רקע
דבורה בארון
היום הראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

בזמן שאני נולדתי לאמי, רבנית העירה העניה ממעש, ילדה בעלת האחוזה, האשה התקיפה, את בנה הבכור שהיה גם בנה היחיד.

בן־הנגידים הזה היה לי אחר כך לא פעם לשטן על דרכי בחיים.

כבר בפגישתנו הראשונה, פעם בצהרי קיץ בשבת, כשאני, ילדה רפת־אונים, חתרתי בשארית כוחי אל יער הארנים אשר בקרבת האחוזה, שסה בי מאחורי הגדר את כלבי חצרם.

קול צעקתי היה, כנראה, מחריד מאד, כשהתנודדתי פה, בין החומות הקודרות והאטומות ללא מוצא, כי גם מן השער הראשי, גם מן הגן הקרוב באו הנערים המשרתים והשתיקו את הכלבים תוך־כדי־מרוצה, בקראם אותם בשמותיהם. ואז, בהשעני בצדי גדר אחת, אשר לטפס ולעלות עליה היה למעלה מכוחותי, ראיתי אותו, את בן האדונים, כשהוא עומד בגרבי המשי הקצרים שלו, גלוי ראש וגזוז, עם ברק של זדון על פניו השבעים – ושנאתיו.

אבל כל זה היה אחר־כך כבר ויכתב אולי בפרוטרוט במקום אחר. הפעם חפצתי רק לספר את זה שקרני ביום חיי הראשון, יום חורף קצר ותפל עם עננים נמוכים ובלתי משמחים כלל על שמי עירתי.

עוד עם ערוב היום הקודם, בשעת דמדומים, התעכבה על יד ביתנו מרכבת האחוזה, שבאה לקחת את אבי הסנדק לשמחת ה’ברית' של יום המחרת.

הפעמון שבצוארי הסוס, אשר צלצולו נעם עד מאד בדממת בין־הערבּים, עשה את הרושם הרע ביותר על זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנוֹבקה, שנתארחה עתה בביתנו.

בשאט נפש כמעט הביטה אל הרכּב הנכרי, אשר בהכנסו, מושלג, עם שוטו מתחת לבית שחיו, הודיע כי שמיכה לכסוי הרגלים אין אתו בעגלה, כי כנראה ‘שכחו’ הגבירה לתת.

– שמיכה תמצא גם אצלנו, עד כדי כך לא ירדנו עוד – בקשה למסור לגברת הצעירה אשר היתה, אויה, קרובתה ובת־משפחתה – על כרחה, שלא בטובתה, אבל הן היה היתה מבני משפחת הטוחנוֹבקאים, ולא יועיל לה מאומה.

הדבר היה מסובך הרבה יותר ממה שאפשר לשער. היא, הגבירה הזאת, סרבה פעם, לפני שנים להארש לאיש, אשר עתיד היה לשבת על כסא הרבנות בז’וּז’יקוֹבקה, הוא אבי.

השדכן אשר עבר את כל השטח שבין טוחנובקה ובין ז’וּז’יקובקה ברגליו, בסובבו לשם זה שתי פעמים את הנהר, שב כעבור ימים מספר עם תשובת מאון מוחלטת, בהביאו רק רובל כסף שכר טרחה בכיסו וקפוטת צמר, חדשה כמעט, אשר היתה ימים רבים לדראון לכל בני המשפחה.

את כל זה ספרה לי כעבור שנים אחותי, אשר גלתה לי עוד כמה דברים מן העבר שהיה מענין למדי גם לפני.

אותו בין השמשות, בצאת אבי אל האחוזה, ובירכתי הכירה הודלקה מנורת פח כהה, מפקפקת בכוח עצמה, נשתררה בבית שתיקה, אשר לא פסקה שוב במשך כל הערב.

חילונית, עם ברכת מזון של נשים בלבד בסופה, נאכלה ארוחת הערב על מפה מקופלת בשנים בקצה השולחן – והרבנית מטוחנוֹבקה, בהסירה מעל ראשה את שביס הציצין המיוחס שלה, אשר רק אחרי חפוש רב מצאה בין רהיטי העוני מקום כבוד בשבילו. כבתה כבוי נמרץ, בנשימת זעף אחת, את המנורה, ולפי חריקת המטה, אשר נזדעזעה תחתיה בשכבה, אפשר היה לשער כי לפני עיני רוחה מתנשא בבהירות גמורה מראה בית קרוביה, אשר בתוך האחוזה שמחוץ לעירה:

כסאות האולם מרופדי הפלוסין הסדורים נגידית על המרבד, נברשת הכסף המנצנצת ממעל בכל צבעי זגוגיותיה, סירי הנחושת המבריקים במטבח ממול התנור הבוער והדובשניות החמות, אשר הגבירה תגלגל, גלגל ושטוח במערוך, בנענעה מתוך כך בכל מחרוזות הפנינים שעל צוארה.

