רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

באחת משבתות הקיץ עמד הרב מז’וז’יקובקה על הבימה, על יד ארון הקודש, ודרש את דרשתו בפרשת השבוע שבספר במדבר.

הכתוב דבר הפעם בבלק בן צפור מן המואבים אשר בנפול עליו פחד בני ישראל אחרי נצחונם המזהיר על סיחון ועוג, לא יצא לקראתם, כרגיל, בתכסיסי מלחמה גלויים, אלא התחכם לתקפם מצד אחר, בשלחו לקרוא לבלעם מפּתוֹר העיר שיקללם.

כמו חיה התיצבה לפני עיני רוח הנאספים אתוֹנו­ הנפלאה של נביא העכו"ם, אשר בעמוד לפניה לפתע פתאם מלאך ה', היא נתונה במשעול צר, גדר מזה וגדר מזה (מעין דוגמא של סמטת הנוצרים שבקצה העירה) – נלחצה בכל גופה אל הקיר, בלחצה את רגל אדונה אתה.

הדבר היה, כאמור, בעונת הקיץ, ביום שבת חם ובהיר. דרך החלונות הפתוחים נראה כך המרעה הקרוב גלוּי וירוק כאילו גם צעיר משהיה, אחרי אשר נקצר השבוע, ובלי משׂים נמשכו עיני האנשים אל ערמות השחת, שהתנוססו מעוּגלות תחת כפת השמים, בתאר הרב את דמוּת שבעת המזבחות אשר נערכו בתוך השדה אל מול מחנה ישראל.

אולם: ‘כל כלי יוצר עליך לא יצלח’ – שאג הרב בקול האריה שלו, לאחר שתאר בצבעים נאמנים את מפּח נפשם של בני מואב.

לאחר שדבר עוד בחריפות על מעוז העם, תורתו, שעץ חיים היא למחזיקים בה וכו‘, הגיע אל עצם מטרת דרשתו בשבת זו, לשתי ההצעות שהיה לו להציע, האחת – גניזת ה’שמות’ וגוילי הספרים הפּסוּלים, והשניה – והיא הנכבדה – יסוּד ישיבה לא גדולה בעירתם.

אבל שני הקמטים אשר הופיעו על מצחו, כאילו קמט להצעה, קמט להצעה, נתפשטו מיד, בהביטו אל האור אשר שרה כמעט על כל פנים, עוד לפני גשתו לדבר על הפרטים.

תנועה בלתי רגילה הורגשה בעזרת הנשים, כשנגע בדרך אגב בשאלת ה’ימים', שאותם יצטרכו מעתה לספק לתלמידי החוץ. במשך רגעי מספר לא פסק שם רשרושו של האטלס העתיק לאורך כל הספסל שבכותל ‘המזרח’.

– כלום יכול להיות ספק בדבר? הן גם מיר וּולוזין לא בין כרכי הים הן, כי אם ערים רגילות בגבולות ליטה העניה.

– אם יהיה ראשיתך מצער, הנה ישׂגה תחת זה אחריתך מאד – חזקם הרב בקריאה נלהבת, והוא עבר אל החלק האחרון, המשעשע, של הדרשה: אל המשל, והנאספים זעו, נצטופפו ואף גם שאפו רוח לרוחה.

בחבה בלתי מדומה הביטו הנשים אל הרבנית, אשר עמדה פה בשמלת הבטיסטה שלה ישרת הגזרה, כאשר הגיע הממשל אל בת המלכה היפה־פיה, ש’הכל חבבוה חבה יתרה'.

לאור קרני השקיעה הזהירה פּאתה הנכרית בכל שפעת תלתלי הזהב על ראשה, אמנם כעין הוד מלכות שפוך היה עליה, ברדתה אחרי־כן מעל מעלות העזרה, כששוּלי שמלתה נגררים לה וגולשים, מדרגה, מדרגה, אחריה.

בהגיעה אל המבוי, אשר שם מרתף הקרח, אספה בתנועת חן את קצות שמלתה וירדה, כיתר חברותיה, להעלות את מאכלי החלב.

