את בני משפחתה קילל פעם איש קדוש אחד אשר הם, כבני משפחת עלי בזמנם, לא יהיה להם זקן בביתם.
וזה נתקיים בהם.
כל בחוּר וטוב שבהם, בהגיעו לגיל הבגרוּת, נפל בו חיורון, גוּפו נידלדל ושיעול בא להטרידו, ועם זה נדלקה בו אש של קדחת אשר בה נשרף.
כך אוכלו שני אחיה, פינחס ולוי, ואחותה ריזל. זו, לשם שינוּי המזל, הלכה וישבה בעיר אחרת, ושם מצאה אותה הרעה.
בכפר הסמוך נפגעוּ באותו הזמן שני בניו של הדוד רפאל, ואחרי־כן מת בעלה שלה, של גיטה, שהיה גם הוא מבני המשפחה.
נולדה לה אחרי “השלושים” תינוקת, נחמה, ואתה בא רווח מה, קרן־אור בתוך חשכת־השכול:
צחוקה הרונן של זו וטפיפת רגליה בצעדיה הראשונים לקולות עידוד של נשים שכנות. נפתח הפה לקריאת־חיבה ולשיר־ערש.
כחולת־עינים היתה הילדה, ושערה עוטר כטבעות־זהב את ראשה. בו טיפלה האם גם כשגדל והיה לצמה.
היא התכנסה אחרי רחיצת־הבוקר עם מסרקה לבין המחלפות הסתורות ונבלעה בהן, כמו לפנים, בילדוּתה, בבואה לתוך הקמה הבשלה בשדה. גם נדף פה אותו הריח.
מראת הקיר שלפניהן הוצפה זהב והחדר כולו נתמלא זוהר ובת־נוגה מזה באה גם ללב האשה.
עם כל אלה לא עזב אותה הפחד מפני המארה, והיא נאבקה אתה ככל אשר יכלה: נתנה צדקה לעניים ונפט ונרות לבית־הכנסת, ובו בזמן “מכרה” את הנערה לאיש זר וגם הלבישה אותה בגדי־בד פשוטים, מה שרק הבליט, אגב, את זיו־פניה ויפעת־הצמה, אשר הידקה עתה כחישוק־זהב את ראשה.
בשנתה השמונה־עשרה התהלכה עם בנותיהם של טובי המקום – היא, בת אופי הלחם נחותי־הדרגה – ואחד, נכבד, שנטה לב בנו אחריה, פנה אל האם בהצעת־חיתוּן.
זו, בחרדת לבה, ביקשה לחכות עד שיעבור “הגיל המסוכן”, עשתה בתוך כך הכנות ל“שעה הטובה”, ובדמיונה חיבקה כבר נכד שהוא בן־קיימא – והנה חלתה הנערה:
חיורון נפל בה, גוּפה נידלדל וגם נדלקה בה אש של קדחת.
האם הנבהלה הזעיקה עזרה. הזמינה רופאים, נדרה נדרים, והתענתה היא עצמה בצום, בעוד שלבתה הגישה, כמצות הרופא, דברי־מאכל בשפע. אבל זו בכל אלה הלכה ונמוגה.
צמת־הזהב נחה כחפץ בפני עצמו על הכר, והידים היו כמסולקות וגון של שעוה להן. רק בפניה היבהבה עוד הבעת חיים והיא אפילו חייכה בהביטה אל האם.
– אין דבר, אמא, יהיה טוב – לחשה לה – תראי שעוד יהיה טוב. – ואז חשה זו שהכל מסביבה מתמוטט והיא כאילו מתגלגלת ויורדת לתהום.
המאכלת התלויה על ביתם אילו ירדה הנה, היתה פושטת נגד חודה הממורט את צוארה.
ביום שהרופא נתן פה את הסממנים, אשר לפי ריחם הכירה כי זאת היא “התרופה האחרונה”, קמה והלכה לבית־הכנסת, באה עד לארון־הקודש ופנתה בדברים נכוחים לאלהים.
היא אמרה לו שאף כי הוא יסר אותה קשה, לקח ממנה את כל היקר לה, לא התאוננה ואפילוּ הצדיקה על עצמה את הדין, וגם עכשיו אין היא מבקשת אלא שאת מעט השנים שהוקצבו לה יעביר לנערה. כי על כן חיתה כבר היא עצמה דיה, ואילו זו עדיין רכה היא וטרם ראתה את העולם.
בחוּרי הישיבה היושבים מסביב נרעדו לשמע הדברים ואפילוּ השמש הקפדן, כשעברה על ידו, אמר לה שהיא תיוָשע, שלא ייתכן אחרת, והנה בקרבה אל הבית ראתה שהוא כבר פתוח לכל, ונשים שכנות בוכות שם בפנים, אז צנחה על הספסל שליד המבוא ונשאה את ידה בקללה לשמים.
