רקע
דבורה בארון
יום אחד של רמי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

אותו יום השכים רמי לקום שלא כרגיל, כי היה זה יום כביסה שבו סדרי הבית משתנים, ואין השעה יפה אז לשהיות של בטלה ותפנוקים.

אמא, או הגברת כהן, כפי שקראו לה האנשים מן החוץ, נסתלק החיוך מעל פניה עוד יום לפני כן, וביחד עם סינר־העבודה הגדול לבשה סבר של טרדה ומעשיוּת.

היא העלתה את הגיגיות מן המרתף, ספרה ומיינה את הכבסים, הלבנים והצבעוניים, ושרתה אותם במים, כל מין לעצמו, ובו בזמן גם בחנה תכופות את מזג־האויר, והביטה באי־רצון גלוי אל העבים הקלות המתשוטטות במרום, אף כי אלה לא ניכרה בהן כל כונה רעה.

בלילה ראה אותה פעם ליד הדלת המזוגגת בתוך שלולית של אור ירח, שנשפך מעליה כמי מקלחת מכל צד.

שערה הסתור נטף טיפות זוהרות, כחלחלות, וחלוקה התנצנץ אף הוא בנוגה לח, והיא, יבשה בכל אלה, עמדה והביטה בחרדה לאיזו רצועת־ענן, שהתקשרה אי־שם, מאחורי גגות הבתים שמנגד.

אולם בבוקר למחר, כשהקיץ, היתה כבר התכלת החרפית ממעל טהורה והאויר בחוץ שמשי וזך, והאם, מתוך הרגשת בטחון עכשיו, אספה לסל הכבסים את אחרוני הציפויים שעל הרהיטים, דבר שעל ידו רק נתרווחו, לדעתו, החדרים וכאילו גדלו יותר. לאבא אמרה כי את ארוחת־הצהרים הוא אוכל היום במסעדה, מה שהוא שמע מתוך שתיקת הכנעה, ורק הכין לו עוד כמה סיגריות בקופסת־הכסף שלו; ורמי – לאחר שהאכילה אותו את דייסת הבוקר, הניחה לפניו בננה קלופה וכמה ביסקויטים, ביקשה אותו שיהיה ‘ילד טוב’ ויצאה והלכה. והוא, נפעם מנעימת התחינה שבקולה, ומתוך איזה רגש של אחריות לגבי עצמו, אכל את זה שהונח לפניו עד תומו, והלך והביא הנה את תיבת־הצעצועים, בדעתו מן הנסיון שיש עוד לפניו יום ארוך, אשר אפילו לטיול שלאחר הצהרים לא יצא בו.

אמנם אמו, כדי לפצות אותו על כך, שהתה אתו אמש בגן שעה ארוכה יותר מהרגיל, וגם ירדה אתו לרחבה אחת, אשר שם, בתוך עיגול צפוף של ילדים, יצא לראשונה למין מסע אשר לא ידע לו שם.

סוס־מירוץ היה זה שעליו הוּשב, והפליג אותו לתוך חללה של הרחבה מתוך קוצר נשימה ואותו נועם מופלא שבמסע אוירי, אשר את טעמו ידעו רק בחלום.

האֵם, עם גמר הסיבוב השני, אמרה כי עת להם לשוב, והוא ירד איפוא וצעד שוב, כרגיל, על קרקע האדמה, נתפס פה מיד לענינים אחרים ודבר הטיסה נשכח ממנו. אולם כשיצא עכשיו, תוך כדי משחקו, אל המרפסת ולפניו התנפנף החבל עם הכבסים הצבעוניים, זכר את המסע של אמש, חש פתאום תשוקה להציץ שוב לאותה הרחבה, ומאחר שאמא, שעמדה עם הכובסת ליד דוּד הכבסים, כיסה עליה ברגע זה עמוד של עשן, והשער פה בחצר היה פתוח, החליט כי לשעה קלה יוכל לצאת ולגשת שמה.

הגברת כהן כשנכנסה כעבור זמן־מה אל הבית, קראה לתוך החדרים בקול שיש בו מן השאלה: רמי?

ואחר כך, מתוך חרדה כבר, לאחר שסקרה את הגזוזטראות הריקות והחצר: אברהם?

ובסינר־העבודה, עם נעלי־העץ ברגליה, יצאה במרוצת חפזון אל הרחוב.

הנערות, שחבטו כלי־מיטה על מרפסת הבית שמנגד, אמרו שלא ראו פה שום ילד, ואז הלכה והציצה לתוך כמה חדרי־מדרגות, עברה את המגרש הריק שמאחורי חנות־המכולת, ואחרי שחצתה את הכביש, נכנסה לבית־המרקחת ופנתה לאותה הפינה ששם נמצא מכשיר הטלפון.

