד מן הימים ההם קרה בחצר דבר, שהטיל לזמן־מה מהומה בתוכה:
במטבחו של הדייר החדש – הפבּריקאי קראו לו – נעשה מעשה־גניבה.
בבוקר של יום שבת קרה זה, בעת אשר האנשים, פנויים מעבודה, יושבים על המרפסות לבושים בגלימותיהם הרחבות, הדומות לשמלות נשים, והנשים, שאינן יוצאות אל השוק, מתהלכות, להיפך, במכנסיהן, מכנסי הפּיז’מות, ומתעסקות במלאכות הבית, כי הנערות התימניות, משרתותיהן, אינן באות ביום זה. והנה הופיעו בפתח ביתם בעל בית־החרושת ואשתו, לבושים אף הם מין תלבושת כזאת, ושאלו אם לא נראה פה מישהו חשוד בחצר, כי נגנב דג גדול במטבחם.
אלה שנמצאו על המרפסות לא ראו שום איש. חוץ מזה הן היה השער סגור ולא באו ביום זה לא רוכלים ולא קבצנים, ואז העלה עורך־הדין את הסברה כי הכלבה המסתובבת פה היא שעשתה זאת. והדבר נתקבל על הדעת.
בעל בית־החרושת שאל אם אין לה, לזו, בעלים והוגד לו שפעם השתייכה לאחד הדיירים, אלא שזה אינו נראה פה, בחצר, בזמן האחרון.
– ואם כן – אמר האיש – עליה לקבל את ענשה, שאם לא כן, הרי לא יהיה שוב מעתה כל בטחון במטבח.
והוא ירד למטה, אל החצר.
זיוה, שיצאה ברגע זה מתחת לשיח, אמרה לפנות לפח האשפה, ואז תפס אותה ומשכה אחריו למעלה, אל המטבח, ועד מהרה נשמע משם קול של חבטה מלוּוה אנקות כאב.
אלה שעמדו על יד הפתח יכלו לראות על הרצפה פנכה עם שורה של עיגולי גזר, שהיו מונחים בצורת זר מסביב לתחתית הריקה, ועליה הורה האיש לכלבה עם כל חבטה, למען תדע על מה היא מוּכּה.
אשתו, מעל מדרגות המרפסת, סחה אותה שעה עם השכנים על הנזק שנגרם לה. דג שמשקלו חצי רוטל היה זה, והיא בישלה אותו ‘כמו שהוא’, שלם, בקלחת העשויה לכך.
כעבור זמן־מה ירדה זיוה מעל המרפסת ופנתה ללכת למקומה, כשהבית רב־הקומות שמימינה רוגש על דייריו לבושי־הצבעונין כשוּרות של כבסים על חבליהם ביום סער.
בתו הקטנה של רופא־השינים, זו ששיחקה אתה לפנים על הדשא, קראה ממעלה גזוזטרתה שבקומה השניה:
– הבוז לך, זיוה.
ומישהו מאותה הקומה קטף כמה צנוברים מן הברוש הקרוב וזרק אותם אחריה.
רק אשתו החולנית של עורך־הדין לא היתה בכל אלה – לא האמינה בכלל בכל הענין הזה.
לא יתכן – אמרה לעצמה – אשר בריה תשושה כזאת תוכל לבלוע דג שהוא דומה לה כמעט בשיעור גדלו. חוץ מזה הן ידעה אותה כנפש טובה, אשר אפילו לנבוח כראוי אינה יודעת.
כשבעלה נרדם אחר הצהרים מצאה אפילו עוז בנפשה להוריד לכלבה מעט אוכל.
לתוך קערית אספה את כל שיירי הארוחה ובאה והעמידה אותה מתחת לשיח.
– אכלי, ‘חבּיבּה’, זה טוב – אמרה בעברית המגומגמת שלה – וזיוה, מעודדת מנעימת הרוך שבקולה, קמה ועמדה תיכף לאכול, דבר שהאשה מצאה בו, לקורת רוחה, חיזוק לדעתה.
כי כלום אפשר – חשבה – שהיא היתה מתנפלת כך על איזו שיירי גריסין ותרד, אילו בלעה לפני כן דג שמשקלו מגיע לחצי רוטל?
בלילה שלאחר כך נתרגש ובא הדבר, אשר האנשים, בעונת סתיו מאוחרת זו, כבר היו מצפים לו, ושזיוה, מפני גילה הרך, טרם ידעה אותו – היורה.
עוד בתחילת הערב ירד על האופק שמצד הים כמין וילון שחור. אַי בזה, מאחורי החומות, חרק ודירדר מה, כאילו נעתקו ממקומם איזו רהיטים, אחר התכופפו פתאום הברושים שליד הגדר, בהשמיעם כעין אנחה. וילאות הבד על המרפסות זעו ונתפרפרו, ושרביטי צוננים דקים התחילו מרפרפים באויר ומצליפים על הראש ועל הפנים.
זיוה, כמו תמיד בשעת צרה, אמרה למצוא לה מחסה מתחת לשיח, אבל זה, בתוך נחשול הרוח, לא יכול הפעם להגן עליה. מסוער היה ונגרש והיה נחבט פעם בפעם ביתדות הגדר כבגד שמנערים אותו מן האבק.
לוחות הפח בגגו של צריף הגרוטאות התקשקשו, ומסביב התדפקו תוך כדי סגירתם תריסי החלונות והדלתות, ואֵי־שם, הרחק, בתוך המערבולת השחורה, נשמעה כעין נאקת בכי טרופה, קובלת.
האם ילל הרוח היה זה, או קולם של כל אותם האומללים, נידחי החיים, שלא מצאו בלילה אשר כזה קורת גג לראשם?
רק עם אור הבוקר נפסק הגשם והרוח שככה מעט, אבל המרזבים מסביב היו עוד סואנים, והשלוליות שנתהוו חמרו ברעש, ובשמים ממעל התרוצצו קטעי עננים אשר ארשת נזעמה, רעה להם, וכן גם היה מראה האנשים.
זיוה, לאור הדמדומים, מצאה לה מקום במבואי הצריף והתישבה בו, אבל אז בא אחד הדיירים וביקש אותה להסתלק, והיא קמה איפוא והלכה.
המומה היתה, טפוחת מים, חולה – וכאשר הבחור המיודע, מוּסה, בא ופשט כנגדה את זרועותיו האמיצות, היבשות, שנראו אפילו כמבטיחות חסוּת – נענתה לו ובאה אל ביניהן.
האיש המזורז נשא אותה אל פתח השער והכניסה לתוך הכלוב, שהיה כבר מלא מציד הבוקר הזה, המוצלח, ואחרי אשר התישב בקצה העגלה, הפליג אל הרחוב מתוך אותו שויון־הנפש שבו עברו פה יום יום מכיריו בעגלותיהם עמוסות האשפה.
הן אלה שנמצאו פה מאחוריו לא היו אלא בריות עלובות אשר מאין להן בית, נחשבו כמיותרות, ואפילו מזיקות לציבור.
זיוה, כדי להימנע מן הטלטול, צנחה ונשענה לסריגי הכלוב וקפאה כן, בלי לנוּע, בלי להיענות אפילו כאשר קראו מנגד בשמה, ורק כשקריאה זו נשנתה ובה נשמעה נעימת החיבה המלטפת, המיודעת לה, קמה והזדקפה, בהרגישה פתאם אותה גויעת הלב אשר רק חולי הגעגועים ידעוה, כאשר לפניהם מתגלה לאחר ציפּית יאוש הנפש הנאהבה.
העוברים והשבים יכלו לראות אז על המדרכה אשה קטנת־קומה, המשמיטה מידיה את סוככה הגדול ופושטת אותן לעבר העגלה המתנועעת. פניה המחוירים הפיקו מתוך כך גיל וחרדה, ואל הבחור היושב על דוכנו נפנו במין הבעת תחנונים כזאת, עד שאפילו הוא, תופש־הכלבים המובהק, נענה לה ורמז לה ללכת עד הסימטה הקרובה, ששם נוח לו יותר להתעכב (אגב, הן ידע כי מעשה זה של ‘פדיון־נפש’ יש לו שכר בצדו).
פה, בתוך הרחוב הצר, הפתוח אל הים, נשבה הרוח בחזקה, וגם הגשם, שנפסק עם אור הבוקר, שב לרדת עכשיו, אבל זיוה שוב לא היה איכפת לה, כי על כן הלא האיר כנגדה אותו הדבר אשר הנערה התימנית בחכמת לבה השותה אותו פעם לשמש, זו שהיא גם מאירה וגם מחממת – הלא היא האהבה.
אותו יום השכים רמי לקום שלא כרגיל, כי היה זה יום כביסה שבו סדרי הבית משתנים, ואין השעה יפה אז לשהיות של בטלה ותפנוקים.
אמא, או הגברת כהן, כפי שקראו לה האנשים מן החוץ, נסתלק החיוך מעל פניה עוד יום לפני כן, וביחד עם סינר־העבודה הגדול לבשה סבר של טרדה ומעשיוּת.
היא העלתה את הגיגיות מן המרתף, ספרה ומיינה את הכבסים, הלבנים והצבעוניים, ושרתה אותם במים, כל מין לעצמו, ובו בזמן גם בחנה תכופות את מזג־האויר, והביטה באי־רצון גלוי אל העבים הקלות המתשוטטות במרום, אף כי אלה לא ניכרה בהן כל כונה רעה.
