רקע
דבורה בארון
כעלה נידף
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

הירקנית משכונת־הדרום היא שהביאה את הנערה לבית האלמנה פין, כי מכל ‘המקומות’ שהיא עצמה שירתה שם בימי בחרותה נראה לה זה כמתאים ביותר.

– אין לך פה לא אדון ולא נוֹגשׂים – הסבירה לנערה הטירונית בת עירה – הסדר והמנהגים בבית הם כאלה שבבית הסדוֹבסקים שם, אצלנו, והאוכל פשוט, ‘ביתי’: קציצה וחמיצה ומלפפון.

היא דיברה יום אחד על התנאים עם האלמנה, אשר סמכה בכל על ה’מבינוּת' שלה, ולמחרת הובאה כבר הנערה אל המרפסת האחורית של בית־המידות המפואר, במקום שהגבירה הזקנה, שישבה עתה על ארוחתה, קיבלה את פניה בסבר ידידותי.

– לכי רחצי ותטעמי מה – אמרה לה בפשטות, במשכה את מפת האוכלים לקצה השולחן השני.

אחרי כן שאלה אותה אם היא רוצה לנוח קצת, אבל זו ביקשה לגשת אל העבודה מיד. אחרי ימי המנוחה באניה והשהיה הארוכה בבית בת עירה היתה ‘עייפה מהבטלה’ וחשה כעין גירוי של יובש בכפות ידיה, ובתנועת התשוקה של הצמא מילאה את כלי הרחצה מים ובאה אל החדרים הפנימיים, שדמו אמנם בּכּל לאלה שבבית הסדובסקים, אדוניה בעירה:

אותם השטיחים וּוילאות־התחרים באולם האכילה, ואותן המיטות גבוהות המראשותים בחדר־השינה, עם שולחן הטוּאלטה לפני הראי הגדול, אשר היא, מפני איזה רגש של מורא במחיצת אלמנות זו, נמנעה מלהסתכל בו.

את ארוחת הערב אכלו על אותה המרפסת האחורית הפונה אל החצר. הזקנה, בהקריבה אליה פעם את פינכת הסלט ופעם את כלי החמאה, סיפרה לה על בניה הנפוצים אי־שם בכרכים שמעבר לים ושאלה גם אותה לאמה, אשר שמעה שיחידה ובודדה נשארה שם, בפרבר שבקצה העירה. אבל זו, תחת להשיב, רק העלתה על פניה בת־צחוק מחפּה וכולה כמו נתכנסה אל מתחת לצעיף.

את עבודת יומה במטבח גמרה בזריזות ולפי ההוראות שניתנו לה. הגיפה את התריסים באולם האכילה האפל, וגם באה בלי מוֹרא עוד לחדר־השינה כדי להציע לזקנה את מיטתה, ואולם כאשר זו, לבושה בחלוק הלילה, התחילה ללחוש את פסוקי ה’קריאת־שמע', פג אומץ רוחה, והקרקע מתחתיה, כמו קרשי הסיפון בספינת הנוסעים, זעה.

קו אחד נמתח ממחיצת האלמנות פה עד לבית־הפרברים הקטן שבקצה העירה, והערירות מסביב הוחשה כאד הערפל שעל פני האין־סוף של ישימון הים, וביחד עם הבגדים שפשטה, בבואה לשכב, נשר גם הצעיף, אשר בו התאמצה להתכסות.

למחרת העיר אותה בתחילת הבוקר החלבן, והיא הדליקה את תנור־הגז ושׁפתה את הסירים, כפי שצוּותה על ידי גברתה, ואחר ירדה ברגליה היחפות אל השביל זרוע סיכי הברוש ועמדה לטאטאוֹ. לבושה רק חלוק דק, המיושב עליה בדוחק ושערה גדוש התלתלים גולש ברישול על ערפה העז – אשת המהנדס מהקומה הראשונה שמנגד הסתכלה בה מעל גזוזטרתה בסקרנות ומתוך התפעלות גלויה.

– בואי ותראי איזה יופי – אמרה לאשה המבשלת שעמדה אף היא פה. אבל זו, מחוסר פנאי, או מפני שלא רצתה להביא את הנערה במבוכה, לא הביטה אליה, ורק כשראתה אותה אחר כך טורחת לנקות אחד השטיחים בכף־היד, העירה לה כי דבר זה עושים במחבט. והיא גם הלכה והביאה את הכלי, וחבטה שתים־שלוש פעמים בעצמה, ופה, בתוך האבק המתאבך, הצטחקו שתיהן, ובכך קמה ההיכרות ביניהן.