בקיצור, המעטים הם המראות היכולים לעבור לפני עיני רוחה של רבנית זקנה, השוכבת בחדר כלתה בלתי האהובה, העניה כמעט, וקוראת פסוקי ‘קריאת־שמע’ שלפני השנה?

כעבור שלש שעות, לאחר שהמנורה הודלקה מחדש והתנועה, אשר התעוררה לרגל הולדי, נפסקה, קמה בתוך הבית דממה, אשר כמוה לא ידעתי בשום עולם אחר לזרות.

הוי, לילה זה הראשון בבית אבות, בעצם עונת החורף הקשה, כשהתנור הוסק ביד זעומה כל כך, ושלהבת המנורה לא היתה בטוחה בכוח עצמה.

בין השעה הששית והשביעית, כשאי־מזה חדרו, רפים וחורים, קוי אור הבוקר, יכולתי לראות כמעט בפרטות את אחורי הכירה, אשר התרוממה עירום ועריה אל מול פני עריסתי, ואשר מעשנתה השפלה, ערומה אף היא, ללא טיח, הציצה באפס כל תקוה אל החלל, כשהיא קורסת – ואינה נופלת.

נפלא ומושך את הלב היה גם הברג אשר הזדקר, עקום ומחלד, בקוֹרה מנגדי, ואשר בערירותו הגדולה בכל מרחב התקרה, מבוטל, ללא שום צורך (אף־על־פי שהן תקע אותו מי שהוא פעם במקום הזה), היה לי במשך שנים רבות כסמל כל אומלל ומיותר בחיים.

אולם נפלא מכל היה קול חריקת נעלי הלבד, אשר הגיע אלי מאחורי מחיצת הקרשים, שהלך הלוך וזעוף בה במדה שגדל והאיר היום.

בקצרה, מה יש כאן ללכת סחור־סחור? זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנובקה, זו אשר התארחה עתה בביתנו, לא היתה מרוצה מבואי לאויר העולם.

בנות – אמרה – ילדה לה כבר כלתה, הרבנית מכמילובקה, וגם הכלה השניה, מבוריסובקה, כבר קצה, אמרה, בחייה מפני הבנות הללו. הן לא לשם זה עזבה את עסק השמרים שלה ואת ביתה ובאה לשבת בבית בנה – ובכלל:

– מה יגידו עכשיו ‘בחצר’?

בושה לספר, אבל יכתבו נא דברים כפשוטם כמו שקרו: באחת משעות הבוקר, כשאך הואר עד כדי שאפשר יהיה לכתוב, הכניסה את בנו של השכן, כורך הספרים, והקריאה לו את הדברים אשר יכתוב בשמה לבעלה, הרב מטוחנובקה.

במקום השביס המיוחס, זה אשר לו הציצין היתה נתונה עכשיו על ראשה מטפחת צמר, אשר נקשרה מתחת לסנטרה בקשר תקיף, איום כמעט.

כל שנאת הדורות של חותנת בלה לכלתה הצעירה התרכזה במשקפיה, כאשר גחנה אל השולחן להוכח אם נכתב הכל כיאות על רוע מזלה בנוגע לשדוכי הבנים. וכאשר קם לבסוף הנער, אובד עצות, במגפי גבר שלא לפי מדתו על רגליו, ובקש להשתמט – רדפה אחריו עם גליון הניר בידה, כשהמשקפים צונחים לה באפס אחיזה מעל פניה.

בשעה העשירית, בערך, כשהקור בבית גבר והתנור עוד טרם הוסק, אפשר היה לשמוע שיחה כזאת בין שתי הרבניות, אשר משני עברי המחיצה:

– חמותי – התאנחה הרבנית הצעירה – צריך היה להשקות את התינוקת מי־סוכר.

– מי־סוכר? – שאלה הרבנית השניה רתת.

– אמנם כן, מי־סוכר – וגם לכסותה בבגד, פן תצטנן.