בלילה ראה אותה פעם ליד הדלת המזוגגת בתוך שלולית של אור ירח, שנשפך מעליה כמי מקלחת מכל צד.
שערה הסתור נטף טיפות זוהרות, כחלחלות, וחלוקה התנצנץ אף הוא בנוגה לח, והיא, יבשה בכל אלה, עמדה והביטה בחרדה לאיזו רצועת־ענן, שהתקשרה אי־שם, מאחורי גגות הבתים שמנגד.
אולם בבוקר למחר, כשהקיץ, היתה כבר התכלת החרפית ממעל טהורה והאויר בחוץ שמשי וזך, והאם, מתוך הרגשת בטחון עכשיו, אספה לסל הכבסים את אחרוני הציפויים שעל הרהיטים, דבר שעל ידו רק נתרווחו, לדעתו, החדרים וכאילו גדלו יותר. לאבא אמרה כי את ארוחת־הצהרים הוא אוכל היום במסעדה, מה שהוא שמע מתוך שתיקת הכנעה, ורק הכין לו עוד כמה סיגריות בקופסת־הכסף שלו; ורמי – לאחר שהאכילה אותו את דייסת הבוקר, הניחה לפניו בננה קלופה וכמה ביסקויטים, ביקשה אותו שיהיה ‘ילד טוב’ ויצאה והלכה. והוא, נפעם מנעימת התחינה שבקולה, ומתוך איזה רגש של אחריות לגבי עצמו, אכל את זה שהונח לפניו עד תומו, והלך והביא הנה את תיבת־הצעצועים, בדעתו מן הנסיון שיש עוד לפניו יום ארוך, אשר אפילו לטיול שלאחר הצהרים לא יצא בו.
אמנם אמו, כדי לפצות אותו על כך, שהתה אתו אמש בגן שעה ארוכה יותר מהרגיל, וגם ירדה אתו לרחבה אחת, אשר שם, בתוך עיגול צפוף של ילדים, יצא לראשונה למין מסע אשר לא ידע לו שם.
סוס־מירוץ היה זה שעליו הוּשב, והפליג אותו לתוך חללה של הרחבה מתוך קוצר נשימה ואותו נועם מופלא שבמסע אוירי, אשר את טעמו ידעו רק בחלום.
האֵם, עם גמר הסיבוב השני, אמרה כי עת להם לשוב, והוא ירד איפוא וצעד שוב, כרגיל, על קרקע האדמה, נתפס פה מיד לענינים אחרים ודבר הטיסה נשכח ממנו. אולם כשיצא עכשיו, תוך כדי משחקו, אל המרפסת ולפניו התנפנף החבל עם הכבסים הצבעוניים, זכר את המסע של אמש, חש פתאום תשוקה להציץ שוב לאותה הרחבה, ומאחר שאמא, שעמדה עם הכובסת ליד דוּד הכבסים, כיסה עליה ברגע זה עמוד של עשן, והשער פה בחצר היה פתוח, החליט כי לשעה קלה יוכל לצאת ולגשת שמה.
הגברת כהן כשנכנסה כעבור זמן־מה אל הבית, קראה לתוך החדרים בקול שיש בו מן השאלה: רמי?
ואחר כך, מתוך חרדה כבר, לאחר שסקרה את הגזוזטראות הריקות והחצר: אברהם?
ובסינר־העבודה, עם נעלי־העץ ברגליה, יצאה במרוצת חפזון אל הרחוב.
הנערות, שחבטו כלי־מיטה על מרפסת הבית שמנגד, אמרו שלא ראו פה שום ילד, ואז הלכה והציצה לתוך כמה חדרי־מדרגות, עברה את המגרש הריק שמאחורי חנות־המכולת, ואחרי שחצתה את הכביש, נכנסה לבית־המרקחת ופנתה לאותה הפינה ששם נמצא מכשיר הטלפון.
האדון כהן, במשרדו, שאחז אף הוא באותו רגע בשפופרת הטלפון, ראוהו חבריו שהוא החויר פתאום ועיניו, במשקפי־הניקל הגדולים, נתעגלו.
בתנועה מהירה הכניס את קופסת הסיגריות לכיסו, התלבש, ואחרי שסח עוד למישהו בטלפון על ילדו רמי, שהוא כחול־עינים ובלוֹנדי ולבוש חליפת חקי עם נעלי־עור, יצא וישב באוטובוס היורד לצפון, לביתו – והפעם הראשונה היתה זאת אשר הדיירים פה שמעו את האיש השקט והצנוע הזה מתפרץ בקול צעקה.
הוא טען כי אשתו, בשל הכבסים שלה, הפקירה את הילד, כי רק בגללם, בגלל הסמרטוטים האלה – אמר – בא עליו האסון הזה.
והיא, הגברת כהן, אשר בזמן אחר היתה בודאי נעלבת ביחס של זלזול כזה ללבניה, כי הלא הם הם אשר בשעתם התקינה אותם אמה ברוב מסירות, ושהיא עצמה עשתה בהם בסריגה וברקימה, הנה עכשיו רק ישבה והביטה אל כסא־הילדים המיותם שמנגדה, ושאלה איך יהיה זה עתה באין רמי פה, איך תוכל בכלל לחיות בלי ילדה שלה? ופניה הביעו מתוך כך יאוש מר כזה עד כי השכנים שנתכנסו הנה ראו חובה לעצמם לגעור בה.
– הן אין פה לא צוענים ולא גונבי־תינוקות – אמרו – והילד ימצא.
ואחדים מהם הבטיחו גם לצאת ולחפשו בתוך הסימטאות הסמוכות.
ורמי לאחר שעלה על המדרכה ועבר בשלום על יד סולם שעמד סמוך לקיר, פנה ללכת לאותו הצד אשר שם נמצאת, לפי השערתו, הרחבה עם סוסי־המירוץ.
מכוניות אֵימתניות התרוצצו פה על פני הכביש, בהשמיען לרגעים את תרועות האזהרה שלהן, אבל הוא צעד בטוחות מן הצד, מוגן על ידי שורת העצים, אשר פרשו לפניו כשטיח את צלם.
כפעם בפעם עברו עליו נשים מן השכנות בדרכן מן השוק, ומתוך סליהן הממולאים ביצבצו קלחי ירקות ופירות שהזכירו לו כי הוא את ארוחתו העיקרית טרם אכל, אבל רעֵב לא היה, ואמו – ידע – לא תקפיד על איחורו ביום אשר כזה.
אחת מן ההולכות פה, דומה מאד לבריה ורדית אחת שראה אמש ברחבה, התעכבה וגם נגעה קלוֹת בידה הפנויה בכתפו.
– היכן היא אמך? – שאלה.
– אמא שלי מכבסת – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו הפניניות מתוך צחוק, וזו, במהירות שעושה זאת הבבוּאה בתוך ראי, הצטחקה אף היא מתוך אותו הסבר הטוב.
עד מהרה הגיע למקום שהמדרכה נפסקת בו, ומימינו נפתחה סימטה אשר בקצה רבץ, כעין שמים תחתונים – הים.
ערימת חול הצהירה פה בצבעה האדמומי והעירה בו בתחיחוּתה חשק לבוסס בה, והוא, מתוך החרדה המתוקה שבה נכנסים למי־רחצה, צעד ובא לתוכה, חש תיכף ברגליו שהן כבדו, בלי שיוכל עוד להתקדם, וכמו בחלום, בשעה שנדמה לו שהוא נתקע למקום רחוק, הרים את קולו וצעק. ובו ברגע – אף זה כמו בחלום – צמח לפניו אחד ענק, מאותם הבחורים שקוראים להם חלוצים (והוא שערם פה, כנראה, את הערימה הזאת) וחלצוֹ – וכל הדברים שנתרחשו אחר כך שוב לא היה לו ברור, אם אמנם היו דברי ממש או רק חלום.
הבחור שהוציאו מן החול, עם כל כובד גופו, היה זריז וקל בתנועותיו, ובתנופת־יד אחת הביאו אל המקום ששם עסק אותה שעה, עם עוד שלושה בחורי־מידות כמוהו, באכילה.
על ארגז הפוך מונחים היו ככר לחם ונתח של גבינה, שכבר העלתה ירוקה מרוב יושן, ואשר לדעת אמא סם־מות היא לאוכליה – וממנה חתכו הבחורים פרוסות קטנות ואכלו אותן על לחם טרי מתוך פנים עליזות ואותה זריזות מופלאה שבה עושים בני־אדם ידועים במעשי־להטים.
אחד מהם, שהוא החרוץ מכולם במלאכת האכילה, ואשר לו גם העינים העליזות ביותר, שאלו ברגע שפיו נתפנה היכן הוא הבית שלו, וכאשר הוא הורה בידו על רחוב השדרות שמנגד, אמר לו שעליו לשוב שמה תיכף.