מנשי החצר האחרות, כשנטפלו לה, לנערה, במשך היום בשאלותיהן, השתמטה, העלתה על פניה את בת־הצחוק המחפּה וסגרה כל פתח, אבל בפני זו, מבית המהנדס, כשבאה בערב וישבה על ידה, על הספסל שמתחת לצפצפה, נשארה בגילוּיה. הודיעה לה את שם ההקטנה שלה, כפי שקראו לה בעירתה – מירל, ועד מהרה נקשרה ביניהן שיחה, אשר האשה – שׂער לבן היה לה ועינים צעירות – היתה הפותחת בה.

עליה עצמה לא הרבתה לדבר, פטרה הכל בתנועת יד שפירושה הוא כי הדברים הם כבר מאחוריה, ולא כדאי, אבל לסיפור חייה שלה, החדשה, בת התשע־עשרה, הקשיבה ברוב ענין, נלותה אליה, כביכול, בדרך המוליכה בכיוון הפוך למקום מכורתה, וגם עזרה לה, בכל פעם שהגיעה למקום חתחתים, בהערות אגב, עד כי הואר הכל באור נכון, גם הצער וגם הכאב והגעגועים, ואף גם בית הפרברים הקטן, כפי שהוא נראה באותה שעה אחרונה של הפרידה, כאשר אמה, מסוערת ברוח הסתיו, נדבקה בה וכמו נמוגה בדאבון לבה.

תוך כדי שיחה עתה הוברר כי עצם ‘הצעד’ שעשתה לא ממנה בא, כי אם מאמה, מן הדאגה שלה ל’תכלית‘. כי על כן ראתה שהעיירה הולכת ומתרוקנת, הבחורים יוצאים אל ה’הכשרה’ ונוסעים, והנערות אף הן. וכשנזדמן במקום האיש מן המושבה והציע לעשות את ה’התקשרות' הזאת, כדי להעלות אותה, את הנערה, אל הארץ ברשיון שלו, הסכימה. רצה בעצמה לחנויות האריגים ואל התופרות והתקינה לה בגדים, מן המובחר הכל, כי אמרה: אולי ‘יאיר לה מזלה’, ואל תבוא איפוא לידי בושה. הן בעת ההיא נשמע אשר חוה־רחל, בתו של הסנדלר, שעלתה אף היא עם החלוצים, נישאה לאיש עשיר ובן־טובים.

היא, הנערה עצמה, היתה כל אותו הזמן כמסולקת. לא התערבה, כאילו לא לה נוגע הדבר.

בבית הסדובסקים עשו אז תיקונים באולם האכילה, והיא, אף כי זמן שירותה כבר נגמר, הלכה להשגיח על העברת הרהיטים, כי חרד לבה לכלי הקוּניה. על טסים נשאה אותם, את הספלים והצלחות, ופתאום, בתוך כל אלה, הוגד לה כי הכל מוכן לדרך. וכבר בא הקרון, והיא לוּקחה מידי אמה בחוזק היד.

השכנים הם שעשו את מעשה הניתוק הזה והטילוה לתוך העגלה כמו את ארגז־הדרך שלה, וכמוהו הוא ניטלטלה אחר כך והועברה מרכבת לרכבת.

המטפחות לא הספיקו לה לניגוב הדמעות, והאיש הטוב, בן־לויתה, הוציא מן המזודה ונתן לה את אלה שלו. באין אומר עשה זאת, כי הלא בעיניו ראה את זה שנעשה לה.

במשך הזמן התחילה להרגיש כי לכל מקום שהיא באה, היא מכניסה רוח רעה. האנשים למראיה משתתקים ונהיים עצובים, או שהם קמים ויוצאים. ואז הבינה כי עליה להתאפק, ולמדה אפילו להעלות על פניה בת־צחוק. וכשבאה אל האניה עשתה עצמה כאילו הכל אצלה כשורה. והיתה רק מחכה בקוצר־רוח לערב, כדי שתוכל להסיר מעליה את המסוה הזה. עמדה והסתלקה אז לאחת הפינות, במקום שלא היו אלא כוכבים ודממת לילה.

