רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשט"ו

 

בְּשׁוּב גּוֹלִים

בין גולי מצרים, שהורשו עם גמר מלחמת־העולם הראשונה לשוב אל הארץ, היו גם בני משפחת רוטשטיין, אשר בזמנם לא באו, כרבים אחרים, לשבת במחנה, כי אם שכרו להם בית דירה בפרבר, אשר על חוף ימה של אלכסנדריה.

שלושה היו בצאתם מהארץ, האיש ואשתו עם בתם ברכה, ובהם דבקוּ בשעת מסע־גירושם בחור אחד מהעיירה גְרַבּוֹבָה שבליטה, נערה וילנאית, תַיָרה, איטה בּלוֹך שמה, וקרובה של זו, מנחם גוּט, איש וילנה אף הוא.

כל אלה ביחד עם משפחת רַבין, העסקן, ועוד כמה בחורים, היוו פה בחצר הגוֹיית כמין שבט מבודד של אנשים, שהעירו בלב שכניהם רחשי אהדה בטוהר מידותיהם, בנקיון כשרותם ובנועם שירי מולדתם, שהיו רוויים געגועי עצב.

האשה נחמה רוטשטיין היא שהפכה את בית־האבנים המטוחב לנוה נוח ומדיף ריחות ערֵבים של תבשילים, שכן פתחה פה, כמו בביתה בארץ, פנסיון קטן ומסעדה, כי היא אשר כילכלה כרגיל את בני המשפחה, וכאחדות מנשי החכמים לפנים ורוב אחיותיה בליטה ובפולין בזמנה, מנעה מבעלה את עול הפרנסה, כדי שיוכל לעסוק בתורה, או בצרכי ציבור, לרצונו. 

בצרור קטן ירדו בשעתם למצרים, ועכשיו נשאו אתם טוב רב, ברהיטים ובכלי מטבח ובבגדים, וגם צרכי אוכל לקחו אתם מכל מה שניתן לשימור, כי היו אלה מצויים במקום בשפע ונמכרים בזול.

ולא שהיתה פה כוונה “לנצל את מצרים”, שהרי נקנה כל זה בכסף מלא, פרי עמלה של האשה, אשר בישלה ואפתה וטיגנה, והלכה למען החסכון לשוקי העיר ברגל, ועמדה באורך רוח בתורים בשעת המכירות הכלליות, שנערכו בסופי העונות בחנויות, ורכשה לה כך לבני טריקו וחליפות צמר ונעלי זַמשה, שיותר מאשר את בני משפחתה זיכתה בהם את הנערה הוילנאית והאשה רבין עם בתה נעמי. כי כן היה טבעה, שלא נהנתה היא עצמה משום דבר אלא אם כן נהנו ממנו גם אחרים, ובחכמה העלה עליה הבחור מגרבובה את המשל בנר, שהכל מדליקים ממנו והוא עצמו אין אורו חסר.

עם גמר חג הפסח יצאו הגולים לדרך והצטיידוּ במצוֹת אמריקניות ומיני שימורים, וגם מים לשתיה לקחו אתם רבים, בדעתם שיהיה עליהם לחנות במדבר שמם. ומה נפתעו כשבבואם למקום החניה, מצאו שם בחורים ישראליים במדי צבא, שקידמו את פניהם במשקאות צוננים. ונתברר כי בני ליטה ופולין הם, אשר נתגלגלו הנה דרך ארצות־הברית ושהופקדו פה עתה על שמירת הגבולות. הם שהראו לגולים את המסילה שנסללה במדבר, שהיא מקצרת עתה את המרחק, עד כי הדרך – אמרו – שיוצאי מצרים לפנים הלכו בה עשרות שנים, יוכלו הם עתה לעבור בשעות מספר.

ואמנם בלילה, בשעת חצות, יצאו ללכת ברכבת ועם אור הבוקר הריחו כבר רבים את ריח מולדתם וגם ראו מתוך התפעמות הלב את הארץ, היאך שהיא, רטובה מטל וקורנת מזהרי הזריחה, קופצת כנגדם כמתוך שמחה של קבלת פנים.

“בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו” – קרא הנביא פעם על אחד מהגולים האחרים, ואילו הם פה עתה הנה הולכים ושבים לראותה.


 

לִקְרַאת רְוָחָה

נחמה רוטשטיין, כשחזרה אל הארץ, החליטה להעביר את שרידי הפנסיון שלה מסמטת הים שבגבול יפו אל הפרבר שקוראים לו “השכונה החדשה”.

היא לבשה יום אחד את שמלת הקפלים שרכשה לה במצרים, מקום גלותה, ולקחה אתה בשביל היציבות ושיווי־המשקל – היא, אשר לא ידעה להתהלך בידים ריקות – סל מסלי המטבח, ואחרי אשר התשוטטה כה וכה ברחובות השכונה, ורותה מתוך כך נחת מיפי הבתים פה, נקיון המדרכות והמלל העברי של התינוקות, המשחקים בחוּץ להנאתם, באין מורא “שקצים” עליהם, מצאה לבסוף ברחוב הברושים בית שנראה לה כמתאים ושהוא גם קרוב, לקורת רוחה, לבית רבין העסקן ורק שורה של עצי אורן בין שניהם, שהם מטילים את צלם במידה שוה לצד האחד כמו לשני.

הבית עצמו רב חדרים היה, עם מרפסות סכוכות ירק ואולם שהוא פתוּח לככר־חול זהבהבה אשר מאחריה רבץ, משופע וכמו מאחז בשולי השמים, הים.

ביום בהיר, כשעמד איש להסתכל פה, היה לו כאילו עבר מהויית חול לזו של קודש, ופניו תוך כדי הבטה לבשו סבר של חגיגיוּת והגות.

גם נחמה רוטשטיין, כשפתחה פה עתה את התריסים, נתפסה למראה שמנגד, וזמן־מה עמדה תחתיה דוממה ומהורהרת.

כל אותו עולם המעשה שלה, שקראה לו “הוּ־הַא”, החפזון התמידי, העבודה שהיא רבה תמיד משיעור הזמן שהוקצה לה, העול והאחריות המעיקים עליה אפילו בלילה, בשנתה הקצרה, כל אלה יחד עם כמה עשרות משנות חייה נסתלקוּ כאילו ונעלמו, והיא שבה להיות ילדה עם ילדים, שרויה עוד בצל כנפיה של האם.

בעל הבית בא לדבר אתה בענין החוזה, ואז הלכה ובדקה את ברזי המים והמזוזות על הפתחים, וכעבור איזה זמן חזרה לביתה עם צרור מפתחות חדש בידיה, שהוסיף עוד משקל לכובד אחריותה.


בחמישי בשבת שבאותו שבוע עמדו לעבור אל הדירה החדשה, והיא, נחמה רוטשטיין, יצאה והלכה לשם בשעה מוקדמת, מרעידה מצינת הבוקר ומעוד רגש אחד שנטפל לה תמיד ביום אשר כזה, ספק הד מאימת אבותיה ידועי הטלטול והנדודים מדורי דורות, ספק פחד משינוּי המקום, אשר אתו – ידעה – קשור גם השינוּי של המזל, שהוא רב נפתולים ולא תמיד יגיה את האור הרצוי.

עוד שרר שקט בחצר. בבית השכן שמנגד היו התריסים מוגפים וצפרים התלבטו שם באורן שליד המרפסת, בהשירן מתוך כך שׂכּים יבשים, שדמו למחטי זהב. ברז המים, ממעל לשלולית זהבהבה ורדית באור הזריחה, טיפטף, והאשה, מאהבתה את הסדר, סגרה אותו ובאה אל הבית פנימה.

פה נעמדה לפני כל חדר מתוך חישוב בינה לבין עצמה, כמי שעושה חשבון בלי קול, וכשהרהיטים הובאו, הראתה איך והיכן להציגם, וכל כלי, באשר הוא הועמד, שם היה מקומו. שום מקום או מעמד אחר לא היה מתאים לו.

ברכה, הבת, והדייר הקבוע נתן לב הם שהביאו את החפצים הקטנים, ואת הגדולים העביר נושא המשאות הותיק פינחס, הוא היהודי היחידי לשעבר בין הסבלים.

האיש רוטשטיין בעצמו יצא לבקשו בבוקר בככר הסבלים, ומצא אותו לקורת רוחו במקומו הקבוע – בלבו ראה אותו כסמל העם כולו בין הגויים – והוא כאז כן עתה כוחו אתו.

הערבים, בבואם להעביר משא ממקום למקום, הלא צועקים בחזקה לנביאם, כשהם טורחים מתוך כך ומתיגעים, ואילו הוא רק לחש חרש פסוקי תהילים, ואת העומס שהוטל עליו נשא בקלוּת.

בשתי קבוּצות הוכנוּ הרהיטים להעברה: הישנים, פשוטי העץ, אשר אף כי שופשפוּ ורוחצוּ, היה מראיהם עלוּב, ואלה שנקנו ב“הזדמנוּיות” שונות בשוקי מצרים, שהם רפודי אטון והדורי צוּרה, והנכבד בהם הוא ראי בקומת איש, שהכיל, כביכול, בחללו הפנימי את כל האחרים, ושעדיין היה בית קיבולו פתוח כתהום.

נחמה רוטשטיין, כשזה הראה לה בפעם הראשונה את דמותה במלוא הקומה, על קמטי הקמטים שבה, נרתעה ממנוּ מתוך הרגשת עלבון, כמי ששמע הערת ביקורת חריפה, ואילו ברכה בבבואה שלה הסתכלה ארוכות, בעיון, בהשתאות ומתוך הכרת־טובה.

את הגזרה שלה, שטופחה במאמצים, על ידי חגורות אֶלסטיות ותזונת רזון, ואשר את האישור ליפיה היה צורך לבקש במבטי עוברים ושבים ברחוב ובקטעי ראיים בחלונות־ראוה, גילתה זו לפניה בבהירוּת ובשלמוּת, על כל חמוקי הגוּף וקפלי הבגד, ובהבעה של אותה קורת הרוח שחשה היא עצמה בקרבה.

מתוך יחסה המיוחד לרהיט זה נתלוותה אל הסבל בצאתו לשאת אותו, והביטה כל הזמן בחרדה היאך בתוך כדי טלטולו מתערבלים בו עמודי פנסים, ריבועי חלונות ועליות גג, שהן כאילו נוטות לנפול, עד אשר הועמד, לבסוף, באולם, בפינת מבטחים וגבו אל הקיר, שאז בלע כמות גדולה מתכלתם של השמים והים ונרגע על כך.

הוצגו פה עוד במקומות המיועדים להם מזנון והשולחן המכונף, שאפשר בשעת הצורך להגדילו (הן לקראת ימי רווחה הלכו), אז אמרה נחמה רוטשטיין לבעלה שיש לקבוע את השלט ממעל לפתח המבוא, והאיש עם חברו לעסקנות, נתן לב, לקחוּ את לוּח העץ ועלוּ בסולם שבין שני הברושים עד לקצה הגג ונעמדו רגע תוהים במקומם:

הים נראה מנגד כשהוא הולך ומתרומם בעוד שהשמים כנגדו משתפלים ויורדים, והשמש, התקועה ביניהם בשקיעתה, מהווה כעין שער של זהב. ושם ביקשוּ השנים לראות עולים באים באניות מכל הגלוּיות שבעולם.

הן כבר הוכרז על זכותם לכך, ורבי תבל עמדו לאשר זאת בחתימת ידם.

ברכה הביאה להם את הפטיש והמסמרים, ואז קבעו את השלט וירדו אל הדשאה למטה.

היו באויר ציפיה וריח של עצי שׂכּים.


 

כְּלוּלוֹת

הבחור מגרַבּוֹבה, נתן לב, נחשב בבית הפנסיון של נחמה רוטשטיין עוד בשבתם במצרים כאחד מבני המשפחה. אכל בזמן ובמקום שמאיר רוטשטיין אכל, ושר פה, בהתעטף עליו נפשו, שירי ציון, או ניגוני תפילות בכל חדר שהוא, ובמוצאי השבת, כשבעל הבית נשתהה לפעמים בעיר, הבדיל, לפי בקשת האשה, הוא על הכוס, חבש לשם כך את כובעו, והטעים יפה בקולו הצלול את המלים, והיא בראותה היאך ברכה, הבת, מחזיקה לפניו את הנרות, נתמלא לבה רחשי חנינה ותפילה זכה של אם למעט נחת שרוצה היתה לזכות בה.

בשעת קניותיה בשוקי אלכסנדריה, רכשה אז לפעמים, חוץ מהדרוש, גם “משהו מן הצד”, קטעי אריגים, או חפצי נוי, אשר עם גמר המלחמה, בבוא יום העליה, העבירה אותם אל הארץ כסחורה מוברחת, גנוזים אי שם בתחתיות הארגזים, והוסיפה עוד אחרי כן לצפות באורך רוח ליום, אשר הבחור ימצא לו איזה מעמד, ויוכל לקבל עליו עול של משפחה. אולם כשהציצה פעם, בשעת לילה, מן החלון, וראתה היאך השנים עומדים באור של ירח על הגזוזטרה, כתף אל כתף, ואין כל דיבּר ביניהם, הבינה שאין עוד פה מקום לשהיות, וביום המחרת, כשידעה שבעלה נמצא על המרפסת האחורית לבדו, היטיבה את מטפחת־הראש ובאה וסחה לו את אשר בלבה.

אבותינו – אמרה – אילו חיכו בזמנם עד שיתבססוּ, לא היתה היא יושבת פה היום לפניו, אלא שהם, כשהגיעו לפרקם, התחתנוּ, מתוך הבטחון שאלהים הוא שיתן את הפרנסה. ואמנם לא נשמע זאת אשר מת שם אז מי ברעב. והן הבחור, אגב, גם מּרויח מה בעבודת המזכירוּת בבית־הספר, וחדר העליה פה יוכלו השנים לשבת בו לעת עתה.

האיש, אשר בבואה סילק את הספר שהיה מעיין בו הצדה, בשערו כי דבר נכבד לה אליו (לא היה דרכה להטרידו בענינים של מה בכך), הקשיב לה מתוך כובד־ראש, ולבסוף, אחרי הרהור מה, אמר:

– טוב, אני אדבר אתו.

ואכן, עם פנות היום, אחרי שתיית התה של שעת ארבע, יצא עם הבחוּר אל המדרכה שלפני חזית הבית והתהלך אתו שעה קלה תוך שיחה כה וכה, והדבר נתישב. ואז, לאחר שדבר האירוסין נתפרסם, הוציאה האשה כל מה שהיה שמור בארגזים וניגשה אל ההכנות לחג הנישואין.

ברכה היא שניצחה על תפירת הבגדים, ועשתה היא אותם לפי הדוגמאות שבעלוני המודה של פריז, בעוד שהאם, מהחמרים שהיו אתה, התקינה את מיני המאפה בנוסח מאַיקוב עיר מולדתה. לפי אותן התבניות, ובאותם חמרי המילואים והתבלין.

מאיר רוטשטיין, בעברו דרך המטבח, נעמד פה לפעמים תוהה בקוצר ראייתו, ושואף ובוחן באפו את הריח, שנראה כמוּכּר לו (מאפי התנוּר עצמם, מפני החשש לעין רעה, חבויים היו בארונות), בהביאו בכך לידי צחוק את אשתו, בת המשק המובהקה והמרחיקה לראות.

הוא, אשר קודר היה תמיד וחמוּר, נתרכך עתה עם התכונה לחג המשפחה, שלח את כרטיסי ההזמנה לקרואים, והזמין את “כלי הקודש”, וביום החופה, לשעת קבלת האורחים, חבש את המשקפים שהותקנוּ בשביל המרחק, ונעשה על ידי כך ער ומפוקח ואפילוּ כאילוּ גם ידידוּתי יותר.

בשעה מוקדמת התחילוּ האנשים להתכנס, משפחות משפחות, מככר החולות ומן השוּק ומשכונת הים. מבני מאַיקוב וסביבתה רובם. מהם פּליטים ניצולי פרעות, ומהם דורשי ציון ובעלי כיסופים, חתנים של אמידים לשעבר, וסמוכים על שוּלחנות מלאים טוב, ועכשיו פה מושחרים מדאגות הפרנסה וקשי ההסתגלות, ומדולדלים מחליי הקדחת והגרענת – באמצע היום סגרו את חנויותיהם ובתי־מלאכתם והתלבשוּ בבגדיהם הטובים. האנשים בסורדוטים דהויים וספוגי טחב עם מגבעות שצורת קלחת להן, והנשים – אמונות על משי ופלוסין לפנים ולהוטות אחרי חידושי מודה – במחוכים מרופטי צלעות ושמלות עתיקות גזרה. וכולם הסבר המאַיקובי המיוחד בפניהם, אותה הארשת של ענוַת תום ודרישת טוב לזולתם.

באולם המרווח של בית רוטשטיין, עם שולחן האוכלים המכונף ומראת הטרוּמוֹ הממולאה תכלת ים, דיברו עכשיו כולם יחד, בקול רם, כדרך בני מקומם, ונשמעות היו פה תכופות הקריאות “מתראים”, “מתראים”, ו“זוכים להתראות”.

הסקרנים שבהם היו הולכים ומציצים מתוך כך אל השולחנות הנערכים ולחדרה של הכלה, אשר בוששה לצאת (זו, נעולה כבר בנעליה החדשות, שהוסיפוּ גובה לשיעור קומתה, ומעודנת מן הטיפוּל בתמרוקים, עמדה בענן של אבקת פוך וגיהצה גיהוּץ אחרון את שמלת הכלולות) – שתי נערות מבנות השכנים היוּ מפלסות להן בין כל אלה דרך עם טסים בידיהן, אשר עליהם מסודרים היו מיני מאפה – כמו לפנים בעיירות ב“חלקים”. כל אחד פרוסת עוגה בו, דובשן בצורת רומבוס וכעכית סוכר פריכה, שהיא עשויה כוָו מעוקל.

בראש הקרואים ישבה פה הישישה פייגה, שקראו לה הירושלמית, אשה כבדת־אזנים ורבת־יחשׂ, אשר שמלת האטלס שלה נתמרטטה מרוב הביקוּרים בשמחות מצוה.

בת מאַיקוב היתה, נצר משורש צדיקים, שעלו בזמנם בספינת מפרשים אל הארץ. הערצתם של בני המכורה אליה היתה כזו שרוחשים לתשמיש קדושה שבלה מיושן.

היא מן ה“חלק” שהונח לפניה הוציאה את הדובשן, הריחה אותו ועשתה תנועה כמי שמתאמץ לזכור מה. לבסוף הוארו פני הקלף שלה מתוך חיוך של קורת רוח, והאנשים מסביב, כשורות של נרות הנדלקים מן האחד, הבוער, נאחזוּ כולם באותה בת־הצחוק, הבאה מתוך תום לבב.

מקום כבוד ניתן פה גם לאָלצה מבית הלויים, שידועה היתה בחושה המיוחד לגלות בארץ אנשים מיוצאי מאַיקוב, ובכשרונה לתמוך בנחשלים והכושלים שבהם.

חדר מגוריה שמאחורי חנוּת המכולת שלה שימש גם אכסניה וגם בית־תמחוי לכל כמו אלה, וריח מעשיה הטובים היה מתערב שם בזה של הסלַטים מירקות העונה.

מאיזו קרובים מאמריקה קיבלה חתיכת בד ירקרק, ותפרה ממנו לה ולשלוש ילדותיה שמלות קלוֹש מקושטות בסרטים ורדיים, ובשבתן עכשיו ארבעתן יחד, דמו לשיח של ורדים העומד בלבלובו, וכן גם נראו בתוך הראי שמנגד.

היא, אלצה, היתה הראשונה שהניחה על השולחן המיוחד למתנות את זו שלה – שלוש כפות פרַז’ט, אשר, מאין לה היכולת לקנות משהו, “גנבה” אותן מכלי הפסח שלה עצמה.

בחמימות נתקבל פה פיני ליזר מנוה־גנים, מוכר ספרים לשעבר בעיירה, ופה עכשיו עובד אדמה.

בקרון משא באו, הוא ואשתו חוה רישה וקרובם חיים ברמן, שהוא בנו של החזן ממאַיקוב, ולו מפוחית שהוא מיטיב לנגן בה, ואת הכלי הזה הביא אתו.

האיש, לאחר שהתיר את הפרדות בחצר, נכנס ובא מזורז וקל (לבוש היה, כדרך ה“חלוּצים”, חולצת בד ששרווליה מופשלים), סקר בעיניו העליזות את בני המכורה, ופתח מיד בשיר “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, ועוזר אברהמ’ס, לשעבר “הגביר” במאַיקוב, ושתי ילדותיו, הצטרפוּ אליו בקולות יפים להפליא.

חוה רישה נראתה הפעם, להיפך, זעופה ועצובת רוח, שלא כדרכה. נתברר, שהנעלים, שקנתה לכבוד החתונה, הציקוּ לה, ואחרי שניתנו לה סנדליה של ברכה והיא נעלה אותן, רוַח לה ופניה קיבלו שוב את הסבר הרגיל של דרישת־טוב.

