במקום לכתוב על ארבעה בנים אני כותבת על ארבע בנות. הן אינן מחולקות לקטגוריות המסורתיות – של חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול – אלא מושתקות, נשכחות ומודרות. ב“ספר תולדות אדם” מתוארים עשרת אבות העולם מאדם ועד נח (בראשית ה), אבל על אמהות העולם, בנות זוגם, עברו הכותבים בשתיקה גמורה. גם בהגדה מדברים על ארבעה בנים בלא להזכיר את הבנות. ואין אלה הדוגמאות היחידות: הזיכרון היהודי מתמקד בדרך כלל בקורותיהם של גברים, ואילו על ניסיונן של נשים נגזר להיעלם בתהום הנשייה.

כהיסטוריונית של קולות שהוצאו מחוץ לקאנון אני תוהה, את זכרן של מי אעלה. את זכר חוה, שראתה שבעה רקיעים פתוחים וראתה חזון מרכבה: “ותבט אל השמים ותרא והנה רכב אש בא על ארבעה נשרים מאירים… ומלאכים הולכים לפני הרכב” (“ספר אדם וחוה”, הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, פרק לג, עמ' יד), או את זכרה של אם־זרע בת ברוכאל, אשתו של נח, ששמה אינו מופיע בבראשית, והוא נזכר רק ב“ספר היובלים” (ד, לג)? ואולי את זכר סבתא רבתא שלה? את עדנה בת דניאל אשת חנוך בן ירד, אמו של מתושלח, ב“ספר היובלים” ד, כ, או את זכר אמו של חנוך, ברכה בת רצוי־אל (שם, ד, טז), שהן אמהות משפחת האדם שהשתתפו במעבר מטבע לתרבות?

ושמא את הד קולן של בנות איוב, ימימה, קציעה וקרן הפוך, שאביהן הדיר אותן מן הירושה, אך נתן להן “שלושת אזורי הרקמה… אשר לא מן הארץ הם כי אם מן השמים והם מפיצים ניצוצות אש כקרני השמש” (“דברי איוב” מו, ז; הספרים החיצוניים א, עמ' תקלו), ועל פי המסופר שם, כשענדה אותו ימימה, “ותהגה בלשון המלאכים ותשלח שירה אל אלוהים כדברי שירי המלאכים והשירים אשר הביעה רשם הרוח על שמלתה” (“דברי איוב”, מח, א־ג; הספרים החיצוניים, א, תקלז), וכשענדה אותו קציעה “פיה הביע שיח־קדומים ותהלל כל מעשה מרום: ואשר יחפוץ לדעת את מעשה השמים יוכל למצוא בשירי קציעה” (שם, עמ' תקלז).

ואולי אעלה את זכרן של ארבע כותבות מבנות המאה העשרים ששינו את המציאות של השכחת נשים והשתקתן לאורך הדורות, והאירו תחומים לא נודעים בחיי הגוף והנפש של נשים וגברים? ראשונה אזכיר את דבורה בארון (1887–1956), שכתבה שורות נפלאות והראתה לראשונה שנשים יכולות לכתוב ספרות בעברית, אף על פי ששום אשה לא עשתה זאת לפניה, מתום העולם המקראי ועד לראשית המאה העשרים. משהחלה לכתוב האירה פינות אפלות בחיי המשפחה היהודית בעיירות ברוסיה, וסיפרה על רגעי חסד אנושי באופן שלא נעשה מעולם קודם לכן.

שנייה היא המשוררת בעלת הנטייה המיסטית יוכבד בת מרים (1901–1980), שכתבה בלשון צופנת סוד על העולם הנגלה והנסתר והתפללה בשיריה על פקיחת עיני הרוח במעמקי עולם החומר. בת מרים כתבה את השורות שהיו לי מקור השראה בעבודתי בחקר המחשבה המיסטית הדנה באחדות ההפכים: “וגדול מנראה הלא־נראה ומופלא מיש סוד האין, פקדני נא, אלי, ואראה / מה ישכון מאחרי גבול עין” (“מרחוק”, שירים, עמ' 146). שירתה נדמה אחרי מות בנה, זוזיק, במלחמת השחרור, שעל מותו מיאנה להינחם.

שלישית היא דליה רביקוביץ (1936–2005), שהפליאה לשורר על האושר ממעמקי הכאב, מזווית ראייה של אשה, כשכתבה את שירה “חמדה” בספר שיריה “אהבת תפוח הזהב” (1959), והעזה לספר על העלבון והסבל של ילדה זרה בקיבוץ ולנתץ את הדימוי האידיאלי המופרך של חברת ילדים בקיבוץ בספרה “מוות במשפחה” (1976).

רביקוביץ העמיקה מבט כשכתבה על מצוקתן של אלה שאין להן שומע בשירה המצמרר “רחיפה בגובה נמוך”, וקראה תיגר על שתיקת החברה בכל הקשור לסבלן של הנאנסות והנרצחות. רוחק ראייתה המתבוננת והמבקרת ועומק אנושיותה החומלת ומהפכת מוסכמות, באו לידי ביטוי בשיריה על כאבן של אמהות שכולות ערביות במלחמת לבנון הראשונה, כשכתבה: “ואלה תולדות הילד שהרגו אותו בבטן אמו בחודש ינואר 1988 בנסיבות פוליטיות ביטחוניות” (“אמא מתהלכת עם ילד מת בבטן”; “כל השירים עד כה”, עמ' 285). כתיבתה על גורלם של נפגעי המלחמה ועל קורבנות החברה האנושית הביעה ההזדהות האנושית מעבר לכל הגבולות המוסכמים.

רביעית אזכיר את עמליה כהנא־כרמון (1926–2019), שהעלתה קול חדש וזווית ראייה מקורית מתוך יצירת שפה שאין לה תקדים בספרה ב“כפיפה אחת” (1966). כך למשל, בסיפורה “נעימה ששון כותבת שירים”, שנכתב מנקודת מבט כפולה, יצרה שפה חדשה ועיצבה מסלול לביקורת מגדרית שהקדימה את זמנה.

“ארבע האחיות” שהעליתי את זכרן היו יוצרות שוחרות חירות ודעת שסירבו להיכנע למקום שהועידה להן המסורת. ארבעתן פרצו את התבניות שעיצבו גברים באשר למושגי הדעת, האמת, השוויון והצדק הקשורים למקומן של נשים בחברה, והשמיעו את הקול הנשי המושתק שהודר מן הזיכרון הכתוב.