– הן אמא שלך דואגת לך כבר בודאי – אמר בחתכו באולרו את המלפפון שהוציא מתוך תיק של נייר, ושלושת חבריו, תוך כדי לעיסה, הביעו אף הם את הסכמתם לכך בתנועת ראש. והוא קם איפוא והלך, בעקפו מתוך זהירות את ערימת החול שבה נתקע לפני כן, אלא שראה, לתמהונו, שהוא הגיע לא לרחובו, כי אם לרחבה אחת גדולה, שאין בה לא מדרכה ולא כביש ולא עץ, כי אם רק ערימות של חמרי בנין, אשר בחורים אחדים, מבני מינם של ארבעת הענקים, הופכים אותם בחריצות כפיהם לבתי־דירה. מהם שהתקינו תערוֹבוֹת של מלט, חצץ וחול, ומהם שהקימו על גבי יסודות את הנדבכים, והיו מרימים מתוך כך לבני־מלט גדולות, שפים כה וכה במגרוֹפית, והקירות הלכו וגדלו באותה המהירות שכתליו שלו, הצעצועיים, גדלו בבניני הקוביות שלו. אחדים מן הבתים הבהירו בהם כבר מפתחי חלונות ודלתות אשר זהרו הכחול של הים נשקף מתוכם, ושבהם התנשאו בנות־קול מן השפשוף של הטייחים, והגזירה והנסירה של הנגרים העושים במעשי־עץ.
היו פה עוד סיידים, רצפים ושרברבאים, שהיו עוסקים כל אחד במלאכתו, ואף כי ניכר היה שהם נחפזים כמי שחושש לאחר מה, הרי היתה עם זה דעתם מיושבת עליהם והם היו משמיעים דברי זמר מרניני־לב.
הנפלא מכל היה זה אשר הם, עם כל חפזונם, מצאו להם שהות לזכּוֹת אותו, את רמי, במבט חיבה ובלטף יד ולהזהיר אותו על כל מקום שיש בו איזה מכשול או שצפויה לו שם סכנה.
דומה היה אשר כל אותם זהרורי האהבה המהבהבים במבטה של האם, והמרוכזים ביחוד במשקפיו עבי־הזכוכית של האב, התנפצו לניצוצות שדבקו בפני כל האנשים האלה והקרינום באור הטוב והמחמם הזה.
במקום אחד, ששם נסתבך בין רגלי גמלים נושאי חצץ, תפשה אותו פתאום מאחוריו נערה אחת, אשר בריח בּשׂמיה הזכירה לו את הבריה הורדית מן הרחבה, והיא הביאה אותו לקצה מדרכה של רחוב אשר לפי כל הסימנים היה זה רחובו.
– רוץ מהר לאמא שלך – קראה ונכנסה היא עצמה אל האוטובוס שהתעכב פה. ורמי, אשר לפי ריחם של מיני הטיגון וצלצולם של כלי־האוכל הבין כי השעה היא שעת ארוחת־הצהרים, החליט כי עליו לשוב הביתה, אלא שכל בית שניגש אליו, עם כל חזוּתוֹ המיוּדעת, נמצא מוּאפל וסגור בפניו ותריסיו המוּרדים היתה להם ארשת קודרת ונזעמה כל כך עד כי התעורר בו חשש שהוא נתעה אולי למקום זר.
ופתאום – לקרן הרחוב הגיע אז – הבהירה כנגדו מאחורי אחד העצים חנות־המכולת שברחוב השדרות.
אותם אריחי הסבון היו מסודרים פה בחלון הראוה, ואותן הקופסאות הצבעוניות עם האישונים חבושי המגבעות על צלעותיהן. ואף כי במקום הגברת כץ רחבת־הגוף והעליזה יצאה פה לקראתו אשה תשושה ועצובת־רוח, הרי קיבלה אותו מתוך אותו מאור הפנים, וניכר היה בה אפילו שהיא כאילו חיכתה לו.
– ישראל־נוח, בוא וראה מי יש לנו פה – קראה לתוך האפלולית שבפנים.
וישראל־נוח, אשר, בניגוד לאדון כץ המגושם, היה איש ענוג ורך, בא והציץ בו אף הוא מתוך פנים מסבירות.
– מהיכן אתה בא, נערי? – שאלו.
– משם – הורה רמי בידו לקצה הכביש המרובץ, שניצנץ מרחוק כנהר בשמש.
– ובן מי אתה? – חקרוֹ.
– בן אבא ואמא – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו בצחוק, והשנים פה, לאחר שהביטו זה אל זו, צחקו אף הם מלב טוב.
והאשה, אשר על פי איזה חוש מיוחד ידעה כי הוא רעב, הביאה לו לחמניה מרוחה בחמאה ושמנת מעורבת בגבינה, והניחה עוד על הארגז שלפניו תפוח־זהב ופרוסה מעוגת דבש.
– מהיכן בא הנה התינוק הזה? – תמהה אחת הקונות, שידעה כי השנים הם חשׂוכי בנים.
– ממקום לא ידוע, מ’אי־שם' – השיבה החנונית הנפעמה מתוך פנים אומרות תעלומה.
מחדר־המגורים שמאחורי הוילון הביאה איזו חוברת מצוירת ודיפדפה בה לפני הילד, עד אשר צנח ונרדם במקום שבתו. ואז כיסתה אותו בזהירות במעיל־המוֹכין שלה, מסרה לבעלה העומד לצאת העירה את רשימת הדברים שעליו לקנות, וברגעי הפנאי אחר כך, בין קונה לקונה, ישבה וניפנפה במטפחתה, כדי להניס מעל הילד הנרדם את הזבובים ונתנה מתוך כך לרגשותיה הכמוסים להתלבש במלים של לשון הלב.
הן כזה היה היצור הפלאי אשר בסתר לבה חיכתה לו כל הימים:
בלונדי וצח עם עיני־תכלת ובת־צחוק שיש בה כדי לפזר את הקדרות שמסביבה – אחד מאותם הרבים אשר האמהות מעבירות בעגלותיהן יום יום על חנותה, זוהרות וחמות מהמון רגשותיהן, בעת אשר היא, בבדידותה, יושבת פה קודרת על הסף, מכונסה לתוך מעילה החרפי, אשר כל כמה שירפדוהו במוֹך אין בו כדי לחממה.
כבר ערב היום כשהחנוני שב ועמד להתיר את חבילותיו.
רמי, שכבר הקיץ, נתון היה לאכילת הסוכריות אשר החנונית פה, שלא כגברת כץ הקמצנית, העניקה לו מהן ביד רחבה, והנה בא האיש והגיש לו את הצעצוע שקנה בשבילו בעיר, מין מכונית עם מושב נוח בתוכה. וברגע אשר רמי, בלחצו על הידית בדלתה, פתחה, נראו על הסף, בפתחה של החנות, אביו ואמו (החנוני הנבון, בהיותו בעיר, צילצל והודיע על מציאותו של הילד למקום הדרוש). והוא, בהתפכחו פתאום, דחף מלפניו את כלי־המשחק, זכר את זה שהיה לו וידע שהוא מלוכלך כולו, פרוע – ואשם.
אשר לחנונית התשושה, הנה למראה האנשים הזרים הסתלקה הצדה מתוך אותה ההרגשה שהיא ידועה היטב למקופחי החיים, כאשר איזו תקוה חדשה שלהם מתאכזבת.
מתוך השתתפות רבת־הבנה הביטה היאך האשה היפה, תוך כדי הלבישה את בנה את הבגדים שהביאה, מפנה פעם בפעם את ראשה ומתיפחת חרש, מתוך התאפקות (היא, האֵם הכבירה, אשר במבוכת נפשה לבשה את מעיל־הפרוה המהודר שלה ממעל לסינר־עבודה פשוט) – הלכה ואספה אז לתוך תיק של נייר את מיני המתיקה והצעצוע – המכונית, והגישה אותם בשעת הפרידה לילד, וזה, מנומנם כבר, חשף כנגדה את שיניו מתוך בת־צחוקו הנלבבה, והניס כן, ואם גם לשעה קלה, את הקדרות אשר מסביבה.
על כפים נישא אז אל המכונית שחיכתה ליד הפתח, ובכך הנה נגמר היום אשר עם כל קיצורו בעונת־שנה זו, היה נכבד וגדול, כי הלא הזמן בחיינו אינו נמדד, כידוע, לפי מספר שעותיו, כי אם על פי סכום המעשים והמאורעות שהוא מכיל.
בין אלה הקמים ויוצאים עם בוקר למערכות העמל נוגעים אל הלב ביחוד הקטנים, המוּבלים לגני־הילדים והגנוֹנים.
ערפלים מעולם אחר מהבהבים עוד בעיניהם התינוקיות, התוהות, בעוד שעל כתפיהם, ביחד עם הילקוט, נתון כבר עוֹל החיים.
באיזו התאזרות מכוון כל אחד מהם את צעדיו בהתאם לאלה של מלוהו – האב, על פי רוב, ההולך ממילא למקום עבודתו – ובכמה יגיעה פוסע הוא ועובר על כל החתחתים שעל גבי המדרכה. בו בזמן הלא צופה הוא כבר מתוך חרדת לב את הרגע שבו יעזוב אותו מנהלו וילך לו.
אמנם, הדרך עוד ארוכה, ומסביב מושכים בתוך כך כל מיני חידושים, שהוא סוקר אותם בראייתו המיוחדת, הראשונית.
הנה שם, מנגד, פס של תכלת, שהוא נראה כקרוע מן השמים, ואשר לדברי האב הוא הנהו הים. והנה חיה ענקית, שהיא גם נוראה וגם מצחיקה, ושכפי שאומרים לו יקרא לה גמל.