בלתי מעורב, כאורח לא קרוא, עמד פה מן הצד קרובם בן החזן, שותק ומחריש כאביו בזמנו, בשעה שנמצא מחוּץ למקומו שליד ה“עמוד”, ורק כשנתבקש על ידי האשה לנגן לפני המסובים משהו “ביתי” (מנגנים לא הוזמנו לחתונה), התישב על אחד הכסאות ישיבה מאוששת ומשך אליו את הכלי.

הוא ניגן את “ניגון הפרידה”, לפי נוסח מאַיקוב, וכמה פזמונות, מאלה שחוברו על ידי בחוּרי המקום שם, בסדנאות. אחר הוסיף והשמיע עוד אחדים מניגוּני אביו בתפילות ה“ימים הנוראים”, והשרה פה בכך את הלך הרוח של אותם הימים, שהם ספוגים עצבוּת של ראשית סתיו ואימת הדין.

אותה ההזדככוּת שבאה אז עם הרהורי התשובה, חרדת הלב לקול תקיעת השופר והרגשת הפחד בזמן תפילת “תשליך” על הנהר מאַיקובינה הקודר, בתוך שדות זרים, אשר כמו צלצול של כלי חבלה ישָמע מהם, ולבסוף הבכי המשותף, החם, בבית־הכנסת, בשעת הזכרת נשמותיהם של כל הטהורים והקדושים, בין אלה שמתו בקצם, ובין אלה “שנהרגוּ ונשחטו על קידוש השם” – שעדיין הולכים רבים, לפי השמועה, ונשחטים שם גם כיום.

פיני ליזר כבה גץ העליצות בעיניו והשזיפוּת בעורו נראתה כבר עתה כגון חולני צהוב, בעוד שהנשים, פניהן במטפחותיהן, בכו במשותף בכי מאופק, בלי קול.

אבל אז עשה הבחור תנועה בידיו, כמי שעושה בלהטים, והבית הוצף פתאום צלילי נחמה ותקוה.

שתי הנערות, שעסקוּ לפני כן בעריכת השולחנות, פתחוּ עתה חגיגית את דלתו של החדר הצדדי, והכלה, ברכה, יצאה ובאה לבסוף.

הדורה בלבוש משיָה ומדיפה ריח של בשמי “פומפיה” – היא הלכה והסתכלה בראי, ראתה, לקורת רוחה, שם, בתוכו, את ההתפעלוּת הכללית של המסתכלים בה (אחדות מהנשים היתה עוד דמעתן על לחיין), ושבה וישבה בכסא המיועד לה.


 

נָעֳמִי שָׁבָה הַבַּיְתָה

נעמי רבּין, בת השלש־עשרה, קנתה לה בסוף ימי גלותה במצרים קופסת־צבעים ומחברת, ובעזרת המכחול ועוד משהו, שניתן לה לדברי “מבינים” מן השמים, התחילה להעלות את רחשי לבה על הנייר.

הרגשות למיניהם נקבעו צבעים להם – כחול, צהוב וירוק.

הרחמים, למשל, היה צבעם אדמדם חם, האהבה – זהובה, שמשית. היא צוירה בדמוּת נחמה רוטשטיין שכנתם, שקרנים מתמשכות ממנה ומלטפות במגען כל אחד, אם זה הוא יצור אנושי או בעל־חיים. ואילו הגעגועים היו ורדיים, והיא, כשקצרה רוחה מהישיבה פה, שלחה אותם בצורת עבים קלות צפונה, בכיווּן אל “הבית”.

גבוה, מתחת לעצם השמים, הסיעה אותם, במקום שאין לא גבוּלות ולא תחוּמים ואיסורי כניסה.

הרחק, בשולי האופק, במקום אשר לשם נהרו געגועיה, הבהיר “הבית”: רחוב הברושים שב“שכונה החדשה”, שורת הארנים בחצר והנדנדה. פה ושם הצהיבו גבשושיות של שלכת ונדף פה (והרואה את הציור, אם מן הגולים היה, הרגיש זאת כמעט באופן מוחשי) ריח של ירק טלול ומולדת.

טוב היה להתיחד עם אלה בתוך הקדרוּת של הנכר. רק בחלום, שאף הוא אין בו גבולות ותחומים, יש אשר חשה נועם כזה. בו ראתה אפילו לפעמים את עצמה מיושבת בנדנדה ו“מעיפה” אותה בכוח עצמה באויר, אלא שבעצם הרגשת המתיקות של התנודה קרה גם שהיא הקיצה, והכל התנדף וגז.

תוך מלאכת הציור מקשיבה היתה גם לזה אשר ידובר מסביב, שמעה פעם שאביה אמר, כי החרב המתהפכת על ראשי האנשים תוסר במהרה, והבינה מכאן כי קרוב היום שהמלחמה תיגמר והגולים יוּרשה להם לשוּב הביתה.

היה קשר בין היום הזה ובין הנעשה במערכות המלחמה. ככל שהאויב נסוג והתרחק כן הלך הוא וקרב. 

יום גדול היה זה – ידעה – יום מיָמים. הוא אשר לו ציפוּ, שאליו קיווּ, אשר לו נתכוונה האם כשאמרה “כשנזכה” ונחמה רוטשטיין – כשהשמיעה בכוונת הלב את המלים: “אם ירצה השם”.

במשך זמן רב עמד וחיכה באורך רוח אי־שם, מאחורי שורה ארוכה של ימים אחרים, אפורים, עד אשר האויב בשדה הקרב הוכרע, והארץ שוחררה, שאז הופיע הוא – תכול, כפי שצויר במחברתה – כליל תכלת.

העבים הוַרדיות, שהוסעו במשך זמן רב צפונה, דהוּ עתה ונמוגוּ, והלך והתבלט יותר ויותר, במידה שהפליגוּ בדרך, ירקם של הברושים והארנים, עד אשר קרונות הנוסעים התעכבו, לבסוף, במבוא “השכונה החדשה”, ובעוד שהאחרים טרחוּ וביקשוּ את חבילותיהם, הלכה היא, נעמי, להציץ אל הבית.

היא עקפה לשם קיצוּר הדרך את רחבת הקרונות, עברה סמטה אחת צדדית, ובאה לרחוב הברושים, וכדי שלא לראות שום גזוזטרה או מרפסת לפני אלה שלה, הלכה בעינים מושפלות. באה עד לקצה המדרכה ופנתה ימינה, והנה זה יש:

שני חצאי השער הקטן נפתחוּ וקלטוּ אותה כשתי זרועות, ואז פתחה במפתח שהיה אתה את הדלת של מבוא הבית הראשי, עברה בזה אחר זה את כל החדרים, וכמי שעושה ביקורת ביקשה לראות אם החפצים נשתמרו פה כך כמו שנשאה אותם כל השנים בזכרונה, ועל כל דבר שנמצא במקומו קראה: “יש”, “יש”.

ארונות הספרים בחדר האב, השולחן והכסאות באולם האכילה וכלי האלומיניוּם במטבח.

אחר יצאה החוצה ובחנה עוד את אִושת הארנים אם היא מזדהה עם זו השמורה אתה, ולבסוף הלכה וישבה בנדנדה, “העיפה” אותה בכוח עצמה וחשה את המתיקוּת של התנודה – בלי יקיצה עכשיו.

האם באה עם החבילות אל החצר ושאלה אותה בבת־צחוק של הבנה:

— טוב, נעמי? טוב?

והיא, תוך כדי התחייכה אף היא, השיבה:

— טוב, טוב מאד.


 

בְּנֵי עִיר

אחת מאלה שבכו בחתונתה של ברכה, כאשר חיים ברמן ניגן במפוחית, היתה רוניה בּרֶן, בת מאַיקוב, אשר במות אמה בילדותה, לוקחה לבית זקנה שבעיירה הסמוכה, היא עיר מולדתה של חנה רבין.

שם, בבית זקנה בר האוּריין נתחנכה לתורה בקודש ובחול וגדלה עם זה בשיעור הקומה בגוּף וברוּח, ועם בוא ימי המהומה, והיא אז בת שמונה־עשרה, עמדה והפליגה אל הארץ. וקרה כך אשר על סיפוּן האניה נזדמן לה חיים בּרמן והם נתודעוּ זה לזה.

היא הביטה אליו פעם מעל לספר קריאה בעיניה הכחולות, עיני דגניות, שמשהו מוכר לו ניצנץ בהן, והוא שאל אותה אם יש לה איזו קרובי משפחה במאַיקוב, והיא ענתה כי אחות לה שם, שבת אביה היא ולא בת אמה, וכי היא עצמה אף היא במאַיקוב נולדה, ובכך ידעו כי בני עיר הם.

על מאַיקוב, שלא היתה כבר אז, לא דיברו, ורק כעין צל מן השואה שבאה עליה נח על פני שניהם והעמיק את יחסי הקורבה שביניהם.

בשעת העמידה בנמלים הביטוּ מעתה אל החופים הזרים בעד המשקפת שלה חליפוֹת וקנוּ במשוּתף מן הפירות והירקות שהועלו לסיפוּן האניה למכירה.

פעם ראה שהיא מביטה בתהיה אל העגבניות שקנו עם ירקות אחרים, פרי אשר היא, בת העיירה הצפונית, ראתה אותו לראשונה, אז לקח אחת מהן וחתכה על מיצה הדמי באולר, ועד שהיא, מתוך היסוס, טעמה ממנה, העמיד בה את עיניו, מצבע הדגניות אף הן, כחול מול כחול, ושניהם הצטחקוּ – בפעם הראשונה על רקע השואה שמאחריהם.

נימים חדשות נמתחוּ ביניהם, כשמתוך שיחה נתברר כי קרובה בעל־המשק, פיני ליזר מנוה־גנים, אשר אצלוֹ אומרת היא להתארח, הוא הנהו קרובו שלו, של חיים ברמן, וגם הוא לבית השדה של זה יבוא.

שני השבילים, שהם עמדו ללכת בהם, בעזבם את האניה, התלכדו איפוא והיו לאחד, והוא, אשר דרכי הארץ, שכבר ביקר בה, היו נהירים לו, הלך פה בראש, נשא את צרורות שניהם, ברדתם אל החוף, והלך להזמין מקומות בקרון הנוסעים ההולך לנוה־גנים, בעוד שהיא נגררה אחריו באפס מעשה, תוהה בלבה אל זה אשר הוֹיה לה.

כבמעברה הפתוחה מכל צד ראתה את עצמה עומדת מאז שנתיתמה, והנה דומה היה שהולכות ומתהוות סביבה משענות.

בתוך החמימות שבבית בעלי המשק – קרובים רחוקים שלה, בעצם – נעשתה עמידתה יציבה עוד יותר:

האשה הרחבה, חוה־רישה, שקראה לה ולבן אחותה בשם ההקטנה “הילדים”, העלתה את זכר אִמות שניהם באותם רחשי העצב, נצנוץ החרדה בעיניו שלו, של חיים ברמן, בשעה שחיפשׂ אותה באפלולית החדר בבואו מן החוּץ, וזה שהוא התחיל לקרוא לה בלי הקדמות בשמה הפרטי רונ־יה, חילק אותו לשתי הברות עם רווח באמצע, שבו נשמעה נעימת ליטוף ברורה, ועוד גם המפוחית שהוציא עם שעת ערב אל הדשאה, השיר אמנם ממנה רק צלילים בודדים, אלא שגם אלה היה בהם כדי לגדור פרצות ולהשיב לה את רגש הבטחון שהיה לה בילדותה בשעה שאמה היתה לה למשען. והנה קרה אשר הוא יצא יום אחד אל “השכונה החדשה” ושב והודיע כי מטעם מפלגתו הוטל עליו לשמש עוזר בעתון “העבודה”, וכבר ארז את צרורו ונשא אותו, רק אותו בלבד, אל קרון הנוסעים, שגם בו הוזמן מקום רק בשבילו, והיא נשארה עומדת שוב כבמעברה נטולת משענות. וכמו תמיד, מיום שנתיתמה, ידעה כי עליה להשתדל לעמוד הכן ולהחזיק מעמד.


 

בִּקּוּרִים

ברכה, אחרי חתונתה, דרשה מבעלה – בעלית הגג “הגדולה” נתישבו – שילבש, בצאתו לבוא בין הבריות, כותונת “עליונה” וחליפה מגוהצת למשעי, והיא שקשרה בכל בוקר את העניבה לצוארו. נעמדה לשם כך לפניו בבגדה רב הקפלים, מדיפה מהרחיצה ריח של סבון־שקדים ואבקת מנתה, והוּא, החמוּר, מהחמימות השופעת ממנה ומהמגע המרפרף של אצבעותיה, נתרכך והביט אליה במין מאור פנים שהעיר בה גם רחשי חמדה וגם את הרגשת הודאות המלאה כי הנה זאת היא האהבה.

אחרי זה ירדה למטה, לדירת הפנסיון, ועשתה עם אמה בכל העבודות בקלוּת ובאותו שאר־כוח, שבו עוקר לפעמים האדם סלעים ממקומם, עד שהחשיך היום – שאז, אם נתן לב היה פנוי מעבודה, הדליקה בחדרם את המנורה כחולת־הגולה וישבה אתו אל השולחן, לשיעורו – פרקים מספרי הנביאים, או מדברי־הימים, שהוא, נתן לב, היה מרצה לפניה כמנהגו עוד בשבתם במצרים.

הדברים שהשמיע רובם דברי תוכחה, או פרשות פורענויות היו, אלא שנתמתקו בעריבותו של הקול ובאור הכחלחל השרוי פה. והיא, ברכה, תוך כדי טיפול במלאכת־יד, הירהרה אגב הקשבה את הרהוריה: מעין חיטוט־עיון, על־פי־רוב, בזה איך שהם, השנים, היושבים פה עתה, מצאו בזמנם זה את זה.

פרט לפרט העלתה, איך שהם באותו יום הגירוש, עם פרוץ המלחמה, נזדמנו על־יד בית־הועד של השכונה, ואיך שהוא, למראה התעללוּת השוטרים בקהל האנשים, פרץ פתאום בבכי, ונראה לה מתוך כך מכוער, ואפילוּ “גועלי”. וגם אחרי־כן, כשהתישב בבית־הפנסיון שלהם באלכסנדריה, ואביה ואמה כבר נדבקו בו, עוד חשבה היא אותו לבטלן, והיתה רק צוחקת כשישב והביט עליה בעינים הכחולות שלו “סתם ככה”, או כשבא אל המטבח לבקש מים לשתיה, אף כי ניכר היה בו שהוא איננו צמא כלל.

תפשה הוא בלבה אז לפעמים רק בקולו, בניגונים שלו.

כאשר הוא, בשעת ערב, בחדרו, התחיל מתהלך הנה והנה ושר, לא היה זה עוד מצחיק, כי אם עצוב. אז זכרה שיתום הוא, בלי אב ואם, ושאין לו לא אח ולא קרוב בכל העולם כולו, ולבה נהיה חם מן הרחמים.

לפי בקשת אביה התחיל ללמדה בעת ההיא תנ"ך. והיה לה בתחילה לא ניחא מזה, שבושה היתה מהישיבה אתו ביחידוּת, פנים אל פנים. אבל מעט מעט התרגלה, ולא הרגישה עוד אלא את הנועם של ההטעמה, שכל פסוּק היתה לו בשבילו נעימה מיוחדת, מותאמת לענין שעליו ידובר, ויותר ממה שהוסבר לה על ידי הפירושים, הוברר לה על ידי הקול, עד שלמדה במשך הזמן להקשיב רק לו בלבד.

היו עוד פה חוץ מזה גם טוב לבו, זו העדינות שלו. היאך שפלט תמיד את עשן הסיגריות החוצה, דרך החלון, או האשנב, ונזהר שלא לדרוך על הרצפה תיכף אחרי השטיפה. עבר ובא אז לחדרו סחור סחור, דרך המסדרונות. וכששמע לפעמים שאמה עומדת לנזוף בה, או להוכיחה, קם ויצא בעדינותו מהחדר, ולא נראה עוד בכלל כל אותו יום.

בתוך תוכה כבר ידעה אז שאין הוא בשבילה רק דייר סתם. שהרי אחד מהאחרים אם איחר לשוב בלילה, לא היה איכפת לה, והוא אם נתאחר – היה איכפת. והללו, כשאחד מהם עמד והתנדב לצבא, לא נבהלה, והוא, כשרק דיבר על כך, נבהלה.

וגם זה: שכבר היתה נעלבת אם מי שהוא פגע בכבודו. ושמחה כשקנה לו דבר־מה חדש, אם מעיל ואם כובע, וחשה כעין גאוה כשראתה אותו יושב על ספר, או עתון, נאצל ונעלה על האחרים. ושוב לא הקפידה גם אם תבשילו, מחמת פיזוּר הנפש, נצטנן וצריך היה לחממו. וכאמה הגישה לו תמיד את התה כשהוא ממותק, מאחר שהוא עצמו פעמים ששכח להמתיקו.

עם גמר השיעור בערב, אז, בהיותם במצרים עוד, או בשעה שישבה על מלאכת־יד, והם לבדם בבית, היתה בלבה כעין ציפיה. מחכה היתה שישמיע איזה שהוא דיבור, ונמלאה עלבון או גם כעס, כשראתה אותו בשתיקת האלם שלו, היאך הוא מצית לו בקור רוּח סיגריה והולך אל החלון הפתוח, להוציא את העשן.

ופעם, כשנשארה יושבת כן בבדידותה והוא, בבואו לחדרו, התחיל לשיר, לא התאפקה עוד, וכמוהו הוא ביום הגירוּש, פרצה בבכי.

המלחמה הגיעה בתוך כך לקצה וניתן להם הרשיון לשוּב אל הארץ, ובלי שידובר על כך, ברור היה כי אתם, לביתם, הוא הולך, וכשהתחילוּ ההכנות לנסיעה, עשה הוא בהן כאחד מבני המשפחה. אתה ועל ידה, על־פי־רוב, והיא שוב לא יכלה לא להרגיש בנהיה שלו, כאשר אל כל מקום שהלכה נמשך אחריה כחוט כחול מבטו, ופעם, בהיותם שניהם על הגג, גם נפתח אצלו הלב ובא לו הדיבור. ליד המעקה נעמדה רגע כדי להציץ אל הסביבה, ואז בא ועמד גם הוא, הביט אל הים ודיבר אליה – וכך נהיה זה.


ביום פנוי מעבודה, בעונת הקיץ, יצאו לפעמים בני־הזוּג לביקוּר בנוה־גנים אצל בן עירם פיני־ליזר.

נחמה רוטשטיין שמה בצקלונה של ברכה איזו דברי־אוכל שאינם מצויים בכפר: מיני שימורים בקופסאות ורקיקים מלוחים, הנמכרים פה בשוק, ובשביל חנן, הצעיר, אף הוא בן מאיקוב, מעט אגוזים ובטנים קלויים.

בחוּר ענק היה זה, אשר פיני־ליזר מצא אותו באיזו אכסנית פועלים במושבה הסמוכה, והוא אסף אותו לביתו, שילם לו בעד עזרתו בעבודות המשק כלשׂכיר והתיחס אליו כאל בן.

במבואי הכפר, ליד חצר המשק, נפרדו השנים. ברכה נכנסה אל הבית, לחוה־רישה, ונתן לב הלך הלאה, למקום עבודתו של האיש, עישן הרבה, כדרכו בשעת התרגשוּת, שמראה העובדים בשדות העלה על לבו את זכר הנערים תלמידיו, ששאפוּ לעשות בחקלאות אף הם, ואשר, כגרעיני זריעה אלה ברוח שואה, סוערו בזמן המלחמה ואבדו.

פיני־ליזר, איש הספר לפנים, שמח שמחת אמת לבוא האורח, אשר אתו – ידע – יוכל לשוחח בעניני רוח ו“להתאַורר” קצת.

אף נתן לב סילק את קופסאות הסיגריות והגפרורים לכיס צדדי וישב בסמוך לאיש, אשר לא הפסיק את עבודתו, אם בניכוש ואם בעידוּר, ועד מהרה נקשרה בין השנים שיחה, שיותר מהמפורש נשמעו בה דברי רמז עמוקי כוונה וחריפי טעם.

פסוקי הנביאים ואמרות החכמים, שהועלו לשם כך, אלה אשר אי־פעם נולדו במקום הזה ונשתמרו אחרי כל הנדודים בנכר, במלוא זיום, הלמו יפה את הנוף אשר מסביב, משל לאבנים יקרות, שנשמטו מפני איזו נסיבות ממשבצותיהן, ולימים הוחזרו ונקבעו שוב במקומן.

הבחור חנן, חניך הישיבה הליטאית הוא שהקשיב להם בלי שהניח אף הוא את כלי העבודה שבידו.

גבוה וחסון – לנתן לב, איש האסוציאציות, נראה כאחד הענקים מקרית־ארבע שבזמנו של כלב בן יפונה. גם אז, כעתה – ימים של ראשית עליה בארץ – נישא בודאי באויר, ביחד עם געית הצאן וקרקור העופות, קול הלמות של פטישים, זה קול ענוֹת הבנין, אשר פקוחי האזנים שומעים בו הד מדברי ההבטחה “כי לך אתננה”.