– "הוא, הוא – מילמלה – האיש הרע הזה, השַמש, הבין. “לא יתכן”, אמר, ואילו “הוא” שם לא הבין.
היא לא הדליקה נר, לא ישבה ישיבת־אבלים, ולא נתנה להכניס לבית “מנין” לתפילה.
– למי להתפלל – שאלה – האם “לו”?
סתורת שערה השב, אשר את המטפחת הסירה מעליו מתוך כוונת “להכעיס”, ישבה על הסף, או על האיצטבה בחוּץ, והביטה בזעף אל כל האחרים, הממשיכים את סדר חייהם, שהם “שלמים” כולם וקללת כרת ושכול לא ידעו.
לפעמים ראוה שהיא עומדת לפני תנור־האופים ובוחשת בו במרדה את האפלולית הריקה, או שהיא, בפנותה אל החדר השני, שאלה את הנערה אם היא כבר רעבה, ויצאה עם כדה להביא חלב, ואם היה זה בשעת לילה, ישבה וחיכתה ליד החנוּת עד הבוקר.
כשעברו כן ימים רבים, החליטוּ השכנים ושרידי קרוביה שיש לעשות מה, והנבונים שבהם אמרו שלא תהיה לה תקנה אלא אם יוציאוה מביתה ומסביבתה.
היתה לה עוד אחות, צעירה ממנה, פייגל, שעלתה בזמנה עם נערות חלוצות לארץ, ואליה פנו הקרובים, והיא נענתה להם.
יש לה חדר־דירה מרווח – כתבה – שגם בשבילה, בשביל גיטה, ימָצא בו מקום.
אז מכרו פה את הבית על תנוּרו וכליו, חיכו עד שנזדמנה להם קבוצת נערות מוכנות אף הן לעלות ומסרו אותה להשגחתן, והיא, אשר לא ידעה שינה זה חדשים, אך עלתה לסיפוּן האניה, נרדמה וישנה כמעט כל זמן הנסיעה.
הנערות היו רק מעירות אותה לסעודותיהן המשותפות, הגישו לה בכל פעם ממיטב הצידה, והיא, לאחר שאכלה, צנחה לכל כלי מושב שנזדמן לפניה ונרדמה.
פניה, בתוך הכחול של שמים וים, היו מבוהרות, שערה מוצנע מתחת למטפחת, והיא כתינוק המנודנד בעריסה, פעמים שהצטחקה ברגעי היקיצה.
מין הוית ביניים היתה זאת לה, חלום־אור בתוך סיוט רב ביעותים, אשר גז כשאך באה אל החוף.
את אחותה פייגל לא מצאה. המארה, שאין לפניה מרחקי־דרכים, קידמה אותה ועשתה פה את שליחוּתה.
נשארו רק הריח המיודע של הסממנים וחדר־דירה בחצר שהיא מוקפת צריפי־מגורים, ושיש בה ברז מים, חבלים ליבוש כבסים ועץ יחידי עם ספסל מתחתיו.
במשך הזמן התבוננה וידעה כי אלה היושבים פה בני־עוני הם, אנשי־עמל ברובם: נגר החוזר עם כלי־מלאכתו ברחובות העיר, שני אחים טייחים וסנדלר מטליא, ובחדרי־העליה – רוכל עני ומורה זקן עם אשתו.
אולם אז, בימים הראשונים לשבתה פה, לא קלטה מזה אשר מסביב אלא קול שכשוך של מי־כבסים, צהלת־ילדים וקריאותיהם המוחצות “אמא” ושאון וצחוק של אנשים, שהם “שלמים”, כנראה, ככל אלה אשר השאירה מאחוריה, ומפני שאת הדרך עברה במצב של תרדמה, נטתה להאמין שלא היתה כלל איזו שהיא הויה אחרת, ושאין כל זה אלא המשך משם.
היתה פה, בחדר הסמוך לחדרה, דיירה, נעמי, אשר במראיה דמתה לנערות החלוּצות בנות־לויתה לדרך. שערה עשוי בפשטות ולבושה צנוע, ואותה, את גיטה, שותפתה מעתה לדירה, קיבלה בסבר טוב, היתה כבושה ואפילו עצובה במחיצתה, לאות השתתפוּת בצערה של זו על מות אחותה, אולם בחדר שלה, הסמוך, ביחוד בערב, כשבעלה שב מעבודתו, לא יכלה עוד לכלוא את עליצותה, ורסיסי־צחוקה, אשר כאילו צר היה החלל שם להכילם, פרצו דרך סדקי הדלת המשותפת הנה, לחדרה, והדגישו פה כניצוצות־אור את חשרת־השחור.