האדון כהן, במשרדו, שאחז אף הוא באותו רגע בשפופרת הטלפון, ראוהו חבריו שהוא החויר פתאום ועיניו, במשקפי־הניקל הגדולים, נתעגלו.

בתנועה מהירה הכניס את קופסת הסיגריות לכיסו, התלבש, ואחרי שסח עוד למישהו בטלפון על ילדו רמי, שהוא כחול־עינים ובלוֹנדי ולבוש חליפת חקי עם נעלי־עור, יצא וישב באוטובוס היורד לצפון, לביתו – והפעם הראשונה היתה זאת אשר הדיירים פה שמעו את האיש השקט והצנוע הזה מתפרץ בקול צעקה.

הוא טען כי אשתו, בשל הכבסים שלה, הפקירה את הילד, כי רק בגללם, בגלל הסמרטוטים האלה – אמר – בא עליו האסון הזה.

והיא, הגברת כהן, אשר בזמן אחר היתה בודאי נעלבת ביחס של זלזול כזה ללבניה, כי הלא הם הם אשר בשעתם התקינה אותם אמה ברוב מסירות, ושהיא עצמה עשתה בהם בסריגה וברקימה, הנה עכשיו רק ישבה והביטה אל כסא־הילדים המיותם שמנגדה, ושאלה איך יהיה זה עתה באין רמי פה, איך תוכל בכלל לחיות בלי ילדה שלה? ופניה הביעו מתוך כך יאוש מר כזה עד כי השכנים שנתכנסו הנה ראו חובה לעצמם לגעור בה.

– הן אין פה לא צוענים ולא גונבי־תינוקות – אמרו – והילד ימצא.

ואחדים מהם הבטיחו גם לצאת ולחפשו בתוך הסימטאות הסמוכות.

ורמי לאחר שעלה על המדרכה ועבר בשלום על יד סולם שעמד סמוך לקיר, פנה ללכת לאותו הצד אשר שם נמצאת, לפי השערתו, הרחבה עם סוסי־המירוץ.

מכוניות אֵימתניות התרוצצו פה על פני הכביש, בהשמיען לרגעים את תרועות האזהרה שלהן, אבל הוא צעד בטוחות מן הצד, מוגן על ידי שורת העצים, אשר פרשו לפניו כשטיח את צלם.

כפעם בפעם עברו עליו נשים מן השכנות בדרכן מן השוק, ומתוך סליהן הממולאים ביצבצו קלחי ירקות ופירות שהזכירו לו כי הוא את ארוחתו העיקרית טרם אכל, אבל רעֵב לא היה, ואמו – ידע – לא תקפיד על איחורו ביום אשר כזה.

אחת מן ההולכות פה, דומה מאד לבריה ורדית אחת שראה אמש ברחבה, התעכבה וגם נגעה קלוֹת בידה הפנויה בכתפו.

– היכן היא אמך? – שאלה.

– אמא שלי מכבסת – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו הפניניות מתוך צחוק, וזו, במהירות שעושה זאת הבבוּאה בתוך ראי, הצטחקה אף היא מתוך אותו הסבר הטוב.

עד מהרה הגיע למקום שהמדרכה נפסקת בו, ומימינו נפתחה סימטה אשר בקצה רבץ, כעין שמים תחתונים – הים.

ערימת חול הצהירה פה בצבעה האדמומי והעירה בו בתחיחוּתה חשק לבוסס בה, והוא, מתוך החרדה המתוקה שבה נכנסים למי־רחצה, צעד ובא לתוכה, חש תיכף ברגליו שהן כבדו, בלי שיוכל עוד להתקדם, וכמו בחלום, בשעה שנדמה לו שהוא נתקע למקום רחוק, הרים את קולו וצעק. ובו ברגע – אף זה כמו בחלום – צמח לפניו אחד ענק, מאותם הבחורים שקוראים להם חלוצים (והוא שערם פה, כנראה, את הערימה הזאת) וחלצוֹ – וכל הדברים שנתרחשו אחר כך שוב לא היה לו ברור, אם אמנם היו דברי ממש או רק חלום.

הבחור שהוציאו מן החול, עם כל כובד גופו, היה זריז וקל בתנועותיו, ובתנופת־יד אחת הביאו אל המקום ששם עסק אותה שעה, עם עוד שלושה בחורי־מידות כמוהו, באכילה.