לכבוד האורח גמר פיני־ליזר את עבודתו בשעה מוקדמת יותר, והלך להראות לו את המשק:

הפרות ברפת, שקרא להן בשמותיהן: זלפה, יסכה ותרצה – רחבות גוף כולן וטובות עינים כחוה־רישה – קלחי הירקות כבדי המשקל בגן ואשכלות הענבים בכרם, אשר הזכירו בגדלם את אלה שבימי יהושע בן לוי, שהיו עומדים על הקרקע – נאמר – כעגלים.

לבסוף ירד אתו למטה, לשדות הפלחה, כדי להראותו את “נכסי המלוג” שלו, חלקת־האדמה שמאיר רוטשטיין קנה לברכה ביום חתונתה.

עדיין האפירה זו שוממה בין השדות, ונמושות הצאן של בני הכפר התהלכו בה – נתן לב הציץ אליה כאיש המביט אל ארוסתו, אשר מפני איזו סיבות אינו יכול עוד לשבת אתה, אבל מאוחד הוא כבר אתה ברחשי הלב, ואחד הוא גורלם לעתיד בחיים, לטוב ולרע.

חדר הדירה על כתליו לבני הסיד מלא היה עתה זהרורי שקיעה, ובזגוגיות ארון הכלים ובחלון הפתוח למחצה נשתקפוּ, כקוביות מסודרות בשוּרות, בתי־הכפר עם שמים אפרפרים ורודים, הכפויים עליהם ממעל כגיגית.

ברכה, מיושבת בכסא הבד, שנקנה בזמנו בשביל הנסיעה באניה, פיצחה בשקידה גרעיני דלועים, וחיה־רישה, עד שבעלה ועוזרו התרחצוּ, הלכה להתקין איזה תבשיל על הפרימוס.

את כלי הבישול הזה הביאה לה נחמה רוטשטיין ממצרים, ובימים רגילים עמד אצלה מצוחצח על המדף לנוי, ורק בערבי חג ובשעת קבלת אורחים הדליקה אותו. ואז עטה המטבח האפלולי זוהר כחלחל, ופעם בפעם, בשעת ה“שאיבה”, נפלט פה קול הדומה לנביחה, כזה ששומעים רק במטבחיהם של אמידי הכפר.


לשם קניות, או סידורים במוסדות כספיים, בא לפעמים פיני־ליזר העירה, ואם נסע בקרון שלו, לקח אתו גם את חוה־רישה ואת חנן והביאם לבית הפנסיון של משפחת רוטשטיין.

ברכה, לבושה ביום כזה באחת משמלותיה שהיא עשויה לשמש דוגמה למסתכלות בה, יצאה עם חוה־רישה לבקר אצל בני עיר, או להראותה איזו חידושים: חפצי נוי חדשים בחלונות הראוה וראשוני האוטובוסים, שהופיעוּ בעת ההיא ברחובות השכונה.

לאחד מכלי הרכב האלה הועלתה פעם האשה רחבת הגוף בעצם הרגע שהוא עמד לזוז, והיא, בתוך הטרטור והגעש שקמו פה, נאחזה בדפנות החלון ובכתה, לבוֹשת פניה של ברכה, כתינוקת.


נחמה רוטשטיין הושיבה לארוחת הצהרים את האורחים ליד השולחן הצדדי, המיועד לבני המשפחה, וכלאנשי עמל, הזקוקים ליתר כוח, נתנה להם מנות כפולות. השגיחה כל הזמן שלא יחסרו לחם בסלסלה וירקות תבלין בפנכות, ואל הבחוּר חנן ש“ניקה” לה ממש את הקעריות וקיבל ברצון כל תוספת שהושיטה לו, הביטה בעינים מאוהבות.

סבול לא יכלה את אלה, אשר יותר ממה שהם אוכלים הם משאירים בצלחת.

הוא, חנן, עם גמר הארוחה, לקח מלוא חפניו מהאגוזים שהוגשו לקינוח סעודה והלך והשתטח בפינה על הרצפה החשופה, ועוד לא פיצח מהאגוזים את החצי וכבר נרדם. ואילו פיני־ליזר הסתובב עוד כה וכה באולם האכילה, נעמד לפני התמונות שעל גבי הקיר והסתכל במאפרת הקוניה, לבסוף נכנס לחדרו של מאיר רוטשטיין, מצא פה את הספר הקטן “בחינת עולם” ופתחו ושכח כל אשר מסביב.

אימת ההויה של הפילוסוף האלהי כבשה אותו כולו.

זו העמידה על הגשר הרעוע ממעל למצולה – העולם, באין אפילו משענות להיאחז בהן, ואותו המשל המרעיד את הנפש על העלם המאמין בתומו שאסף ניצוץ של שמש בידו וכשהוא פותחה והנה אין בה מאומה.

החדר מתוך כך נזדהב משפע של שמש ואחר הִוְרִיד כולו והתחיל מאפיל והולך.

אי־שם על שפת הים נשמע קולם של אחרוני המתרחצים, ספק צחוק, ספק קריאה לעזרה, ומי שהוא מאחורי הקיר קרא:

– פיני־ליזר.

אז זע האיש וכמו הקיץ, ורץ מתוך נקיפת לב להציץ אל הפרדות, שהשאיר אותן בחצר ללא השגחה.


פעם קרה שהאיש הופיע פה עם קרונו לא בשעות הבוקר, כמנהגו, אלא באמצע היום.

נתברר שהוא שב זה עתה מתערוכה חקלאית שהציג בה תרנגול במחיצת העופות.

התרנגול לא שלו היה, כי אם של שכנתו האלמנה, אשה חולנית וקשת־רוח, שעזר לה כפי יכלתו בהנהלת משקה. והוא גם אשר העלה על לבה את הרעיון, כי התרנגול שלה ראוי שיציגוהו בתערוכה, התקין לשם כך כלוב מיוחד, וביום המיועד הביא למקום הדרוש את האשה ועוף טיפוחיה. וזה – מרהיב ביפיו ומפליא בשיעור גדלו – זכה בפרס.

איזו מומחים לגידול עופות תהוּ עליו כמה פעמים ובדקוהו, ונתנו לו לבסוף תעודת הצטיינוּת, אשר האיכר הדביקה לדופן הכלוב, ובדרך חזירתו סר לחצר בית רוטשטיין וישב פה על הדשאה, משולהב ועייף, כשעיניו, אשר כאילו נקבע בהן קטע משמי הארץ הקיציים, קורנות בזוהר כחול, עליז.

שמח היה על זה שהאלמנה מוכת הגורל זכתה למעט נחת (זו, עטופה בסוּדר אלמנות שחור, ישבה בקצה הקרון, ליד הכלוב), על הכבוד שהזכיה הזאת מאצילה על כפרו וביחוד על כי בפרס זכה “שלנו”.

“אפילו לא של הגרמנים” – אמר למאיר רוטשטיין בקול שנשמעה בו נעימה של גאוה לאומית.

שכנים באו ועמדו להסתכל בעוף אשר עכשיו, כשזכה להסכמת הגדולים, התחילוּ גם הם להכיר ביתרונו, ולבקשתם הוצא מן הכלוב. ואז, לאחר שהזדקף, סקר אותם אלכסונית בעין אחת ובשניה, הניע קלות את כנפיו וקרא קריאה קטועה, קצרה ויבשה.

והאנשים, שחשבו לו זאת ל“חכמה”, מהם שהשתאו ומהם שצחקוּ בהנאה, ואילו הוא נשאר כבד־ראש ואדיש במקומו, אפילו את עיניו עצם מרוב אדישות.


 

הַיְשִׁישָׁה פֵיגָה

פייגה ממאַיקוב, שכנתה של נחמה רוטשטיין בסמטת הים, ביקרה תכופות בביתה של זו גם לאחר שהיא העבירה את הפנסיון שלה אל “השכונה החדשה”.

לשם כך חצתה את ככר החולות ועלתה ברוב יגיעה אל המדרכה, כשלבה מלא תרעומת על האשה הכשרה הזאת על כי עזבה נוה מבטחים בחצר שיש בה שער ובריח ו“יהדוּתיוּת”, ובאה לשבת בשכונה שהיא גובלת באדמת גויים, ואשר במקום ניגוני תפילות בשבת שומעים בה זמזום של פרימוס.

אל הבית נכנסה לא פתאום, כי אם לאחר שהשמיעה כעכוע של אזהרה, כדי שלא להביא במבוכה את בני “הדור הצעיר”, שאינם מדקדקים במצוות.

וקרה פעם אשר אחד מהדיירים, מתוך פיזור נפש, בא ועמד לפניה בגילוּי־ראש, אז אמרה לו דרך נזיפה, אם כי בחיוך אמהי, שבפניה אין צורך “להסיר את הכובע”, כי על כן איננה “פריצה”.

ישבה היא על־פי־רוב במטבח, שאין בו כלום מן ה“חידושים” שהובאו מכרכי מצרים ושעדיין נודף בו ריח של כשרוּת.

נחמה רוטשטיין, אגב השגחה על הסירים המתבשלים, כתבה לה לפעמים לבקשתה מכתב לאחד משרידי הקרובים של בעלה, או שהיא לימדה אותה לדעת את ערכי המטבעות החדשות, שהאנגלים הכניסוּ הנה עם כיבוש הארץ, ואשר היא, הזקנה, באה בשלהן תכופות לידי טעוּת בשוּק, ותמהה היתה לשם מה בכלל בא חילוּף השלטונות הזה, אם השוטר הגוי – אמרה – בין שכובעו הוא כהה ובין שהוא בהיר, אחד הוא – שונא ישראל.

אם היה זה בחורף, ביום גשם, עיכבה אותה נחמה רוטשטיין ללינת הלילה, הדליקה בערב את עששית המטבח במלוא השלהבת והגדילה את האש בכירה, והזקנה, בשבתה ליד השולחן, שכוסה לכבודה במפה, שפכה לפני שכנתה לשעבר את לבה. התאוננה על בעלת הבית שלה, על השכנים ועל העולם בכלל שאינו עוד כשהיה, נתקלקל.

אין עוד אותה היציבות לדברים ולא הטעם למיני המזון. האריגים אין בהם ממשות והצנון והבצל פגה חריפוּתם, וגם האנשים אינם עוד “הַא”, נתרוקנו. אין לא אמונה בלב ולא בטחון, ובשעת צרה אין להם למי לפנות, אין כתובת. והעיקר שהם בהולים ונחפזים תמיד ובלי כל סימן ברכה.

איש יהודי לפנים התפלל שלוש פעמים ביום ובירך על המזון, לפני האכילה ואחריה, גידל בנים והשיאם, הקים בתים בישראל, ועם זה עשה עוד לפרנסתו, אם במלאכה ואם במשא־ומתן בשוּק – והספיק, מצא לו אפילו שהות לדאוג ליום אחר, “להכין” מה, מי על ידי לימוד התורה ומי במעשי צדקה. ואילו עכשיו, כשהאחד קם בבוקר, הרי הוא אץ אל המקלחת, ובעודנו שותת מים הוא בולע את הסַלַט ורץ, אפילו כובע אינו מספיק לחבוש לראשו.

והאשה היא בשלה, שקוּעה בסלסלה ובמלמלה, וכשיש שעה פנויה, מוציאים אותה בשיחה בטלה, או בישיבה בבית־שעשועים.

ואולם הן יבוא להם יומם. כל אחד מהם יבוא לו יומו, ומה יעשו? במה יצאו ללכת? – שאלה בצער אמיתי.

נחמה רוטשטיין, מתוך שתיקת כבוד, השקתה אותה קפה מהול בעולש, עד אשר נתחממה, הסירה מעליה את המעיל והוציאה גרב סריגה מסלה, שאז ידעה מארחתה כי היא תספר מה, והתישבה בסמוך לה על איזו מלאכת יד, וגם ברכה באה וישבה פה ישיבת קשב, שאף כי רוב הדברים שסופרו היו ידועים לה, נראו לה בכל פעם כחדשים, משל לספר מענין, שאפשר לשוב ולעיין בו.

אותו עמוד זוועה שעבר פעם בזמנה בקרבת מאַיקוב, צעד כענק שחור על פני ישובי הסביבה וטיאטא הכל כמו במטאטא.

ושוב: אותה הדליקה שקראו לה “השריפה הגדולה”, כאשר היא בשנתה פעם, בעודנה תינוקת, שמעה איך שאמה צועקת: “אויה לי, אנחנו נשרפים” – וכשהקיצה ראתה והנה הנהר מאַיקובינה שמנגד הוא אדום כדם וכלי הבית שלהם מוסעים אליו בקרונות, עם מראת הקיר ממעל, שנראתה אף היא כמשוחה בדם.

בעת ההיא קרה זה שאבד להם השעון “הגדול”, וביקשוּ אותו ולא מצאוהו, וכבר אמר אביה להביא אחר במקומו מעיר הפלך, והנה הוגד להם שבבית הכַּורן, בפרבר, ראוהו.

אמה לקחה איפוא כד, כאילו כדי לקנות דבש, וירדה לשם. היא באה עד פתח הבית והשעון צילצל, אז נכנסה ואמרה: “כך וכך, השעון הוא שלי”. והאיש – על מאכלי הטריפה ישב אז – השיב:

“אם שלך הוא, קחיהו לך”, והוא הסירו מעל הקיר, וה“שקצים” נעריו נשאו אותו עד למבוא העיר.

ועוד זכור היה לה יום מהומה אחד, כשבתחילת הבוקר נשמעה פתאום המולה, כמו בשעת גיאוּת הנהר מאַיקובינה, ורפאל־איסר בעל המקשאות נראה כשהוא רץ פשוט מעיל וצועק: “יהודים, הימלטוּ”, “יהודים, הימלטוּ”. ובשיפוע הרחוב כבר היו גועשים ועולים בני הפרבר, והנה יצא הירשל הנפח מבית־המלאכה שלו, ופנה ללכת לקראתם וּמוט של ברזל בידיו. אלה שישבו שם בקרבת מקום יכלו לראות איך שהוא, ברדתו בשיפוּע, הולך וגדל, והמוט שבידו אף הוא כך, בעוד שהרוצחים, להיפך, נתנמכוּ וכאילוּ שקעוּ תחתיהם, עד כי לא נשאר מהם עד ה“מנחה” כלום, והאיש יכול היה להתפלל בציבור.

יהודי חזק היה ואכלן – נתחייכה מתוך פנים מאירות – ככר לחם ממאפה אשתו חתך, כחתוך את תפּוּח־האדמה, בתנועת סכין אחת, ועד שהובא לו משהו למריחה, זו כבר לא נהיתה.


בעת ההיא היה זה אשר אביה החליט לעלות עם ביתו לארץ הקודש, ומן העליה הורד אז הארגז הגדול והועמד פתוח באמצע החדר, וכל דבר שהוא בעל ערך הובא לתוכו. 

ומן העיירות שבסביבה וגם מעיר המחוז באו הנה כל הדודים והקרובים לשם הפרידה, והיו בוכים הרבה, וזֶלדה, המבשלת, הביאה להם על טסים מיני מאפה ופירות, וכבשה פעם בפעם אף היא את פניה בקצה הסינר ובכתה.

ופעם, בבוקר, יצאו היא ואביה ואמה והתישבו בקרון נוסעים, שהיה גבוה מרוב החבילות והסלים, וכשהגיעו לקצה הפרבר, אשר שם בית־הקברות, ירדה אמה והלכה להיפרד מבני המשפחה גם פה. וזוכרת היא שרעש גדול נשמע אז בין האילנות וכמו קול דיבוּר ובכי של קהל אנשים רב. וכשעברו אחר כך את הפרבר נבחו עליהם הכלבים מכל החצרות, ו“שקצים” זרקוּ אחריהם אבנים, ואמה הצדקת היתה מפנה בכל פעם את ראשה ומביטה בצער אל ה“אהלים” בבית־החיים, שהם נשארים פה בכל אלה.

אחרי כן בא הטלטול על פני הים, כאשר הם יצאו באניה ההולכת מקושטה לעכו, והרוח סיחררה אותם, ואחרי נסיעה של כמה ימים הגיעו לחוף, והנה הם שוב בקושטה.

וכאילו קרה זה היום זוכרת היא איך שפעם, בערב שבת, הוציאה אמה מהסל את הפמוטים ונרות, ועמדה עליהם מודאגה, כי ראתה שגדול הסער והיום הולך ומחשיך, והנה הציץ האב בשעונו ואמר כי עת להדליק. מכמה ארגזים עשה מסביב כמין אוהל והיא הדליקה ובירכה, והנרות, לתמהונם של הספנים הגויים, עמדו בשורה זקופה ודלקוּ. אף שלהבת לא זעה.

ובוקר אחד כשהקיצה, והם כבר אז ביבשה, ראתה ששמש גדולה רובצת בסמוך לה על גבעה, כל כך קרובה היתה, עד שנדמה היה כי אפשר לנגוע בה ביד, וכל הבתים מסביב היו חלונותיהם זוהרים כאילוּ גם בכל אחד מהם היתה קבועה שמש, ואמה אמרה לה כי זאת היא ירושלים.

בין החבילות שעל ידה הכירה את ארגז־העץ הגדול שלהם, שאנשים בבגדים משונים היו מטפלים בו, והיא שאלה אם אלה הם הישמעאלים שראתה פעם בפורים בבית השעשועים במאַיקוב, ואביה אמר כי ההם מדומים היו והללו הם אמיתיים.

– ואחרי כן? – שאלה נחמה רוטשטיין, בראותה שהיא נשתתקה.

אחרי כן לא היו עוד הדברים ברורים אצלה, מעין דף בספר ישן שהכתב ניטשטש בו.

– היה המעשה בגג השטוח – אמרה – שנבהלה כשהעלוה לשם, כי נראה לה זה כמין רצפה עליונה, שהיא תלויה על בלימה.

כבר אם לילדים היתה ועדיין היה בקרבה הפחד הזה, ובלילה, בכל פעם שהקיצה, נדמה לה שהיא שוכבת בקצה גג שאין מעקה מסביבו.

– אמא, שאלי אותה מה לבשה אז האשה – ביקשה ברכה, אשר מפני הכבוד לא פנתה לאורחת היא עצמה.

– המלבושים? – נענתה זו – לבשו כמוני אני היום: חצאית, סינר קצר ו“לַיבּדקל”, ואת הראש כּיסתה האשה הנשואה במטפחות, והנערות גידלוּ להן צמות, ובגדיהן אף הם כאלה של הנשואות, אותה החצאית ואותה החולצה, ורק שהכניסו בהם בשעת התפירה קפלי “מלאי”, כדי שאפשר יהיה בשעת הצורך להגדיל.

– והמזונות? – העירה ועוררה אותה נחמה רוטשטיין – מה אכלו?

– כל אחד לפי יכלתו – אמרה – וממה שהכין לו. האמידים טחנו להם קמח מחיטה נקיה, והתקינו יין מענבים משובחים ועשו את ה“קוּסקסוּּ”, הם פתותי הבּצק שבמאַיקוב בישלוּ ב“ימים נוראים”, והעניים אכלו את הפתה והזית הירוק, ובישלוּ מרק מקטניות, ואלה שידם השיגה הוסיפוּ עוד מיני טיגוּן מירקות.

הרבה טרחו אז על כך, כי ניתנו המים בצמצום והגפרור טרם היה במקום, והיו מכים על מין אבן להוציא אש.

אמה שלה, שמן הירודים היתה, בישלה מרק של קטניות וטיגנה בצל בשמן, למען הריח, והגישה את אלה בקערות קוניה וכפות פרז’ט, ואביה, כמו בימים שהיה שולחנם דשן, “בירך” בקול רם.

הוא כבר אחר היה בעת ההיא, מסולק, הסתגף הרבה וישב תמיד על הספרים ופניו עליזות. הקול שלו עצוּב היה, עד כי השומע אותו בּיקש לבכות, אולם הפנים היו שמחות, גם כשכבר באה עליו הקדחת הזאת עם צמרמרות הקור.

האם כבר ידעה אז כי הוא “הולך”, מסתלק, ובלעה בסתר את דמעותיה. למדה, הצדקת, לבלוע אותן כך שלא יכירו בה כלום.

פעם בלילה הקיצה היא, בת העשר אז, לקול נגינה, שהיה הפעם עליז דוקא, והיא הלכה והציצה אל החדר השני וראתה את אביה שמתמשכות ממנו כמיני קרנים והן ממלאות את כל החלל, והכל מסביב, השולחן, הכסאות והספרים, קורנים ונראים כשמחים כולם, ואמה, שהביטה אף היא לשם, אמרה כי זאת היא השכינה.

ובוקר אחד, כשהוא התחמם אחרי הצמרמורת של הקדחת (תה במרקחת שושנים השקו אותו לשם החימום), אמר בשמחה שראה את זקנו הקדוש ר' נח חותר ובא עם בני משפחתו בסירה משם, והוא ביקש שיתנו לו את בגדיו הטובים, כי רוצה הוא ללכת ולהקביל את פניו – ועם זה נסתלק ו“הלך”.


עכשיו קיפלה את גרב הסריגה וישבה זמן־מה דוממה, כאילו נרדמה במקומה. לבסוף התאוששה ואמרה:

ושם, מסיחים האנשים, עדיין “הא” – שוחטים.

וכשהשתים על יד השולחן לא נענו, הוסיפה כאילוּ לעצמה:

– ועוד הם בשלהם, עוד לא רוו, הרוצחים, מן הדם ו“הוא” שם, במרומים, יושב ושותק.