יום אחד הופיעה במטבח המשותף זקנה, אשר לפי המסירות בכל תנועותיה והדבקוּת שבה הביטה לנעמי ולבעלה, הבינה כי זאת היא אם.
בערב, אחר־כך, בעברה את הפרוזדור, ראתה היאך זו טובעת שם, בחדר הסמוך, במחלפות שערה של הבת, כשהמראה על הקיר וכל הכלים מוצפים זהב, אז הגיעה ברגלים כושלות לחדרה ובפעם הראשונה מאז באה הנה, פנתה בדברים לבתה.
– את הלא הבטחת שיהיה טוב – קראה – אין דבר, אמא – אמרת – עוד יהיה טוב, ובכן בואי ותראי מה שנעשה שם.
בסוף השנה הראשונה לשבתה פה פרצה המלחמה, היא מלחמת־העולם השניה, והדרך לעיירתה, אשר שם היו לה לפחות קברים, גודרה בכך, אבל תחת זה רוַח לה בתוך האוירה שנתהוותה עתה פה:
הפחד שניבט מכל עין, חשכת ההאפלה בלילות והקולות הנוקבים, מבשרי־הרעה, שהשמיעו פעם בפעם הצופרים העשויים לכך.
יושבי הצריפים שמסביב באו אז להיסתר בתוך המרתף, ורק היא היחידה נשארה בחצר, ישבה ישיבת־הפקרוּת על הסף, או על השרפרף שליד ברז־המים, ובגופה ציפיה לאחד מאותם הכדורים, אשר האויב – נאמר לה – זורקם ממעל, ושיש לפי השערתה קורבה בינם ובין המארה אשר עליה דלגה משוּם מה.
פעם, כשעמדה ותלתה כבסים על הגג, הבחינה מרחוק בסיעת צפרים שבאו מצד הים, נעמדו רגע ממעל לגיבובי הבתים ונראו כמשירות מעליהן נוצות, ובו בזמן נשמע רעש, כאילו רעמו כמה רעמים בבת אחת, וסמוך לכך ניתן אות האזעקה.
אולם הרחוב למטה תחת להתרוקן, כמו תמיד לקול הצפירות, נתמלא תנועה, וגם אחדים מהשכנים נראו כשהם רצים ריצת־בהלה, אז ירדה ויצאה עם כל האחרים אל הרחוב, וככל שהוסיפה ללכת כן הוברר לה יותר כי המארה היא שביצעה פה אחד ממעשיה.
היו לפניה עצים מרוטשי־צמרת, עמודים עקוּרים ושלדי־בתים עשנים, ועל כולם זעקה מרה של נפגעים, זה הקול אשר אחד הוא לכל ידועי־אסון, ואשר היא שמעה בו הד מקול לבבה היא.
אנשים הממונים על הסדר אמרו לה כי השהיה במקום הזה אסורה, והיא הלכה איפוא וחזרה הביתה, ובמשך איזה זמן נראו לה פה הסובבים אותה כאנשים “משלה”, שרויים, כבני־משפחתה לפנים, בצל־הפחד, כשכל אחד מהם מתהלך כפוף, כמוכן לקלוט מהלומה.
אולם כשבתוך החצר הוקם מקלט בטוח, וההאפלה בלילות נעשתה בדיוק, כפי המצווה, וקולות ההתראה, שהשמיעו הצופרים, היו רק אזעקות־שוא, שקטוּ הרוחות. ובשעת ההפסקות, בין ארגעה לאזעקה, היתה החצר מלאה שוּב שאון של אנשים, העושים כל אחד במלאכתו ולביתו, כשהם משוחחים מתוך כך וצוחקים, ואפילו עורכים בצוותא את טקסיהם וחגיגותיהם, מאוחדים וקשורים יחד כצרורים בצרור אחד, בעוד שהיא היתה מחוּץ לכל, חוּט שניתק מן הפקעת, ובערב, כאשר הם נתכנסוּ למשפחותיהם אל החדרים המוארים, שמאחורי מסכי ההאפלה, ירדה עליה חשכת־הויתה. כעיניהן של חיות־טרף ניצנצוּ אי־שם, בתוך המרחק, בלהות עֲבָרה וריח העשן משריפת חייה בא באפה.
לגעות בבכי רצתה כילדי הרוכל בשעה שהם קוראים לאמם, ואולם האדם המבוגר – ידעה – הלא בוכה בצר לו וקורא לאלהים, ואילו היא הן שטתה מעליו, והרי שהיתה כאיש אשר במו ידיו הרס את הקיר שבו היה חוסה, ונתון הוא מאז לכל מיני רוחות שיסערוהו.