על ארגז הפוך מונחים היו ככר לחם ונתח של גבינה, שכבר העלתה ירוקה מרוב יושן, ואשר לדעת אמא סם־מות היא לאוכליה – וממנה חתכו הבחורים פרוסות קטנות ואכלו אותן על לחם טרי מתוך פנים עליזות ואותה זריזות מופלאה שבה עושים בני־אדם ידועים במעשי־להטים.

אחד מהם, שהוא החרוץ מכולם במלאכת האכילה, ואשר לו גם העינים העליזות ביותר, שאלו ברגע שפיו נתפנה היכן הוא הבית שלו, וכאשר הוא הורה בידו על רחוב השדרות שמנגד, אמר לו שעליו לשוב שמה תיכף.

– הן אמא שלך דואגת לך כבר בודאי – אמר בחתכו באולרו את המלפפון שהוציא מתוך תיק של נייר, ושלושת חבריו, תוך כדי לעיסה, הביעו אף הם את הסכמתם לכך בתנועת ראש. והוא קם איפוא והלך, בעקפו מתוך זהירות את ערימת החול שבה נתקע לפני כן, אלא שראה, לתמהונו, שהוא הגיע לא לרחובו, כי אם לרחבה אחת גדולה, שאין בה לא מדרכה ולא כביש ולא עץ, כי אם רק ערימות של חמרי בנין, אשר בחורים אחדים, מבני מינם של ארבעת הענקים, הופכים אותם בחריצות כפיהם לבתי־דירה. מהם שהתקינו תערוֹבוֹת של מלט, חצץ וחול, ומהם שהקימו על גבי יסודות את הנדבכים, והיו מרימים מתוך כך לבני־מלט גדולות, שפים כה וכה במגרוֹפית, והקירות הלכו וגדלו באותה המהירות שכתליו שלו, הצעצועיים, גדלו בבניני הקוביות שלו. אחדים מן הבתים הבהירו בהם כבר מפתחי חלונות ודלתות אשר זהרו הכחול של הים נשקף מתוכם, ושבהם התנשאו בנות־קול מן השפשוף של הטייחים, והגזירה והנסירה של הנגרים העושים במעשי־עץ.

היו פה עוד סיידים, רצפים ושרברבאים, שהיו עוסקים כל אחד במלאכתו, ואף כי ניכר היה שהם נחפזים כמי שחושש לאחר מה, הרי היתה עם זה דעתם מיושבת עליהם והם היו משמיעים דברי זמר מרניני־לב.

הנפלא מכל היה זה אשר הם, עם כל חפזונם, מצאו להם שהות לזכּוֹת אותו, את רמי, במבט חיבה ובלטף יד ולהזהיר אותו על כל מקום שיש בו איזה מכשול או שצפויה לו שם סכנה.

דומה היה אשר כל אותם זהרורי האהבה המהבהבים במבטה של האם, והמרוכזים ביחוד במשקפיו עבי־הזכוכית של האב, התנפצו לניצוצות שדבקו בפני כל האנשים האלה והקרינום באור הטוב והמחמם הזה.

במקום אחד, ששם נסתבך בין רגלי גמלים נושאי חצץ, תפשה אותו פתאום מאחוריו נערה אחת, אשר בריח בּשׂמיה הזכירה לו את הבריה הורדית מן הרחבה, והיא הביאה אותו לקצה מדרכה של רחוב אשר לפי כל הסימנים היה זה רחובו.

– רוץ מהר לאמא שלך – קראה ונכנסה היא עצמה אל האוטובוס שהתעכב פה. ורמי, אשר לפי ריחם של מיני הטיגון וצלצולם של כלי־האוכל הבין כי השעה היא שעת ארוחת־הצהרים, החליט כי עליו לשוב הביתה, אלא שכל בית שניגש אליו, עם כל חזוּתוֹ המיוּדעת, נמצא מוּאפל וסגור בפניו ותריסיו המוּרדים היתה להם ארשת קודרת ונזעמה כל כך עד כי התעורר בו חשש שהוא נתעה אולי למקום זר.

ופתאום – לקרן הרחוב הגיע אז – הבהירה כנגדו מאחורי אחד העצים חנות־המכולת שברחוב השדרות.

אותם אריחי הסבון היו מסודרים פה בחלון הראוה, ואותן הקופסאות הצבעוניות עם האישונים חבושי המגבעות על צלעותיהן. ואף כי במקום הגברת כץ רחבת־הגוף והעליזה יצאה פה לקראתו אשה תשושה ועצובת־רוח, הרי קיבלה אותו מתוך אותו מאור הפנים, וניכר היה בה אפילו שהיא כאילו חיכתה לו.

– ישראל־נוח, בוא וראה מי יש לנו פה – קראה לתוך האפלולית שבפנים.

