רקע
ס. יזהר
לא – ל"כן!"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עלי חינוך, 5, תשרי תשנ''ה ספטמבר 1994: 10–13; תשנ"ה 1994

רק עוד כדי להבהיר משהו, ואחריש.

דברי ה“כן לחנך!” נשמעים נפלאים, ורק חסר בהם דבר אחד: ההוכחות. ההוכחות שהם עשו והצליחו, שהם עושים ומצליחים, גם תוך גישושים ולבטים, ושבסך הכל ניתן לעשות ולהצליח. וההוכחות אינן כל מיני הוכחות אקראיות, מזדמנות, אלא סטטיסטיות: שאם לוקחים אלף ילדים ועושים איתם א' ב' ג' תמיד יהיו התוצאות ד‘, במובהק. ושלעומת זאת, אם לוקחים אלף ילדים ולא עושים איתם א’ ב' ג' תמיד יהיו התוצאות: אין ד', ובמובהק. ובלי ההוכחות האלה אין ה“כן לחנך!” אלא דברים בעלמא.

כמובן, האידיאלים אינם נשקלים בכמויות, והם מחוץ לסטטיסטיקות. “החינוך” כמו המדיצינה, הוא עיסוק פראקטי – אלא שאם ברפואה תיאוריות שלא מרפאות מניחים להן ומחפשים אחרות, לא כן הדבר ב“כן לחנך!”, שהתיאוריות אינן חייבות להוכיח עצמן. ואפשר להן להישאר כמתבגרות נצחיות: שאיפות, לבטים, היסוסים, וידויים ונסיונות שלא להתאכזב, בצד כל מיני אמונה ביפה ובמעולה, עד שאפשר לפתות בני אדם להאמין כי יש בהן משהו וכי הן עושות דברים בעולם ומשנות שינויים בבני האדם – פטורות משום צורך להביא שום ראיות.

מפני שאם למשל הזכירו את מקרה “הראש הקטן” שהיה נפוץ למדי לפני מספר שנים, צריך היה גם להזכיר מניין באו הצעירים עם “הראש הקטן” – ומי היה אחראי להופעתם, בין בעשייה ובין במחדל, ומי נתבע אז לשאת באחריות וגם להסיק מסקנות. והלא לא מעט “ראש קטן” באו ישר מידי ה“כן לחנך!” לתדהמתו, ילדיו, ישר מידי בית החינוך בהתיישבות וישר מידי כמה בתי ספר מתקדמים בעיר, ואולי אפילו יכולים לשמש כהוכחה להצלחת ה“כן לחנך”, ואיך למרות מסירות הנפש, באמונה שלימה, באהבה מתמכרת ובמשאבים גדולים ובהשתלמויות אחרי השתלמויות, ובהתמחויות המומחים, ולמרות שעשו את כל ה“כן לחנך!” שידעו לעשות, והם סבורים שמידיהם לא ייצא “ראש קטן” כזה, כשנוכחו נדהמים למצוא כמה הרבה הם היו, הם וכל העוזבים והנוטשים עד לוס אנג’לס, ומכל מקום לא נבדלים מכל אותם צעירים שלא זכו ל“כן חינוך!” המהולל, וכאילו אין הבדלים.

ולא כדי לקנטר, חלילה, אלא כדי לחזור מן האידיאות אל האנשים. מחנכי ה“כן לחנך!” לא התחילו היום. והם הלא אינם מן הניהיליסטים והשוללים להכעיס כמו זה שמציע “לא לחנך!”, והם הלא “כן” עשו ככל שידעו וככל שחיו ובכל הזמן שהצעיר היה ברשותם, וגם נטלו ממיטב התקציבים, ולא חסכו גם במשקים מתמוטטים, וחנך “כן חינכו” את מיטב ילדיהם ורק מעט עירבו אותם שם בילדים אחרים, והיו להם מיטב התנאים, מיטב ההזדמנויות, וכמעט בלי שום חסר או חסך – ואיך נדהמו יום אחד מן התוצאות, עד שצריך שיהיה אדם מנותק לגמרי אם ינסה להכחיש את הנפילה שהיתה מן האידיאה אל המעשה.