באחד מהימים ההם יצאה נעמי, שותפתה לדירה, מהבית, וחזרה היא כעבור איזה זמן עם תינוק בזרועותיה.
כבר שירת אז בעלה באחד הכפרים כנוטר, ואמה במקום מגוריה, אי־שם במושבה רחוקה, מתה, ושכנתה, בראותה אותה בעצבונה, היאך היא יושבת בודדה על הסף, לא עוד הזעימה לה פנים, כמנהגה תמיד, ואפילוּ נוטה היתה בימים האחרונים לפיוס וליחסי קורבה (“במצבה המיוחד” של זו, מחמת החלוק רב־הקפלים שלבשה, לא הרגישה), אולם עכשיו, למראה זה שנתרחש, ניתקה כל קשר ושבה והקשיחה את לבה, ובעוד אשר זו, ברפיון כוחה, כמו ביקשה ממנה במבטה סעד, היתה היא כלא רואה. נמנעה מלהזדמן אתה במטבח, ואת הדלת המשותפת שבין חדריהן סגרה. ביצרה, כביכול, כן את הקיר שהקימה בקרבה מן הכעס ומן המרי, להיותו למגן לה מפני כל האחרים פה, ומעתה – גם מפניה היא, אשר קמה להיות אם עם האמהות, בת ברית ושותפת לכולם לעריכת טקסים וחגי־משפחה הבאים להבליט את ערירותה שלה.
לידי מבוכה באה כאשר מלפני עריסתו של אָביק, התינוק, מהחדר הסמוך, הגיעה אליה שירת־האם, זוֹ אשר בצלילי הרוך והעצב שבה באה אל קרבה על כרחה ועשויה היתה להרוס כל מחיצה.
אם קרה זה בלילה, בשכבה על משכבה, היה לה כאילו עדיין מנודנדת היא בכלי־השיט על פני גלי הים, והיא, כמו אז, נרדמה וישנה שנת מנוחה.
אולם למחרת, כשהקיצה, ניעור בה – כמו עם גמר הפעולה של סם מרגיע – הכאב, ולבה נמלא קללה.
היא זעמה כל אשר מסביב. את האור והאויר והשמש הזורחת, שעדיין מוסיפה היא לזרוח ולהאיר לכל, בזמן שילדתה שלה טמונה בתוך בור אפל.
היא רצתה שכל אחד מהסובבים אותה ידע כמוה שכול ואלמנות וקללת כרת, שיהיה כעץ אשר נגדעו ענפיו וחובלו שרשיו והוא נפול לא יפול. וכשיצאה החוצה וראתה את החצר שהיא מלאה צהלת־ילדים וקול דיבור וצחוק של אנשים, נשאה עיניה למרום, וכחקלאי זה, התר ומחפש בשנת־בצורת את הענן, ביקשה לראות אחד מכלי השיט האויריים בא וזורק הנה את כדוריו שהם מביאים הרס וכליון.
על הספסל שמתחת לעץ ישבה על־פי־רוב נעמי בשעות הבוקר, והתינוק בעגלתו על־ידה, ונשי החצר, תוך כדי עבודה, באו להציץ עליו.
במצמוץ שפתים וניקוש הלשון השתדלו לדובבו, ולכל הברה שהשמיע ענו הן בתרועת־צחוק.
בוקר אחד הופיע פה פתאום, בלי שציפו לכך, אביו של זה, הנוטר.
גיטה היא שראתה אותו הראשונה בבואו. הוא פנה והלך ישר אל הספסל, כשהאנשים מפתחי־הצריפים מקדמים פניו בברכה. והנה ניגשה נעמי להוציא את הילד מעגלתו, מַוְרידה בהתרגשוּתה, כשהצמה מבהיקה כחישוּק של זהב על ראשה. אז קמה היא, גיטה, באה אל המטבח ועמדה לחתוך את המלפפונים שהכינה לארוחתה.
נעמי, כשעברה כעבור זמן מה על פּתח המטבח, ראתה שהיא עומדת ביד פשוטה אל הכיור והדם מטפטף ממנה כמים מתוך ברז שלא נסגר כראוי, והיא רצה וקראה לאשת המורה, שהיתה חובשת לשעבר.
בסופה של אותה שנה, בליל חורף אחד, באו שוּב אחדים ממפציצי האויב והורידו פה את מטענם.