הדיירים, נשמע היה שהם חוזרים ובאים מן החוּץ, והיא קמה ונכנסה לחדר ששם הוצע לה משכבה, חדר אכסניה חרפי עם כיור ומי רחצה המנצנצים בברק קר.

הנר שדלק על השולחן הבליח וכאילו קרץ ורמז למה, אז כיבתה אותו וצנחה וישבה בקצה המטה, כבדה בתשעים שנות חייה, שרידה יחידה ממשפחת אנשים שנכרתו ממנה אחד אחד, ואשר, כמו בעץ שנגדעו ענפיו, נשארו רק צלקות, ועדיין היא חשה בהן את הכאב.

נשבה אי מזה צינה טחובה וכעין הד רחוק מבכי עצמה דימתה לשמוע על פתחי קברים שנחצבו באבן ונחפרו בחול.

הרצפה מתחת הורגשה שטוחה ופרושה כגג שאין לו מעקה מסביב. רק צעד אחד אם לצעוד ונגלתה למטה הבלימה.

– אלהי שרה, רבקה, רחל ולאה – זכרה את הלחש שאמה היתה נאחזת בו בשעת הסכנה, והנה נפתחה הדלת וביחד עם סילון אור נכנסה נחמה רוטשטיין בחלוק הלילה שלה, קורנת מטוב לב ובטחון חיים.

היא הביאה בקבוּק רותחים לחימוּם המטה ועמדה וחיכתה עד שהזקנה התכנסה אל מתחת לשמיכות ופתחה בתפילת “קריאת שמע”.


 

בְּיוֹם זִכָּרוֹן

על מנחם גוט נאמר למעלה, שהוא, בשעת מסע גירושם של בני משפחת רוטשטיין, דבק בהם, הוא וקרובתו איטה בלוך, שניהם תיירים, שבאו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אל הארץ, ירדו עם הגולים למצרים והתישבו שם בבית־הפנסיון של נחמה רוטשטיין.

ברכה רק היא שידעה מה על סבך היחסים שבין השנים ועל צרת נפשו של האיש, אחרי שהנערה, בקלוּת דעתה, הלכה והיתה לסוחר עשיר אחד, איש קהיר, אשר עזב אותה כעבור זמן קצר.

רק אחרי שזו מתה, הלך ולקח את התינוקת שנשארה אחריה – דִיתָה קרא לה, על שם אמה איטה – ובה התנחם.

ריפאות חש בשעה ששאף אל קרבו את ריח תלתלי־זהבה – כאלה של האם – אשר ברכה חפפה אותם במי־הנילוס מעורבים במיץ־לימון, וכאשר היא הגיעה לפעמים את לחיה אל לחיו או טפחה דרך שובבות על פניו בידה התפוחה, נעצמו עיניו מתוך המית־לב.

למענה ובשבילה ישב כמעט תמיד בבית – גם צריך היה להתקין בשבילה את מיני המיצים מן הפירות והירקות, וכך הנה הלך ונתערה בתוך בני המשפחה הזאת. אכל ברצון את תבשיליהם המתוקנים בטעם בני־ליטה ואפילוּ נתלווה אליהם לפעמים בקולו כששרוּ את שירי־מולדתם. וכאשר הורשה להם לשוּב אל הארץ, אמר בלשונה של אותה המואבית לפנים: אל אשר תלכו אלך.

בדירה החדשה, עם השיבה אל הארץ, ניתן לו למען האויר הצח החדר עם המרפסת הפתוחה לצד הים.

פה, על המרפסת, בהיות מזג־האויר טוב, נתן לילדה את ארוחתה, הורידה לרחבת החולות, אל בין בני־גילה, והוא עצמו, ממקום שבתו, השגיח עליה.

פעם בפעם באה התינוקת להציץ אל האיש במקום שבתו על המדרגות.

– דוד – היא רק אמרה לו, כשעיניה, מדי הביטו בה, שופע מהן האור החוזר של אהבתו, זו אשר “ההיא”, האחרת, דחתה אותה בבוז.

בתוך החדר, בפנים, סדורים היו כלי־משחקה של הילדה כך, שהם האפילוּ על ארגז חפציה של האם המנוחה, משל לפצע שחובשים ומכסים אותו במיני אריגים לבל ירָאה לעין, או כאב שמחפים עליו בבת־צחוק.

רק יום אחד בשנה, יום מות־האשה, נשתנה פה הסדר.

נחמה רוטשטיין באה אז והעבירה את כל הצעצועים לחדר אחר יחד עם התינוקת ומטתה, והניחה בדאבון לב את האיש שילון פה לילה זה עם ארגז־החפצים, שאותם נוהגים לאַורר ביום־הזכרון.

אילו היה הוא “משלנו”, – ידעה – אחד מאלה אשר לדברי הישישה פייגה יש להם “כתובת”, היה הולך ובא בעת אשר כזאת לבית־הכנסת ומדליק שם “נר־נשמה” ומתפלל, עובר אולי אפילו לפני התיבה וקורא “קדיש” עם כל היתומים הגדולים והקטנים, והלב שלו ודאי היה בכל אלה מתרכך ונפתח, ובשובו הביתה היה אולי מדבר אתה קצת על המנוחה, והיה מזיל אולי כמה דמעות יחד אתה, והכאב היה עם זה פג.

אבל הוא הנה נראה שם, בחדר המרוקן, כשהוא שרוי בצער “יבש”, נקשה כולו, כמאובן, ורק ביום המחרת, עם פתיחת הארגז, “זע”, לדברי ברכה.

ברכה היא שעשתה אותו יום את מעשה האורור.

בידיה הרגילות בכלל בגירוד ובשפשוף סירי־הבישוּל, הוציאה עתה בעדינוּת מופלאה את בגדי־הפאר, יִשרה בהם כל קמט ויִשבה את הקפלים, ונשאה אותם למטה, אל החבלים, בעוד שהאיש ממקום שבתו, מאובן עדיין כשהיה, מביט אחריה.

כדי שלא להפריע את בני־הבית, ירדה עם זה אשר אתה דרך מדרגות־המרפסת, ורק אחרי־כן, כשידיה היו ריקות כבר, חזרה דרך האולם.

השמלות על החבלים זעו עם נשיבת־הרוח, ובשרוולים המנופחים נראתה כל אחת מהן כמי שפורש את זרועותיו דרך מחאה על עוול שנעשה לו.

— דיתה’לי, אל תלכי לשם – הזהירה נחמה רוטשטיין את התינוקת והפנתה היא עצמה את ראשה כדי שלא לראות את “היסורים האלה”.

בתוך הארגז הגיעה כבר ברכה לשכבה האחרונה, שבה נמצאו רק כמה מיני “סדקית” – סודרים עטורי סלסלה, כסיות פשוקות אצבעות שנראו כאילו הוסרו זה עתה מהידים ושעון־היד “שלה”.

את זה כוננה ברכה בידה הזריזה בעודנו בתוך האפלולית והניחה אותו על השולחן, והאיש הנחלש מן הכאב ומן הצום הקריב אותו אל אזנו כשעל פניו נגה רגע אור של תקוה:

– הוא מתקתק – אמר.

עכשיו נשארו על הקרקע רק האלבומים. שנים היו. האחד מימי קהיר, וזה הוא “גועלי” – ידעה ברכה, וסילקה אותו הצדה – והשני משפחתי, משם, “מן הבית”, ואותו הושיטה לאיש, ועד אשר הוא דיפדף בו, הסתובבה עוד כה וכה, עד אשר ראתה שהוא “זע”, משתהה יותר ויותר על כל דף ואפילו נוטה כאילו לבכות, שאז עמדה ויצאה מן החדר.


 

בְּלִי כְּחָל

רוניה ברן, אחרי שחיים ברמן יצא אל “השכונה החדשה”, השתדלה, כמו תמיד אחרי שהגורל הנחית עליה אחת ממכותיו, להחזיק מעמד.

היא יצאה יום אחד אל המושבה הסמוכה ושכרה לה שם חדר ומצאה איזו עבודת־הוראה, ובשעת־הפנאי, בהיות מזג־האויר טוב, יצאה להתהלך ברחובה של המושבה ומשכה פה אז את עיני האנשים בקומתה התמירה ובשערה הפשתני, המסורק למשעי, וידעה היא עצמה שעכשיו, דוקא עכשיו, היא מלבבת, יפה – מן הכעס והמרי ורגש “הלהכעיס”, וגם מן ההבלגה, המאמץ הנפשי להשיב אחור כל אנחה או דמעה המתרגשת לעלות מקרבה.

בערבים, או בימות־גשמים, השקיעה את עצמה בקריאה, וכאילוּ כדי להחריש משהו הצועק מקרבה, קראה בקול רם, בָזָה לעצמה כשמאחורי המדובר בספר, או בעתון, חשה כעין ציפיה למה (למכתב? והן לא ידע איש את כתבתה), והחליטה בתוקף שרגלה לא תדרוך על אדמת “השכונה החדשה” לעולם, אף כי שם נמצאת בת־עירה, חנה רבין, הנפש היחידה שהיא קרובה לה באמת.

אלא שאחרי כל אלה עמדה ביום ששי אחד ובאה לקרון־הנוסעים ההולך אל “השכונה החדשה”, ידעה במשך כל זמן־הנסיעה, שהיא נוהגת כמנהג האיש מוכה אותו הטירוּף, שבו הוא עושה תמיד את ההיפך ממה שיש ברצונו לעשות, עד אשר הגיעה לרחוב הברושים ונכנסה לחצר בית־הפנסיון, ופה – כפי שבתוך תוכה ציפתה – בא לקראתה חיים ברמן (בעלית הגג “הקטנה” שבבית רוטשטיין ישב), וקרא בשמחת־אמת: “רונ–יה”, חילק את השם לשתי הברות עם רווח שבו נשמעה ברור נעימת־ליטוף, ושאל בחרדה לשלומה, שהרי היא לא נענתה על כל מכתביו ששלח לה על־פי כתובת קרוביו בנוה־גנים (כתב, איפוא), והיא, מכיון שכל אותם רגשי הכעס והמרי, שבהם התחזקה כל הזמן, התנדפוּ – נחלשה עתה וצנחה וישבה על הספסל שמתחת לאחד הארנים, שמעה איך שהוא, שישב אף הוא פה, סח לה על לבטיו ורחשי־לבו וידעה שטוב היה אילו עמד לה כוחה להיכנס עתה לבית־רבין, להתיחד עם עצמה באחד מן החדרים הצדדיים ולבכות.

היה בסמוך פה שביל שנמתח מבית־רוטשטיין לבית־רבין בקו ישר, מקביל לחוט הידידות שבין שתי המשפחות, ועכשיו, עם התכונה של ערב־שבת, התהלכו בו האנשים אילך ואילך, אלא שאותם, את השנים, היושבים פה מתחת למטר השׂכּים של העץ המסוער, הם כאילו לא ראו. רק נעמי רבין, כשעברה פה עם ילקוט ספריה, בדרכה מבית־הספר, התעכבה ונעמדה רגע, משתאה לאור הכחלחל השופע מעיני הנערה, שכמוהו רואים לפעמים – ידעה – רק בכוכב, או בפרח כחול הפתוח לשמש, ואשר היא לא ידעה מה שם יקָרא לו.

אולי “עצב” – אמרה לעצמה, העלתה בבואה הביתה את דמות הנערה על הנייר ונעצבה מתוך כך היא עצמה.

ברכה, כשהשנים באו וישבו ליד השולחן לארוחת־הצהרים, נמלאה אף היא למראה הנערה השתוממוּת, אלא שאצלה נלוה לזו רגש של קנאה.

– שער חלק – תמהה – ופנים “כמו שהם”, בלי כחל ופוך, ויופי כזה.

ואילו נחמה רוטשטיין, אשר עוד בראותה את הזוּג על הספסל ידעה כי “מן השמים” הוא, הצטערה עתה על אמותיהם שמתו שם בזמנן, במאַיקוב, בלא עת, ולא זכוּ לקבל מעט נחת.


 

בִּימֵי עֲלִיָּה

האניות אשר מאיר רוטשטיין ונתן לב ביקשוּ פעם לראות באופק, בתוך שער־הזהב, כביכול, שהשמש יצרה שם בשקיעתה, התחילוּ אמנם לבוא בקרוב, כשהן נושאות עולים.

בשעת בוקר מוקדמת על־פי־רוב בקעו צפירותיהן לתוך דממת־הציפיה בקול שיש בו מן הבשורה.

נחמה רוטשטיין, המשכימה לקום, הלכה והחליפה אז את מי־הרחצה בחדרים המיועדים לאיכסוּן ופתחה לאורור את החלונות, ובמטבח הכינה ירקות מהמינים שהם מקובלים על הבאים מן החוּץ, וגם התקינה תבשיל “מלאי”, שאפשר לחממו בשעת הצורך.

פעם, עם גמר ארוחת־הצהרים, הופיע כאן אחד מה“חדשים” וביקש שיותן לו משהו חם וקל לאכילה, והאשה, על־פי מבטאו, וביחוד על־פי הריח, לדבריה, הכירה כי בן־מאַיקוב עיר־מולדתה הוא. ואמנם איש־מאיקוב היה, בנו של ראובן־זלמן האופה.

— מן המורד שעל־יד הנהר – הצטחקה וחיכתה לאיזו שהיא הארת־פּנים גם מצדו, אבל הוא רק עיפעף בעיניו וישב במקומו דומם ומרעיד, כמי שאחזתו צינה. אז הלכה והביאה לו מרק רותח, דייסה מהבילה ולפתן חם, ואחרי שראתה שהוא בכל אלה לא נגע וגם לא השיב כלום על שאלותיה, קראה לבעלה, שהוא נכבד יותר במראהו ובן־עיר שלו אף הוא, ויוכל אולי לדובבו.

ואולם זה, כשבא ונתישב על־יד השולחן, היה שותק ומחריש, וכולו נראה כאיש אשר בא לנחם את האבל, והדיבור, מפני הכאב, ניטל ממנו, שהרי מאַיקוב – ידע – לא היתה עוד, פרחה לה נשמתה. באחד מגליונות העתון “העבודה” כתובה היתה לזכרון עם עוד כמה ערים מסביבתה שנכחדו ואינן קיימות עוד.

הוא חיכה עד שאשתו יצאה מהחדר ושאל את האיש בקול שנצטרד פתאום:

– מי היה שם אביך?

– ראובן־זלמן האופה מהמורד – השיב זה, שעל־פי סבר־פניו של בעל־הפנסיון הבין כי הוא יודע הכל – והאחים שלי: אברהם וזליג ואיצ’י־ליב. הגדול, אברהם, מיתה טבעית מת, אחרי מחלה, והשנים “לוקחו” אל החורשה. הסירו מעליהם בעודם בבית את המגפים, והם יחפים הלכו.

– ולמה אינך אוכל? – שאלו בן־עירו ברוֹך.

– אינני יכול – אמר – שם, בבית־העולים, נדמה לי כי האוכל הוא גס, וביקשתי לי פה משהו קל, אבל לאכול איני יכול. קשה לי לקחת ביד את הכף.

ואחרי שראה כי בן־שיחו מביט עליו בתמיהה, הוסיף:

– את אבא שלי מלפני השולחן “לקחו”, בשעת ארוחת־הצהרים. הוא רק לקח בידו את הכף ובאו ולקחוּ אותו. ואתו הלכה גם חנה’לי בת־הזקונים. נדבקה בו עד שאי־אפשר היה להפריד ביניהם, ולקחוּ גם אותה.

– כנופיות השודדים מכפרי הסביבה התהוללוּ אז – ידע בעל־הפנסיון.

– הם הרוצחים – אמר האיש.

– ואיך ניצלת אתה?

– אני? – כמו נבהל זה – אני הלכתי עם שלושה מחברי בשליחוּת לבעל בית־הריחים אהר’ל גרין שליד היער הקוּזניצי. שהינוּ שם יומיים, וביום השלישי, כשביקשנו לשוּב, אמרו לנו שאין עוד אנה ללכת.

– ונשארתם שם?

– לא, כי הטחנה ליד הכביש עמדה, ששם התשוטטוּ הליסטים, והפלגנוּ על־כן לתוך היער ופנינוּ ללכת לדובניץ, זחלנו בעצם, כי נחלשנוּ מהרעב. המקום מלא היה אמנם גרגרי־יער ופטריות, אבל באלה לא נגענו, כי על קברי ה“ירויים” מדובינקה גדלו. על תות־האדמה אי־אפשר היה אפילו להביט, האודם דקר את העינים.

פעם, כשהגענו לידי “חלשוּת”, זחל אחד מאתנו ולקח מעט מהנסורת שהלבינה בשדמה הסמוכה ואותה בּישלנוּ, הוספנוּ מעט מלח שנמצא בכלינו ואכלנוּ.

– את הבּליל העצי הזה?

– את הנסורת. ומאז אינני יודע עוד רעב. כאילו נסתם מה בקרבי. אם אינני אוכל איזה זמן, אני חש חולשה, אבל תאבון אין לי.

ואותה, היינו את מאַיקוב, לא ראיתם עוד?

– פעם ראינו אותה, בזמן ש“האדומים” חנו שם. עקפנו בלילה את המאַיקובינה וחצינו את שדות הפרבר, ובבוקר נמצאנו בבית־הקברות הישן.

– והצצתם משם עליה?

– הבטנו, אבל לא היה עוד מה לראות. תלי אפר. רק הבאר בלטה על קילונה, אבל זו הלא נשתאבה עוד לפני “הכל”. חשה כאילו במה שמתרגש לבוא וכלאה את מימיה.

בבית־הקברות היה דווקא “בסדר” הכל, כמו בימים שהאדם נקבר עוד בכבוד במחיצת קרוביו ובני משפחתו. בין האילנות מצא כל אחד מאתנו את “שלו” ודבק בו.

משלי היו שם שני סבי, זונדל ומשה־חיים, עם נשיהם וכל אבותיהם, מיושבי המורד רובם, אופי־לחם מדור דור. גם אמי, שמתה בדמי ימיה, זכתה למצוא את מנוחתה על ידם. על מצבתה ברורות היו עוד כל האותיות ועשב רך לפף אותה. לא היה לי רצון ללכת מפה. פעם יצאתי ונעמדתי אפילו על־יד הגדר, אמרתי אולי ימָלך אחד מהחיילים “האדומים” ויזרוק אלי כדור.

החברים נטפלו אלי ומשכוּ אותי. – בוא ונעלה לארץ – אמרו – שם עוד “תתחיה” – ונגררתי אחריהם.

– יודע אתה איזו אומנות? – שאלו בן־עירו.

– “מבין” אני בהנהלת חשבונות – השיב – בזה יכול הייתי אולי לעשות, כך, אם לשבת מן הצד – אמר והתאושש ואפילוּ משך אליו את צלחת המרק, והנה נכנסה אל החדר ברכה, ואז הביט עליה רגע בעינים מעוגלות, נרתע לאחור יחד עם כסאו והשמיע מין קול, שהוא ספק נאקה, ספק שיהוק.

– אַה – הוק – נאנק – הלא כזאת היתה חנה’לי שלנו, בדיוק כזאת, אותן העינים ואותו השער ואפילוּ הנמשים, אַ–הו, בהרות השמש האלה.

ברכה, נבהלת, הביאה כוס מים וביקשה להגישה לו, אבל אביה החזיק בה, לתמהונה, ודחף אותה לצד פתח המבוא.

– לכי, לכי, צאי לך מפה – דחף אותה, ואת האיש ביקש “להבין את המצב” ולהבליג, כי הנה אשתו באה, והיא איננה יודעת כלום מ“כל אלה”.

וזה “הבין” אמנם, שלט בעצמו והתאפק, וכשבעלת־הפנסיון באה, ישב כבר דומם במקומו והיה רק רועד כולו כמתוך צינה, אז הלכה והביאה לו תה רותח ואת האוכל, שנצטנן בינתיים, החליפה באחר, חם.


בימים ההם קבעה לה ישיבה בבית־רוטשטיין ריבה בלוך, היא אמה של הנערה הוילנאית שגלתה בזמנה מהארץ למצרים, “הסתבכה שם בענין רע” ומתה בלדתה.

בדרך לא דרך, בים וביבשה, ניטלטלה במשך שבועות עד שהגיעה לבית־הפנסיון הזה שבו ישבו קרוביה מנחם גוט והתינוקת דיתה, שהיא נכדתה.

זו, הקטנה, לא נתקבלה עליה בתחילה הסבתא השחורה הזאת, שהיא רטובה תמיד מדמעות, אשר אך תביט עליה מיד היא מתחילה להזיל דמעות.

– שאלי אותה למה היא בוכה – ביקשה את ברכה, שהיתה המליצה בינה ובין האשה שלא שמעה עברית.

– זהו מפני שהיתה לה פעם ילדה – הסבירה ברכה – ולקחו אותה ממנה.

– אז הגידי לה שאני אהיה הילדה שלה – אמרה בתנועה שיש בה מן ההקרבה העצמית, וכאשר זו, לשמע דבריה, התחילה לבכות בקול רם, קמה והלכה מתוך הרגשת עלבון.

