רקע
דבורה בארון
הרמוניה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

­קריאות התרנגולים ממתיקות בהרבה לאדם נטול־השינה את שעות נדודיו בלילות.

אם אסיר בית הוא, האנוס לקלוט את רשמיו בעד הכתלים, ילמד על פיהן לאמוד את מידת גדלה של עיר מגוריו, ולדעת היכן הם הפרברים אשר בהם ביחוד יקצה האדם מקום לעוֹף.

כאותיות של כתב צבעוני מנצנצות הן על פני הרקע האפל ומחיות את קצות האופק מסביב.

השומע בעל האוזן הפקוחה ידע גם להבחין בין הקולות ולעמוד על פיהם על טיבו של כל עוף. שלא הרי התרנגול עוּל־הימים, החוטף וקורא בפזיזות, ללא הבחנה, כהרי המבוגר, מיוּשב־הדעת, שיש קצב וטעם לצלילי קולו וריוח מתאים בין כל קריאה וקריאה שלו.

כחוטי השני בכל אלה מצהירים קולותיהם של העופות הגזעיים המשובחים, בהם – כצלילי כלי־התזמורת האחרים באלה של הכנורות בסימפוניה – משתזרים כל האחרים, מתמזגים אתם ומהווים יחד את זה, אשר יקרא לו הרמוֹניה.

ואולם יש אשר התאוֹם בקולות ליליים אלה יופרע לאיזה זמן – עם סוף קיץ או באביב, בקרוֹב ימי החגים לבוא. ביחוד כשאלה הם ימי שבתון וחג רצופים, שאז תכין לה כל אם משפחה עוף אחד או שנים בחצרה.

לככר השוק מובאים אלה לעת כזאת מהסביבה במספר רב. תרנגולים ברובם, כי א התרנגולות משאירה אשת המשק לעצמה.

מגוּבבים זה על גבי זה כקלחי הירק – בתהיה מציצים הם מתוך חרכי הכלוב אל החלל הזר, אשר אפלולית של דמדומי בוקר שוררת בו כל הזמן.

המטומטמים שבהם, או קרי־המזג, מושיטים בעד הסדקים את ראשם וחוטפים איזה דבר אוכל מכל אשר ימצאו, ויש גם אשר האחד מוצא לו בדוחק מקום להזדקף, ועמד וקרא אז מתוך כובד־ראש את קריאתו, כמי שאת המוטל עליו הוא עושה בכל מצב שהוא – עד שאיזה קונה מן העומדים פה זוכה בו, לבסוף, ונושא אותו נשיאת זלזול לביתו.

פה מהדקים חבל לרגלו וקושרים אותו לזיז של גדר בחצר או לגזע עץ, והוא, לאחר שהוא מתנער, סוקר אילך ואילך את סביבתו ומתכווץ במקומו מתוך עצב אנושי כמעט:

קדרות, וחומות הסגר ונכר, נכר.

ילד עובר בסמוך פה, נתקל בכלי עם המים שהוצג לפניו והופכו, אחר כך באים אחרים ועומדים לשחק בו.

תוחבים חוט של ברזל לבין נוצותיו ו’מגרדים' אותו, או שמסתערים עליו פתאום, כאילו כדי להניסו, וכאשר הוא, בבלבול חושיו, מתרומם, מושכים לאחור את החבל שבו הוא קשור.

כאשר היום מחשיך, מתכנף הוא ושוכב על פני האדמה החשופה, מדולדל וחסר־צורה כמטלית ישנה.

רוח ערב מרעידה אט את נוצותיו, וגופו עוברים בו פעם בפעם זעזועים – הדי העינויים שהתענה.

כשמשתררת לבסוף הדממה, ואין עוד לראות כל נפש חיה מסביב, מתעשת הוא ושולח לתוך חללו של הלילה קול ממעמקיו, מעין קריאת ‘הצילו’.

וראה: עונים לו, עונים. מצד אחד, ומצד שני ושלישי, קולות של אחים לצרה.

בקריאות התמידיות, הקבועות, אין עוד מעתה להבחין. נבלעות הן בערבובית הקולות העולים מלפני כל צריף וכל משׂוּכת גדר, ושאינם נפסקים שוב אלא עם אור הבוקר, בעת אשר האדם, בהקיצו, מתחיל שוב להטיל מסביב את מרותו.

וככל מי שהוא נתון בצרה מתמידה מתחיל העוף להתרגל מעט מעט למצבו. מנקר הוא באדמה או בעשבים שמסביבו ומטייל כה וכה, ככל אשר ירשה החבל שברגלו, וכשבעלת־הבית זורקת לו מעט גרעיני דוּרה אין הוא נרתע עוד, נענה לה בשעת קריאתה ומתחיל אפילו לרחוש לה כעין אמון, עד אשר היא – בשעת ערב יהיה זה על פי רוב – באה ולוקחת אותו (דוקא עתה, בשעה שהוא מנומנם ומוכה סנורים), מקצצת את החבל שברגלו וכופתת אותו באחר, דק יותר, ויוצאת אתו אל המקום אשר שם יעשה לה מבוקשה.

לאורה של עששית קטנה מבצע האיש אשר אומנותו בכך את מעשהו, לכל אם משפחה בזמנה, על פי התור, והקולות הבוקעים מפה הולכים ונבלעים מעט מעט בחללו של הלילה ומצטרפים לאלה של כל המעונים והטבוחים, אשר, בזמנם, צעקו אף הם ולא נענו, צעקו ולא נענו.

הדממה המשתררת אחרי כן היא כזו שבנבכי תהום. השמים, אשר כאילו נתרחקו פתאום, נראים מעומעמים ונקשים, והאדמה, מתחת לרגלי הטיילים הבודדים, מוּרגשת החתחתיות שבה, וכשהאחד משמיע פה קול צחוק וצילצל אטום ובודד לעצמו, ללא הד. פעם בפעם נפתחת הדלת באחד המטבחים והחוצה נזרק קילוח של מים, אשר העין נרתעת בסילוד מצבעם האדמומי, וקטע החצר, אשר האור מבפנים נופל עליו מתוך כך, מהבהב בו החבל שנקצץ כגופו של בעל־חי ערוף.

והלילה על שעות הנדודים נמשך בתוך כך, נמשך.

שומר השכונה צועד ועובר מתוך סיבובו התמידי ופולש את גוש השחוֹר בפסיעותיו האמיצות, רבות־האחריות, הוא, הער והשוקד על שלום זולתו. והנה בוקע ועולה אי־מזה גם קול קריאה – תוהה וחרד כשואל, ומסביב, מקצות האופק, עונים לו, עונים, כל אותם הקולות המיודעים, התמידיים:

אלה של התרנגולים עוּלי־הימים, הפזיזים, ושל המבוגרים, מיוּשבי־הדעת, ובתוכם – מושזרות כחוטי־שני – קריאותיהם המלוֹדיות, עמוקות הצליל, של העופות הגזעיים המשובחים. ובדיעבד, אחרי הכל, זע בלב משהו הדומה לקורת־רוח, כי הנה – שבה והיתה ההרמוניה.

המלצות קוראים
תגיות