עתה כבר שקעה השמש, השאירה רק אדמומית קלה בקצה גג בית הכנסת. כר המרעה שבקצה הסמטה הכחיל וערפל התרומם מעל הנהר ועזי העדר, המרוּשלות וכבדות עטינים, עזבו בהמון את כר המרעה.

כבנות־דעת אמתיות התעכבו בקצה האחוּ, על יד גדר בית המרחץ, והסתדרו כדי לעבור דרך המבוא הצר, ומאליה, ללא רועה ומדריך, כונה כל אחת את פניה לביתה, גוֹעה וחותרת לעביט השופכין, אשר על פני חלקת מימיו – ידעה – תמצא את קליפתו של אותו הירק שנחתך והוכן לסעודה השלישית.

ואכן, אם כי עונת הקיץ אך זה החלה, במקשות הסביבה טרם הוצאו הירקות למכירה, הנה לסעודה הזאת, השלישית בשבת, הספיק גם הירק גדוּל סמטת הנוצרים: הצנון האדום או הלבן, אשר בהחתכו חתיכות אל תוך החלב החמוּץ, ומעט מלח פּוּזר עליו ממעל, לא נחשב בשום אופן בין מאכלי ליטה הגרוּעים.

לא בקושי הוּשגה גם נוצת הבצל, אשר נאכלה חיה – שלמה, או מרוּסקה וטבוּלה בחוֹמץ – וגם המלפפון עוּל הימים, אשר לשם ריחו בלבד פררוּהוּ פרורים לתוך חמיצת הסלק, המתוּבלת בשמנת וחלמונות של ביצים, ולמה להתאונן? לא רע היה פה חלקם של אוכלי הסעוּדה השלישית אפילו בפרשות כ’חקת' ו’בלק'.

הרבנית הצעירה, בעמדה כעבור שעה לפני הכירה הבוערת, טורחת בהכנות לסעוּדת ‘מלוה מלכה’, שוחחה עם שכנתה על מאכלי ליטה אלה, אשר אם לפני שנים – חיכה בחיוך המיוחד שלה – בראשית בואה אל העירה, בחלה בהם, הנה עתה הלא יערבוּ לחכה מכל מטעמי פולין.

היא היתה לבושה עוד אותה שמלת בטיסטה ישרת גזרה, ורק סינר בד ביתי קשור למטה מחגורתה. וברחמי אם הביטה השכנה אל ידיה הקטנות, המתנועעות נוע והבהב בלבנוניתן, בקלפן את תפוחי האדמה האמריקניים הגדולים.

כשהגחלים שמסביב לחצוּבה הוּעמוּ, הטילה לתוכן בתנוּעת יד זריזה זוג דגים מלוחים הולנדיים לצליה, ואז – הכינה ללפוּת תפוחי האדמה את הציר של אותם הדגים עצמם, הואיל והרוטב של מלפפוני אשתקד אזל – פרשה בקצה השולחן מפת חול פשוטה, ושבה לדבר עם שכנתה על סדר הגניזה אשר תערך בקרוב – תיכף אחרי ‘תשעת הימים’.


בשלישי בשבת עם דמדוּמי השחר היה עוד הערפל כבד וכהה, אשר ירד הרב אל בית המרחץ הישן.

אחרי עברוֹ את ה’מדור הקר' עם שורות ספסליו וברזיו המנטפים, בא אל החדר הקטן, אשר בו מקוה המים לטבילה.

פה חטט בפי התנוּר והדליק קיסם עץ להאיר, הציץ כמפקפק אל חלקת המים האפלים שמתחת, ואחרי שטבל, התעטף בסדינו, ובמוחו, אשר כאילו הזדכך אחרי הרחיצה, עלו – למרות אי התאמת המקום – דברים שעליו לאמרם היום בשעת הגניזה.

עתה לא היה עוד החלון מחוּסר התריסים כה עכוּר כשהיה, מבעדו נשקפו כמעט בבהירות ערמות השחת אשר בכר המרעה הקרוב.