החדר הסמוך לחדר קרוביה ניתן פה לאשה, והיא העבירה הנה את תמונת הקיר של בתה וארגז חפציה, ובלילות, בשעת הדממה, פעמים שעלה משם קול בכיה, זה בכי השכולים אשר אין מנחם להם. ברכה, כשבקע פעם מתחת לרצפת־עליתה קול הנהי הזה, ירדה וביקשה להיכנס אל החדר, אבל נחמה רוטשטיין, שהיתה ערה עדיין, מנעה אותה מזה.

– הניחי לה – אמרה – הניחי לה, הלא היא הנה אם.

היא אשר בחכמתה העבירה את מטת התינוקת וכלי־משחקה הנה, אל החדר הזה, ולאשה יעצה להתקין את המאכלים שלה ושל קרוביה בעצמה.

– למען החסכון – הסבירה לה, ואילו לה לעצמה אמרה:

— כדי שלא יהיה לה פנאי לחטט בפצעים.

עם כל הדוחק במטבח הקצתה פה פינה בשבילה וגם לימדה אותה – היא, בת־העשירים לשעבר שמלאכתה נעשתה תמיד על־ידי אחרים, את תורת־הבישוּל, אשר כל עיקרה הוא, לדבריה, מעט רעש והרבה מעש.

– לעולם אל תעשי רק מלאכה אחת – שיננה לה – כי אם האחת עם השניה ועל־ידה, ותבשיל כשהוא מתבשל אל תדחקי עליו את השעה, כי הקדרה בכיריים היא כצמח בערוגה, שאין להאיץ בו ומאליו הוא צריך לבוא לגמר בישולו.


לככר השוּק נהגה לרדת עתה בשעה מוקדמת יותר, ו“גנבה” פה מזמנה הדחוק שעה קלה שבה הסתכלה בכל ה“טוב” אשר עולים מן “החדשים” הציעו פה למכירה; מהם מסודרים כבר ב“עמדות”, ומהם, כמו בירידים במאַיקוב לפנים, מיושבים על הארץ עם סחורותיהם המוצגות לראוה: מיני סלים קלועי־קש, קעריות חרס מזוגגות וסירי־ברזל, אשר שם קראוּ להם צ’יגוּנֶס.

בוקר אחד משכה את עיניה חביונת־עץ אחת, מאלה אשר שם, “בבית”, היו “מעמידים” בהן כרוּב לימות־החורף, ורעיון עלה על לבה שבכלי כזה הן אפשר לכבוש את הירק הזה גם פה, והיא רכשה אותו לה, קנתה בו במקום כמות גדולה של קלחי־כרוּב, ונער תימני הביא לה את כל זה הביתה. פה מילאה את החביונה מים, והיא וברכה עמדו להתקין את הירק, וכל אותו יום עמד בבית ריח מריר, לח, “ירקרק”, לפי הגדרתה של נעמי.

הישישה פייגה, שנזדמנה פה בשעת הצהרים, שאפה אותו כמה פעמים אל קרבה והבינה מיד כי הולך ונעשה כאן דבר, אשר כמוהו לא ראתה מאז שיצאה ממאַיקוב, כשמונים שנה, בערך. היא סקרה את גל העלים החתוכים, שדמו לאטריות דקות־צוּרה והלכה והסתכלה בחביונה, אשר צפרים ירדו אליה מקניהן לשתות. לבסוף שאלה בחגיגיות את בת־עירה אם יש לה קצח לתיבול הירק.

קצח השיגה האשה בחנוּת־המכולת.


בעת ההיא באה עם כמה עולים מליטה בת־עירה וחברתה של חנה רבין לשעבר, מינה לבית “המתוקים”, היא אשר בזמנה, כדי להקים את בית־אביה הנופל, הלכה והיתה, לתמהון הרבים, לטוחן וחוכר־הקרקעות האמיד מכפר ליבידוב, איש חסר־ניב ומגושם במראהו.

עכשיו, בבואה, עוד לפני שנחה מטלטולי הדרך (כבר היה לה פה “משק”, אשר בעלה ובנה, מראשוני העולים, הקימו בקרבת “השכונה החדשה”), הלכה להיראות לפני חברתה.

פתאום, בלי להודיע על כך, באה אל הבית, ונעמי, שישבה פה על ספריה, היא שראתה את השתים בפגישתן.

הן חיבקו זו את זו באין אומר, אחר בכוּ חרש, כל אחת לעצמה, ונעמי ידעה כי על אלה שהלכו ואינם עוד זה בא; לבסוף פתחוּ בשיחה. חנה רבין שאלה וחברתה השיבה, ודומה היה שהן הולכות ועוברות שלובות־יד את עיר־המכורה, סימטה אחרי סימטה, משתהות על־יד בית אחד ומאריכות עליו את הדיבוּר ודולגות בחפזון מתוך שתיקה על השני, – שהוא נתרוקן במשך השנים ושמם – שיערה נעמי.

פעם בפעם זרקה האורחת מבט עליה, על נעמי, ואז היה זה כאילוּ היא מתיזה עליה רסיסי זהב (בני־בית “המתוקים” – ידעה – היו עיניהם שופעות ניצוצות־זהב בשעת התרגשוּת), והיא, נעמי, מרוב הבוּשה, נתכווצה אז ורצתה “לא להיות”.

והנה קמה לבסוף האשה וביקשה ללכת, כי “מחכים לה שם עם החמור” – אמרה.

– יש לכם חמור? – התנערה נעמי מביישנוּתה וקמה ועמדה על רגליה.

– יש, יש, חביבה’לי – השיבה זו וניגשה ונשקה לה ארוּכות, בהשיבה עליה ריח של ירק־גנים ועשבי־בר. והיא נפנתה ויצאה מן החדר בהשאירה אחריה בתוך האפלולית המון נקוּדות זוהרות. 


 

כרוֹנִיקָה

לחיים ברמן, סופרו של העתון “העבודה”, ניתנה בבית־הפנסיון של נחמה רוטשטיין עלית־הגג “הקטנה”, ובה – כמו בזו של אלישע בזמנו, בבית־השונמית – מטה, שולחן וכסא וגם מנורה.

משלו הביא הנה רק חבילת כלי־מטה, מזודה ומפוחית.

זו, כאשר הוא, בשעת עייפוּת או דכדוך־נפש, ריפרף בה כה וכה באצבעותיו, נשתררה בחדרים למטה שתיקת־קשב, והאנשים שם נחה עליהם רוח־עצב.

הים שמנגד, אשר תכלתו מילאה באולם האכילה את הראי הגדול, כמו נתקרב, ונעמי רבין דימתה לראות אז בחולות שעל שפתו את עקבותיו של הנביא בן אמתי שברח מלפני האלהים, והאבנים המנצנצות בהם נראו לה כשברים מאותם הכוכבים, שהם נופלים בלילה מן השמים.

יפה־עינים ונאצל ולבוש תמיד חולצת־סַטין (בחורף – מתחת למעילו), שגוהצה למשעי על־ידי דודתו חוה־רישה מנוה־גנים, כי היא אשר כיבסה את בגדיו וגם סיפקה לו מגנה פירות וירקות, שהם הנם עיקר מזונו, הואיל והוא מאוכלי הצמחים היה.

בעודנו ילד בבית־אביו, במאַיקוב, ראה פעם במטבח איך שנותח אוקונוס חי, שהובא מן השוּק, והוא בא אל אמו ושאל למה עשו לו כך. “הן זה מכאיב לו” – אמר בפרצו בבכי, והוא לא נגע עוד מאז במאכלי דגים, וכשגדל ועמד על דעתו, הדיר את עצמו מכל דבר הבא מן החי.

בבתי־האוכל אחר־כך, בכרכים, היה מדלג במבטו על נתחי־הצלי שבצלחות־האוכלים, ולעצמו הזמין רק מעט ירק, שהוגש לו על שולחן צדדי.

נחמה רוטשטיין, כשבא לאכול את ארוחת־הצהרים על שולחנה, לא היתה דעתה נוחה בתחילה מן המזון ה“עשבי” הזה, אבל כשראתה במשך הזמן, כמלצר של דניאל בזמנו, כי “מראהו טוב”, השתדלה רק להתקין את הירקות בטעם טוב ובצורה נאה, וכאמו החזנית בעודנו נער, הציצה פעם בפעם בשעת אכילתו מן המטבח לראות אם הכל ערב לו, ואף הוא, כדי לגרום לה נחת־רוח, כמו לאמו לפנים, אכל כל מה שהוגש לו, שתה את הקהוה הממותק שניתן לו כתוספת מזון ואחרי זה עלה לחדר־עליתו ועמד להפוך שם את “החומר” שבפנקסו לרשימות כרוניקליות בשביל העתון “העבודה”.

תוך כדי התשוטטו במשך שעות ב“שכונה החדשה” ובסביבתה, אסף את זה, טפות טפות, כדבורה את מיץ־הצמחים. הסתכל, תר ובחן והעלה את זה שקלט על דפי הפנקס. ובבית, אחר־כך, על שולחנו, עשה את מעשה ה“הפרדה”:

לקח בשביל חלק הידיעות של העתון את המספרים והעובדות, והשאר, דברים שיש בהם לחלוחית של רגש או שיתוּף של יחס נפשי, סילק הצדה. לכל היותר הוציא מכאן לפעמים כמה שוּרות בשביל מכתביו לרוניה ברן.

בשעת־בוקר מוקדמת יצא על־פי־רוב לסיורו, לבוּש חולצת־סטין נקיה ועטו הנובע אתו – הוא פנה קודם כל למגרשי הצפון, ממקום שעלו ריחות של סיד, חצץ לח וקול ענות של בניה.

חלקות האדמה השוממה היו אלה, אשר האנשים שלהם קמו למקנה, עמדו להפכן למקומות ישוב.

בתוך הזוהר הכחלחל של שמים וים הבהירו שם בקבוצות שלדי־בתים, שדומה היה כי תוך כדי הבטה בהם הם הולכים ורבים.

למסתכל מרחוק נראו כמחנה של צבא כובש, הצועד בבטחון־מנצחים קדימה, בעוד שנאות־השממה על שרידי־הגפנים ומאורות־התנים כאילוּ נרתעים והולכים ונסוגים לאחור.

כחלוּץ לפני אלה הלך גדוד מישרי החולות, אשר בעזרת מריצות ומיני סוללות עשויות מקרשים, המישו גבעות ממקומן, סתמו בהן את הבקעות והכשירו כן את הקרקע לפני הבונים, שבאו והתפשטו פה עם כלי מלאכתם.

בחורים פּליטי ארצות וחזיתות שונות היו ביניהם, היודעים להחזיק באת כמו ברובה. יהודים פרסים ובבלים מגודלי־זקן ויחפי־רגלים, מסוגו של אבא חלקיה, ותימנים חלושי־גוּף ומהירי־תנועה, שעשו יחד עם כל האחרים בזריזוּת ומתוך כובד־הראש והחפזון של אנשים, אשר מפני איזו נסיבות התמהמהוּ ופיגרוּ במלאכתם, ושעכשיו אצים הם “להדביק” ולמלא את זה שהחסירו.

יש אשר באחת החלקות פה, בלב־החולות, הונחה אבן־פינה לאיזה בנין ציבוּרי.

ליד חפירה, בין ערמות של חמרי־בנין, עמדה חגיגית קבוצה של אנשי־מעש, ואחד נכבד, ממניחי היסודות, קרא במגילה, שאותה עמדו להטמין, כי הנה בכך וכך שנים לחורבן ניגשים פה עתה לבנין, ורגע אחד הואר אז כל המעשה הנעשה פה באור חדש, ואלה שהם גלויי עינים יכלו לראות היאך שני הקצוות, של הסוף אז וההתחלה עכשיו, מתקשרים.

כאי שקט בצדם של אלה היה הרחוב שכבר נבנה. שתי שוּרות של בתים יחידי־קומה, אשר אנשים גדולי־אמונה ומעוּטי־אמצעים הקימו פעם את יסודותיהם מתוך הבטחון שאלהים הוא אשר יעשה את השאר, וחסכו ביחד עם זה פרוּטות משכרם הדל, ביקשוּ הלואות מקרובים שמעבר לים ודפקוּ על דלתות של מוסדות כספיים וזכוּ, לבסוף, אחרי ישיבה ארעית באוהלים ובצריפים, לבית־מגורים ממש, “ארבע פינות שלהם עצמם”.

חן של ילדות נראה בבתים רענני־טיח אלה וכעין חיוּך של נחת־רוח שבו נדבקוּ מבעליהם, ובלילה, כשהוארו מבפנים, הביטו חלונותיהם אל העוברים ושבים כעינים דורשות טוב.

בית הלא כיצור חי הוא עם פרצוּפו וצביונו שלו, וישנם, כביכול, יחסים נפשיים בינו ובין בעליו. קולט הוא כלֵב מסור את אנחתו ועונה בהד נאמן לצחוקו, והאיש מצדו רק צל־קורתו של זה ימתק לו ועליו געגועיו בכל זמן שהוא פורש ממנו והולך.

לפנים בישראל כשנמצא נגע באיזה בית־דירה, היה זה כאילו חלה אחד מבני־המשפחה, וקראו אז לכהן, שהוא בעת ההיא גם הרופא, וזה, אם לא היה החולי ממאיר, עשה את ה“טיפוּל” הדרוש, ניתח, ניקה וחיטא, עד אשר נרפא המנוגע ושב לאיתנו.

חיים ברמן, כשהגיע הנה בשעת סיורו, עשה לו כמין חניה קטנה. סילק את פנקסו לכיס צדדי ומסר את עצמו להסתכלות שיש אתה הנאה אסתטית בלבד:

הבהובי־לובן של כבסים המתנשבים על חבל ברוח, משחק זהרורי־שמש ותכלת־ים בזגוגיות של חלון עם מלמלת וילון מאחוריו, ואיזו גבעולי־ירק מופלאים, ראשוניים, שבקעו פה מתוך אדמת־השממה והמעלים על הלב את מאמר האלהים: תדשא הארץ דשא עשב.

מאחורי הבתים, בחולות שלא יושרו עוד, כבשו יושבי הרחוב שביל, שהוא מוליך דרומה, ואליו נטה האיש בחזירתו אל “השכונה החדשה”, בא ועבר פה את הרחובות לראות מה נתוסף בהם מאז ביקוּרו האחרון: בית־מלאכה, משתלה, או חנוּת למיני־סחורות שטרם היו בארץ. אם ידע שעומדת לבוא ביום זה אניה נושאת עולים, פנה והלך אל הנמל ועמד והביט עם רבים אחרים היאך נפוצות־עם, נידחים מכל קצות־העולם, שבים ועולים לחוף אדמתם.

מהם כניצולים מספינה טרופה – אנשים רצוצי־גו ותשושי־כוח, שעדיין הם מתנודדים מאי רגילוּת לחוּש קרקע תחת רגליהם, ומהם בחורים גידולי מחתרות, חסוני־גוּף ורבי־כוח, אשר שרירי־זרועותיהם דרוכים ושרווּלי חולצותיהם חפותים כשל מי שמוכן לגשת לעבודה.

חיים ברמן, נאמן לאובייקטיביוּת, שעליה הוא מצוּוה, רשם גם פה רק את מספר הבאים, שמות מקומות־מוצאם והדרכים שעברו במשך זמן־הנסיעה.

ביום מסירת “החומר” לדפוּס בדק אותו עוד פעם, וכמעשה גדעון בגיזת הצמר, סחט ומיצה כל המטולל, ואחר שעבר עוד עליו העורך, נקבע בעתון במקום המיועד לו, כרשימת־כרוניקה, שעתידה היא לאחר זמן לשמש חומר־בנין להיסטוריון ולאיש־האפוס, בבואם לספר את קורות הימים האלה.


 

בְּבֵית־שָׂדֶה

יום אחד הלכו חנה רבין ובתה, נעמי, לבקר במשקה של מינה.

הן נסעו לפי הוראתה של זו בקרון־נוסעים עד “חות־האשלים”, פנו אחר־כך ימינה והגיעו עד מהרה לבית מבודד, שהיו לו גן בצדו האחד ודשאה וצריף בצד השני. זה היה ה“משק”.

אורן יחידי התאַווש פה באמצע החצר, ובבואתו התנענעה בחלון שמנגד עם קטעי־שמים בין הענפים.

על גגו של הצריף עמדו עמידת־אלם כמה יונים, ומהפתח, מתחת, בקע קרקור רוגז של תרנגולת, ומשם יצאה בעוד זמן מה מינה, השמיעה קריאת־הפתעה למראה הבאות, ובעיניה התנצנצוּ נקוּדות־זהב.

היא ניגבה את כפות ידיה בסינר, חיבקה את נעמי ונשקה לה ארוּכות, בדבקוּת, ושתיהן התאדמו מבושה ומהמית־לב.

– חביבה’לי, את הלא רוצה בודאי לראות את החמור שלנו, את יששכר – אמרה – ובכן רוצי למטה, אל הדשאה, שם תמצאי אותו.

ובקול יותר רם, בפנותה לאותו הצד, קראה:

– אברהם־איצ’י, תראה לה את החמור.

אברהם־איצ’י היה בעלה, איש מרובע, עם עינים תינוקיות, אשר נעמי קראה לו בלבה מנוח, וכך גם רשום היה ביומנה: מנוח אבא של שמשון.

הלא הוא זה אשר עליו אמרו כי ידיו ידים של זהב הן ושיודע הוא להוציא עשב אפילו מסלע. עכשיו מטפל היה באיזו שיחים ליד הצריף, ולקריאת אשתו נתקדר, כי לא אהב את המגע עם מישהו מן החוּץ, אבל כשראה את הילדה שהיא קטנה וביישנית, נתישבה עליו דעתו והוא אפילוּ נתמלא רחשי־חמלה כשהושיטה לו את ידה התשושה.

– יששכר – קרא, בפנותו אל הגדר, סילק איזו כבסים שהיו תלויים פה על חבל, ונעמי נמצאה עומדת פנים אל פנים עם החמור, שנראה לה מקרוב קטן מאד, ושהיה דומם ואדיש ולא זע אפילו לאחר שהיא הניחה עליו דרך חיבה את ידה.

– למה הוא כך? – שאלה.

– היינו שהוא כאילו ב“מרה־שחורה” – הבין האיש – זהו מפני שהוא מן הטבע כך, לא שמח.

והוא טפח לו טפיחה קלה על גבו, אז זז, פסע כמה פסיעות והתפרץ בצויחה שדמתה לתקיעת־שופר ושנשמעו בה גם צחוק ובכי וכליון־נפש – נוקבת כל כך, עד שנעמי כיסתה את אזניה בכפות־ידיה, ואילו האיש גדל־הגוּף רק הצטחק, ופניו מתוך כך נתעגלו ונראו כפני לבנה מלאה – שופעי אור.

מן הצריף הוציא עתה גרעיני דוּרה בכלי, פּיזרם ליד הסף, ולקריאתו יצאה הנה תרנגולת מסומרת נוצה, היא אשר השמיעה לפני כן את קרקור הרוגז, ועמדה ללקט את הגרעינים בסבר של זעף וקוצר־רוח.

– דוגרת היא – הסביר אברהם־איצ’י, כשבת־הצחוק עדיין מהבהבת בפניו – מינה היא ש“הושיבה” אותה, כי את “הללו”, האפרוחים מן המכונה, איננה סובלת.

– וזה מה הוא? – שאלה נעמי על עוף אחר, שיצא אף הוא מן הצריף.

– זה אַוז הוא, זאת אומרת, אַוזון – השיב.

– ולמה הוא רץ אחריך?

– מפני שהוא “מתפנק”, רוצה שיטפלוּ בו – הסביר – שהרי יתום הוא המסכן.

והוא סיפר שהיו להם “הוא” ו“היא” ושנים־עשר “קטנים”, ולילה אחד הם “לא נהיו”, ורק זה הקטן נשאר, הסתתר מאחורי איזו גיגית, ומאז הוא כך, מתדבק בכל אחד.

והוא זרק גם לו חופן מן הגרעינים והלך להראות לנעמי את העגלה, חָגלה, שנולדה השבוע.


מינה וחברתה התהלכו אותה שעה בגן־הירקות המושקה, שהיה קורן כולו בזהרי־השמש (“כגן רטוב” – זכרה חנה רבין את דברי הברכה), מינה בחלוקה הביתי עם סינר־עבודה ממעל וחנה רבין בשמלת־קרפּוֹן, ועל כתפיה מעיל קיצי, אשר מתחת לשוליו היו העשבים תוך כדי הילוכה מתכופפים וחוזרים ומזדקפים.

צינור־גוּמי זהוב פסים התפתל בצדי המיצר כנחש, ופה ושם ריטטוּ על־ידו שלוליות־מים, שמסביבן התשוטטוּ צפרים, אשר מינה בתנועת־רוגז הניסה אותן, כי זוללות הן אצלה את עלי־הירק הרכים – אמרה.

מתוך כך דיברו השתים – כמו תמיד בהיותן לבדן ־ על עיר מכוֹרתן ועל הימים שעברו מאז נפרדו זו מזו, זמן לא רב לכאורה, אשר חנה רבין דימתה אותו בלבה לרווח שבין שתי פסקאות בספר, אלא שבו הנה נתבגרו שתיהן ונעשו מחושלות ולמודות נסיון יותר, והיו להן אפרים ונעמי, וסופות־זעף התחוללוּ, ונכרוּ קברים לקרובים ונאהבים, אלה אשר עליהם עברו בשתיקה רבת משמעות, סחור סחור הלכו, משל לתהום שנמנעים להציץ לתוכה מתוך חשש לסחרחורת והתמוטטוּת.