אחת משתיים, או ש“הראש הקטן” היה דווקא תוצאה של מה שכן עשו, והם אחראים לה, או שהוא תוצאה של מה שלא עשו ושוב הם האחראים. ואז, או שהכוח של “כן לחנך!” חסר השפעה של ממש, או שהכוח של “לא לחנך!” שווה לכוח של “כן לחנך!”, ואין הבדל, ואז…

השאלה היא אפוא אם בעלי ה“כן לחנך!” יודעים לעמוד בהבטחותיהם ולשאת באחריות הבטחותיהם. כי גם לאחר שהם מופרעים על־ידי כל האילוצים, ולאחר שהכל הוא תהליך מתמשך ומגשש (אף כי התהליך האיטי הזה כבר הולך ונמשך מימות עולם, הכותרות של הרצון “כן, לחנך” הלכו והשתנו כל הזמן ורק הרצון “כן לחנך” לא נשתנה מעולם) עדיין השאלה היא אם דבריהם הם הצעות למעשים, או בועות צבעונין לחגיגות. אם חגיגות יחגגו החוגגים, אבל אם מעשים יראו היכן ונבוא לראות.

כי, למרבה הצער, אין שום בטחון שיש להם מעשים. אילו היה היינו יודעים. ולא עוד, אלא שגם מה שהם מציעים כ“ערכים” הוא הסיפור הישן והמופרך. שוב מדברים על “הערכים” בלשון רבים בלי לפרט מי הם בדיוק ולמה הם דווקא. שוב אותן מליצות בלתי מתות לעולם, פרחי אלמוות, ואותן אמרות שהן המילה האחרונה של המתקדמים, ביחד עם אותן הוורודות, שנולדו וורודות וימותו װרודות, הצד השווה שבכולם – שאיש אינו נוטל עליו אחריות. מיטב המלים בלי שום אחריות.

כמובן, מייד נאחזים בטענות כי העניין קשה ומסובך ולא קל להשיג בו את המבוקש. ושגם להם, כמו למדינאים, למשל, אין מתכון להצלחה ושרק לאחר שייצאו לדרך ימצאו מה לעשות, אלא שהמדינאים גם כשהם מודים שקשה להשיג שלום, ושקשה להשיג בטחון, ושקשה להשיג זכויות לאדם, יודעים מה הם מחפשים – ואילו אנשי ה“כן, לחנך!” אין להם מושג מה הם רוצים, ואולי ידעו בהמשך הדרך. אלא אם כן זו איזו דמות מטושטשת שנאמרת במלים גבוהות, ושבלי לקחת אחריות הם מרשים לעצמם לקחת בני אדם ולדחוק בהם שיהיו דומים לאותה דמות ערטילאית, שמן הספרים. ולקחת בני אדם ולעשות בהם דברים שהם החליטו בשבילם שזו טובתם. וזו הנקודה.

המדינאים צריכים להסכמת הציבור. והם משיגים גם רוב מסכים וגם אופוזיציה. ואילו ל“כן לחנך!” אין צורך אפילו במסכימים. הם יודעים במקומם איך לשנות את רצונו הגלמי של האדם ולעשותו ראוי יותר. אבל כשהם חוששים שמא הבטיחו והתיימרו יותר מדי לעשות דברים שאין בכוחם לעשות, הם נזהרים ואינם אלא רק מציעים עצמם כעוזרים לאדם המחפש את עצמו ולמצוא את רצונו. וזו גם מומחיותם.

שוב, עד שהם מתבקשים לפרט בדיוק במה הם מומחים והיכן הקבלות. ממש במקום הזה הם מתחמקים ועוברים אל נאות הדשא של “הערכים” ההם המהוללים. אלא שגם לא נאות דשא. כי גם בערכים נפלה מהומה. אנשי ה“כן, לחנך!” אינם דתיים ואינם אבסולוטיים, וכל שדה הערכים שלהם נפרץ, והרבה מן המוחלטים שהיו להם קרסו בינתיים ונהפכו לכל מיני יחסיים, והשמיים הגבוהים נתגלגלו לרחוב. קשה כעת לאמור דבר החלטי, אם אינך עושה שקר. ולכן אתה עוקף, ומסביר שאינך הולך לעצב את האדם הזה, אלא בסך־הכל רק לעזור לו קצת למצוא את עצמו.

לעזור? נתבקשת? אתה יודע? איך?