הבחורים על הסיפון נתקבצו יחד ושרו, והיא פה ישבה בודדה ומנותקת לעולם, כקרע של חוט, או הנה כך – תפשה בידה את העלה שנפל ברגע זה מלמעלה – כעלה שנשר מעץ.

האשה לבנת־השער, לאחר שזו, מעוצר הכאב, נשתתקה, השמיעה היא כמה מלים.

– המות – סברה – רק הוא אשר יפריד לנצח, אבל לא מרחקי מקום וזמן. הן לא נשתבשו הדרכים שבהן עברה, ובאופן שהיא עלתה תוכל גם להעלות. כלום מעטים האבות ההולכים אחרי בניהם אפילו לארצות נכר, ומה גם לאדמה זו, אשר הזקנים יבואו לחוננה גם כשאין להם בה קרוב או מודע. תתרגל היא עצמה פה ותסתגל, ותחסוך לה משכר העבודה מעט כסף. וגם אמה שם תתכונן בינתים, ויום יבוא אשר היא, במקום צער הפרישה, תשמח בשמחת הפגישה.

והדברים הנכוחים האלה נכנסו ללב הנערה, וככל אשר שיחות ערב אלה תכפו כן הוקל יותר ורוח לה.

במשק הבית עשתה כבר עכשיו רק היא היחידה, כי הזקנה, אשר עם בוא הסתיו גברו מכאוביה הרבמטיים נימנמה רוב שעות היום בכורסתה, והנערה היא אשר נשאה ונתנה עם הרוכלים, השגיחה ביום הכביסה על האשה השכירה, וגם עשתה את החשבונות עם נער האופים והחלבן. ובשעות הפנאי גם סרגה בגדי צמר בשביל נשי החצר, מלאכה שהיתה נהירה לה, ושעשויה היתה להכניס לה רוח צדדי, שהוא דרוש לה כל כך בשביל ה’מטרה'.

לבושה עדיין בחלוּקה הקיצי, הדק, עם סנדלים מחוֹררים על רגליה היחפות – חמימות שפעה ממנה בשעה שרצה בשערה המתנשב לחנות־המכולת, או כשטיאטאה על הגזוזטרה את מי הגשם שנקווּ שם. ואלה שראוה אז בטוהר פניה, עם העינים הצוחקות, המאירות באור התקוה, התנשמו רווּחוֹת, כאילו באה עליהם נשיבה מרוח אביב.

בסוף החורף בא ממרחקים צעיר בניה של האלמנה, בּוֹריק, זה שקראה לו ‘התינוק’, ואשר עליו גדלו ביחוד געגועיה.

פתאום, בלי להודיע על כך, הופיע, פתח במפתח שהיה שמור בכיסו את הדלת של המבוא הראשי ונכנס, והנערה, בשיחת הערב אחר כך, סיפרה לחברתה איך היתה הפגישה בין השנים. איך שהאשה המנומנמת התנערה וקמה ונדבקה בו, בּבא, בקראה לו במיני שמות משונים, בעוד אשר הוא השמיע רק את המלה האחת והיחידה. אמא, במין קול אשר כאילו מן הלב שלה, של הנערה, יצא.

שוב לא היתה מעתה שעתה פנויה לשיחות ארוכות עם זו, ורק בהזדמנה אתה אצל הברז הכללי, או ליד חבל הכבסים, סחה לה למקוטעין איזו מלים, אף כי היתה, לדבריה, מלאה מכל מה שראתה ושמעה.

הן לעיניה נעשה הפלא אשר האשה, ‘חצי־המתה’ הזאת, אך הביטה אל בנה, נתחייתה וקמה. סילקה הצדה את כל הצנצנות עם הסממנים וחבשה לראשה את הפאה הנכרית הבהירה, ונהיתה צעירה.

בעצמה החליפה בכל מקום את המפות והציפויים, ואפילו לבשל במטבח באה. זכרה בדיוק את כל המאכלים שהם ערבים לו, וגם הגישה אותם לו בעצמה. והיא, הנערה, כשראתה לפעמים היאך היא נעמדת לפניו ומביטה, כאחת העומדת לברך על נרות שהדליקה, או איך שהוא, גברתן שכזה, מושיב אותה בכסא המתנדנד ומנענעה, בעוד ששניהם צוחקים בקול אחד, נהיה לה מזה בלב גם שמח וגם עצוב.