– ולמה הוא ‘גס’ והולך בלי בגדים? – שואל הוא את האב ה’כל־יודע', – ומי זה ליכלך שם, למעלה, את השמים?
זה, מכוּנס לתוך עצמו, שומע ואינו שומע.
הבוקר באורו הנכון עירטל וחשף את זה שהלילה בערפליו הערים לכסות, וכמו בספר־חשבונות הערוך בדיוק נראה הכל ברור ולאמיתו:
האשה שוב אין לבה אתו. ‘פוזלת’ היא ומשתמטת ממבטו. בבית עזובה. כבסים מזוהמים בארון־הבגדים. על שולחן האוכלים, במרפסת, מחטטות צפרים בסל הלחם, ובשביל האם הזקנה, חולת הרבמטיזם, אין מקום בכל הבית, והרי היא ישנה בצדי הפרוזדור, ובלילה פולטת היא את האנחות שכבשה במשך היום. והנה נמצא שמשכורתו החדשית אינה מספיקה והוא קיבל עבודה נוספת, ועם ערב, בצאתו מן המשרד, חש הוא בגבו אותה ההרגשה שיש בודאי לבהמת־המשא, ששמו עליה עומס הכבד מנשוא.
איך קרה זה אשר הוא נתגלגל וירד כך? הן לא רחוק היום שאף הוא צעד בטוחות לצדו של האב, מוגן וחסר־דאגה, והנה הוא כבר רתום וסוחב מתוך מאמץ את הקרון, אשר יקרא לו חיים.
– אבא, אנחנו כבר באנו – מודיע הילד מתוך חולשת־דעת, כי הנה בא לבסוף הרגע ההוא, של הפרידה.
אם בית־התינוקות הוא בקומה עליונה, פוסעים עוד ועולים במדרגות, רגל בצד רגל, ומונים יחד, בקול אחד:
– אחת, שתים, שלוש.
חניה קטנה ועליה, ושוב חניה, והנה כבר המדרגות האחרונות.
– מכאן ואילך אתה הולך לבדך – אומר האב, מציץ בתנועה מהירה אל השעון ויורד.
עכשיו יש לאזור את כל הכוחות כדי להיות, כפי שאמא ציותה, ‘ילד טוב’.
– שלום – אומר הוא בהעמידו פנים אמיצות, והוא נפנה לאחוריו ומציץ, והנה אין עוד שם אלא חלל ריק ואפלולית.
– אבא – נבהל הוא, כמו מתבגר רגע ותופס את כל המורא שבמעמדו, ובלי שיוכל להבליג עוד הוא נותן קולו בבכי.
הירקנית משכונת־הדרום היא שהביאה את הנערה לבית האלמנה פין, כי מכל ‘המקומות’ שהיא עצמה שירתה שם בימי בחרותה נראה לה זה כמתאים ביותר.
– אין לך פה לא אדון ולא נוֹגשׂים – הסבירה לנערה הטירונית בת עירה – הסדר והמנהגים בבית הם כאלה שבבית הסדוֹבסקים שם, אצלנו, והאוכל פשוט, ‘ביתי’: קציצה וחמיצה ומלפפון.
היא דיברה יום אחד על התנאים עם האלמנה, אשר סמכה בכל על ה’מבינוּת' שלה, ולמחרת הובאה כבר הנערה אל המרפסת האחורית של בית־המידות המפואר, במקום שהגבירה הזקנה, שישבה עתה על ארוחתה, קיבלה את פניה בסבר ידידותי.
– לכי רחצי ותטעמי מה – אמרה לה בפשטות, במשכה את מפת האוכלים לקצה השולחן השני.
אחרי כן שאלה אותה אם היא רוצה לנוח קצת, אבל זו ביקשה לגשת אל העבודה מיד. אחרי ימי המנוחה באניה והשהיה הארוכה בבית בת עירה היתה ‘עייפה מהבטלה’ וחשה כעין גירוי של יובש בכפות ידיה, ובתנועת התשוקה של הצמא מילאה את כלי הרחצה מים ובאה אל החדרים הפנימיים, שדמו אמנם בּכּל לאלה שבבית הסדובסקים, אדוניה בעירה:
אותם השטיחים וּוילאות־התחרים באולם האכילה, ואותן המיטות גבוהות המראשותים בחדר־השינה, עם שולחן הטוּאלטה לפני הראי הגדול, אשר היא, מפני איזה רגש של מורא במחיצת אלמנות זו, נמנעה מלהסתכל בו.
את ארוחת הערב אכלו על אותה המרפסת האחורית הפונה אל החצר. הזקנה, בהקריבה אליה פעם את פינכת הסלט ופעם את כלי החמאה, סיפרה לה על בניה הנפוצים אי־שם בכרכים שמעבר לים ושאלה גם אותה לאמה, אשר שמעה שיחידה ובודדה נשארה שם, בפרבר שבקצה העירה. אבל זו, תחת להשיב, רק העלתה על פניה בת־צחוק מחפּה וכולה כמו נתכנסה אל מתחת לצעיף.
את עבודת יומה במטבח גמרה בזריזות ולפי ההוראות שניתנו לה. הגיפה את התריסים באולם האכילה האפל, וגם באה בלי מוֹרא עוד לחדר־השינה כדי להציע לזקנה את מיטתה, ואולם כאשר זו, לבושה בחלוק הלילה, התחילה ללחוש את פסוקי ה’קריאת־שמע', פג אומץ רוחה, והקרקע מתחתיה, כמו קרשי הסיפון בספינת הנוסעים, זעה.
קו אחד נמתח ממחיצת האלמנות פה עד לבית־הפרברים הקטן שבקצה העירה, והערירות מסביב הוחשה כאד הערפל שעל פני האין־סוף של ישימון הים, וביחד עם הבגדים שפשטה, בבואה לשכב, נשר גם הצעיף, אשר בו התאמצה להתכסות.
למחרת העיר אותה בתחילת הבוקר החלבן, והיא הדליקה את תנור־הגז ושׁפתה את הסירים, כפי שצוּותה על ידי גברתה, ואחר ירדה ברגליה היחפות אל השביל זרוע סיכי הברוש ועמדה לטאטאוֹ. לבושה רק חלוק דק, המיושב עליה בדוחק ושערה גדוש התלתלים גולש ברישול על ערפה העז – אשת המהנדס מהקומה הראשונה שמנגד הסתכלה בה מעל גזוזטרתה בסקרנות ומתוך התפעלות גלויה.
– בואי ותראי איזה יופי – אמרה לאשה המבשלת שעמדה אף היא פה. אבל זו, מחוסר פנאי, או מפני שלא רצתה להביא את הנערה במבוכה, לא הביטה אליה, ורק כשראתה אותה אחר כך טורחת לנקות אחד השטיחים בכף־היד, העירה לה כי דבר זה עושים במחבט. והיא גם הלכה והביאה את הכלי, וחבטה שתים־שלוש פעמים בעצמה, ופה, בתוך האבק המתאבך, הצטחקו שתיהן, ובכך קמה ההיכרות ביניהן.
מנשי החצר האחרות, כשנטפלו לה, לנערה, במשך היום בשאלותיהן, השתמטה, העלתה על פניה את בת־הצחוק המחפּה וסגרה כל פתח, אבל בפני זו, מבית המהנדס, כשבאה בערב וישבה על ידה, על הספסל שמתחת לצפצפה, נשארה בגילוּיה. הודיעה לה את שם ההקטנה שלה, כפי שקראו לה בעירתה – מירל, ועד מהרה נקשרה ביניהן שיחה, אשר האשה – שׂער לבן היה לה ועינים צעירות – היתה הפותחת בה.
עליה עצמה לא הרבתה לדבר, פטרה הכל בתנועת יד שפירושה הוא כי הדברים הם כבר מאחוריה, ולא כדאי, אבל לסיפור חייה שלה, החדשה, בת התשע־עשרה, הקשיבה ברוב ענין, נלותה אליה, כביכול, בדרך המוליכה בכיוון הפוך למקום מכורתה, וגם עזרה לה, בכל פעם שהגיעה למקום חתחתים, בהערות אגב, עד כי הואר הכל באור נכון, גם הצער וגם הכאב והגעגועים, ואף גם בית הפרברים הקטן, כפי שהוא נראה באותה שעה אחרונה של הפרידה, כאשר אמה, מסוערת ברוח הסתיו, נדבקה בה וכמו נמוגה בדאבון לבה.
תוך כדי שיחה עתה הוברר כי עצם ‘הצעד’ שעשתה לא ממנה בא, כי אם מאמה, מן הדאגה שלה ל’תכלית‘. כי על כן ראתה שהעיירה הולכת ומתרוקנת, הבחורים יוצאים אל ה’הכשרה’ ונוסעים, והנערות אף הן. וכשנזדמן במקום האיש מן המושבה והציע לעשות את ה’התקשרות' הזאת, כדי להעלות אותה, את הנערה, אל הארץ ברשיון שלו, הסכימה. רצה בעצמה לחנויות האריגים ואל התופרות והתקינה לה בגדים, מן המובחר הכל, כי אמרה: אולי ‘יאיר לה מזלה’, ואל תבוא איפוא לידי בושה. הן בעת ההיא נשמע אשר חוה־רחל, בתו של הסנדלר, שעלתה אף היא עם החלוצים, נישאה לאיש עשיר ובן־טובים.