וישראל־נוח, אשר, בניגוד לאדון כץ המגושם, היה איש ענוג ורך, בא והציץ בו אף הוא מתוך פנים מסבירות.

– מהיכן אתה בא, נערי? – שאלו.

– משם – הורה רמי בידו לקצה הכביש המרובץ, שניצנץ מרחוק כנהר בשמש.

– ובן מי אתה? – חקרוֹ.

– בן אבא ואמא – השיב וחשׂף את שני טורי שיניו בצחוק, והשנים פה, לאחר שהביטו זה אל זו, צחקו אף הם מלב טוב.

והאשה, אשר על פי איזה חוש מיוחד ידעה כי הוא רעב, הביאה לו לחמניה מרוחה בחמאה ושמנת מעורבת בגבינה, והניחה עוד על הארגז שלפניו תפוח־זהב ופרוסה מעוגת דבש.

– מהיכן בא הנה התינוק הזה? – תמהה אחת הקונות, שידעה כי השנים הם חשׂוכי בנים.

– ממקום לא ידוע, מ’אי־שם' – השיבה החנונית הנפעמה מתוך פנים אומרות תעלומה.

מחדר־המגורים שמאחורי הוילון הביאה איזו חוברת מצוירת ודיפדפה בה לפני הילד, עד אשר צנח ונרדם במקום שבתו. ואז כיסתה אותו בזהירות במעיל־המוֹכין שלה, מסרה לבעלה העומד לצאת העירה את רשימת הדברים שעליו לקנות, וברגעי הפנאי אחר כך, בין קונה לקונה, ישבה וניפנפה במטפחתה, כדי להניס מעל הילד הנרדם את הזבובים ונתנה מתוך כך לרגשותיה הכמוסים להתלבש במלים של לשון הלב.

הן כזה היה היצור הפלאי אשר בסתר לבה חיכתה לו כל הימים:

בלונדי וצח עם עיני־תכלת ובת־צחוק שיש בה כדי לפזר את הקדרות שמסביבה – אחד מאותם הרבים אשר האמהות מעבירות בעגלותיהן יום יום על חנותה, זוהרות וחמות מהמון רגשותיהן, בעת אשר היא, בבדידותה, יושבת פה קודרת על הסף, מכונסה לתוך מעילה החרפי, אשר כל כמה שירפדוהו במוֹך אין בו כדי לחממה.


כבר ערב היום כשהחנוני שב ועמד להתיר את חבילותיו.

רמי, שכבר הקיץ, נתון היה לאכילת הסוכריות אשר החנונית פה, שלא כגברת כץ הקמצנית, העניקה לו מהן ביד רחבה, והנה בא האיש והגיש לו את הצעצוע שקנה בשבילו בעיר, מין מכונית עם מושב נוח בתוכה. וברגע אשר רמי, בלחצו על הידית בדלתה, פתחה, נראו על הסף, בפתחה של החנות, אביו ואמו (החנוני הנבון, בהיותו בעיר, צילצל והודיע על מציאותו של הילד למקום הדרוש). והוא, בהתפכחו פתאום, דחף מלפניו את כלי־המשחק, זכר את זה שהיה לו וידע שהוא מלוכלך כולו, פרוע – ואשם.

אשר לחנונית התשושה, הנה למראה האנשים הזרים הסתלקה הצדה מתוך אותה ההרגשה שהיא ידועה היטב למקופחי החיים, כאשר איזו תקוה חדשה שלהם מתאכזבת.

מתוך השתתפות רבת־הבנה הביטה היאך האשה היפה, תוך כדי הלבישה את בנה את הבגדים שהביאה, מפנה פעם בפעם את ראשה ומתיפחת חרש, מתוך התאפקות (היא, האֵם הכבירה, אשר במבוכת נפשה לבשה את מעיל־הפרוה המהודר שלה ממעל לסינר־עבודה פשוט) – הלכה ואספה אז לתוך תיק של נייר את מיני המתיקה והצעצוע – המכונית, והגישה אותם בשעת הפרידה לילד, וזה, מנומנם כבר, חשף כנגדה את שיניו מתוך בת־צחוקו הנלבבה, והניס כן, ואם גם לשעה קלה, את הקדרות אשר מסביבה.

על כפים נישא אז אל המכונית שחיכתה ליד הפתח, ובכך הנה נגמר היום אשר עם כל קיצורו בעונת־שנה זו, היה נכבד וגדול, כי הלא הזמן בחיינו אינו נמדד, כידוע, לפי מספר שעותיו, כי אם על פי סכום המעשים והמאורעות שהוא מכיל.

המלצות קוראים
תגיות