היא את ארוחותיה אכלה מעתה במטבח, כדי שלא להפריע וגם מפני שלא ניחא היה לה ליד שולחן האוכלים, מחמת הבושה, אף כי הוא פשוט היה בהליכותיו, לא פקד ולא ציוה, והיה קם אפילו לעזור לה בשעה שעמדה להרים משא כבד. ופעם, כאשר בשעת סידור המגרה שלו בחדר־הרחצה, נפגעה בסכין־גילוח, בא בעצמו לחבוש את הפצע. ומצחיק היה לראות את הפחד שלו כשביצבצה ויצאה טיפת דם, כאילו לא נפגעה מעולם בבית אדוניה בקוֹפיצים וסכינים שכל אחד מהם הוא חד לא פחות מהתער.


בין האורחים, שביקרו עתה בבית האלמנה, נראה פה יום אחד הפרדסן העשיר שיפרין מהמושבה הסמוכה.

בימות החורף היה מתעכב לפעמים במכוניתו ליד המבוא הראשי, מוריד ארגז של תפוחי־זהב ומפליג לו הלאה, לצד רחוב השדרות.

את הפרי חילקה אחר כך הנערה בפקודת גברתה לדיירים, סל מלא לכל משפחה, ורק אשת הפנקסן מהקומה הראשונה, ילידת אותה המושבה, ידעה שיש קשר בין המתנה הזאת ובין בתו של האיש, שהיא יחידה לו ועתידה לרשת את כל טובו.

בפחי האשפה התבלט אחר כך במשך איזה זמן צבע האורנז' של קליפות הפרי שהיה אמנם מן המובחר.

עכשיו, כשהמכונית התעכבה, נכנס ובא אחרי הארגז האיש עצמו, גבה־קומה, חסון ותקיף.

– כאחד הסדובסקים – סחה אחר כך הנערה לחברתה ליד חבל הכבסים.

לכבודו – סיפרה – הוסיפו לתבשילי הצהרים לפתן חי ומין עוגה – אוּמלט – שהותקנה לפי הוראותיה של אשת הרופא מהקומה השניה, ועד ששעת הארוחה הגיעה, הוגש אל השולחן מכל מה שנמצא במזנון ובמקרר – רקיקי־ביצים, נתחי דג וכבד קצוץ. והוא אכל הכל בלי להשאיר כל שיירים. ודיבר מתוך כך בתקיפות, בדרשו מהזקנה משהו, שאין, כנראה, ביכלתה לעשות, כי היא הלכה והביאה מטפחת ובכתה לתוכה, בעוד אשר הוא, הבן, שאינו סובל את הבכי, קם ויצא אל החצר ועמד ליד הגדר של השכן.

עצי הלימונים ותפוחי־הזהב הלא מלבלבים שם עתה בגן, והריחות עולים באויר כאד, והוא עמד איפוא והסתכל עד אשר השנים בבית התפשרו, שאז נערך השולחן, והאורח נטל את ידיו ובא וישב לפניו שוב.

היה עוד ברצונה לספר איך שאכל אחר כך את העוגה הזאת, האוּמלט, אבל גברתה מפתח המטבח קראה לה, כי דרושים היו לה הלבנים שהסירה מעל החבל.


הימים שלפני חג הפסח היו ימי שרב לוהטים. בגן הסמוך התאבכו בּשׂמיהם של עצי ההדר כקיטור לבן, והאזדרכת שם נראה היה איך שציצי הסגוֹל מתוספים בה משעה לשעה. אי־מזה באו צפרים חדשות והתיזו לחלל האויר צלילים עמוקים, רווּיי ערגה, וּבסלה של הירקנית, על הרקע הירקרק־ענוג של עלי כרוב, בערו באודם עז גרגרי תות־הגינה, ונשי החצר קנו מהם: אשת הפנקסן, אשתו של הרופא ובעלת־הבית, האלמנה פין.

זו עמדו אצלה עכשיו ב’הכשרת' החדרים לחג. הנערה היא שקיבלה על עצמה לעשות את עבודת הניקוי, ולשם כך רצה תכופות עם כלי־הרחצה אל הברז הכללי, ואשת המהנדס דקת־הטעם הביטה אליה מעל גזוזטרתה.

– השערות מתנשבות אצלה כשבלים בשלות – אמרה – והעינים מכחילות מביניהן כדגניות, ואיזו רגלים.

היו לה רגלים זקופות ומלאות הבעה.