היא, הנערה עצמה, היתה כל אותו הזמן כמסולקת. לא התערבה, כאילו לא לה נוגע הדבר.
בבית הסדובסקים עשו אז תיקונים באולם האכילה, והיא, אף כי זמן שירותה כבר נגמר, הלכה להשגיח על העברת הרהיטים, כי חרד לבה לכלי הקוּניה. על טסים נשאה אותם, את הספלים והצלחות, ופתאום, בתוך כל אלה, הוגד לה כי הכל מוכן לדרך. וכבר בא הקרון, והיא לוּקחה מידי אמה בחוזק היד.
השכנים הם שעשו את מעשה הניתוק הזה והטילוה לתוך העגלה כמו את ארגז־הדרך שלה, וכמוהו הוא ניטלטלה אחר כך והועברה מרכבת לרכבת.
המטפחות לא הספיקו לה לניגוב הדמעות, והאיש הטוב, בן־לויתה, הוציא מן המזודה ונתן לה את אלה שלו. באין אומר עשה זאת, כי הלא בעיניו ראה את זה שנעשה לה.
במשך הזמן התחילה להרגיש כי לכל מקום שהיא באה, היא מכניסה רוח רעה. האנשים למראיה משתתקים ונהיים עצובים, או שהם קמים ויוצאים. ואז הבינה כי עליה להתאפק, ולמדה אפילו להעלות על פניה בת־צחוק. וכשבאה אל האניה עשתה עצמה כאילו הכל אצלה כשורה. והיתה רק מחכה בקוצר־רוח לערב, כדי שתוכל להסיר מעליה את המסוה הזה. עמדה והסתלקה אז לאחת הפינות, במקום שלא היו אלא כוכבים ודממת לילה.
הבחורים על הסיפון נתקבצו יחד ושרו, והיא פה ישבה בודדה ומנותקת לעולם, כקרע של חוט, או הנה כך – תפשה בידה את העלה שנפל ברגע זה מלמעלה – כעלה שנשר מעץ.
האשה לבנת־השער, לאחר שזו, מעוצר הכאב, נשתתקה, השמיעה היא כמה מלים.
– המות – סברה – רק הוא אשר יפריד לנצח, אבל לא מרחקי מקום וזמן. הן לא נשתבשו הדרכים שבהן עברה, ובאופן שהיא עלתה תוכל גם להעלות. כלום מעטים האבות ההולכים אחרי בניהם אפילו לארצות נכר, ומה גם לאדמה זו, אשר הזקנים יבואו לחוננה גם כשאין להם בה קרוב או מודע. תתרגל היא עצמה פה ותסתגל, ותחסוך לה משכר העבודה מעט כסף. וגם אמה שם תתכונן בינתים, ויום יבוא אשר היא, במקום צער הפרישה, תשמח בשמחת הפגישה.
והדברים הנכוחים האלה נכנסו ללב הנערה, וככל אשר שיחות ערב אלה תכפו כן הוקל יותר ורוח לה.
במשק הבית עשתה כבר עכשיו רק היא היחידה, כי הזקנה, אשר עם בוא הסתיו גברו מכאוביה הרבמטיים נימנמה רוב שעות היום בכורסתה, והנערה היא אשר נשאה ונתנה עם הרוכלים, השגיחה ביום הכביסה על האשה השכירה, וגם עשתה את החשבונות עם נער האופים והחלבן. ובשעות הפנאי גם סרגה בגדי צמר בשביל נשי החצר, מלאכה שהיתה נהירה לה, ושעשויה היתה להכניס לה רוח צדדי, שהוא דרוש לה כל כך בשביל ה’מטרה'.
לבושה עדיין בחלוּקה הקיצי, הדק, עם סנדלים מחוֹררים על רגליה היחפות – חמימות שפעה ממנה בשעה שרצה בשערה המתנשב לחנות־המכולת, או כשטיאטאה על הגזוזטרה את מי הגשם שנקווּ שם. ואלה שראוה אז בטוהר פניה, עם העינים הצוחקות, המאירות באור התקוה, התנשמו רווּחוֹת, כאילו באה עליהם נשיבה מרוח אביב.
בסוף החורף בא ממרחקים צעיר בניה של האלמנה, בּוֹריק, זה שקראה לו ‘התינוק’, ואשר עליו גדלו ביחוד געגועיה.
פתאום, בלי להודיע על כך, הופיע, פתח במפתח שהיה שמור בכיסו את הדלת של המבוא הראשי ונכנס, והנערה, בשיחת הערב אחר כך, סיפרה לחברתה איך היתה הפגישה בין השנים. איך שהאשה המנומנמת התנערה וקמה ונדבקה בו, בּבא, בקראה לו במיני שמות משונים, בעוד אשר הוא השמיע רק את המלה האחת והיחידה. אמא, במין קול אשר כאילו מן הלב שלה, של הנערה, יצא.
שוב לא היתה מעתה שעתה פנויה לשיחות ארוכות עם זו, ורק בהזדמנה אתה אצל הברז הכללי, או ליד חבל הכבסים, סחה לה למקוטעין איזו מלים, אף כי היתה, לדבריה, מלאה מכל מה שראתה ושמעה.
הן לעיניה נעשה הפלא אשר האשה, ‘חצי־המתה’ הזאת, אך הביטה אל בנה, נתחייתה וקמה. סילקה הצדה את כל הצנצנות עם הסממנים וחבשה לראשה את הפאה הנכרית הבהירה, ונהיתה צעירה.
בעצמה החליפה בכל מקום את המפות והציפויים, ואפילו לבשל במטבח באה. זכרה בדיוק את כל המאכלים שהם ערבים לו, וגם הגישה אותם לו בעצמה. והיא, הנערה, כשראתה לפעמים היאך היא נעמדת לפניו ומביטה, כאחת העומדת לברך על נרות שהדליקה, או איך שהוא, גברתן שכזה, מושיב אותה בכסא המתנדנד ומנענעה, בעוד ששניהם צוחקים בקול אחד, נהיה לה מזה בלב גם שמח וגם עצוב.
היא את ארוחותיה אכלה מעתה במטבח, כדי שלא להפריע וגם מפני שלא ניחא היה לה ליד שולחן האוכלים, מחמת הבושה, אף כי הוא פשוט היה בהליכותיו, לא פקד ולא ציוה, והיה קם אפילו לעזור לה בשעה שעמדה להרים משא כבד. ופעם, כאשר בשעת סידור המגרה שלו בחדר־הרחצה, נפגעה בסכין־גילוח, בא בעצמו לחבוש את הפצע. ומצחיק היה לראות את הפחד שלו כשביצבצה ויצאה טיפת דם, כאילו לא נפגעה מעולם בבית אדוניה בקוֹפיצים וסכינים שכל אחד מהם הוא חד לא פחות מהתער.
בין האורחים, שביקרו עתה בבית האלמנה, נראה פה יום אחד הפרדסן העשיר שיפרין מהמושבה הסמוכה.
בימות החורף היה מתעכב לפעמים במכוניתו ליד המבוא הראשי, מוריד ארגז של תפוחי־זהב ומפליג לו הלאה, לצד רחוב השדרות.
את הפרי חילקה אחר כך הנערה בפקודת גברתה לדיירים, סל מלא לכל משפחה, ורק אשת הפנקסן מהקומה הראשונה, ילידת אותה המושבה, ידעה שיש קשר בין המתנה הזאת ובין בתו של האיש, שהיא יחידה לו ועתידה לרשת את כל טובו.
בפחי האשפה התבלט אחר כך במשך איזה זמן צבע האורנז' של קליפות הפרי שהיה אמנם מן המובחר.
עכשיו, כשהמכונית התעכבה, נכנס ובא אחרי הארגז האיש עצמו, גבה־קומה, חסון ותקיף.
– כאחד הסדובסקים – סחה אחר כך הנערה לחברתה ליד חבל הכבסים.
לכבודו – סיפרה – הוסיפו לתבשילי הצהרים לפתן חי ומין עוגה – אוּמלט – שהותקנה לפי הוראותיה של אשת הרופא מהקומה השניה, ועד ששעת הארוחה הגיעה, הוגש אל השולחן מכל מה שנמצא במזנון ובמקרר – רקיקי־ביצים, נתחי דג וכבד קצוץ. והוא אכל הכל בלי להשאיר כל שיירים. ודיבר מתוך כך בתקיפות, בדרשו מהזקנה משהו, שאין, כנראה, ביכלתה לעשות, כי היא הלכה והביאה מטפחת ובכתה לתוכה, בעוד אשר הוא, הבן, שאינו סובל את הבכי, קם ויצא אל החצר ועמד ליד הגדר של השכן.
עצי הלימונים ותפוחי־הזהב הלא מלבלבים שם עתה בגן, והריחות עולים באויר כאד, והוא עמד איפוא והסתכל עד אשר השנים בבית התפשרו, שאז נערך השולחן, והאורח נטל את ידיו ובא וישב לפניו שוב.
היה עוד ברצונה לספר איך שאכל אחר כך את העוגה הזאת, האוּמלט, אבל גברתה מפתח המטבח קראה לה, כי דרושים היו לה הלבנים שהסירה מעל החבל.