– השמעתם, ‘מציאה’ גדולה, היא תצטנן – חרקה הזקנה בנעלי הלבד, באספה את מיני המאפה שהוכנו ל’שמחה', כדי להשיב אותם למוכריהם.

בהחלט, היא דמתה לנמרה, בהתרוצצה כן בתוך החדר בסינרה הרחב, סינר הפסים שלה.

בהיותה שרויה כל ימיה במחיצת בני־אורין ומקשיבה מתוך כך לשיחותיהם, ידעה גם כמה מאמרים ממאמרי חכמינו, ביחס לבת וערכה בחיים.

כך, למשל, ידעה שאם הבן נמשל ליין, הרי אין הבת אלא חומץ; אם הבן דומה לחטים, הרי הבת – כמוה כשעורים.

אמנם: צורך ליין וצורך לחומץ, אבל צורך ליין יותר מן החומץ, כן גם: צורך לחטים וצורך לשעורים, אבל – צורך לחטים יותר מהשעורים.

בקיאותה של הרבנית הזקנה הזאת היתה נוראה. כאבנים גדולות התגלגלו המימרות מפיה, כל אחת כבדה ואיומה מחברתה – והרבנית מז’וּז’יקוֹבקה שכבה מעבר למחיצה בשביס היולדות שלה הטהור, חורת, נדהמה מבלי אשר תדע לענות דבר.

במוחה העיף, אחרי נדודי הלילה, תעו אמנם קטעי דברים והוכחות, אשר בזמן אחר היתה יודעת אולי להאחז בהם ולהלחם ולעמוד על נפשה. הן די לה להזכיר את יום הולד בתה הבכירה, כשבעלה הרב, בהקריאו לה את המכתב שכתב לאביו, הסביר לה בפירוש, כי מה שנאמר ‘וה’ ברך את אברהם בכל‘, אין זאת אלא שנתן לו בת ו’בכל’ שמה.

אכן, לא היה שום ספק, שאילו היה הוא, בעלה, עכשיו פה, היה מוצא בטוב לבו דבר מה מעין זה גם בנוגע לבת הזאת, השניה – התאנחה הרבנית הצעירה, בהרימה את ראשה אל החלון ובראותה כי היום נוטה כבר לערוב, והוא, הרב, עוד טרם שב מדרכו. ויום החורף הקצר הלך אמנם בינתים, וקרב לקצו. הצללים, אשר הגיחו ועלו מעברים, לפפו לאט־לאט את דפנות העריסה, את מחיצת הקרשים ואת מטת האם, אשר על יד המחיצה הזאת.

כשהדברים הגיעו לבסוף לידי כך שגם הכּירה שמנגד הקדירה, בהתלכדה עם מעשנתה לגוש מתנכר ומבעית, נסיתי במר נפשי להתנודד ולהשתחרר על ידי כך מאסורי, אבל הקשרים, אויה, מהודקים היו ביד עריצים, יד הזקנה, ואז, בהפנותי את ראשי הנה והנה ובראותי כי אך חושך ודממה יסובבוני, עשיתי את הדבר אשר יעשה כל אדם בהיותו גלמוד ועזוב וישועה רחוקה ממנו:

נשאתי את קולי ובכיתי.

ופתאום, ראה זה פלא (אחר כך נודע לי, כי כל הישועות דרכן לבוא פתאום ובאורח פלא): מתוך החשכה אשר היתה מסביב, הרחק־הרחק מאחורי הבית, נשמע כעין צלצול של פעמון, ובטרם הספיק עוד מי לגשת אל החלון, צהלה הדלת בהפתחה, ואל הבית נכנס אותו האיש, אשר מבלי להכיר אותו מקודם, ידעתי, כי בא זה, אשר ייקר לי במשך הימים מכל חמדות החיים.

כבר מנפנוף פרותו, בהסירו אותה, נשב עלי ריח מיוחד, ריח עדנים, כזה אשר יהיה רק לאבא בלבד, אולם כאשר נגש אל מחיצת הקרשים, סלק את שני חצאי הוילון וקרא בקולו הצלול את ברכת ה’מזל־טוב' – קצרה נשימתי מהתרגשות ותוך־כדי־רגע נשתתקתי.

כלום צריך להוסיף ולספר את זה שהיה אחר כך? אחר כך הודלקו המנורות משני עברי המחיצה, מזה ומזה, ורוָחה טובה היתה בבית וחמימות.