סמוך לצהרים, כשניגשה לרחיצת המדרגות, הופיע פתאום בחצר ‘האיש מהמושבה’, בן־לויתה לדרך, זה שקרא לה ‘אשתי’ (עוד טרם הוּתרה ה’התקשרות' ביניהם), ואשר היא, בבואו, נעצבה תמיד, כי זכרה למראהו את השעה ההיא, של הפרידה.

הפעם הביא אתו את אחיו, שבא זה לא כבר מסביבות עיירתה, בחור ענק עם פנים ילדותיים, שעמד עמידת ביישנות בשביל. ואף היא ניכר היה בה שהיא בוֹשה מבגדה הרטוב ומהשער הפרוע, ואז עמד האיש וקירב אותם זה לזו בתנועה, כאילו ביקש לחברם, והם שניהם, במבוכתם, היו מלבבים כל כך, עד שהאשה לבנת־השער נמלאו עיניה הצעירות אור של חנינה (בתוך תוכה ניצנץ אפילו הרהור שאולי יבוא מעתה שינוי בתכנית ביחס ל’מטרה'), והנה הציץ מפתח בית האלמנה הבן:

שרווּלי כותנתו על זרועותיו החלקות, הנשיות, מופשלים, ועיניו, מתחת למצח הזעוף, יוקדות כסיגרה אשר בפיו.

– הוא מביט אל הנערה כזאב אל הכבשה – אמרה אשת המהנדס, ובזה הוּעם האור בעיני עוזרתה והיא הזדקנה ברגע אחד.

אחרי כל אלה – ועד הפסח נשארו רק ארבעה ימים – גברה בחצר התכונה של ערב חג.

רחצו כלי־מטבח ליד ברז המים, ופעם בפעם נכנסו הנה על אוֹפניהם נערים משרתים מהחנויות והביאו מצות ומיני מאפה ומשקאות. ממטבחה של האלמנה נדף בוקר אחד בחריפות ריח של דבש חם. טיגנו שם מרקחת של סלק עם חצאי שקדים (לפי סברתה של אשת הפנקסן – בשביל איזו שמחת משפחה).

בבית המהנדס לא עשו שום הכנות, כי בני המשפחה, כמנהגם תמיד בערבי חג, עמדו לצאת לבית הוריהם שבמושבה, והאשה העוזרת כבר עסקה פה באריזת החפצים. הפעם בלי רצון, כי אין לה חשק ‘לזוז’ – אמרה, ושאלה את גברתה אולי יתכן שתישאר פה (לירקנית, כשישבה אתה לאחר זמן על הספסל ישיבת אבל, אמרה שהיא כבר אז חשה מה. הלב ניבא לה) אבל זו לא הסכימה בשום אופן, ובכן עמדה לארוז גם את החפצים שלה עצמה, ועד שזמן הנסיעה הגיע הלכה פעם בפעם לתהות על הנערה. בדקה אותה, כביכול, כמי שבודק את האֵטוּן היקר לראות אם לא נפל בו רבב. וזו, לקורת רוחה, נמצאה תמיד טהורה:

סבר הפנים, השביל בשׂער המפוּלג והצחוק.

אולם בערב האחרון, כשיצאה אליה לפי בקשתה לשעה קלה – היתה זאת שעת הפרידה – נבהלה לראות כי דבר־מה ‘נתהווה’ בה. נפל רבב.

על הספסל שמתחת לצפצפה ישבה אתה, כמו תמיד, אבל היתה מצועפת כולה, רעולה. אפילו כעין בת־צחוק הבהבה בזויות פיה. מתוך בקשת איזה שהוא פתח, שאלה האשה איך אומרת היא לבלות את שעות חופשתה בחג. על זה לא יכלה לענות. היא עוד לא חשבה.

– בשביל מוצאי החג הראשון קונים לי כרטיס לאיזו הצגה – אמרה.

– האם הוא קונה? התפלצה האשה.

– בּוֹריק – השיבה בקור־רוח.

אחרי זה לא היה לה מה להוסיף. בתא הקטן שלה אחר כך, בתוך החשכה, תפשה את ראשה בשתי ידיה, מה שלא עשתה עוד מעולם, אף לא בזמן שבאו עליה הפגעים, אשר מהם הלבינו שערותיה בלא עת.

– אפילו לאמה לא כתבה – ציינה לעצמה – שכחה אותה. וכמה יפתה בימים אלה, מלבלבת היא עם כל שיח ועץ.

למחרת יצאה עם אדוניה לדרך בהשכמה, עם צפצוף ראשון של הצפרים.