הימים שלפני חג הפסח היו ימי שרב לוהטים. בגן הסמוך התאבכו בּשׂמיהם של עצי ההדר כקיטור לבן, והאזדרכת שם נראה היה איך שציצי הסגוֹל מתוספים בה משעה לשעה. אי־מזה באו צפרים חדשות והתיזו לחלל האויר צלילים עמוקים, רווּיי ערגה, וּבסלה של הירקנית, על הרקע הירקרק־ענוג של עלי כרוב, בערו באודם עז גרגרי תות־הגינה, ונשי החצר קנו מהם: אשת הפנקסן, אשתו של הרופא ובעלת־הבית, האלמנה פין.
זו עמדו אצלה עכשיו ב’הכשרת' החדרים לחג. הנערה היא שקיבלה על עצמה לעשות את עבודת הניקוי, ולשם כך רצה תכופות עם כלי־הרחצה אל הברז הכללי, ואשת המהנדס דקת־הטעם הביטה אליה מעל גזוזטרתה.
– השערות מתנשבות אצלה כשבלים בשלות – אמרה – והעינים מכחילות מביניהן כדגניות, ואיזו רגלים.
היו לה רגלים זקופות ומלאות הבעה.
סמוך לצהרים, כשניגשה לרחיצת המדרגות, הופיע פתאום בחצר ‘האיש מהמושבה’, בן־לויתה לדרך, זה שקרא לה ‘אשתי’ (עוד טרם הוּתרה ה’התקשרות' ביניהם), ואשר היא, בבואו, נעצבה תמיד, כי זכרה למראהו את השעה ההיא, של הפרידה.
הפעם הביא אתו את אחיו, שבא זה לא כבר מסביבות עיירתה, בחור ענק עם פנים ילדותיים, שעמד עמידת ביישנות בשביל. ואף היא ניכר היה בה שהיא בוֹשה מבגדה הרטוב ומהשער הפרוע, ואז עמד האיש וקירב אותם זה לזו בתנועה, כאילו ביקש לחברם, והם שניהם, במבוכתם, היו מלבבים כל כך, עד שהאשה לבנת־השער נמלאו עיניה הצעירות אור של חנינה (בתוך תוכה ניצנץ אפילו הרהור שאולי יבוא מעתה שינוי בתכנית ביחס ל’מטרה'), והנה הציץ מפתח בית האלמנה הבן:
שרווּלי כותנתו על זרועותיו החלקות, הנשיות, מופשלים, ועיניו, מתחת למצח הזעוף, יוקדות כסיגרה אשר בפיו.
– הוא מביט אל הנערה כזאב אל הכבשה – אמרה אשת המהנדס, ובזה הוּעם האור בעיני עוזרתה והיא הזדקנה ברגע אחד.
אחרי כל אלה – ועד הפסח נשארו רק ארבעה ימים – גברה בחצר התכונה של ערב חג.
רחצו כלי־מטבח ליד ברז המים, ופעם בפעם נכנסו הנה על אוֹפניהם נערים משרתים מהחנויות והביאו מצות ומיני מאפה ומשקאות. ממטבחה של האלמנה נדף בוקר אחד בחריפות ריח של דבש חם. טיגנו שם מרקחת של סלק עם חצאי שקדים (לפי סברתה של אשת הפנקסן – בשביל איזו שמחת משפחה).
בבית המהנדס לא עשו שום הכנות, כי בני המשפחה, כמנהגם תמיד בערבי חג, עמדו לצאת לבית הוריהם שבמושבה, והאשה העוזרת כבר עסקה פה באריזת החפצים. הפעם בלי רצון, כי אין לה חשק ‘לזוז’ – אמרה, ושאלה את גברתה אולי יתכן שתישאר פה (לירקנית, כשישבה אתה לאחר זמן על הספסל ישיבת אבל, אמרה שהיא כבר אז חשה מה. הלב ניבא לה) אבל זו לא הסכימה בשום אופן, ובכן עמדה לארוז גם את החפצים שלה עצמה, ועד שזמן הנסיעה הגיע הלכה פעם בפעם לתהות על הנערה. בדקה אותה, כביכול, כמי שבודק את האֵטוּן היקר לראות אם לא נפל בו רבב. וזו, לקורת רוחה, נמצאה תמיד טהורה:
סבר הפנים, השביל בשׂער המפוּלג והצחוק.
אולם בערב האחרון, כשיצאה אליה לפי בקשתה לשעה קלה – היתה זאת שעת הפרידה – נבהלה לראות כי דבר־מה ‘נתהווה’ בה. נפל רבב.
על הספסל שמתחת לצפצפה ישבה אתה, כמו תמיד, אבל היתה מצועפת כולה, רעולה. אפילו כעין בת־צחוק הבהבה בזויות פיה. מתוך בקשת איזה שהוא פתח, שאלה האשה איך אומרת היא לבלות את שעות חופשתה בחג. על זה לא יכלה לענות. היא עוד לא חשבה.
– בשביל מוצאי החג הראשון קונים לי כרטיס לאיזו הצגה – אמרה.
– האם הוא קונה? התפלצה האשה.
– בּוֹריק – השיבה בקור־רוח.
אחרי זה לא היה לה מה להוסיף. בתא הקטן שלה אחר כך, בתוך החשכה, תפשה את ראשה בשתי ידיה, מה שלא עשתה עוד מעולם, אף לא בזמן שבאו עליה הפגעים, אשר מהם הלבינו שערותיה בלא עת.
– אפילו לאמה לא כתבה – ציינה לעצמה – שכחה אותה. וכמה יפתה בימים אלה, מלבלבת היא עם כל שיח ועץ.
למחרת יצאה עם אדוניה לדרך בהשכמה, עם צפצוף ראשון של הצפרים.
גם בבית האלמנה השכימו הבוקר לקום. הזקנה רצתה להשגיח על הכשרת תנור־הבישול בעצמה, בעוד שבנה, כמנהגו תמיד בערבי הפסחים שהוא נמצא פה, בא לעזור בהחלפת כלי החמץ באלה של פסח.
הוא, בזריזותו, טיפס והוציא מהכּוּכים שבמרומי הקיר את הסירים, והנערה, חגורת סינר לבן, מה שהוסיף לה לוית זוֹך, הורידה מחדר־העליה את כלי הקוּניה.
על טסים נשאה אותם, בזהירות, ומתוך רגש של אחריות.
לפעמים, בשעת הירידה, בעצם רגעי החרדה, בא הוא ופשט כנגדה דרך שובבות את זרועותיו, כאילו ביקש לקלטה, ועיניו, שבערו אז כמו הסיגרה שבפיו, הבאיו אותה במבוכה. אבל למטה אחר כך, במטבח, היה שוב כבד־ראש ואדיב, והיה מפנה את ראשו הצדה בכל פעם שבא להפליט מפיו את העשן, בדעתו שזה מהלך עליה סחרחורת.
עם פנות היום, כשהיה כבר לבוש חגיגית ומדיף ריח של בושם, עזר לה בעריכת השולחן, והביא אתה את המצעים בשביל מיטת ההסיבה, ואחרי כן, בשעת קריאת ההגדה, שקד למלא בכל פעם את כוסה וביקש שתשתה אותה עד תומה.
כאשר, בשעת הגשת התבשילים, הציצה פעם מפּתח המטבח וראתה את העצים שהם עומדים עמידה של חרדת קודש, כאלה שליד בית אמה בכל ערב כזה, והבתים מסביב – כאילו נתגלגלו הנה משם – נוהרים כולם ורנים, הוּצף פתאום לבה שכוֹל, והיא מיהרה לכבוש את פניה בקצה הסינר, והנה בא הוא, כאילו כדי לקחת מה, וּשאֵלה למה היא בוכה.
– אינני יודעת, מעצמו בא זה – התנצלה, בדעתה שהוא אינו סובל את הבכי – יען כי עצוב לי, כל כך עצוב.
אז שר עם גמר טקס הסדר אחדים מהפזמונות המבדחים, ששמע אי־שם בכּרכּים שמעֵבר לים, ואחרי כן, לאורם של שיירי הנרות, הניח לפניה ספר של תמונות מאיזו ארצות רחוקות (הן חברתה, המשעשעת אותה בערבים, לא היתה פה אתה), גחן עליה מתוך כך ונשם חמות על ערפה החשוף, וכשעמדה להפוך בידה את הדף ביקש לראות בה את הצלקת שבאה מפגיעת הסכין שלו, ומראות התבל שלפניה הועבו וניטשטשו.
כמו בילדותה, בצעדה על הגשר הרעוע שבמגרשי הגרפית היה זה לה, כאשר הגן שמנגד שיכר בריחות עדניו ומשך, בעוד שמתחת ניצנצו בברק מבעית והילכו סחרחורת מי המצולה – ושיווי־המשקל אבד לה.
באחד מימי חול־המועד ביקשה מהירקנית שתספר לה מה על בת עיירתן, חוה־רחל מבית הסנדלרים, שבאהבתו של האיש רם־המעלה אשר לו היתה, נתעלתה וגדלה, והאשה, ששעתה עתה, בחג, היתה פנויה, סיפרה בפרטות על נערה־שפחה זו שהיתה לגבירה:
על מאכל שולחנה, מעמד משרתיה, עצי־הנוי המסוּפּרים כראשי אנשים שבמבוא ביתה, וניגוני כלי־הזמר שהם מהדדים תמיד בחדרים, כאילו היתה שם חתונה נצחית.
לה, במעמדה הדל, מתנכרים שם, אבל מסחורתה, שהיא משובחת, לוקחים. ממיטב הפרי והירק.