בתוך המבוא הצר, זה אשר עזי העדר עוברות אותו יום יום בשורה, נראו בבירור פני כורך הספרים, אשר נשא קני סוּף רעננים מלוא זרועותיו כדי לקשט בהם לכבוד היום את סמטתו – וכל הנסיונות של פסוקי האבל לחדור אל ארג דרשתו של הרב נתבדרו והיו כלא היו.

בהציתו את מקטרת העצם, שאותה נהג לקטר במוצאי שבתות, עבר, לשם קצור הדרך, את המבוי הסובב את בתי ‘ההקדש’ ובא אל פּלוּש בית־התפלה, אשר שם, בין צבוּרי ‘שמות’ וארגזים חכה לו בתוך האפלוּלית, השמש הזקן.

– הכבר הובאו כלי החרס? – שאל, במצצוֹ את המקטרת, והוא נגש אל הארגזים שבקצה הפרוזדור השני.

פה, בין יריעות של קלף, נמצאה חבילה אשר הביאה אמש מבית הקהל מתוך ארונות ספריו, ואותה בדק עתה לאור הנר שהוּדלק, בהניחו, מאהבתו את הסדר, את ‘שמות’ ספרי הקבלה לחוּד ואת אלה של ספרי המחקר לחוּד, בהבדילו אפילו – אם כי נראה לו לעצמו מוזר הדבר – בין דפּי הרמב“ם ועלי הראב”ד, הואיל והם היו בעלי פלוּגתא.

לבסוף טיפס לעלות לעלית הגג, אשר שם נמצא ספר תורה אחד קטן ופסול ושיורי הגוילים שנתחללו בפרעות סמיונובקה הכפר.

בהגיעו לכרכּוֹב העליון, נשען רגע אל אחד מזיזי הגג מתוך צפיה לשמש שעלה אחריו עם נרו.

– הגנזוּ כבר בימיך, ר' מוטי? – שאל.

– בימי לא גנזוּ, בימי אבי אבי גנזוּ – נאנח ר' מוטי, בגששו למצוא את השלב האחרון. ופה, בבואם שניהם לתוך תא צר, אשר ריח של תשמישי קדושה עתיקים מאד מאובקים מאד נדף בו, הרים הזקן את נרו והאיר לכל מלא קומתו את ארון הקודש הישן, זה אשר מבין פתוחי עציו הציצה, חרדה וכמו חיה, יונת אלם הנתונה בין לועי אריות – סמל העם העברי בין אומות העולם.

‘הנה־כי־כן, נפלא, נפלא’ – לחש הרב, בהזדקפו מבלי אשר ידע, מה נפלא כאן בעצם, בהרגישו כי הצמרמורת המחלחלת בגבו היא קשה מנשׂוֹא, ודברי האגדה, אשר ‘מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה ואינה מפרכסת, כך ישראל נותנים את נפשם על קדשיהם’, חתלוּ כמו בערפל את עיניו, כאשר גחן אל תבת העמוּד, שמתוכה בצבצוּ גוילי סמיונובקה המחוּללים.

ופתאם נרתע השמש מן הארגז שבפינה וקרא:

– אבל הוא הלא ערום, רבי.

– מי? – נבהל הרב, מבלי אשר יכיר בעצמו את קולו, אשר שום הד לא היה לו פה.

– ‘ספר הטהרה!’ – הוריד השמש את הנר אל הארגז, שבו היה מוטל ספר תורה קטן, ערום אמנם, ללא מעיל ומפה – והרב, באחזו ב’עצי חייו' בזהירות, הכניס אותו ברחמי אב אל תחת כנפי בגדו, וככה גם ירד, נרגש ומגשש ברגליו בסולם, אשר ליד שלביו האחרונים, בצדי הפלוש, עמדו כבר מתפללי ‘ותיקין’ הראשונים.


מינה, הזקנה מינה ממשפחת הכהנים, והיא אלמנה ובנים אין לה, השכימה בכונה לקום באותו בוקר, בהחליטה להוציא את העז אל המרעה עוד לפני גמר תפילת ה’מנין' הראשון.