גם בבית האלמנה השכימו הבוקר לקום. הזקנה רצתה להשגיח על הכשרת תנור־הבישול בעצמה, בעוד שבנה, כמנהגו תמיד בערבי הפסחים שהוא נמצא פה, בא לעזור בהחלפת כלי החמץ באלה של פסח.

הוא, בזריזותו, טיפס והוציא מהכּוּכים שבמרומי הקיר את הסירים, והנערה, חגורת סינר לבן, מה שהוסיף לה לוית זוֹך, הורידה מחדר־העליה את כלי הקוּניה.

על טסים נשאה אותם, בזהירות, ומתוך רגש של אחריות.

לפעמים, בשעת הירידה, בעצם רגעי החרדה, בא הוא ופשט כנגדה דרך שובבות את זרועותיו, כאילו ביקש לקלטה, ועיניו, שבערו אז כמו הסיגרה שבפיו, הבאיו אותה במבוכה. אבל למטה אחר כך, במטבח, היה שוב כבד־ראש ואדיב, והיה מפנה את ראשו הצדה בכל פעם שבא להפליט מפיו את העשן, בדעתו שזה מהלך עליה סחרחורת.

עם פנות היום, כשהיה כבר לבוש חגיגית ומדיף ריח של בושם, עזר לה בעריכת השולחן, והביא אתה את המצעים בשביל מיטת ההסיבה, ואחרי כן, בשעת קריאת ההגדה, שקד למלא בכל פעם את כוסה וביקש שתשתה אותה עד תומה.

כאשר, בשעת הגשת התבשילים, הציצה פעם מפּתח המטבח וראתה את העצים שהם עומדים עמידה של חרדת קודש, כאלה שליד בית אמה בכל ערב כזה, והבתים מסביב – כאילו נתגלגלו הנה משם – נוהרים כולם ורנים, הוּצף פתאום לבה שכוֹל, והיא מיהרה לכבוש את פניה בקצה הסינר, והנה בא הוא, כאילו כדי לקחת מה, וּשאֵלה למה היא בוכה.

– אינני יודעת, מעצמו בא זה – התנצלה, בדעתה שהוא אינו סובל את הבכי – יען כי עצוב לי, כל כך עצוב.

אז שר עם גמר טקס הסדר אחדים מהפזמונות המבדחים, ששמע אי־שם בכּרכּים שמעֵבר לים, ואחרי כן, לאורם של שיירי הנרות, הניח לפניה ספר של תמונות מאיזו ארצות רחוקות (הן חברתה, המשעשעת אותה בערבים, לא היתה פה אתה), גחן עליה מתוך כך ונשם חמות על ערפה החשוף, וכשעמדה להפוך בידה את הדף ביקש לראות בה את הצלקת שבאה מפגיעת הסכין שלו, ומראות התבל שלפניה הועבו וניטשטשו.

כמו בילדותה, בצעדה על הגשר הרעוע שבמגרשי הגרפית היה זה לה, כאשר הגן שמנגד שיכר בריחות עדניו ומשך, בעוד שמתחת ניצנצו בברק מבעית והילכו סחרחורת מי המצולה – ושיווי־המשקל אבד לה.


באחד מימי חול־המועד ביקשה מהירקנית שתספר לה מה על בת עיירתן, חוה־רחל מבית הסנדלרים, שבאהבתו של האיש רם־המעלה אשר לו היתה, נתעלתה וגדלה, והאשה, ששעתה עתה, בחג, היתה פנויה, סיפרה בפרטות על נערה־שפחה זו שהיתה לגבירה:

על מאכל שולחנה, מעמד משרתיה, עצי־הנוי המסוּפּרים כראשי אנשים שבמבוא ביתה, וניגוני כלי־הזמר שהם מהדדים תמיד בחדרים, כאילו היתה שם חתונה נצחית.

לה, במעמדה הדל, מתנכרים שם, אבל מסחורתה, שהיא משובחת, לוקחים. ממיטב הפרי והירק.

האריכה היא את הדיבור גם על האם הישישה, הסנדלרית לשעבר, שהיא ‘מושכת חיוּת’ מכל אלה פה. מאריכה ימים רק מן הנחת בלבד.

מתוך המטבח, כשהדלתות הן פתוחות, רואה היא אותה לפעמים. שוכבת היא לה על מיטתה גבוהת המראשותים ונחה פה עתה מכל עמלה.