בשנתה שמעה גיטה את צפירות האזעקה וקולות־הנפץ, הבינה כי הנה “זה בא” סוף סוף, וקמה וביקשה ללכת למקום המעשה. אולם מפני שמסביב שרר שקט כרגיל, ולא נשמע אלא קשקוש של כלי־רכב בודדים, אמרה שאולי היה זה רק סיוט, אחד מאותם חזיונות הבלהות הבאים לענותה בלילות, והנה נפתחה ברגע זה הדלת, ודמות לבנה, ספק שכנתה, ספק בתה נחמה, הושיטה לה תינוק (הנכד שראתה פעם בדמיונה?), וביקשה לשאת אותו אל המקלט, כי היא עצמה אין לה כוח לכך, ואותו יש להציל – אמרה, בדחפה אותה לצד המבוא. והילד – נבהל – נלחץ אליה, אל גיטה, רטוב מדמע ושופע חמימות, אז יצאה ופנתה ללכת למקום הבטחון.
מנגד, מאחורי הרחוב, היבהבו לשונות אש כברקים בתוך ענן, ומסביב זחלו כצללים יושבי הצריפים בדרכם אל המקלט, מהם נשים עם ילדיהן שאי־אפשר היה להבחין ביניהן בתוך החשכה, והיא באה, איפוא, אתן אל הבנין האטום וישבה ביניהן, בלתי מוכרת אף היא, אחת אלמונית שבאה לבקש מחסה לילדה.
מעל כתפיה הסירה את המטפחת וכיסתה אותו, ואחרי שעשתה זרועותיה כעריסה, ניענעה אותו מתוך אותו רגש האחריות האמהית שידעה פעם ושפקד אותה לעתים בחלום, והנה בקעו הנה כמו מעולם אחר קולות של צופרים: ניתן אות הארגעה.
אחרי זה באו לה הימים, אשר במקום מכורתה, עם גמר החורף, קוראים להם ימי מעבר, כאשר הקרח, מקרני השמש ומרוחות חמות, הולך ונמס, והאדמה המשתחררת שבים אליה מעט מעט צביונה וכוח פוריותה.
נעמי, אשר בריאותה נתרופפה, לא יכלה עוד לצאת מהבית, והנה גיטה, בכל פעם שניתן אות האזעקה, באה ולקחה את הילד ונשאה אותו אל המקלט, וכשנשמעו צפירות הארגעה החזירה אותו. לא עברה את סף החדר ולא נשאה עיניה לקלוט את ההבעה של הכרת הטובה שבפני האם, כי עדיין היה הרוגז ביניהן, אבל כשכר לה נשאה אתה מעט מתכלת עיניו של התינוק ומחמימותו.
מפני החשש שקול הצופרים לא יגיע בלילה לחדרה, ישבה על־פי־רוב במצב של נים ולא נים במרפסת בתוך החשכה.
בלילות של סוף חודש היתה זו פרושה בכל כיריעה שחורה, והאימה דלפה ממנה כטיפות גשם מענן. הים נאנק כבדות במרחק, ואי־שם, בלב השחור, בכה תינוק, אשר היא, בדמדומי־התנומה, לא יכלה להבחין אם אָביק הוא, או ילדתה נחמה בינקותה, אבל ידעה כי בשעת הצורך תשא אותו למקום הבטחון ותצילו.
כשעלתה לבסוף הלבנה, נראתה כפנס, אשר ידו של אחד, רחמן, מחזיקה אותו כדי להבהיר את החשכה בשביל אלה השרויים בה, וכמה קרנים ממנה באו גם ללב האשה ועשו בו, כאלה של השמש בקרח, את מעשה ההפשרה.
בלילה אחד כזה נרצח הנוטר, אביו של אָביק, בעמדו על משמרתו בכפר.
שליח בא משם למחרת, שאל לנעמי, אשת הנפגע, וגם בא לחדרה, וכשהלך שמעה גיטה כי הילד מעבר לקיר בוכה בקול הנשמע כאזעקה, ואין אתו כל דיבור של שידול או פיוס, והיא עמדה והציצה לשם, והנה שכבה האשה במטתה דוממה, כשהצמה מוטלת על ידה כחפץ בפני עצמו והידים הן כמסולקות, ואז הלכה וקראה לשכנים, שכבר ידעו על האסון וגם הבינו כי האשה בחולשתה לא תוכל לעמוד בו, וכך סבר גם הרופא שהוזמן לכאן.
מפני שהילד נראה כנבהל ובכה עוד, אמרו הנשים לגיטה שתקח אותו אליה, כי הלא ידעו את מסירותה לו והשמירה ששמרה אותו בכל שעה של סכנה.
ואמנם ראו הן אחר כך לקורת רוחן כי מטפלת היא בו בתבונה וביד אמונה, מתקינה בשבילו מאכלי־תינוקות ושומרת אותו מרוח פרצים ומלהט של שמש ביום שרב.