אולם עד אשר יצאה אל הרפת וחזרה ועד שסננה את החלב והרתיחה, הגיעו כבר קרני השמש עד קצה טס נחושת הקלל אשר על פני המדף. ואז – בלבשה את בגד האטלס המוצק שלה, אשר הד קול של שלשלת יוחסין עתיקה מאד עלה מרשרושו, ובחבשה לראשה את שביס הציצין ‘מתוך השׂערה’, מבלי להסתכל במראה, כי מראה לא היתה לה, הוציאה מתחת לקורה – אוי לגורלה, גורל אשה עלי אדמות – את חבילת דפי ה’צאינה וראינה', ירושת האמהות, יצאה וסגרה אחריה את הדלת.

כי השעה לא היתה שעת־כושר, זה לא היה מוטל בשום ספק. מתוך הבית שמנגד – זאת ראתה היטב – יצא גבאי בית הכנסת, פּרוף כולו, בקפוטת צמר, והנערים־בניו נושאים אחריו סל של ‘שמות’ (עלי ספרים ממש) במוט בשנים.

מתוך חולשת דעת אחזה בחבל הנתון בקרני העז ומשכה אותה משוך ופסוע בצדי הרחוב עם חבילת ה’שמות' המסופקים מתחת לבית־שחיה, עד אשר באה לבאר המים, ששם קשרה את קצה החבל לעמוד הקילון, בהתכוצה, כי נסבו עליה מכל צד הנערים, כּונה את פניה לעבר ‘עזרת הנשים’.

אבל הילדים חסמו בפניה את הדרך, באימם להתיר ולשבת ברכיבה על העז.

– הנה מינה עם התחינה – אמרו – ומבית התפלה יוצאים אותה שעה מתפללים, עם גמר תפילת ה’מנין' השני, ובצר לה, בקשה מפלט בצדי הפלוש, והנה נתקל מבטה בעיני הרב, העומד בכל מלא תלבושת השיראין על יד הארגזים, ולה היה כאילו עברה פתאום ממדבר לוהט לגן מצל.

– פנו דרך למינה מבית הכהנים – אמר, בפשטו את ידו לקחת ממנה את חבילתה.

במהירות הברק התנשא לפניו זכר האשה אשר הביאה את קומץ הסולת שלה לקרבן, כאשר לכהן נראה: ‘אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה’.


כעבור שעה היה מצב הדברים כך, שצריך היה לשלוח את בעלי־העגלה אחרי הסוסים הרועים באחו ולרתום.

שורת כלי החרס, שלשים במספר, נמלאו, וסודרו וכוסו במכסאות, כאשר הוציא ושם עליהם השמש את שיורי הפרוכת. והנה נזכר ברוך בּרן – והוא מזקני העדה וגדול, אחרי הרב, מכולם בתורה – כי במזוה ביתו, מתחת למרישים, יש עוד חבילה שלמה של ‘שאלות ותשובות’ אשר נתחבו שמה על ידי אביו זקנו, והוא סלק את כנפי בגדו לצדדין ורץ כה קל ברגליו דרך הרחוב, ששום נכד מנכדיו לא יכול להדביקו.

עתה נצטוו המנגנים להסתדר בשתי שורות, שנים מול שנים, בכליהם, בעוד אשר בעלי העגלה, אב ובנו, לבושים שניהם בקפוטות קמלט – ושוט או רצועה לזרוז הסוסים אין בידיהם – הסיעו את עגלותיהם אל מול הסמטא המובילה לככר השוק.

כעין חיוך של בושה נראה על פניה של הרבנית, שיצאה מחצר בית הקהל לבושה בשמלת צמר, ורק סודר קל על כתפיה, בו בזמן שעל הרוב הגדול של הנשים – והן בעלות הבית האמיתיות בעירה – שומה היתה התלבושת הז’וז’יקובקאית המיוחדת, היינו: שמלת אטלס, סינר פסים עשוי קפלים, והפסים נתונים לאורך האריג, ושביס קטן, שחור וחלק, עם שני ציצים המזדקרים וזעים בשעת הליכה.