לבסוף הגיעוּ לחלקה שליד הבית, אשר הצמחים שבתוכה דמו למלמלה ירוקה ונקוּדות אדומות בה, ומינה אמרה כי אלה הן העגבניות, ושאברהם־איצ’י הוא המטפל בהן, שכבר נתמחה בגידולן בכפר ליבידוב.

שם? – לא האמינה חנה רבין.

– שם, שם – אמרה מינה – הסוכן מאחוּזת הגרפית הוא שהביא את הזרעים מהדרום, וכמה שתילים נתן אחר־כך לאברהם־איצ’י. שם, אצלם, הלא היוּ חממות, ומיני זבלים מיוחדים וגנן, ואילו הוא בליבידוב בידים ריקות עשה, ועלו הן דווקא אצלו. הסוכן שנזדמן פה ראה ותמה, ביקש שיביאוּ מעט מן הפרי אל ה“חצר”, והנה התחילוּ ימי־המהומה.

עתה הזדקפה במלוא הקומה, כי ראתה שבעלה בא, ובעוד שמתחת לנמשים בפניה הלך והתפשט אודם, אמרה:

– אברהם־איצ’י, הנה יש לנו אורחת.

– אַה – קרא זה ונעשה שוּב מרובע וקודר, ואחרי שהעביר את המעדר שהחזיק מידו האחת לשניה, אמר: 

– אנחנוּ נשמח, זאת אומרת, אנחנו שמחים מאד.

והוא הביט אל מינה כשואל אם יפה דיבר.

וחנה רבין משכה אז את קצות מעילה, יִשבה אותו על כתפיה ושאלה:

– והיכן הוא אפרים?

– היכן הוא אפרים? – שאל גם הוא – אפרים הוא עם הנערים, זאת אומרת, עם חבריו – מילמל ונשא את עיניו התינוקיות למינה, כמבקש עזרה. אז שלחה אותו ל“חות־האשלים” לקנות שתילים, והיא עצמה הלכה להביא “איזה דבר־אוכל” מהמטבח.

מתחת לאורן אשר כעין נסורת של שׂכּים מעורבים בציוצי־צפרים נשרה ממנו, העמידה שולחן וכסאות, הביאה לנעמי שמנת בגבינה ודייסת־סולת, ובשבילה ובשביל חברתה – תפוּחי־אדמה מבושלים בקליפתם ומלפפונים חמוּצים, וחנה רבין, בשבתה על מאכלי־ליטה אלה, זכרה איך שליזר הגנן שכנם היה אוכלם על סף ביתו, עם פנות היום בקיץ.

לו הן הוגשו המלפפונים על צירם בנַטלה ותפוּחי־האדמה בסיר, והוא אכל אותם על לחם־שיפון. נשך כדי שליש ממלפפון וחצי מתפוח־אדמה, ואחרי שגמע עוד מן הציר, לעסם בשקידה, בחריצות.

בן־הרוקח עבר פה פעם בדרכו לכר־האחוּ ועמד להסתכל, אז יצאה חותנתו של האיש, ליפשה, והאפילה עליו בגבה הרחב, מפני חשש לעין רעה.

מינה הביאה עוד קהוה מבושלה בעולש, בטעם בני־ליטה, ועם זה עמדה חנה רבין להתכונן לדרך.

– כבר? – נעצבה נעמי – ואני חשבתי שעוד “ידברו”.

– על זה שהיה שם? – נתלקח ברק־הזהב בעיניה של מינה – חביבה’לי, כדאי היה שתגשי ותראי הכל בעיניך. דבר־מה עוד תמצאי שם, עוד יש משהו, והדרך איננה רחוקה. עכשיו, שהיא כבר “סלולה”, אין עוד כל מרחק – אמרה מתוך הרהור – לפנים כשדיברו בבית “האגודה” על הארץ, נדמה לה כי זו נמצאת אי־שם, בקצה־העולם, ואת שיבת־ציון תיארה לה כמין שביל אין־סופי, אשר קרונות עמוסי מיטלטלים משתרכים בו לאטם וּבית־הכנסת מן הסימטה בראשם.

– “הגדול”? – שאלה חנה רבין ונשענה בגבה אל העץ, ונעמי ידעה שעכשיו “ידברו”.

מינה הלכה רק להכניס את כלי־האוכל אל הבית וכשחזרה, סיפרה חנה רבין כי בסולמו של זה דימתה פעם, בילדותה, לראות את המלאכים מחלום יעקב כשהם עולים ויורדים.

סולם מופלא היה, ראשו בשמים ומוצב הוא על רצועת חול דק ומבהיק בטוהר לא ארצי. כמוהו לא ראתה עוד אחרי־כן בשום מקום, ורק בבואה הנה ראתה פעם ערבי אחד המכריז על חול ירושלמי, ונשים קונות ממנו, אז הלכה והציצה, והנה היה זה החול ההוא. אותה הדקוּת ואותו הטוהר.

– והוא עדיין בעינו עומד, פרוש כמפה צחורה – אמרה מינה – רק פה ושם נראים בו ככתמי־דם, אלה הם שברי הזגוגיות האדומות מחלונות בית־הכנסת שנשרף.

– הגויים ההרריים הם שהציתו אותו – שיערה חנה רבין.

– לא, כי מאליו נדלק – אמרה מינה – מתוכו, מבפנים. במוצאי־השבת היה זה, בשעת חצות. רבים שמעו אז כקול הלם של רעם, אף כי לא היה כל ענן בשמים, ועם זה היה כבר מישהו רץ ומכריז על השריפה, ובית־הכנסת ביצבצו מתוכו לשונות־אש וחלונותיו נראו כמשוחים בדם.

לא ניצל שום דבר, כי סגרו הלהבות על כל הפתחים. המים, שהובאו מכל שלוש הבארות, היו מתבעבעים כשמן בהישפכם, ורק הגדילו את האש. לעיני כל אוּכּל הבנין, ולבוקר לא נשאר עוד ממנו כלום. כרגיל הלא מוצאים במקום השריפות גרוטאות ואוּדים, אולם פה היה המקום נקי ורק חריצים נשארו בו, כאילו נעקר הבנין על יסודו. ואמרו רבים כי זכות היא זאת לו, שהרי בעיירות הסביבה כבר נטמאו אז וחוללוּ כמה בתי־כנסת, ואילו זה בתומו לוקח, עלה באש לשמים.

– והסולם? – שאלה נעמי.

– נלקח, חביבה’לי, גם הוא – השיבה מינה מתוך הרהור.

עכשיו קמה חנה רבין, לבשה את המעיל על שרווליו ויצאה ללכת עם נעמי, כי כבר פנה היום.

ב“חות־האשלים” עלו שתיהן לקרון־נוסעים, שהיה ורוד כולו מאור השקיעה, וגם האנשים היושבים בו היה צבעם ורדי, חם, ונעמי, מתוך עייפוּת ומפני שפע האור, עצמה את עיניה, ראתה מיד את מנוח ואשתו מצרעה, כשהם עומדים מרעידים ליד הצור, אשר ספק קרבנם, ספק בית־הכנסת משם עולה בו באש לשמים, והיא הבינה כי כל הזוהר הזה מסביב לא משקיעת־השמש הוא בא, כי אם מאותה הלהבה המופלאה, השמימית.

ביומנה, בבית אחר־כך, רשמה בקצרה ש“עשתה” ביקוּר במשק, ושזה היה נהדר. ובסוף הוסיפה:

“ראיתי שם עגלה, חָגלה שמה, יפה־פיה. עוד אין לה שבוּע והיא כבר מתרוצצת.”


 

נִחוּשֵׁי לֵב

משא הסבל אשר ריבה בלוך נשאה באלם במשך שנים, פחת כבדו מאז באה לשבת עם קרוביה, והוא, עם הקלתו, כאילו נתפלש, ונתהווה בו כן כעין צינור בשביל שפך־שיח, דבר המביא גם הוא, כידוע, רווחה לבעליו.

את מרי־שיחה שפכה האשה על־פי־רוב רק לפני ברכה בלבד, שכן האחרים, עם כל רגשי השתתפוּתם, לא נמנעו מלחטט מתוך סקרנות בפצעיה, בעוד אשר היא, ברכה, רק הקשיבה לה בשתיקת־הבנה ובלב פתוּח כנגדה ברוחב כזה, שהיא מדַמה היתה לשמוע בו הד לכל דיבור שלה.

על עצם האסון, מות הבת, לא הרבתה לדבר.

לא נפתעה גם, לדבריה, כשהגיעה אליה בזמנה ה“בשורה”, שהרי בתוך תוכה ידעה כי ככה יהיה זה.

עוד בראשית ינקותה של זו נקבעה בה, באם, נבואת־הלב שהיא לא לה תהיה, כי קרה יקרנה באחד הימים אסון. היא רק לא ידעה היכן ומתי יקרנה, אבל אי־שם, ודאי היה לה, הוא ישנו ומחכה לה.

כל זמן שהיא ישנה במטת־ילדותה והיתה מוגנת על־ידי אב חסון וקירות מוצקים של בית רב קומות (ביתם שלהם היה זה), היתה בה עוד הרגשת־בטחון, אבל הנה גדלה והתחילה ללכת לבית־ספרה ולבוא בין הבריות – אביה לא היה כבר אז בחיים – והכל נפרץ, והיא נמצאה מופקרת מאז לאסון שיכול היה לבוא מכל צד.

הן היו בעיר מקומות לגלישה על הקרח בחורף ונהר לשחיה בקיץ, וגם בתים מצופפי־קומות, עם סולמי־מדרגות העשויים להביא את העולה בהם לידי סחרחורת ולהמעיד את רגלו. ובכל פעם שהנערה השתהתה באיזה מקום ולא באה בשעה הקבועה, ברור היה לה כי הדבר כבר קרה, נהיה.

בעת ההיא לא רצתה עוד זו להיות “כרוכה אחרי סינר האם”, ביקשה שיהיה לה חדרה שלה וארון עם מפתחות שלה, וסלדה מכל שם של חיבה, ודרשה שיוּתקן בשבילה מפתח בשביל הדלת החיצונית, כדי שתוכל לצאת ולבוא בכל עת, לרצונה.

הקימה כן קיר, אשר היא, האם, הלכה ונחנקה מאחוריו, בעוד שהיא עצמה התהלכה לה מעברו השני בתוך רווחה.

קשים ביותר היו הימים – בזמן החופש מלימוּדים, על־פי־רוב – שבהם ערכה עם חברותיה טיולים בתוך היערות, או בכפרי הסביבה.

פתאום, ללא הקדמות, הודיעה לה על כך, והיא, אשר לפנות אליה בשאלות חששה, כי בזה פוגעת היתה ב“עצמאותה”, בעמידתה ברשות עצמה, ניגשה בלב כבד להכין לה את הדרוש לדרך.

כל זמן שהיא, הנערה, עוד הסתובבה כה וכה וחברותיה היו נכנסות ויוצאות, התחזקה.

אבל הנה ירדו והתישבוּ בקרון הנוסעים, וזה הפליג ונעלם, ואז הפכה החרדה הקבועה בה, זו שבני־משפחתה קראו לה “טירוף”, לאימה חשכה.

בכל דפיקת־דלת וחריקת־שער שמעה מאז הד מקול שבירת־הקרון, וכל עובר ברחוב נראה לה כשליח הבא לבשר לה את “הבשורה”.

בלילה, בתוך הדממה, נדמה לה רשרוש העצים בגן כקול בכי קרוביה שלהם הוגד כבר בודאי דבר האסון, והיא הלכה וישבה ליד פתח המבוא במצב של ציפיה, מוכנה לכל.

את שעון־הקיר שברה פעם בלילה כזה, עקרה מתוכו את מחוגיו, מפני שנדמה לה שהם אינם זעים ומעכבים כן את מרוצת־הזמן, ומפני שלא ידעה עוד מעתה מה היא השעה, הלכה להציץ לשעון־המגדל הנמצא בפינת־הרחוב ושאלה אגב את השוטר, העומד פה על משמרתו, אולי שמע על קרון נוסעים עם מטיילים שנתרסק.

מנחם הטוב הוא שבא על־פי־רוב להודיע לה כי הקרון כבר שב. מחדרו שבקומה העליונה ראה אותו מרחוק, ואמנם נשמעו עד מהרה בפרוזדור צעדיה הקלים של הנערה, והיא, האם, מיהרה לצאת מן החדר כדי שלא תראה אותה במבוכתה.

המהלומה המכרעת הונחתה עליה עם החלטתה של הנערה לצאת כתיירה למרחקים. זה היה הסוף. האסון, אשר עד עתה ישב אי־שם במארב, בא ודפק על דלתה והתיצב כנגדה פנים אל פנים.

היא עוד תפרה לה בגדי־דרך וקנתה לה כל הדרוש לנסיעה, אבל הרגשה היתה לה כאילו היא מתקינה לה את תכריכיה, ובנשיקה האחרונה שנשקה לה טעמה טעם של מיתה.

על הרציף, ליד קרון הרכבת, כשזו קראה לה בקולה העליז, כרגיל, “שלום, אמא,” כרעה ונפלה תחתיה, ובמשך כמה שבועות שכבה אחר־כך במטתה נטולת־הכרה, וכשקמה לבסוף ועמדה על רגליה התגעשה כבר מסביב המלחמה.


 

רוֹנְיָה בְּרֶן מְסַפֶּרֶת

אל מינה מליבידוב באה מעיר מולדתה בת אחותה, טולה, שהיא חברתו של אפרים בנה, ורוניה ברן, שבאה אל השכונה החדשה לשם איזו קניות, היא שסיפרה לחנה רבין – הותיקה בבנות עיר מולדתה פה – כל מה שידעה על הנערה הזאת.

הן היא, טולה, בתם של שלום־נוח ובתיה היתה, הם אשר, כפי שידוע לה, ישבו בבית “האגודה” והפיצו במשך שנים על סביבותם קרנים משאר־רוחם, הוא – בחכמת־לבו, בבהירות הגיונו ובנאומים הנלהבים, שבהם הטיף ל“רעיון”, והיא במלאכת הרקמה שלה – מלאכת מחשבת.

כל אותם זהרי הזריחות ויפעת השקיעות שהיא, בעין האמן שלה, קלטה בכר המרעה, או בפאת היער, נהפכו לאחר ש“עוכלו” בקרבה, לתמצית יופי, מין סממן־פלאים, שהיא הטיפה ממנו טפות טפות ליריעות הרקמה, ואשר, במצבה הירוד, אנוסה היתה למכרן לבנות המקום, ולקנות בכסף מחירן את הנפט והסבון ועצי־ההסקה.

צרכי־אוכל סיפקה לה, כמו להוריה, אחותה מינה מליבידוב.

אבהרם איצ’י הוא שהביא הנה כרגיל את המצרכים דרך המבוא האחורני, והניחם כך, כאילו הוא רק נותן אותם בהקפה עד שירוַח למקבלים.

את אברהם איצ’י הלא היא, חנה רבין, מכירה. כפנס מאופל זה הרי הוא מאיר מבפנים וכהה מבחוּץ, נזעם וקודר בחברת בני־אדם, ונוח ומלא סבר־טוב במחיצת העוף והבהמה.

עם החמור יששכר, העגלה חגלה והאוזון הרי הוא כעם “שלו”, יודע את נפשם ומבין לרצונם, ואף הם שומעים את לשונו וכרוכים אחריו בכל עת.

להנאתם, כדי שיוכלו להתרווח, התקין בשבילם מאחורי גן הירקות כמין אפר. סיקל את אדמת־הטרשים והעלה בה עשב, וגם עשה בה כמין בריכה, והעובר פה בקרון־הנוסעים, בדרך לשכונה החדשה, יכול לראות את הפרה והעגלה כשהן מלחכות את העשב והאוזון שהוא משתכשך במי הבריכה.

זה נטהר והלבין מאז שניתן לו להתשוטט במים, ומראהו עתה אינו עוד עלוב כלל.

אשר לאדמה הלא יש בינה ובין האיש כעין יחסי קורבה ונענית היא לו בכל. אפשר להגיד שנוהגת היא בו אפילו סלסול, כאם זו בילד שלה. מבקש הוא תות־גינה, והרי היא מצמיחה לו את הגרגרים האלה, רוצה הוא בעץ תפוּח, וגם זה עולה וגדל.

וכן גם העץ והאבן, שמהם הוא עושה כלים בשביל המטבח או החצר.

אחרי כמה תנופות הפטיש, או הגרזן, נושר מהם זה שהפַסלים קוראים לו “החומר המיותר”, והכלי מתוקן.

הנערים הבאים עתה הנה מעיר המכורה ויוצאים תיכף לעבוד בגן ובשדה, הלא הוא הנהו זה שהדריכם לכך – על־פי בקשת שלום־נוח, כמובן.

בחצרות או מאחורי בית־דירתם הקצו להם פינה, שבה לימד אותם האיש לעבוד באֵת ובמכוש.

האנשים, אבות הנערים, לא היתה דעתם נוחה מכל אלה, אבל האמהות, בעלות תבונת־הלב, היו אתם, עם בניהן.

מתחת לסינרי־הקפלים הביאו בחשאי מחנוּת הברזל את כלי־העבודה הדרושים, ושבו לעסוק בסריגת הגרבים שלהן.

והלא הן הן אשר על סטוי הבתים בנוה־גנים ובמושבים אחרים תראי אותן כשהן ממשיכות פה את סריגת הגרבים הנצחית, ומביאות מתחת לסינרי הקפלים לבניהן בשעת הצורך את ה“כלי” הדרוש.


והנה הנערה, אשר עליה ביקשה בעצם לספר – בת אביה ואמה, מזיגה של אצילוּת וענות־תום. העינים, כאלה של האם, כחלחלות מהורהרות עם ריסים שחורים. הפנים – גם בחורף – נראים כשזופים, וההילוך – מלכותי.

גם לה הוקצתה מאחורי הבית חלקת־אדמה, שהיא עיבדה אותה יחד עם אפרים, כי הוא, אך עמד על רגליו, הביאה אותו אמו לבית “האגודה”, ופה גדל יחד עם הנערה, כאח עם אחות.

בקיץ יצא הוא לפעמים לליבידוב, להתאמן בקציר התבוּאות, והיא טיפלה אז לבדה בערוגותיהם.

והנה קרה שהיא, טולה, יצאה פעם אל הכפר בקרון הנוסעים המקומי, כי אברהם־איצ’י, בעונת העבודה הקשה, לא בא הנה בעגלתו.

סמוך לזמן הפלגתו באה אל הקרון, בסנדלים על רגליה היחפות ומטפחת אדומה לראשה, כשעיניה, כמו כל בני משפחת אמה בשעת התפעמוּת־הלב, מתנצנצות בהן נקוּדות־זהב, כי שמחה שניתן לה לנסוע בקרון לבדה.

הנוסעים, כשבאה פנימה, כמו נסתַנורו, והשיחה שהתנהלה ביניהם נפסקה. היה שם אתם בנה של האלמנה גולדשטיין, אוּריק, נער חינני שקיבל זה לא כבר את תעודת־הבגרות בבית־ספרו בכרך, ושביקש עכשיו להמשיך את לימודיו באיזו עיר רחוקה בחוּץ־לארץ, אלא שאמו התנגדה לכך, והוא היה מעיין לעת עתה בספרים, קרא תמיד, אפילו בלכתו אל הנהר להתרחץ. וגם עכשיו פה שקוע היה בקריאת איזו חוברת, ורק ברגע שהנערה נכנסה זע, וכמו נבהל, סילק את החוברת הצדה ושוב לא נגע בה.

כשהנערה בתחנת ליבידוב עזבה את הקרון, קם ויצא גם הוא, אף כי ידוע היה שנוסע הוא בשליחוּת אמו לאחוּזת קוכטיץ, ועד שזו הלכה במיצר בכיווּן לבית־קרוביה, עמד הוא תחתיו כמצפה, ונרתע לאחוריו ברגע שהיא נבלעה שם בתוך עצי החצר, כאילו נותק חבל שהיה מתוּח בין שניהם, ואחרי זה ראוהו הנוסעים כשהוא מתהלך הנה והנה על פני אדמת ליבידוב, כמי שנתעה ואבדה לו הדרך.

בעגלת־איכרים שב אחרי־כן הביתה, הטיל את עצמו על הספה בחדרו ומאז “לא היה עוד הוא”. לא אכל ולא שתה ולא נגע בשוּם ספר. אפילו את העתון, שנשלח לו בכל יום מעיר הפלך, לא קרא. לרופא שהוזמן אליו אמר כי חש הוא בעיניו. זה בדקן ולא מצא כלום, ונתן לו בכל זאת סם מרפא.

פעם, בלילה, כשהוא שכב במטתו בעינים פקוחות, באה אליו אמו, ישבה על הרצפה, על־ידו, ובכתה מר.

– “בני שלי, ילדי היחידי, הלא תגיד לי מה היה לך” – התחננה והגיעה לחיה אל לחיו, כמו לפנים, בילדוּתו, בשעה שנכמר לבה אליו, ואז הגיד לה, והיא, צוחקת מתוך דמעות, אמרה כי לא בשמים הוא הדבר, ולא מעבר לים, ואפשר “לסדרו”. אגב, הלא בגן בית “האגודה” היא קונה תמיד את הירקות, ובילדותו הלך לפעמים גם הוא אתה וראה אז שם את הנערה.