ובני הכפר אשר שם מת הנוטר, כששמעו כי נשאר ילדו גם בלי אם ושאין לו כל קרוב, החליטו לאספו ולגדלו עם ילדיהם, וגם שלחוּ איש לקחת אותו. אבל זה, כשראה את מעמדו פה, נקיון בגדיו וסדר אכילתו והשעשועים שמשעשעים אותו, אמר כי מוטב לו שישאר בידי מאמצתו, ושאל אותה במה יוכלו שולחיו לעזור לה, מה היא מבקשת מהם. והיא, לאחר הרהור מה, אמרה:
– בּנַנוֹת, מעט בּננות בשביל התינוק, כי פה בשוּק אין להשיגן.
בפחדה מפני אוירוני האויב, העלולים לבוא פתאום, לא יצאה עם הילד אל הגינה הציבורית, כי אם ישבה אתו על הספסל שמתחת לעץ, ונשי החצר תוך כדי עבודה באו להציץ עליו והאירו לו עכשיו פנים עוד יותר מאשר בהיות אמו אתו, הפרישו, כביכול, חלק מן האהבה השמורה אתן בשביל ילדיהן ונתנו אותו לו, ליתום.
פעם, ביום שהתחיל לצעוד את צעדיו הראשונים, עשו לו כמין בחינה:
את גיטה הושיבו בפינה רחוקה, והן עצמן הקיפוּ אותו ובלשון חיבה ושידוּל קראו לו כל אחת לבוא, אבל הוא, באומץ רוחו, עקף אותן, טפף ועבר ברגליו הקטנות את כל החתחתים ובא ונפל לזרועות מאמצתו, בקרא בצהלת נצחון:
“הנה”.
והן, המנוצחות, צחקוּ גם הן מלב טוב, כי ראו בכך כעין אישור וחיזוּק לקשר שבינו ובין זו שבאה להיות לו תחת אמו.
אף כי ידוע היה כי הילד מוצאו ממשפחה של בני קיימא, שב במשך הזמן ללב האשה הפחד מפני המארה, וכמו לפנים, כדי לבטלה, נתנה צדקה לעניים ונפט ונרות לבית־הכנסת, שבה לבנות כן את הקיר אשר הרסה פעם. בו בזמן נשאה תכוּפות את הילד לאותו בית־החסד ששם שקלו אותו ודאגו לשלומו, ביחד עם זה הלכה לשאול עצה בענין גידול תינוקות אצל נשים בעלות נסיון מן החצר ומן הרחוב, ונקלטה כן לבין האחרים, ובדומה לחוט המנותק שעונב וחובר שוּב אל הפקעת, היתה קשורה בהם וצרורה מעתה יחד אתם בצרור האחד, הוא צרור החיים.
בעצם זמן ההפצצות החליטה הבת החיילת, זהבה, לעשות את מעשה ה“התקשרוּת”, כפי שקראה לזה אמה, והיא לקחה חופשה ליום אחד ובאה להכין לכך את בני המשפחה.
– יש לה בחור – סחו ביניהן בנות בעל־הבית הבלות, בהביטן בקנאה על זו, התמירה, המלבלבת, שהיא הדורה בחלוק הממורטט כמו במדי־הצבא.
בני המשפחה לא היתה דעתם נוחה מהדבר.
– עכשיו, כשכל הארץ בוערת – אמר הבן, מנחם, הסמינריסט לשעבר, שנמצא אף הוא בחזית – בזמן שאין פרוטה בכיס.
– מילא, העיקר הלא יעָשה מן הסתם בועד הקהילה – יִשבה את זה האם, לאה זישה – ואנחנוּ פה נתקין עוגה.
לבוא עם ידידה בברית הנישואין החליטה הנערה אחרי אשר זה, חייל רגיל כל הזמן, הצטרף לפלוגת חבלנים ונמצא מאז – הוא, הענוג, הצעיר כל כך – פנים אל פנים עם המות.
געגועי־הרוך, הציפיה המתוקה לראיון וכל אותן תקוות האור לעתיד נרתעו מפני החרדה, זו אחות האהבה, שמילאה את כולה.
רק עכשיו, לאור הסכנה, הוברר לה שהיא בלעדיו לא תחיה, לא תוכל לחיות.
בשעת הפגישות הקצרות ישבה אתו על־פי־רוב על ספסל בגן, ידה בכף ידו, וחשה את אשר יחוּש הנדון למות, כאשר הוצאת גזר דינו לפועל נדחתה לאיזה זמן, ועוד אפשר לו לנשום ולראות את העצים והשמים. ופעם, בשבתם כך, אמרה לו בהמית לבה – היא, הכבושה והביישנית – שטוב היה אשר הם יתחתנו. והוא הסכים לכך. אז קבעו את היום שבו יוכלו לבוא שניהם העירה, אל הצריף, והאם, לאה זישה, לאחר שנמלכה בבתה האלמנה נחמה ובבנה רפאל חולה־הרגלים, עמדה לעשות את ההכנות ליום הטקס. הוציאה ממלאי המצרכים הקטן שלה סוכר ושמן, ניפתה קמח ליד פתח הצריף ובררה צימוקים.