אולם כשהגיעו אל ככר השוק והמנגנים הרימו משני הצדדים את כליהם – שני תופים, חצוצרה אחת וכנור דק צלילים, שוב לא היה פה מקום להסתכלות בפרטי תלבושת.

בהכרת ערך התפקיד וכובד ראש, אשר היה אולי רק לפרות העלות, בהוליכן את הארון משדה פלשתים לבית שמש, פסעו הסוסים פסוע והישיר לאורך השוק, בין שתי שורות הבתים והחנויות הסגורים, בתוך עתרת האבק והקהל הנלהב.

תמהים עמדו פקידי הפוסטה ולבלרי בית־הפקידות מזה ומזה ליד בתי משרדם.

גלויי ראש מפני הכבוד עם הבעה של קוצר השגה על מצחות בני הנכר שלהם – הם גם נמשכו עם ההולכים עד לעצם בית הקברות, אל הקבר הפתוח, במקום אשר בלי אומר ודברים ורק קולו בלבד העביר הרב רעד טמיר ובלתי נתפס בלבבם.

האמנם מזעזע היה קולו של הרב, בדברו על הזווג הנפלא הזה, ישראל ואורייתא, אשר לא יפרדו, וגם על ‘המובן מאליו’, אשר בבוא היום הגדול, יום הגאולה, וכל העצמות היבשות תחיינה – וחיו אתן גם הגוילים האלה, שאותם אנו מורידים היום אל הקבר.

‘הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל’ – שלח הרב את ידו והושיטה פעם כלפי ה’אהלים' וקברי האבות ופעם כלפי המצבות ו’הציוּנים' של התינוקות, וכמו אנחה עברה בין האילנות, אשר זעו מעברים וכפפו ראשם.

זאת לא היתה עוד עדת ז’וז’יקובקה המצערה, אשר בחירי בניה ינהרו זה עשרות בשנים למדינות הים, אלא קבוץ בן ארבע מאות שנה עם שורה של חמשה־עשר רבנים מופלגים בראשו, עם משפחות־כהנים, פרנסי־דור וגבורים־חללים, אשר מתו מות ישרים על קידוש השם. ויבבה לא רגילה, רחוקה בהחלט מיבבת־אוננים, נשמעה במשך רגעים אחדים בלי הפסק במלוא כל חלל.

ברוך בּרן, זקן העדה, זה שהוא גם גדול מכולם בתורה, פרש את מטפחת המשבצות שלו על גג אוהל אביו וגחן וכבש בה מתוך התיפחות את פניו, בעוד אשר האלמנה מינה, מינה מבית הכהנים, נדחקה ובאה עד מקום ‘אחוזת־נחלתה’, ארבע האמות שקנתה לה על יד קבר בעלה, ובאשר עמדה – שם צנחה וגם דבקה בעשבים אשר מתחת, כאלו לא היה לה עוד צריף קטן עם רפת בצדו בטבור העירה ועז חולבת בכר המרעה שמאחורי בית הכנסת.

אבל דוקא עתה סיים הרב ב’ובא לציון' רגיל ונגש הראשון לסתימת הקבר.

אחרי המנגנים עם כליהם ירדו הנאספים חבורות, חבורות אל הככר הקרובה למעברות הנהר, וכאן, על פרשת דרכים, לקול תרועות החצוצרה וצלילי הכנור, ראו הכל, בגשת הרב אל בעל העגלה הזקן, כדי לברכו בצאתו לדרכו.

– הולך הוא לטוֹחנוֹבקה להביא בחורי ישיבה – הוברר לכולם, בראותם את האור אשר נח על פני הרב, בעוד אשר שולי בגדו מתנפנפים נפנוף של שאר רוח באויר – ומחרישים עמדו רגע אחד תחתיהם, בהביטם אל העגלון ההולך ומתרחק, מעומד, בעגלתו בין שני שדות התבואה, אשר משני עברי הדרך.

המלצות קוראים
תגיות