האריכה היא את הדיבור גם על האם הישישה, הסנדלרית לשעבר, שהיא ‘מושכת חיוּת’ מכל אלה פה. מאריכה ימים רק מן הנחת בלבד.
מתוך המטבח, כשהדלתות הן פתוחות, רואה היא אותה לפעמים. שוכבת היא לה על מיטתה גבוהת המראשותים ונחה פה עתה מכל עמלה.
לבסוף ביקשה שהנערה תבוא אליה באחרון של פסח.
– יהיו אז גם ‘האיש מהמושבה’ וגם אחיו – הודיעה בחגיגיות ומתוך מאור פנים אמהי.
וזו הבטיחה לה, וביום האחרון של החג, יום חם, יצאה ללכת אליה. לבשה לשם כך את שמלתה החדשה, הקיצית, עם סוּדר דק, אורירי, על כתפיה, ובכל מקום שעברה הרגישו האנשים עייפי השרב בנשיבה הבאה כאילו מרוח מרעננת.
בתחנת כלי־הרכב, ששמה הגיעה עם חשכה, הוגד לה שאל הדרום לא יצא אוטובוס הערב, והיא ישבה פה איפוא על ספסל לנוח. הוציאה מארנקה את המטפחת וניפנפה אותה מפני החום, וגם פה התנשמו העוברים והשבים רווּחוֹת. ואלה שהם מילידי המקום, כהי־העור, הביטו אליה משתאים, מתוך הערצה, כמו לאיקוֹנין.
לבסוף קמה ויצאה ללכת חזרה ברגל.
מפני שאדוניה, בשעה שעזבה את הבית, לא נמצאו שם (הם יצאו לביקורי חג), חשה כל הזמן כעין אי־מנוחה, שהפכה מעט מעט לחרדה, והיא צעדה עתה בחפזון, כמי שחושש לאחר מה. ואז הנה קרה אשר בבואה אל החצר מסרה לה אשתו של הפנקסן מהקומה הראשונה את המפתחות והודיעה שהאלמנה עם בנה לוקחו זה עתה במכונית לבית הפרדסן מהמושבה, ששם נערכת הערב כעין חגיגה של אירוסין.
האשה הטובה מוכנה היתה לספר לה כמה פרטים על ה’התקשרות' הזאת, אשר היא, כילידת אותה המושבה, ידעה אותם זה כבר, אבל זו ‘הסתגרה’ בפניה ונפטרה ממנה תיכף.
כטובע המבקש נקודת־אחיזה הציצה רגע לדירתו של המהנדס, אשר התריסים היו מוגפים שם לכל אורך הקיר. אחר נכנסה אל המטבח, ולאור העששית שהדליקה העבירה גם פה מסביב את מבטה, כמבקשת משהו לשם אחיזה, ולבסוף התעשתה ובאה לחדר־הרחצה, מצאה לאורה של אותה עששית את הצלקת בידה שנפגעה לפני איזה זמן, ותקעה בה אחד מריבועי המתכת, שהוציאה מן ‘המגרה שלו’, וכמי שמאריך קו משכה אותו הלאה, אל המקום אשר החתך בו, נאמר לה, יש בו משום סכנה. והכאב הברור, המפכח, שנגרם לה בכך, בא על הראשון, האטום והמהמם, הלם אותו וּסתרוֹ.
כמו בכפות מאזנים היה זה, אשר כנגד המשא המכריע באחת, הונח בשניה אחר, שהוא שוה לו בכבדוֹ – ובכך נתהווה בה שוב שיווי־משקל.
מבין הלבנים, אשר אמה נתנה לה בשביל היום שבו ‘יאיר לה מזלה’, הוציאה אז מגבת ועטפה בה את ידה, והלכה ושכבה על הספסל בחוץ, במקום אשר, כמו בשעת התיחדה עם עצבה בספינת הנוסעים, היו רק כוכבים ודממת לילה, וכמו אז הרגישה שהיא שטה ברחבי האין־סוף קלה, בודדה ומנותקת לעד, כעלה שנשר מעץ.
הפנקסן, שחזר הביתה אחרי חצות, הרגיש בה והוא קרא לאשתו, ולזמן־מה קמה מהומה בחצר.
העירו את הרופא מהקומה השניה וצילצלו בטלפון. אחרי כן בא הקרון המבוקש, והספסל פּוּנה. ועם צאת השמש שררו כבר פה שוב שקט וסדר, כרגיל. ורק ליד הצפצפה, בחול, הצהיר באודם דוקר כתם גדול של דם, זה אשר האלוהים, כאשר הוא נשפך לראשונה על האדמה, שמע שעולה ממנו קול צעקה, ואז יצא אחד הדיירים מהקומה הראשונה וכיסה אותו.
קריאות התרנגולים ממתיקות בהרבה לאדם נטול־השינה את שעות נדודיו בלילות.
אם אסיר בית הוא, האנוס לקלוט את רשמיו בעד הכתלים, ילמד על פיהן לאמוד את מידת גדלה של עיר מגוריו, ולדעת היכן הם הפרברים אשר בהם ביחוד יקצה האדם מקום לעוֹף.
כאותיות של כתב צבעוני מנצנצות הן על פני הרקע האפל ומחיות את קצות האופק מסביב.
השומע בעל האוזן הפקוחה ידע גם להבחין בין הקולות ולעמוד על פיהם על טיבו של כל עוף. שלא הרי התרנגול עוּל־הימים, החוטף וקורא בפזיזות, ללא הבחנה, כהרי המבוגר, מיוּשב־הדעת, שיש קצב וטעם לצלילי קולו וריוח מתאים בין כל קריאה וקריאה שלו.
כחוטי השני בכל אלה מצהירים קולותיהם של העופות הגזעיים המשובחים, בהם – כצלילי כלי־התזמורת האחרים באלה של הכנורות בסימפוניה – משתזרים כל האחרים, מתמזגים אתם ומהווים יחד את זה, אשר יקרא לו הרמוֹניה.
ואולם יש אשר התאוֹם בקולות ליליים אלה יופרע לאיזה זמן – עם סוף קיץ או באביב, בקרוֹב ימי החגים לבוא. ביחוד כשאלה הם ימי שבתון וחג רצופים, שאז תכין לה כל אם משפחה עוף אחד או שנים בחצרה.
לככר השוק מובאים אלה לעת כזאת מהסביבה במספר רב. תרנגולים ברובם, כי א התרנגולות משאירה אשת המשק לעצמה.
מגוּבבים זה על גבי זה כקלחי הירק – בתהיה מציצים הם מתוך חרכי הכלוב אל החלל הזר, אשר אפלולית של דמדומי בוקר שוררת בו כל הזמן.
המטומטמים שבהם, או קרי־המזג, מושיטים בעד הסדקים את ראשם וחוטפים איזה דבר אוכל מכל אשר ימצאו, ויש גם אשר האחד מוצא לו בדוחק מקום להזדקף, ועמד וקרא אז מתוך כובד־ראש את קריאתו, כמי שאת המוטל עליו הוא עושה בכל מצב שהוא – עד שאיזה קונה מן העומדים פה זוכה בו, לבסוף, ונושא אותו נשיאת זלזול לביתו.
פה מהדקים חבל לרגלו וקושרים אותו לזיז של גדר בחצר או לגזע עץ, והוא, לאחר שהוא מתנער, סוקר אילך ואילך את סביבתו ומתכווץ במקומו מתוך עצב אנושי כמעט:
קדרות, וחומות הסגר ונכר, נכר.
ילד עובר בסמוך פה, נתקל בכלי עם המים שהוצג לפניו והופכו, אחר כך באים אחרים ועומדים לשחק בו.
תוחבים חוט של ברזל לבין נוצותיו ו’מגרדים' אותו, או שמסתערים עליו פתאום, כאילו כדי להניסו, וכאשר הוא, בבלבול חושיו, מתרומם, מושכים לאחור את החבל שבו הוא קשור.
כאשר היום מחשיך, מתכנף הוא ושוכב על פני האדמה החשופה, מדולדל וחסר־צורה כמטלית ישנה.
רוח ערב מרעידה אט את נוצותיו, וגופו עוברים בו פעם בפעם זעזועים – הדי העינויים שהתענה.
כשמשתררת לבסוף הדממה, ואין עוד לראות כל נפש חיה מסביב, מתעשת הוא ושולח לתוך חללו של הלילה קול ממעמקיו, מעין קריאת ‘הצילו’.
וראה: עונים לו, עונים. מצד אחד, ומצד שני ושלישי, קולות של אחים לצרה.
בקריאות התמידיות, הקבועות, אין עוד מעתה להבחין. נבלעות הן בערבובית הקולות העולים מלפני כל צריף וכל משׂוּכת גדר, ושאינם נפסקים שוב אלא עם אור הבוקר, בעת אשר האדם, בהקיצו, מתחיל שוב להטיל מסביב את מרותו.
וככל מי שהוא נתון בצרה מתמידה מתחיל העוף להתרגל מעט מעט למצבו. מנקר הוא באדמה או בעשבים שמסביבו ומטייל כה וכה, ככל אשר ירשה החבל שברגלו, וכשבעלת־הבית זורקת לו מעט גרעיני דוּרה אין הוא נרתע עוד, נענה לה בשעת קריאתה ומתחיל אפילו לרחוש לה כעין אמון, עד אשר היא – בשעת ערב יהיה זה על פי רוב – באה ולוקחת אותו (דוקא עתה, בשעה שהוא מנומנם ומוכה סנורים), מקצצת את החבל שברגלו וכופתת אותו באחר, דק יותר, ויוצאת אתו אל המקום אשר שם יעשה לה מבוקשה.