בחצר, מסביב, היתה אוירה של ימי־חירום. נשים “חטפו” ושטפוּ כבסים בהפסקות שבין ארגעה לאזעקה ורצו אל ה“תור” לקבל את מנות־הנפט.
בקטעי הצל על־יד הבתים מיינוּ ילדים את שברי כלי־הזין והכדורים שב“אספיהם”, מ“ברן” ומ“סטן” ומאקדוחים אוטומטיים, או שהם שיחקו במשחק ההאפלה: זקפוּ פתאום עיניהם אל החלונות וצעקוּ בקולי קולות:
– לכבות את האור.
בתוך כך זינק לפעמים פתאום, כנופל מן השמים, אוירון וטירטר־חג, לחרדת הצפרים, ממעל לגיבובי־הגגות.
– “שלנו” – הריעו הקטנים ורצו אחריו פשוטי זרועות, רוגשים־מתלהבים, עד אשר נבלע בלב הכחול, והנה קולות של צופרים – אזעקה.
החצר מתרוקנת תוך רגע אחד. ברק־חרדות לשמשות־החלונות המפוספסות בנייר־ההדבקה. בשלולית שעל־יד ברז המים מהבהבת פיסת שמים מעומעמים, רחוקים.
לאה זישה ובנה, אשר אל המקלט אינו יכול לבוא, נשארים בצריף עם תריסו המוגף ומקשיבים לזמזומם של כלי המשחית האויריים.
האם, אשר “הפקידה את רוחה בידי אלהים”, סבר של הכנעה לפניה, אולם האיש המרותק למטתו מראהו כמראה שור עקוד בשעה שהוא רואה לפניו את להב המאכלת.
כאשר כלי־המות ממעל מתקרבים, עושה הוא תנועה כמבקש לקום, ואז באה אמו ומתכופפת בצורת גיגית כדי להגן עליו, ומנשיבת־הרחמים שלה מתפזרת פה מעט מעט חשרת־האימים.
נשמע איך שבנו של בעל־הבית, איציק, המציץ בקוצר רוחו מהמקלט, מכריז:
– אלה הם מפציצים בעלי שני מנועים.
ובו ברגע רועם רעם, שהוא כאילו יוצא מבטן האדמה, אי־שם נאנק מה, והאויר מתמלא קולות־נפץ ודרדור ושברים, וסמוך לכך נשמע רעש של כלי רכב והצלצול המיודע של מכבי־האש.
– שריפה – קובע הנער.
קרה גם אשר “הם” – אם מפני שהוכו “אי־שם” על ידינו מכה קשה, או משוּם שהופצצו וחובלו אוירוניהם – לא “פקדו” יום אחד את העיר; עשו כעין “הפוגה”, ואז, ביחד עם הרגשת־הרווחה, טעמו פה האנשים – הם, אשר במשך אלפי שנים היו רק מוכים – את הטעם המתוק של הנקמה.
– כמו בימי גדעון ויפתח – יִשב לעצמו את הדבר מנחם, תלמיד הסמינר לשעבר.
– עכשיו – טען לפני מי שהוא – משניתנה לנו, לבסוף, קרקע כדי מעמד רגלינו (קרקע האדמה שלנו מאז), שוב אין כאן מקום לרוצחים ונרצחים, כי אם להתמודדוּת, לעמידת מחנה מול מחנה – למלחמה, אם אתם דווקא רוצים בכך.
הוא הוציא אחת מן הסיגריות שהיו שמורות אתו (בתפקידו, בשמירה על כפר כבוש נמצא עתה), והציתה לכבודו של היום הזה. בכלל ממעט היה בעישון, כדי שלא לבזבז את הפרוטות הדלות של האם.
ולאה זישה, אשר שיערה כי ביום כזה יבואו “אפרוחיה”, עמדה לקלוף ירקות בשביל התקנת תבשיל. היא התישבה בנוחוּת על האיצטבה של הישישה אידלה שכנתה, ששם יש צל, והסיר וסל הירקות אתה.
מתפוּח־האדמה, אשר בקילופו היתה מאומנת עוד שם, הסירה קליפה ארוכה אחת, רבת־חוליות, פתלתלה ודקה כמלמלה.
בתוך כך, כמו תמיד בעסקה במלאכה כזאת, הציצה אחורנית, לדרך חייה (כשביל צר בתוך יער עבות נראתה לה זו), ומקצת ממה שראתה סחה לשכנה, שעשתה על ידה במלאכת־סריגה.
רבים היו החתחתים ופה ושם גם עקבות דם.