כי העזרה האחת שיודעים לעזור היא רק הלימוד. לא ב“כן,לחנך!” אלא בכן ללמד. וללמד, כלומר, לתת בידי הצעיר מכשיר לשימושו והוראות תפעול, יירצה ישתמש בו, לא יירצה יניח הצידה. בלי להרגיש לא אשמה ולא בושה. ובלי להתנצל. לא כמו ב“כן, לחנך!” שמתכוונים לתפוש את הילד מוקדם ככל האפשר לפני שהבשיל ולקשור לו מוקדם ככל האפשר לולאה בנשמתו, ולהשכים ולהתגנב אליו לליבו פנימה ו“להקנות לו ערכים”, כאלה שלא יוכל לנטוש אותם בלי שירגיש אשמה או בושה או שניהם. ומעבר לכל הליברליות וההומאניות לתפוש את האדם אליך שיהיה שייך לתמיד, ומשוייך למחנה הנכון. לדתיים יש כאן קול גלוי, ואילו לחילוניים, לליברלים ולמתקדמים יש כאן הסתר קול מתחפש – גם כאן רק כדי לנסות לעזור לילד לעצב את זהותו.

הוי העוזרים הללו. מזלנו שכבר אין להם השפעה של ממש. ושגם שיחות הנפש, גם פעולות החוגים, גם שיכנועי הנואמים, או טקסי המדורות, או הצגות האמנות, חולפים מעליהם אי כך. בפחות ופחות רגשי אשם שווא או בושת הינם. ועם זאת, בעוד שהלימוד הוא קח או הנח, הרי ה“כן, חינוך!” הוא בפירוש ספחת בנשמה שלא תמיד קל להרפא ממנה.

מניין לוקח לו ה“כן, לחנך!” את העוז להשלות אנשים שהוא יודע לעשות משהו? או את הרשות לחדור לרשות בני אדם ולנסות לעשות בהם דברים, ליפות להם ולהעשיר אותם ולרגש אותם – על מנת שישיגו את אותו “מיכלול המרכיבים של בני האדם במלוא אנושיותם”, כפי שנאמר בלי להיבהל לשמע דבריהם – על מה הם מדברים?

ל“כן, לחנך!”, לא חסרו כלים בימי זהרו ולא אמצעים ולא קוצר זמן או כסף, ולא קהל מאמינים בלהטיהם, אבל תמיד חסרה להם ההבנה הצנועה מה זה אדם. ושאדם לעולם אינו חומר לעיצוב. גם כשהוא קטן ורך להשפעה. ושאדם איננו מושא לתיכנון. גם לא של מומחים. אך זה עתה ראינו את מומחי החולה ואת ביטול חכמתם, ושאדם אינו אובייקט לנסיונותיו של מישהו. אלא הוא – הוא. וכבודו הוא להיות הוא – הוא. הוא כפי שהוא, אדם בעל רצון עצמי. (ילדותי בהתחלה ובוגר מהר). והוא המפתיע תמיד את מתכנניו. והוא המפתיע גם את יועציו הטובים והוא שבורח מבין ידי מעצביו, גם לאחר כל ההשתלמויות שלהם והתואר השני והשלישי, עד שעצם שמע הכוונה ל“כן, לחנך!” – צריך לעצבן את דורשי טובת הילד ואת ידידיו. מניין להם העוז להבטיח "כן, לחנך!) או אפילו רק לכסות, ובחוסר האחריות שלהם לעמוד בדבריהם או להסיק מסקנות?

האם צריך עוד להראות שאין היום בעולם אף פסיכולוגיה מספיקה, שאין אף סוציולוגיה מניחה את הדעת, ואף פילוסופיה תקפה די הצורך, ושהאדם, כל אדם, תמיד גדול מהן, מעניין מהן, מפתיע אותן עד שגם העני מכל עשיר מהן, ושהן כאותו העכביש הולכות וטומנות עוד מערכת קורים מתוחכמת ללכוד אותו והוא תמיד ניצל ונימלט ולעולם הוא אדם ולא הזבוב הנילכד, גם כשנראה לכאורה שפתאים אחדים דוקא כן נילכדו, לזמן מה. על מה אפוא מדברים ה“כן, לחנך!”, בשם מה, בשם מי, ומי ביקש מידם?