לאורה של עששית קטנה מבצע האיש אשר אומנותו בכך את מעשהו, לכל אם משפחה בזמנה, על פי התור, והקולות הבוקעים מפה הולכים ונבלעים מעט מעט בחללו של הלילה ומצטרפים לאלה של כל המעונים והטבוחים, אשר, בזמנם, צעקו אף הם ולא נענו, צעקו ולא נענו.
הדממה המשתררת אחרי כן היא כזו שבנבכי תהום. השמים, אשר כאילו נתרחקו פתאום, נראים מעומעמים ונקשים, והאדמה, מתחת לרגלי הטיילים הבודדים, מוּרגשת החתחתיות שבה, וכשהאחד משמיע פה קול צחוק וצילצל אטום ובודד לעצמו, ללא הד. פעם בפעם נפתחת הדלת באחד המטבחים והחוצה נזרק קילוח של מים, אשר העין נרתעת בסילוד מצבעם האדמומי, וקטע החצר, אשר האור מבפנים נופל עליו מתוך כך, מהבהב בו החבל שנקצץ כגופו של בעל־חי ערוף.
והלילה על שעות הנדודים נמשך בתוך כך, נמשך.
שומר השכונה צועד ועובר מתוך סיבובו התמידי ופולש את גוש השחוֹר בפסיעותיו האמיצות, רבות־האחריות, הוא, הער והשוקד על שלום זולתו. והנה בוקע ועולה אי־מזה גם קול קריאה – תוהה וחרד כשואל, ומסביב, מקצות האופק, עונים לו, עונים, כל אותם הקולות המיודעים, התמידיים:
אלה של התרנגולים עוּלי־הימים, הפזיזים, ושל המבוגרים, מיוּשבי־הדעת, ובתוכם – מושזרות כחוטי־שני – קריאותיהם המלוֹדיות, עמוקות הצליל, של העופות הגזעיים המשובחים. ובדיעבד, אחרי הכל, זע בלב משהו הדומה לקורת־רוח, כי הנה – שבה והיתה ההרמוניה.
בתוך הגוש של בתי־המידות שברחוב הצר, ליד עצם הכביש, הבהירה, כפחתת בטור של שינים, רחבה אחת ריקה. האנשים, שקנוה בזמנם לשם בנין, יצאו לרגל איזו עסקי מסחר לחוץ־לארץ, וזו נשארה איפוא לעת עתה פנויה ומוקפת רק גדר ארעית קלה.
האדמה מסביבה חבושה היתה חגורות אספלט, ולחוצה על ידי ענקי בתים כבדי־בטון ומצוּפפי־קומות, ואילו היא נשמה רווּחוֹת בתוך הגדר של חוטי הברזל, ספגה לתיאבון קרני שמש ונטפי גשם והצמיחה כפי יכלתה עשב וציצים וגם כמה שיחים, אשר, מפני תלילותה של הקרקע, נראו כמדולדלים וחסרי־אחיזה, אבל היו מעוֹרים באמת, כי על כן היו שרשים להם.
סיעות צפרים הפילו הנה את עצמן לפעמים בדרך מסען והתשוטטו בצהלת תהיה אילך ואילך על פני קטע האדמה החיה הזאת, כנפתעות. ובסתיו, אחרי הגשם, יש אשר נדחק הנה דרך פרצת הגדר רועה עם עדרו.
מרחוק, בשכונתו הנידחת, הריח את ריח המקום, הטיל את עצמו עם בהמותיו לתוך המערבולת הכרכית החומרת, ומתוך הסתכנות, בדרכי עקלתון, הגיע לבסוף לחלקת האדמה הדשואה הזאת, העמיד את עזיו, או כבשיו, על הירק, והוא עצמו, לאחר שנח, הוציא את חלילו והשמיע זמר רועים שהוא מעלה על הלב שדות טלולים, ברק לח של מי מנוחות וגעית ערגה של צעירי צאן, אחד מאותם השירים שנוצרו בימי אבות אבותיו, עוד לפני שנשחתה האדמה, כאשר היא, גלויה עדיין לכל מלוא רחבה, הצמיחה רק דשא עשב ועץ עושה פרי לתתם לאָכלה, כמצות האלוהים, לאדם ולבהמתו.
האנשים מותיקי הכרך, תוך כדי טלטולם בכלובי האוטובוסים על הכביש, סלדה עינם מן המקום הזה, שהזדקר כיוצא־דופן משורת החומות (הן גם הכיעור יש לו חוקי־התיאוּם שלו), אבל האיש החולני ואסיר־הבית מקומה א', שבבנין מצד שמאל, עלץ בו לבו.
על כסאו הנוח הובא הנה בזמנו מן המחנק שבגוש בתים אחר, ובעוד הוא מנפנף סביבו במטפחת, בבקשו לו מעט אויר, ניצנצה לפניו הרחבה הזאת והוא שאף רוח לרוחה.
קטע מאותם נופי הנעורים, שדימדמו בזכרונו כגני עדנים, ואשר לשוב וראותם נבצר ממנו בדלוּת מעמדו, נח פה עתה מתחייך, כמיוּדע, לפניו, והוא, אכול האבק ומטוחב העובש של תאי מרתפים, טבל, כביכול, בנגהו הירקרק ונטהר – ולא זז עוד ממפתח החלון שלו.
את תריסו המתקפל הוריד למחצה למען יחצוץ בינו ובין כל הנמצא מחוץ לרחבה, בּידד ויחד לו כן את המקום, וחי מעתה את חייו רק עם הפרפרים והחיפושיות ומשפחות חתולי־ההפקר, אשר לאחר ששבעו מפסולת שולחנם של בני־האדם, ואימת המפלצות הקטלניות המתרוצצות על הכביש לא היתה עליהם, התעדנו להנאתם בשמש, או שהתפלשו בעשב החם, מתוך אותה שמחת חיים תמה, אשר בעולם זה ידעוּה רק בעלי־החיים בלבד.
בשעות הערב, בהיות מזג־האויר טוב, הוציא הנה לפעמים הירקן מהצריף שמנגד את סוסו למרעה לילה.
סמוך לחדר־מגוריו העמידו, בריחוק מקום מן הכביש, וזה, ערוֹם עתה מן הרתמה ומלוטף בשמי לילה, לעס לאטו את המאכל העסיסי שלפניו, מתוך ההנאה השלמה של העמל, שבא לבסוף עם גמר יום העבודה, על שכרו.
קבוצות השיחים, בהידוֹם געש היום, נשמע עתה רחש עליהם, ומסביב שרקו בקולות הזכוכית שלהם הצרצרים בכונה, בדביקוּת, מין שיר הודיה היה זה למי שעשה את העשב ואת הטל והלילה, אחד מאותם ההימנונים אשר משוררים גלויי־עינים רואים לפעמים בעליל היאך הם מתנשאים ועולים למרום בכיווּן הפוך מאור הכוכבים.
האנשים החוזרים מבתי־השעשועים, מסוּנורים משמשות מלאכוּתיות ומנוגה ירח שאינו ירח, עברו בקבוצות על הכביש וזימזמו לעצמם פזמונות תפלי־חרוזים, בלי להציץ הנה, אבל האיש מקומה א' שבבית מצד שמאל הביט וראה, ולבו רחב וגם חרד.
כי על כן ידע בתוך תוכו אשר לא לו, ביש המזל, לזכות בפינת־פלאים כזאת, ובסיוטיו אחר כך, על משכבו, ראה אותה לא אחת עם יד של כּוֹרת בצדה, עד אשר בוקר אחד, כשקם והציץ החוצה, והנה זה יש:
הרחבה היתה מוטלת מתה לפניו. שׂיחיה עקורים ועשבה תלוש כולו על ציציו, ואיש עם מחרשתו עובר עליה ומשרש את שרידי הגבעולים (בעליה, שכבר חזרו בינתים, נמלכו והפכוה למקום חניה לכלי־רכב).
בשקידה עשה זה את מלאכתו, ועוד לפני שפנה היום היה המגרש מיושר ונקי, ואז הושמה עליו עוד שכבה של חול, ודרך שני הפתחים שנפתחו בגדר נכנסו עם ערב בקול תרועה כלי־הרכב:
טנדרים, ואופנועים ומכוניות־טכסי. דלוּקי עיניהם הבולשות כולם, תוססים, כבדי־נשימה ומתלהלהים כעדר של חיות־טרף. פיסת השמים המקבילה למקום הזה הוּעבה והחשיכה, וכמו אד עלה מלמטה ומילא את חלל האויר אבקת חול וריח של גומי ובנזין.
האיש ליד חלונו, בבית שמצד שמאל, רק ניפנף באפיסת כוחו במטפחתו.
– אני נחנק – אמר ובכה חרש לעצמו, כדרך הבודדים, חסרי־הישע, שהם עזובים מכל; ואולם ותיקי העיר, בעברם פה באוטובוסים על הכביש, נחה דעתם, כי על כן תוקן הפגם, והמקום נהיה לחלק מחלקי הכרך.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.