בצלצול אשר לא שמעתי כמוהו לנועם, קשקשו הכפות על גבי המפה בשעת עריכת השולחן, בו בזמן אשר בתוך האויר התפשט ריחו של תבשיל הערב, זה הטמון בתנור מבעוד יום, ואשר כמוהו ידעו לבשל רק בז’וּז’יקוֹבקה הליטאית בלבד.

אבי, אשר התהלך אילך ואילך בחדר, בשאלו מתוך כך למהלך הענינים במשך היום, הצטער מאד באמור לו אמא כי לאביו הזקן כתבו כבר בבוקר בלעדיו. הוא עמד על יד מטת האם בפנים מאירות ובידים תחובות מתחת לאבנטו (כמו שעמד, בלי ספק לפני ארבע שנים, ביום הולד אחותי הבכירה) והרצה לפניה את תוכן המכתב שיש לו לכתוב לאביו, בספרו לה, אגב הרצאה, על המקרה שקרה לו לר' שמעון בר־אמי, אשר ביום הולד לו בת, פגע בו הבבלי ר' חייא הגדול, ואמר, כי הנה התחיל הקדוש־ברוך הוא לברך אותו. – כך, כך – הטעים בקולו הצלול את דבריו, בהביטו אל האודם המתפשט בלחיי האם, בעוד אשר עיניה מתכסות בערפל דק.

מה שנוגע לזקנתי, הנה קרה אותה כדבר אשר יקרה את רגב הקרח, בנפול עליו לפתע פתאם קרני השמש.

למראה פניו המאירים של בנה, נתפשטו קמטי הזעף על מצחה, והקשר אשר מתחת לסנטרה זע ונתרכך במדה ניכרת. וכאשר פנה אליה אבי, לבסוף, ואמר, כי הבן הנולד נקרא שם, באחוזה, בשם ‘מן המשפחה’, בשם הדוד מטוחנובקה, עליו השלום, ר' שמואליק – הותרה המטפחת על ראשה בבת אחת, ושני שוליה שוב לא נקשרו במשך כל אותו ערב.

בנעימה אחרת לגמרי ניתזו מתחת ידיה המים בשעת שפשוף קדרות החרס, אשר הוצגו הפעם על המדף בשורה וסדר, עם פיות הפוכים למטה, כאלו היו של נחושת קלל.

מהלך מחשבותיה היה בקירוב כך:

אם שם נקרא הנולד בשם הדוד, ר' שמואליק, הרי מן הראוי שכאן תקרא הנולדת בשם הדודה הוֹדיל, אם מה' יצא הדבר – יבואו עוד הם להתחנן לפנינו, ואז נסרב אנחנו – צנחה בחמת נקם למשכבה, אחרי אשר החליפה את מטפחת הצמר בשביס לילה, ולחישת ה’קריאת־שמע', אשר נפסקה לרגע אחד שלם, שבה לפכות עכשיו חרישית ושלוה כמי המעין אחרי הסער.

זמן רב התהלך עוד אבי אילך ואילך מעבר למחיצה, בזמרו בינו לבין עצמו נגון ארעי, לא חשוב, כזה אשר יבוא להרגיע או לישן את מישהו, ושהוא רגיל ושגור בפי כל אב. הנגון שלו, בלתי הרגיל, זה אשר במשך הזמן, בלילות על משכבי, מסך כמסוך היין את התוגה בקרבי, בא אחר כך, כעבור שעות, בשבתו לאור המנורה על יד השולחן על ספריו, הוגה כבר לא בגורל של בנים או בנות עלי אדמות, אלא בזה של האדם בכלל.

קובל, ונוקב ומסתלסל ברוך – כמו ביד פלאים הרים לפני רגע את המסך מעל עתידי, והצצתי:

אפור כולו וקודר, ללא מעבר ומוצא, כאותן חומות האבן שביניהן התרוצצתי כעבור שנים, נרדפת מיד עריצים, בין שיני כלבים – ונזדעזעתי.

לקול צעקתי בא אבי מעבר למחיצה ונענע אותי, בשובו תוך כדי רגע אל הנגון של קודם לכן, הרגיל, זה שהוא שגור בפי כל אב.

‘אין דבר’, ‘אין דבר’ – שדל אותי, שדל אותי ושר, עד אשר נרגעתי, אמנם, ועיפה – נרדמתי. כך הנה נגמר יום חיי הראשון.

המלצות קוראים
תגיות