לבסוף ביקשה שהנערה תבוא אליה באחרון של פסח.

– יהיו אז גם ‘האיש מהמושבה’ וגם אחיו – הודיעה בחגיגיות ומתוך מאור פנים אמהי.

וזו הבטיחה לה, וביום האחרון של החג, יום חם, יצאה ללכת אליה. לבשה לשם כך את שמלתה החדשה, הקיצית, עם סוּדר דק, אורירי, על כתפיה, ובכל מקום שעברה הרגישו האנשים עייפי השרב בנשיבה הבאה כאילו מרוח מרעננת.

בתחנת כלי־הרכב, ששמה הגיעה עם חשכה, הוגד לה שאל הדרום לא יצא אוטובוס הערב, והיא ישבה פה איפוא על ספסל לנוח. הוציאה מארנקה את המטפחת וניפנפה אותה מפני החום, וגם פה התנשמו העוברים והשבים רווּחוֹת. ואלה שהם מילידי המקום, כהי־העור, הביטו אליה משתאים, מתוך הערצה, כמו לאיקוֹנין.

לבסוף קמה ויצאה ללכת חזרה ברגל.

מפני שאדוניה, בשעה שעזבה את הבית, לא נמצאו שם (הם יצאו לביקורי חג), חשה כל הזמן כעין אי־מנוחה, שהפכה מעט מעט לחרדה, והיא צעדה עתה בחפזון, כמי שחושש לאחר מה. ואז הנה קרה אשר בבואה אל החצר מסרה לה אשתו של הפנקסן מהקומה הראשונה את המפתחות והודיעה שהאלמנה עם בנה לוקחו זה עתה במכונית לבית הפרדסן מהמושבה, ששם נערכת הערב כעין חגיגה של אירוסין.

האשה הטובה מוכנה היתה לספר לה כמה פרטים על ה’התקשרות' הזאת, אשר היא, כילידת אותה המושבה, ידעה אותם זה כבר, אבל זו ‘הסתגרה’ בפניה ונפטרה ממנה תיכף.

כטובע המבקש נקודת־אחיזה הציצה רגע לדירתו של המהנדס, אשר התריסים היו מוגפים שם לכל אורך הקיר. אחר נכנסה אל המטבח, ולאור העששית שהדליקה העבירה גם פה מסביב את מבטה, כמבקשת משהו לשם אחיזה, ולבסוף התעשתה ובאה לחדר־הרחצה, מצאה לאורה של אותה עששית את הצלקת בידה שנפגעה לפני איזה זמן, ותקעה בה אחד מריבועי המתכת, שהוציאה מן ‘המגרה שלו’, וכמי שמאריך קו משכה אותו הלאה, אל המקום אשר החתך בו, נאמר לה, יש בו משום סכנה. והכאב הברור, המפכח, שנגרם לה בכך, בא על הראשון, האטום והמהמם, הלם אותו וּסתרוֹ.

כמו בכפות מאזנים היה זה, אשר כנגד המשא המכריע באחת, הונח בשניה אחר, שהוא שוה לו בכבדוֹ – ובכך נתהווה בה שוב שיווי־משקל.

מבין הלבנים, אשר אמה נתנה לה בשביל היום שבו ‘יאיר לה מזלה’, הוציאה אז מגבת ועטפה בה את ידה, והלכה ושכבה על הספסל בחוץ, במקום אשר, כמו בשעת התיחדה עם עצבה בספינת הנוסעים, היו רק כוכבים ודממת לילה, וכמו אז הרגישה שהיא שטה ברחבי האין־סוף קלה, בודדה ומנותקת לעד, כעלה שנשר מעץ.

הפנקסן, שחזר הביתה אחרי חצות, הרגיש בה והוא קרא לאשתו, ולזמן־מה קמה מהומה בחצר.

העירו את הרופא מהקומה השניה וצילצלו בטלפון. אחרי כן בא הקרון המבוקש, והספסל פּוּנה. ועם צאת השמש שררו כבר פה שוב שקט וסדר, כרגיל. ורק ליד הצפצפה, בחול, הצהיר באודם דוקר כתם גדול של דם, זה אשר האלוהים, כאשר הוא נשפך לראשונה על האדמה, שמע שעולה ממנו קול צעקה, ואז יצא אחד הדיירים מהקומה הראשונה וכיסה אותו.

המלצות קוראים
תגיות