אמת, שהיא יפתה עתה. מאירה כשמש – הוסיפה וראתה איך שלשמע המלים האחרונות הוארו פניו, כי הן אמנם כשמש סינְוְרה אותו בבואה אל הקרון.

עכשיו לא יהיה לו עוד רצון ללכת למרחקים – אמרה האשה לעצמה, ועם פנות היום למחרת, באה לבית “האגודה” ואמרה לשלום־נוח את אשר אתה.

הן כל טוב ביתה לו הוא, לנער, והוא צנוע וטוב – סחה וראתה, לתמהונה, כי האיש נבוך, וגם אמר לה בפירוש כי זה לא יתכן, שעל־כן קשורה היא הנערה עם בן־דודתה. מילדותם גדלו יחד והם לא יפָרדוּ.

הוא ביקש לדבר עוד, אבל היא קמה ונפטרה ממנו בברכה, הגיעה ברגלים כושלות הביתה ואמרה לנער:

– סע, בני. מעתה יכול אתה לנסוע אל כל אשר תרצה. – והוא, לאחר ששכב עוד כמה ימים דומם, כמאובן, קם, לבסוף, ארז את חפציו ויצא לדרך – לא לאותה עיר ששם ביקש להמשיך את לימודיו, כי אם לעולם, סתם – אמר – לנוע ולנוד בו.

סמוך לאותו הזמן עלו אברהם־איצ’י ואפרים לארץ והקימו פה את ביתם, וגם מינה באה אחריהם. ועכשיו הנה שלח הֵנה שלום־נוח את בתו. הלך בעצמו לעיר־הנמל ללוותה, ונבהל לראות פה אותה שעה את אוריק, כשהוא טורח “לסדר” את התעודות הדרושות לעליה. ואמנם הנערה הפליגה באניה אחת והוא – בשניה.

עכשיו הלא הוא מבקש שיקבלו אותו ב“חות האשלים” כפועל – סיפרה לה מינה בדאגה, ואילו היא, הנערה, אינה יודעת כלום מכל אלה.


 

הָרוֹקֶמֶת לוּלוּ

ברחוב הראשי שבשכונה החדשה פגשה פעם ברכה את הרוקמת מאלכסנדריה, לוּלוּ, שביקרה לפעמים אצל איטה בלוך, בשעה שזו ישבה בבית־הפנסיון שלהם, וגם ידעה מה, לפי השערתה של ברכה, על היחסים שבינה ובין האיש מקהיר.

בזמנו, כשהגיעה הידיעה כי איטה בלוך מתה אי־שם בבית־חולים בסביבות קהיר, והאנשים פה ירדה עליהם שתיקת־אבל שיש בה מן הבושה, קמה היא, ברכה, והלכה אל הרוקמת הזאת, וזו, בגילוי לבה ובלשון המגומגמת שלה, שחציה עברית וחציה צרפתית רצוצה, אמרה לה כי אמנם מתה הנערה, אחרי ש“הביאה” תינוקת “לא כשרה”, שהרי “הוא”, אחרי שמצץ את דמה, כאחד וַמפּיר, עזב אותה, והיא מצער ומבושה מתה.

בפגישתן עכשיו פה, ברחוב, הכירה היא הראשונה את ברכה.

היא הביטה, כדרך האשה המזדמנת עם אחרת, לא ידועה לה, קודם כל על נעליה, אחר־כך על תסרקתה, ולבסוף הציצה אל פניה עם בהרות־השמש משני צדי חטמה, וידעה שזאת הנה היא.

– הרי שאת אינך משתמשת עוד במשחות – אמרה לה בגילוי לב, כדרכה – ואף אני סילקתי הצדה את כל אותם הקרֶמים עם הפּוּדרה, יען כי פה, לדברי דודתי, שאצלה אני מתארחת, אין צורך בכל אלה.

היא כבר ידעה שמנחם גוט לקח אליו את התינוקת ו“סידר” את הניירות שלה, ושמעתה הרי היא כבת לו – “כשרה”, ובזה עשה חסד גם “אתה”, עם המסכנה, שהרי הוא הוא שאהב אותה באמת – אמרה.

בהגיען לבית־הפנסיון העלתה אותה ברכה לחדר־העליה, הוציאה אותה אל המרפסת ואמרה בעצב, מתוך לב נרגש:

– רואה את בין הילדים, שם, בככר החול, תינוקת בשמלה ורודה וגרבים קצרים – זאת הנה היא.

– ילדתה “שלה” – נעצבה אף היא – אוּבַה, אלהים, איזה יופי. בלונדית והתלתלים בדיוק כאלה שלה, של האם. אוּבַה, בֵּיבּי," – פּשטה את ידיה אליה כמבקשת לחבקה.

וברכה, נפעמת, אמרה:

– בואי, איפוא, ותראי עתה את זקנתה של זו, שבאה הנה ממרחקים. את חכי פה רק רגע, עד שארוץ ו“אכין” אותה – ביקשה, ושבה אמנם עד מהרה והביאה אותה דרך הפרוזדור לחדר גדול, אשר אשה לבנת־שער, שישבה על מלאכת תפירה, סקרה אותה שם בעינים כחולות, בדיוק כאלה של איטה בלוך.

היא, האורחת, הלכה ישר לתמונת־הקיר של המנוחה, עמדה לפניה רגע כדרך שהאדוקים עומדים לפני איקונין, ואחר ישבה בקצה כסא, שהעמידה אותו מפני הכבוד בריחוק מקום ואמרה לברכה, שהיתה המליצה בינה ובין האשה:

– הגידי לה שאני הכרתי את בתה.

– כבר אמרתי – השיבה ברכה, והאשה הניעה אף היא את ראשה לאות כי זה ידוע לה.

– אז תאמרי לה גם כן שאני הערצתי אותה — הוסיפה – יען כי היא חמודה היתה, יפה כמו “שאחת מַדוֹנה”, וגם טובה. ראתה ללבו של כל מסכן ונתנה מכספה לכל נצרך, ועוד גם זה שלא היתה בה כל גאוה. אתה, עם הרוקמת העניה, הלא התהלכה כעם אחות. טיפסה ועלתה על המדרגות של כל שלוש הקומות שבבית דירתה עד שבאה אל העליה שלה – סחה עוד וראתה שהאשה תקעה תוך כדי כך את מחטה לכרית המחטים שלפניה ושעיניה נעשו עתה גדולות יותר וכאילו כחולות יותר. אז ביקשה לספר עוד על השל, כאשר פעם, בחורף, כשראתה שהיא, הרוקמת, רועדת מקור, הסירה מתחת למעילה את הסודר הזה, הסרוג, והטילה אותו על כתפיה.

– קחי אותו – אמרה – כי הוא חם. אמא שלי היא שסרגה אותו בשבילי, והיא לב טוב לה ותשמח כשאגיד לה, כי נתתי אותו לך.

– ככה אמרה? – שאלה האשה, גיששה סביבה רגע כעיורת ואחר כבשה את פניה בבד ופרצה בבכי.

– אוּבַה, מה אני עשיתי – נבהלה האורחת – ואני הן רק לנחם אותה נתכוונתי, רק לנחמה.

– נוּ, נוּ, – הרגיעה אותה ברכה – תבכה קצת ויִרוַח לה, ואת בואי אתי לחדר־האוכל, שם תוכלי לראות עתה את התינוקת דיתה מקרוב.


 

אָדָם כִּי יָמוּת

עוזר אברהמ’ס ממאַיקוב מת ביום שרב אחד פתאום בצריפו אשר בככר־החולות.

לרוטשטיינים, שישבו בשכונה החדשה, לא הגיעה הידיעה על כך, ורק ברכה, כשיצאה עם פנות היום אל הרחוב הראשי, נזדמנו לה שם האנשים ההולכים עם מטת־המת, והיא את אשר ראתה סיפרה אחר־כך לבני־ביתה.

בקצה ככר־החולות נתקלה פתאום בחבורה מבני מאַיקוב, שהיו מצופפים בגוּש אחד ושחורים כולם כאדמה, וכשהרגישוּ בה קראוּ:

– בואי, בואי, – וקלטו אותה אל ביניהם.

נחמה רוטשטיין, האם, לא נתקבל אצלה בתחילה הדבר על הדעת, שהרי בחתונתה של ברכה, זה לא כבר – טענה לעצמה – היה הוא, עוזר, בראש המרקדים, וגם מגרש רכש לו באדמות־הצפון; אבל כשראתה את ברכה שפניה חמרמרים ושהיא כבדת־ראש שלא כרגיל, הבינה כי אמנם מת האיש, ובמבט פנימי אחד סקרה את האסון למלא עמקו:

צריף רעוע, אשה חולנית ולא “בריה”, אמונה לפנים, שם, על רהיטי־פאר וקייטנות בקיץ, ופה הנה להט חמסינים, פתיליה עשֵנה, רמשים בכל וחול, חול. רפתה רוחה, והוא שתמך בה, בישל, רחץ ושטף. אפילו לבנים למד לכבס. ועם זה עשה עוד בשביל ה“חיונה”, רץ, רץ עד שנפל. ועכשיו הנה שלושה ילדים. הקטן, רמיק, עודנו בעריסה, חולני גם הוא וזקוק לטיפוּל.

– הילדות, נחמה וחנ’צ’י, בשני צדי המטה הלכו – סחה ברכה – צעקוּ כל הזמן “אבא’לי”, שתיהן בקול אחד, ואילו האם, בתיה, היתה כמאובנת, קשרה לראשה את מטפחת־המשבצות החרפית שלה, היום, בשרב כזה, וצעדה בכבדוּת בסנדליה המרופטים.

בבוקר – סיפרוּ – הלכה אל הרופא, והוא, עוזר, נשאר בבית. ראוהו בחצר, ליד ברז־המים, וכשבתיה שבה היה כבר סיר־המרק שפות והירקות קלופים ומוכנים לבישול, והוא עצמו ישב על יד העריסה לבן כסיד, וכשנגעה בו צנח ונפל מעל הכסא. אז רצה החוצה וצעקה:

– הצילו אותו, בואוּ והצילוּ אותו.

אֶלצה לוי, שלפניה היה לבו פתוח, סיפרה שהוא התאונן פעם על מיחוּשי־לב וחולשה. “אינני יודע – אמר – הלא לכאורה אני אוכל וישן, ישן הרבה, וכוח אין לי”.

היא, אֶלצה, דיברה הרבה “בלב”, וכולם בכו. לה, לברכה, הן לא היתה מטפחת, ובסוּדר ניגבה את הדמעות, ועכשיו הרי הוא אינו שוה עוד כלום, כמוהו כסמרטוט, אלא שלה לא איכפת. בכלל לא איכפת לה עוד מעתה כלוּם, כלוּם, אחרי “כל אלה” שם (בפעם הראשונה ראתה את “הדבר הזה”), הבור והעפר הנשפך, והיא הלא זוכרת עוד אותו, את עוזר, מלפנים, ממאַיקוב, כשהיה בא אליהם מצוחצח ועליז ומנדנד אותה על כפות־רגליו כבנדנדה, מנדנד וצוחק, תמיד צחק, ועכשיו הנה “כך”.

בקול שבור דיברה, בהפסקות, לאט, כשאמה מקשיבה נרעשת ותוהה עליה, על ברכה, שהיא, השקועה לכאורה תמיד בסריגה ורקימה, משמיעה אמרי־שכל כאלה.

– ביקשוּ שאחד מהמלוים “יגיד” מה – המשיכה ברכה – וקראו לישיש ליזר־חיים, שהיה שכנו של עוזר לפנים, אבל זה סירב, לא רצה.

– אם אותי, “העץ היבש”, השאירו ואותו, האב לשלושה ילדים, לקחוּ, מה אוכל להגיד? – אמר. אדום היה כולו, זועף. אז בא פיני־ליזר מנוה־גנים והוא דיבר. פנה אליו, ישר אליו, אל עוזר, כאילו עמד עוד פה לפניו.

– הזוכר אתה שלמדנו לפנים ב“חדר” “אדם כי ימות באוהל”? – שאל – ופירשו לנו אז – חכו, איך הוא אמר זאת? – ופירשוּ לנו אז באהלה של התורה, היינו, על קידוש התורה. ואילו אתה יש לאמור עליך כי על קידוש הארץ מַת, על אהבתך לה.

– שם, במאַיקוב, הלא היית גביר לאחיך, ראש וראשון בכל. היו לך בית, גן ואסמים מלאים טוב. נערות כפריות מזורזות עשו עם אשתך במשק ביתך, ובחורים נאמני־רוח עזרו על־ידך במחסניך. סחרת אל ערים רבות, עשית עושר רב, ובכל אלה לא גבה לבך. אח היית לנדכאים, תומך בכל כושל ואהוב ורצוי לכל. אפילו בני־נכר הוקירוך, נשאו פניך בכל עת. והנה קמת ועזבת את כל אלה ובאת הנה, אל האדמה אשר אהבת, כדי לעבדה ולשמרה.

אבל זו לא קיבלה אותך בסבר טוב. היא הן אינה נענית מהר לאלה הבאים לחוננה. קרוב לאלפים שנה עזבו אותה בשממתה, מופקרת לציה וחרבון, והרי היא מתנכרת, כביכול, מזעימה פנים וכאילו מקשיחה את לבה. אז הלכת לעבוד בבנין, כפועל פשוט. יצקת גגות במרומי בתים וחפרת בורות במעמקי האדמה, ורוחך בכל זה לא נפלה. אתה, הירוד, עודדת אותנו, חיזקת את ידינו כשרפוּ, והיית תמיד אך שמח, ובאור פניך היה גם לנו אור. ועכשיו, הנה אנחנו, בני־עירך העומדים פה, נתיתמנו יחד עם שלושת ילדיך, היינו יתומים, אין אב – קרא וגעה בבכי, וכל העומדים מסביב אתו, חוּץ מבתיה, שעדיין היתה כמאוּבּנת, לא זעה אפילו כשהביאוּ לה את התינוק, רמיק, ורק כשהובאה “הטבלה הזאת”, והיא ראתה שכתוב עליה השם “עוזר”, כמו הקיצה “ונפתח זה” אצלה.

עכשיו בכתה גם נחמה רוטשטיין.


 

עוֹרֵךְ בְּיִשְׂרָאֵל

העתון “העבודה” הופיע בקביעות בכל יום ששי בשבוע, ועורכו שמואל רבין הוא שקיבל את גליונו הראשון.

הוא ישב כל הלילה ער בבית־הדפוס, עשה עם גמר העימוּד את ההגהות האחרונות, אחר הסתלק אל התא הצדדי וחיכה באורך־רוח עד שהובא לו הגליון הראשון, כשהוא “חם” עדיין, “טרי”, שאז, בחרדה של האשה המביאה ילד חדש לאויר־העולם, דיפדף בו והביט אם הוא “שלם בכל”, קיפלוֹ ונשא אותו הביתה, ליום השבת, שהוא יום המנוחה שלו.

חמשה ימים בשבוע עסק באיסוּף החומר ועריכתו, דפק על דלתות של אנשי־עט ותיקים והעיר ועורר לכתיבה פרחי־סופרים, דובב את עטם של אישי־ציבוּר, שידע בהם שדעתם נקיה וחותמם אמת, ושלח מכתבי־בקשה וקריאות לבני ישוּבים קרובים ורחוקים, שאמנם נענו לו בהדי הדים:

פועלים חקלאיים פליטי מגלבי התורכים, ואיכרים מן הראשונים, נאמני החלוּציוּת וידועי העמל, אשר החזיקו כבר בקושי את העט בידיהם המיובלות והמעוקמות מחלי הרבמטיזם ושרשמו עכשיו את אשר אתם על דפים שתלשוּ ממחברות נכדיהם – דברים, אשר לאחר שהוסרו מעליהם הקליפות הלשוניות הקשות, נתגלוּ בגרעיניותם ובטוב טעמם, ואשר עליהם, לשם הכשרתם, הוציא העורך את רוב זמנו:

ניתח, איחה וקשר, העביר פסקאות ממקום למקום, קבע סימני־הפסק והעיקר – מחק, מחק, מחק, עד שהכל נתברר וקיבל, לאחר שהועתק לנייר נקי, את הצורה של כתיבה תמה: נהיר לקורא ומקובל אפילו על כותבם עצמו, שבטוח היה כי אמנם כך נתכוון להגיד.

בו בזמן הלך ונתרקם באיש המאמר הראשי שעליו מוטל היה לכתבו – תגובה על איזו תקלה שנעשתה בציבוּר פה, או על מאורע שאירע אי־שם בגולה.

בימים כאלה הוא כמו נתפלג, הכשיר בחלקו האחד כתבי־יד, קרא עלי־הגהות וגם השתתף, אם היה צורך בכך, באיזו ישיבה – שהרי גם עסקן היה – ועם זה התדיין עם מישהו בתוך תוכו, רב וקיטרג, או לימד זכוּת, עד שיום אחד ידע כי הדבר בקרבו בשל, ואז ישב עוד לילה אחד או שנים וכתב אותו בסגנונו המצומצם, ומפני הדוחק בזמן הלך בעצמו לבית־הדפוס וקרא את עלי־ההגהה, ולא זז עוד משם עד שניתן לו בדמדומי הבוקר של היום הששי הגליון המודפס, שאז שב הביתה והטיל את עצמו על מטתו וישן במשך שעות רבות שנת יגעים, בלי חלום ובלי יקיצה. ידע כל הזמן בתוך תוכו כי הגליון יצא, שהוא כבר הופיע, וישן עוד, עד שחש שהוא כבר נח דיו, ויכול לגשת שוּב אל העבודה בכוחות מחודשים.


 

פְּרִידָה

חיים ברמן עמד לצאת מטעם מפלגתו לאיזה זמן לחוּץ־לארץ, והוא את שלושת הימים שלפני יציאתו לדרך בא לשבת בבית קרוביו בנוה־גנים, הודיע על כך לרוניה וביקש שתבוא גם היא לשם.

היא, רוניה, עם קבלת הידיעה, הבינה כי בשבילה הרי זה סוף, כי היא בלעדיו – ידעה – לא תחיה, אבל הבינה גם כי בימים אלה ניתן לה עולמה, כי בהם מקופל כביכול בשבילה הנצח, והיא נפטרה, איפוא, מתלמידיה, ובאה ונפרדה אפילו, שלא כמנהגה, מבעלת־דירתה.

– היי שלום – אמרה בקול שנשמעה בו נעימת חגיגיות.

– האם לזמן רב את הולכת מפה? – שאלה אותה זו בתמיהה.

– לשלושה ימים – השיבה.


וחַוה־רישה אף היא נחה עליה עם בוא האורחים רוח חג.

היא, חשוכת־הבנים, אשר את רחשי־לבה האמהיים שפכה לפעמים על תינוק זר, ואפילו על העֶגלה, ערפה, יכלה לערותם עתה על השנים, אשר קראו לה “דודה” וקיבלוּ ברצון את תפנוקיה.

– באו אלי “הילדים” – אמרה לשכנות מתוך הכרת הערך העצמי של אם המדברת עם נשים אמהות.


התחיל כל אחד משלושת הימים בזה, שהאורחים קמו בדמדומי־הבוקר, שתו את החלב, שהכינה בשבילם חוה־רישה, ויצאו להתהלך בסביבות הכפר.

עוד נראו השמים בשעה זו כרופפים וכמו נשענים פה ושם על עמודי־ערפל. השמש במזרח היתה עדיין עמומה ופגומת צוּרה (ודאי כבשעת היוָצרה, עם בריאת־העולם – סברה הנערה), גם הצפרים, שהסתובבוּ שם ברפיון, כאילו לשם נסיון, העלו על הלב את אלה מאז, כאשר הוטלו לראשונה לתוך חללו של האויר.

אולם עד שהשנים עקפוּ את גני־הירק והגיעוּ אל השדות, באה, כביכול, ההויה לידי תיקונה, והיום – רק עכשיו, פה, ראתה אותו הנערה בראשיתו – היה נכון. השדות, לאחר שהערפל התפזר, נתגלוּ בצביונם הרגיל, השמים התאוששוּ וגבהוּ והיו קיימים מעתה בכוח עצמם. והיא, הנערה, בתוך העולם המחודש הזה חשה כעין בת־טעם מהרגשתה של אחותה הראשונה, כשיצאה היא להתהלך בצוותא עם חברה, כאשר אף הם אז – שיערה – כמוהם פה עתה, לא היה דיבר ביניהם (גם טרם היו אז מלים וניב להגיגי־לב).

היה ליד השביל המוליך לכרי־המרעה עץ, שנופו נוטה לצד מזרח ואשר ענפיו מהווים כמין סככה ממעל, ומתחתיו ישבו השנים והפיצוּ מסביב את ריח אשרם.

בשעה השמינית הביא להם פיני־ליזר, לפי בקשת אשתו, את ארוחת־בקרם. לא התעכב פה, עם כל צמאונו לשיחת־רעים, כי אם פנה וירד לכרי־המרעה.

רוניה פרשה אז מפית על־גבי העשב והציצה לתוך תיק הנייר הממולא בסקרנות שיש בה מן הציפיה.