סימן הקריאה של “כן, לחנך!”, אין לו על מה לעמוד. אין לו שום הצלחה מעשית ואין לו שום תוקף עקרוני, ואין שום עדות לנפלאותיו בשום מקום. אבל בעוד שמדינאים גרועים יוחלפו אולי בבחירות הבאות, וכלכלנים גרועים אולי ידיחו אותם, הרי קובעי המטרות לאדם, עזי הנפש הללו, המבקשים להיות עוזרים לאדם לעשות בחירה, הם חסיני אחריות, גם כשהם מערימים ומנסים להטביע בתוך רצונו של אדם את רצונם שלהם בכל מיני תואנות. גרועים מהם יש רק בין האסטרטגים, אלא שהללו מתחייבים בחיים ומוות, ואילו אנשי ה“כן, לחנך!” אינם מתחייבים מעולם, וגם חלליהם נירפאים בדרך כלל, מלבד חללי האשליות וחללי האמונה.

יוצא, שה“כן, לחנך!” הוא השמרנות, והדבקות בקאנונים היפים, ובמלים היפות של תנועות הנוער היפות גם לאחר שנתרוקנו. אנשים זקוקים כנראה למנת שמרנות, גם כשהיא נאמרת במונחים מתקדמים. אנשים זקוקים לאלהים גם כשנוכחו שהשמיים ריקים. קשה להתקיים בשמיים ריקים. ותמיד מתחדשים איזה ייחולים. מה גדול כאן יותר, התמימות של הרוצים להאמין, הנוכלות של המוכרים אמונות, או קלות הדעת של הניפטרים מאחריות ההוכחה?

אלא שאי אפשר, לאחר הכל, ליהנות בבת אחת משני העולמות. גם להיות חילוני ליברלי הומאניסטי ראציונאלי, וגם להיות שמרני כפייתי ואידיאליסט מאובן, גם להאמין שדי באידיאה כדי שהאדם יתגמד לפניה ויעשה רצונה, וגם להאמין שהאידיאה אינה אלא רק ביטוי לרצונו של האדם, ושבני אדם הם בעלי האידיאות ולא עבדי האידיאות. ושרשותם של בני אדם אינה מותנה בהסכמה של מישהו, כל עוד אינם מאיימים על קיומו של איש, ומותר להם לקבל אידאות ולדחות, כי כל האידיאות הן לשם בני האדם ולא בני האדם לשמן.

אין אדם שיש לו רשות לבחור בשביל אדם אחר. וגם כשהוא קטן מהר יגדל, ורק שלא יבעט אז בפרצופם של אלה שבחרו לו בשבילו בלעדיו, ואין שום הוכחה בעולם, שאם אתה לוקח אדם ועושה לו א' ב' ג' בהכרה ייצא מזה ד', אולי לפעמים, אולי קצת, אולי להיפך, אולי כלום. ושהעולם ניסה וחזר וניסה את נוסחת הפלא הזאת לאורך כל ההיסטוריה ולרוחב כל הגלובוס. ובכל מקום ברגע שניפתח לו לאדם לבטא רצונו – לא הועילו כל חינוכיו. רצה קיבל, לא רצה לא קיבל, או רק קצת, או לפעמים, או לגמרי להיפך, או לא כלום. האדם אינו חיה לחינוכים. שבעים שנה חינכו שם ברוסיה בני אדם עד הרגע שניפתח להם וקרס מה שקרס, הכל, מעט, הרבה, משהו, וכלום.

ה“כן, לחנך!” חי רק בעולמות סגורים ומפוקחים. עד שיהיה הסגור ניפתח, והמוחלטים ביותר פתאום יהיו זעים ומתחילים להיזוז כמו הרים ברעש אדמה, בהימוט הארץ.

מלבד המאמינים האדוקים שכלום לא יוכל לפגוע באמונתם, והם מוסיפים ומאמינים למרות הכל, גם אנשי ה“כן, לחנך!” נדמה להם שיש להם כוכב הצפון ושהם גם יודעים לנווט אליו. כשבאמת אין להם, ואינם יודעים ואין שום צורך שינסו. בהתחלה זה נראה כנסיון אנושי גדול ה“כן, לחנך!”, אבל מהר הכל מתגלה כמין משחקי כאילו, וכמין גרוטסקה, כמחזה תוגה אבסורדי, ואפילו בתמימות, אלמלא הולכת השולל: לדעת שאין ולהעמיד פנים שיש.

כל ה“כן, לחנך!” כולו עומד על ההנחה שאלמלא ה“כן, לחנך!” שלהם, היה העולם חוזר לתוהו, מתפרע, נעשה אלים, רשע, חטפני, גס, ואטום לזהות עצמו – אלמלא שהכן מחונכים והלא מחונכים מתנהגים דומה ומגיבים דומה, ורק מחוץ לשוליים נשארים תמיד כמה חריגים ויוצאי דופן. כאילו יש לעולם איזה פלס איזון בתוכו, והאנשים גם כשהם טיפשים וגם כששיכורים וגם כשיוצאים למלחמות וגם כשהם מנצלים ומנוצלים, בני אדם מטבעם אינם “יצר לב האדם רע מנעוריו” – ופלס האיזון שבתוכם עובד לא מפני שכן חינכו אותם, אלא מפני שהם בני אדם. וצריך רק, למען השם, לא לקלקל אותם ולא לחנך.

הטיפשות מצויה בכל אחד מאיתנו וגם הפחדנות, וגם הקנאה והשנאה, אבל גם התמימות, והרצון להאמין – ועשויים מחכמה ומטיפשות מראיה ועוורון, הולכים בני האדם מדורי דורות כפי שהם. בלתי זקוקים לשום “כן, לחנך”.

אדרבא, ההולכים שהלכו למלחמות העולם הנוראות ביותר – מנהיגיהם ומצביאיהם היו מן המחונכים שבעולם. וחייליהם נתפתו או האמינו בלב שלם שמתו למען האמונה בטוב ממש זו שקיבלו ישר מן ה“כן, לחנך!” שלהם. וההיסטריה השבטית התוקפת כל פעם פינה אחרת בעולם, עד לרצחנות לא אנושית, ולמעשי הזוועה הבלתי נסבלים, הם פרי הילולים של ערכים מקודשים ששווים יותר מחיי אדם, ושמשחררים באדם את יצריו האלמנטריים, בביטול פלס האיזון הטבעי שלהם ובהחנקת האדם שבהם. מסונוורים בערכים פרטיים ומקבלים תשלום בשחרור ה“קדם” אנושי שבהם.

ומאמינים שמתו והמיתו למען הטוב שקיבלו מידי ה“כן, לחנך!” הפרטי של שבטם.

אנשים אינם זקוקים לחינוך. איתו ובלעדיו אינם שונים. פשוט אין לזה הוכחה. (אלא אם כן גדלו בעולם סגור ומפוקח ואולפו שם ללא מפלט). אלה שאינם סומכים על האדם והלעיזו עליו שהוא חיה רעה – לא ראו את האדם. והאדם הוא זה שרצונו בידיו. וזה משמע היותו אדם. אם יעבור את כללי המשחק ינהגו בו כבמפר חוק. בכרטיס צהוב, אדום או בהרחקה. או שיחליף את הכללים באחרים, אם יימצא לכך רוב. ברגעי חולשה, הפוקדים את כולנו, לעתים, יש ונתפתה לשים סכר לאדם, להחזירו אל הפסים, להחזיר עטרה ליושנה, וכיוצא באלה. אותה שעה מתנער ה“כן, לחנך!” מריבצו השומם, כפסלי הסוסים הסיניים הערוכים למלחמה ומחכים לחצוצרה.

ולבסוף, רוב הילדים אינם מופרעים ולא יוצאי דופן. לא מפני שטופלו או שעשו להם משהו, אלא מפני שהם בני אדם. כשם שקצת מהם יהיו בעייתיים תמיד.

מה שקורה סביב האדם כל הזמן בלחץ עצום ובסחיפה אינסופית, חזק יותר מכל ניסיון לסגור פינה קטנה אחת, לשים בה ילדים בכמין זעיר־אנפין של עולם קטן ומאושר. מה שחסר לבני האדם באמת הם האמצעים להיות כפי רצונם, ככל האפשר, מה שיכול להועיל להם הוא הלימוד. אם הוא לימוד ראוי, בעל ערך ועונה לזהותם.

ומה שאיננו יודעים זה בדיוק איך ללמד היטב, כי את רוב הזמן בזבזנו על תעתועי ה“כן, לחנך!” שתוצאותיו, בחברה הפתוחה, לא ניכרות, או קצת כן וקצת לא, קצת להיפך וקצת כלום.

כדי לשנות את הסדר הזה צריך אומץ, והרבה אומץ צריך כדי לקרוא ללא – לא, ולקרוא לכן – כן: לא לחינוך וכן ללימוד.


עלי חינוך, 5, תשרי תשנ''ה ספטמבר 1994: 10–13

המלצות קוראים
תגיות