– יש פה “הפתעות” – אמרה.

היו פה “מקלעות” מחלות־השבת, אשר קרובה – ידעה חוה־רישה – להוט היה אחריהן בילדותו, גבינה צהובה מטוגנת בטעם מאַיקוב וירקות שונים מגנה.

את העגבניות, כמו בשעת הנסיעה באניה, חתך הוא, חיים ברמן, באולרו, ובעוד שמיץ הפרי נטף מעל אצבעותיו, הביטו הם זה לזה בעינים מחייכות – כחול מוּל כחול.

טובה הכירה לו הנערה על זה שהוא בכל הימים האלה לא נגע בשוּם ספר ועתון ולא בעט ובנייר. רק ביום השלישי הוציא את פנקס־הכיס שלו ורשם בו בעפרון אדום שלושה כוכבים, שסימלוּ את שלושת הימים – הבינה – ואשר הטילוּ מסביבם, על הנייר, כעין בבואה של שריפה רחוקה, ואז דיברו על מאַיקוב.

היא, שלוקחה משם בילדותה, יכלה לספר עליה אך מעט. זכורה היתה לה רק דליקה שפרצה פעם אחת ברחובם, כאשר האש זחלה כחיה ענקית והלכה וקרבה לביתם, ואז בא נער אחד ונשא אותה לכר־האחוּ.

– ייתכן שזה הייתי אני – שיער.

– ייתכן – אמרה.

בערב שאלה אותו אם הביא הנה את המפוחית.

המפוחית היתה פה, אתו.

כאשר בא להניחה בארגז החפצים של חוה־רישה, השירה כמה צלילים, ואז השתרר עצב בבית, וחוה־רישה בכתה. אחר הורד המכסה על הארגז בקול דפיקה, שנשמע כאנקה, והאשה בכתה עוד.

כדי שלא להפסיד זמן, שכבה הנערה אחר־כך, בלילה, ערה על משכבה, מנתה את צלצוליו של שעון־הקיר וידעה כי עדיין זה נמשך, שלא נגמר עוד – עד שהאיר הבוקר, שאז, כמי ששתה את כוסו לרויה, קמה בלב טוב ויצאה ללוות את חברה בקרון־הנוסעים אל הנמל.

בעברם על בית־צלמים אחד, אמרה לו כי טוב היה שיכנס לשם ויצטלם, והוא נענה לה.

ככל שרוּחה הלך וחזק, כן נעשה הוא רך וצייתני יותר.

בחדר ההמתנה, ליד הראי, לא נמצא כל מסרק או מברשת, והיא הושיטה לו את מסרק־השער שלה, שעוד שמורה היתה בו מעט מן החמימות שלה, ובשעה שהוא הסתרק ראתה בתוך הראי את עיניו, והנה היו בהן נבכי־תהום.

אילו אמרה לו ברגע זה “הישאר, אל תעזוב אותי,” היה נשאר, אבל היא לא אמרה שום דבר.

בפינת הרחוב, המוליך אל הנמל, עזב אותה ורץ מהר אל מול הים, והיא, אחרי שתעתה זמן־מה בתוך סמטאות זרות, הגיעה ל“רחוב־הברושים” ובאה לבית רבין.

חנה רבין, שהכירה בה שהיא מבקשת לבכות, אמרה לה:

– לכי והיכנסי אל החדר הקטן משמאל, שם אין איש עכשיו.

ואמנם היה החדר ריק.


 

טִיוּל בְּשַׁבָּת

בבוקר יום שבת אחד, אחרי שבוע של סערות ומטרות־עוז, יכלו הצעירים שבבית רוטשטיין לצאת לבסוף לטיוּל.

עוד עם ערוב היום הששי נתבהרוּ השמים והרוח שככה, ורק הים היה גועש עוד וחומר.

– יען כי הדליקו בו פרימוס גדול – סברה דיתה הקטנה, ואילוּ לוּלוּ, הרוקמת, שהתארחה פה, אמרה כי בולע הוא כן את מי־הגשם המתוקים.

עם שעת־בוקר, למחרת, “נתחייכוּ” בבית־הפנסיון תריסי־הרפפות הפונים לצד מזרח – אות כי עלתה השמש, וברכה, עד אשר אמה שומרת המצוות קמה, ציחצחה בדפים שתלשה מהעתון “העבודה” את שמשות החלונות, וכשאלה נפתחוּ על תריסיהם, נזדהב פה חלל האויר ונתמלא ריחות של חול לח ועשבי־ים.

הככר שמנגד הזדהרה באלפי שברירי־חצץ, ויונים שבאו מאחורי בית השכן המו עמוקות והעלו על הלב את זכר אחותן מאז, כשיצאה היא בזמנה מכלאה וראתה שיבשה הארץ.

לאדמת־הצפון, מקום הבניה, פנו המטיילים ללכת, ברכה, לוּלוּ, נתן לב ודיתה הקטנה אתם.

עכשיו, כששולחן־האוכלים עמד פרוש־כנפים מאמש, ותבשילי־השבת היו מוכנים בארון־האויר ובכירה, החליטו נחמה רוטשטיין וריבה בלוך לצאת אף הן ו“להתאַורר” קצת.

הן הלכו לא לצד צפון, כי אם דרומה, לשכונת־הים. ריבה בלוך באדרת הכרכית ההדורה ובערדלי־הגומי המבריקים, אשר זהרורי־שמש התנצנצו בהם, ונחמה רוטשטיין במעיל ישן אמנם ועתיק־גזרה, אבל קורנת כולה, כמו תמיד בשעה שיצאה מאחורי הכירים וכיור־הרחצה אל תוך האויר הצח, כאשר בכל ציוץ של צפור ואושת־ירק דימתה לשמוע קול תרועת־חג.

על־פני משטח החול מרוחץ הגשמים נראו עתה נשים מבנות השכונה, כשהן נושאות מצריפו של האופה את תבשילי־החמין, שנטמנו פה אמש בתנוּר, מחוממות מן הכלי החבוק ללבן ומדושנות־עונג מהיום הזה, אשר כאילו חרג משוּרת השבתות הקיציות ובא להשרות פה את שפע תכלתו וזהבו.

השתים, לאחר שעקפוּ כמה שלוליות, שענפי גפנים היו מבצבצים מהן, הגיעו לבסוף לשורת סמטאות, אשר ריח של מי־כבסים ובצל מטוגן היה נודף בהן, ושהן הן המהוות את שכונת־הים, מקום מגוריה של בעלת־הפנסיון לשעבר.

תוך כדי הליכה וחזירה אילך ואילך העלתה נחמה רוטשטיין זכרונות מן הימים הראשונים לשבתה פה.

הבתים האלה, שנראו לה אז כארגזים, ללא שיפועי־גג וארובות־עשן. החלונות שסורגי־ברזל קבועים בהם, כמו בבתי־האסורים שם, אלה החיות האימתניות, הגמלים, שהיו עוברים פעם בפעם על פניה בשוּרות ונראו כממלאים את כל הסמטה, והעז אשר הערבי הביאה בדמדומי־הבוקר לפתחי־הבתים וחלבה פה לתוך כליהן של הנשים הקונות.

אכן זרה ומשונה היתה בעיניה השכונה הזאת, אשר לא נראו בה לא אסל ודליים, ולא יתוך ויעה בשביל הכירים, אשר במקום עצי־ההסקה בא פה הפחם, גיגית־הנחושת תחת עריבת־העץ, ושבמקום תפוּח־האדמה יאָכל פה הזית הירוק.

הלא פה היה זה שראתה לראשונה את החציל והקישוא והעגבניה, וגם למדה להתקין מהם קציצות וחמיצות, ואז, אז היה זה שבמעט הכלים שהביאה פתחה את זה שנהיה במשך הזמן לבית־פנסיון.

בעלה, שירד עם בוא האניות אל הנמל, הביא בכל פעם נערים מליטה ומפולין, אשר, לאחר שנחוּ שנים, שלושה ימים בביתם, יצאו לעבוד בשדות “חות־האשלים”, או בבנין, ובעלה הוא שהיה משמש אותם, חימם בשבילם בשמש מים לרחיצה והציע להם את משכביהם, ובשבתות, כששרו את שיריהם ורקדוּ, השתלב לפעמים גם הוא לביניהם.

בחתונתה של ברכה לא רקד, ואילו אתם אז, עם הנערים, רקד.

כבר נבנתה בעת ההיא בצפון “השכונה החדשה”, ובשבתות היו הנערות מפה יוצאות לראות בבנות־המקום שם, ולהתהלך על פני המדרכות החלקות. ואיש אחד מסביבות מאַיקוב עשה לו קנקן כזה של החלבנים שם, הביא בכל יום חלב מ“חות־האשלים”, ומכר אותו במידה, לכל אחד כרצונו. ופיני־ליזר ועוד איכרים מנוה־גנים הביאוּ הנה בכל יום את ירקותיהם, וכבר אפשר היה להשיג צנונית “משלנו” ומלפפון “משלנו”, והנה פרצה פתאום המלחמה.

את זה שנתרגש ובא אחר־כך הלא היא, בת־לויתה, יודעת.

זאת ידעה.


 

אַזְהָרָה

לפי זה שרוניה ברֶן התחילה לבקש דירה ב“שכונה החדשה” ולשאול למחירם של כמה רהיטים וכלי־מטבח, הבינה חנה רבין, שהיא עומדת “לבנות בית” עם ידידה חיים ברמן.

ופעם, בשעת־ערב, כאשר זו ישבה אצלה, בחדרה, אמרה לה דרך אזהרה – היא, אשת העסקן הותיק – שלא תעשה זאת, כי בנפשה הוא.

– חיים ברמן הוא עלם עדין־נפש ויפה־רוח – אמרה – אבל הוא, חוּץ מן המזכירות בעתון ובמפלגה, התחיל לעסוק גם בצרכי־ציבור, רץ כבר לישיבות ותפוש על־פי־רוב בהרהורים בשעת האכילה והשתיה – מסולק – וחייך אתו לא יהיו חיים, שַבּתך לא שבּת וחגך לא חג.

הסנדלר המטליא, הגר בקרבתך, והמאחה במשך כל ימות־השבוע קרעים, מכה בפטישו ותופר, והחנוני שכנך, הטורח אף הוא כל ימות־החול, מודד ושוקל ואורז, הם יחוגו עם בני־ביתם את יום השבתון בשיר ובזמר, ואילו את תשבי אז בשממון חדרך ותדפדפי באיזה ספר, בעוד שהוא, האיש, ישב בשעה זו אי־שם באחד המוסדות באיזו ישיבה, מסולק ורחוק.

בתחילה, בראשית דרככם, יהיה זה אמנם כאילו אתם הולכים בצוותא, אבל עד מהרה יפנה הוא לעניניו ויפליג וירחק ממך, והמשא, אשר נשאתם עד עתה בשנַים, יפול כוּלו עליך.

או אז תדעי כי את הנך עזובה, בודדת כאלמנה, וילד אם ייוָלד לך יהיה כיתום.

בידיך הבלתי מאומנות תהיי מאחה מעתה כל קרע ומחליקה כל מחוספס.

מהמצרכים המעטים שבידך תתקיני ברוב יגיעה תבשיל, שלך ירָאה כערב, ואשר “הוא”, מהיותו תפוש באיזה ענין, או נחפז לשוב לעבודתו, יבלע אותו בתנועה כזאת, כאילו היה בליל של עשב תפל.

בעמדך אחר־כך על גיגית־הכבסים, או על שטיפת־כלים ליד הברז, תהיינה הדמעות זולגות מעיניך מאליהן, בלי שיהיה לך רצון לבכות.

והרי יהיו לך עוד הימים של הישיבות הנערכות בביתך, כאשר האיש יגיד לך פעם, כבדרך אגב, כי “היום יבואו אנשים”.

מהשכנים תלכי ותשאלי אז כסאות וכוסות, ומהחנוני, שאינו מקבל עוד אותך בסבר טוב, תבקשי שוּב בהקפה מעט ביסקויטים.

בשביל הילד שלך לא היית מבקשת, אבל בשביל אלה שיבואוּ תבקשי. אחרי־כן תשאבי עוד מעמקי מעמקיך בת־צחוק בשביל הבאים, ותפלשי עם הטס הכבד שבידיך לתוך ענן עשן הסיגריות שבחדר, שבו מסובים האנשים. ואחר תסתלקי לאחת הפינות שבחדר הסמוך, או במטבח, ותשבי במצב של נים ולא נים, כשאת מצפה כאילו למשהו טוב – איזו מלים חמות? – עד אשר תשמעי שהאיש, לאחר שחבריו הלכו, יושב ומרשרש שם באיזו ניירות – ותתפכחי.

והן יהיו גם לילות סער, בחורף, כשהים גועש ומאיים כאילו להתפרץ לביתך, והגג ממעל עומד להישבר.

אם ילדך יחלה בלילה כזה, תבקשי אחת השכנות שתשב על־ידו, ואת תלכי להביא בשבילו רופא. תגששי באפלה בתוך השלוליות הקרות, מטולטלת על־ידי הרוח ומוצלפת בזרמי־מים עזים.

אף רגע לא תוכלי להעלות אז על לבך את זכר היום, שבו נשבע האיש לשמור לך אמונים וגם הבטיח שלא יתן אף לגרגר אחד של אבק ליפול עליך בחיים.

אמת, שאין הוא יושב אי־שם, במושב הוללים, כי אם במסיבת חברים המבקשים בכוחותיהם הקטנים להניח יסוד לבנין, שיהיה אולי במשך הזמן גדול מאד, אבל אחד שכמותו מה לו ול“בית” ומשפחה? ישב לו כאחד הרווקים בעליית־גג ואת ארוחתו יאכל באחת המסעדות.

– את בוכה? – שאלה האשה, כשראתה שהנערה שקעה אי־שם בכרי־הספה. – אם כן הרי אני הולכת מפה, כי טוב לך שתתיחדי עם עצמך בשעה אשר כזאת.


 

בִּנְיָן

לוּלוּ, הרוקמת, אחרי שהחליטה כי היא למצרים לא תשוּב, הסירה מעליה את אחרוני העדיים: העגילים, הצמידים והאלמוגים, וסרקה עוד את שערה בפשטות, וקיבלה, לדברי נחמה רוטשטיין, את הצורה של בת־ישראל.

בבית־הפנסיון, כשבאה לשם, ישבה על־פי־רוב במחיצתה של דיתה הקטנה, אשר בה דבקה. היא תפרה שמלות בשביל בובותיה וסידרה לה “בתים” מקוביות, וריבה בלוך, בראותה באיזו זהירות היא מורידה או מעלה אותה במדרגות המרפסת, אמרה לעצמה כי הנה בידים כאלה רוצה היתה להשאיר את הילדה בבוא יומה.

בשעת שתיית התה שלאחר הצהרים נעשה זה כמו על־ידי הסכם חשאי בינה ובין ברכה ואמה, שהיא, לוּלוּ, נשארה עם מנחם גוט ביחידוּת ליד השולחן שעל המרפסת, אלא שלידי שיחה, לדאבון לב הנשים, לא באו השנים, כי האיש מפני היגון, שנשא בקרבו במשך שנים באלם, וגם מפני שנתון היה תמיד בפנקסנוּת, שבה עסק, לטיפוּל בספרוֹת דוממות, נגמל פשוּט מן הדיבוּר, ובשעת הכרח השמיע על־פי־רוב רק את המלים “הן” או “לאו”.

לוּלוּ, שהכירה אותו עוד מזמן שבתו במצרים, שאלה אותו פעם אם זוכר הוא את הטיוּל הלילי שערכו יחד עם איטה בלוך ועוד מכיר אחד אל הפירמידות ברכיבה על גמלים.

– מסיֶה – אמרה – בזמן שהאחרים טעמו מן הצידה שהביאוּ אתם, הלך וישב מן הצד – ודאי הרגיש את עצמו לא בטוב?

– הן – אמר.

– מפני שאיננו רגיל לרכב על גמל – שיערה – והוא חש בודאי סחרחורת.

– כן – השיב יותר בתנועת־ראש מאשר בפיו, ובכך נגמרה השיחה.

– זהו אבן – אמרה ברכה תוך כדי הקשיבה אל הדממה השוררת במרפסת.

ריבה בלוך, כדי לגשור בכל זאת איזה שהוא גשר בין השנים, ביקשה פעם את קרובה שילמד את הנערה ראשוני הכללים של תורת החשבון, שעליה לדעת אותם במקצוע שלה, ואשר היא במצבה הדל אינה יכולה לשכור לה לשם כך מורה בכסף.

והוא ניאות.

שתים, שלוש פעמים בשבוע נכנס עם שעת ערב לחדר קרובתו, ששם חיכתה לו הנערה, ונתן לה את שיעורו.

בתוך המחברת המונחת לפניהם נרשמוּ לסירוגין ספרותיהם. שלו – ברורות ומאוששות, ושלה – רופפות וחסרות־בטחון.

ברכה, בעברה תוך כדי עבודתה על פתח־החדר, תפשה לפעמים בעיני הנערה הבעה של רוך או חנינה, בעוד אשר הוא ניצנצה רק הבבואה הירקרקה של גולת־המנורה במשקפיו – והיא באה לידי יאוש.

אבל הנה קרה שדיתה הקטנה חלתה והיתה זקוקה לטיפוּל והשגחה ביום ובלילה, והגשר בין השנים הוקם. מנדודי השינה בלילות נעשה זה ומן החרדה והפחד מפני הסכנה הצפויה לחיי הילדה, ולבסוף מרחשי השמחה המשותפת עם החלמתה של זו.


כשהנערה עמדה לשוּב פעם הביתה בשעה מאוחרת, אמרה ריבה בלוך לקרובה שמן הראוי הוא שילוה אותה בדרך הבלתי בטוחה בשעת־לילה זו, והוא קם ויצא ללכת אתה, וכן היה זה מעתה בכל פעם שהיא איחרה לשבת פה, עד אשר ברכה, בחוּש־הריח הדק שלה, הרגישה פעם כי ממעילו של האיש, שהוא תולה אותו, כרגיל, על הקולב בפרוזדור, נודף ריח בשמיה של הנערה, והיא רמזה על כך לאמה, וזו, בשמחת־אמת, אמרה:

– הרי שהוא עוד יבָנה, האיש המסכן הזה, בָנה יבָנה.

“בנין, בנין” זהו מה שהיה חשוּב בעיניה ביותר, אם זהו בנין בית, או התקנת חיי אדם, אשר מפני איזו סיבה, נחרבו באחד הימים.

היא אשר היתה ה“מתווכת” בין השנים, אחרי שדיברה כמובן עם קרובתו של האיש.

– הן הילדה לא תהיה אז כיתומה – הסבירה לה, וזו, כמו בימים הראשונים לבואה, הזילה מעיניה חרש, בלי אומר, דמעות גדולות – והסכימה.

אז ניגשה בעלת־הפנסיון אל ההכנות לחג־הנישואין של בני־הזוּג שעמד להיערך בזמן אחד עם זה של רוניה ברן וחברה (אחרי כל האזהרות – תמהה עליה בת־עירה חנה רבין).

היא כבשה קודם־כל ירקות מן העונה והכינה משקאות ודברי־מתיקה, ואחר עמדה להתקין את מיני המאפה הדרושים.

בעת ההיא כבר מקובלים היו כלי־האלומיניוּם הקרואים סירי־פלא, אשר בהם יכלה האשה לאפות עוּגות ואפילוּ חלות־לחם, במחיצתה שלה, בביתה, בלי להיזקק לתנוּר של האופה ולהיות נתונה למבטן של נשים סקרניות.

והיא, כמנהגה מאז בשעת אפיה, עשתה את מלאכתה בלילה, גיבלה, לשה ושמה במקום שיש צורך בכך חמרי־מילואים. בתוך כך נאחזה לפעמים בתנומה שיש בה גם קורי חלום.

כך נראה לה פעם שהיא כאילוּ מנַצחת בחצר על כמה דודי־ענק, אשר בהם מתבשלים מצרכי מזון מכל טוב הארץ, שהם מיועדים לאלה הנוהרים הנה, בימי עליה אלה, מכל דרכי־העולם, ושטוב יהיה – סברה – שימצאו פה בבואם מעט תבשיל חם.

לעת כזאת אפשר יהיה להוציא מבית הפנסיון את כל המצעים ולשטחם על הדשאה, כדי שינוחו פה המסכנים עד אשר יגמרו להתקין שם, בצפון, את בתי־הדירה, ההולכים ונבנים במהירות, ושלדברי בעלה מלאכים הם העושים שם בלילה במלאכה.

לפי הריח שעלה מן הדודים הבינה שכדי שהאוכל המתבשל בהם לא יחָרך, יש צורך לבחשו, אלא שהיא, בנמיכות קומתה, לא יכלה, לצערה, להגיע אליהם.

בפעם הראשונה בחייה היה זה שהיא הצטערה שלא גדלה בזמנה קצת יותר בקומתה, ומתוך רגש הצער, וגם מפני שהתנומה בישיבה לא היתה נוחה, הקיצה, והבינה כי הריח שהרגישה אינו אלא זה שהגיע מהעוּגות הממולאות, שבאו כבר לידי גמר אפיתן.

המלצות קוראים
תגיות