הן בכפר ישבה, בין גויים, שסכיניהם מושחזות תמיד וצמאונם רב לדם יהודי.
במשך שנה אחת הרגוּ את אביה ואת בעלה. אותו, את בעלה, ביום השבת רצחוּ, בלכתו אל ה“מנין” להתפלל.
בהשכמת הבוקר יצא ואמר לה שהיא יכולה עוד לישון. והיא אמנם נרדמה, וישנה, בעצם הזמן שאותו חתכו בסכינים ישנה היא במנוחה – לא יכלה לסלוח לעצמה – באו והעירו אותה ואז ידעה כי שחוטה הנֶה גם היא.
עד אשר אנשי ה“חברה קדישא” באו מהעיירה, ישבה היא עם “אפרוחיה” על־יד הנפטר. והכפר מסביב צהל כולו. ערב יום החגא שלהם היה והתהוללוּ על־יד המסבאה וצירצרוּ בהרמוניקות שלהם. “גדולה” נפלה עליהם שהרגו את היהוּדי.
בנה רפאל’קה בא מן הישיבה (עוד בריא היה אז) ואמר:
– אמא, בואי ונלך מפה, נעלה אל הארץ. – והם מכרו את מעט התכשיטים וכלי־הבית ונסעו.
– ואולם הגוי הלא גוי הנהו גם פה – העירה הזקנה – והוא מרים את היד.
– ואז עונים לו – אמרה לאה זישה – הלא תראי: משיבים מכה תחת מכה.
היום שלמחרתו עמדו לערוך בצריף את חגיגת־הנישואין היה שוב כבד בהפצצות.
באיזו סמטה בצפון נפגעה אשה בשעה שעמדה וחבטה כלי־מטה על הגזוזטרה, ובסמוך, פה, ברחוב, הופצץ בית רב־קומות בזמן שיושביו עמדו לרדת אל המקלט.
מתוך הקירות העשנים, לחוכי־האש, בקעו גניחות ואנקות עד שנדמה היה כי הבנין כולו זועק, אולם אלה שעשו בעבודת ההצלה היו פניהם מאופקים, ואנשים מכרים, כשנפגשוּ ברחוב, קראו זה לזה בלשון עידוד, מתוך בטחון:
– יהיה טוב.
בצריף היו כבר מוכנים בעת ההיא עוגת־דבש, לפתן של שזיפים וירקות בשביל סלטים. חוּץ מזה עמדו פה מן הצד כמה בקבוקי־יין, מתנתה של הבת האלמנה, וסל ענבים, אשר הנער מוריק, בנה של האלמנה, שנמצא אף הוא בחזית, הביא מן המחנה.
מנחם, כשהציץ הנה בשעת הצהרים (את חופשתו עמד לקבל רק עם ערב), ציין לעצמו בצער, כי משלו אין פה כלום, והוא החליט ללוות מעט כסף מאחד החברים ולקנות משהו בשביל בני־הזוּג, והנה היה זה שבשבתו אחר־כך במקומו, בקצה הכפר, ראה כי מציבור העצים שמנגד יצאה איזו בריה, אשר לאחר שהתנערה ועמדה על רגליה, הוברר לו כי זאת היא תרנגולת.
– הנה המתנה – ניצנץ בו רעיון – “מרק של זהב” בשביל סעודת־הכלולות. – והוא, בזרקו לארץ כמה פירורי עוגה שמצא בכיסו, קרא לה:
– הַלו, גברת.
אז קרבה ובאה בהילוך צייתני, מתוך הכנעה, אכלה את זה שהושם לפניה ונעמדה לפניו דוממה ובאותה ההבעה של הכנעה, ורק כשהניח עליה את ידו הגדולה והכבדה וביקש להכניסה לאמתחתו, זקפה בתנועה של יצור אנושי את צוארה וסקרה אותו אלכסונית, מן הצד, במין מבט שהביאו לידי מבוכה.
– נו, נו – השתדל לבטלה והרגיש עם זה שאת גופו חלפה בכל זאת צמרמורת של קור.
בצריף אחר־כך, בערב, לא עשתה זו רושם רב. רק הנער, מוריק, העביר עליה דרך ליטוף את ידו, וכשראה את הזלזול שבו קושרים אותה לדופן המרפסת, עמד בלבו הרך להתחנן:
– אל תעשו לה את “הדבר הזה”, אל תעשו זאת – לא צריך.
בני הבית עוסקים היו פה עתה ליד החלון בהתקנת כריכים בשביל החגיגה של יום המחרת (הנערה החיילת, בכל פעם שפשטה את ידה לקחת מן הלחם או המרגרינה ניצנץ באויר קו של אור) – ומנחם, לאחר שהסתובב כה וכה, צנח בעייפוּתו לקצה הספה ונתפס מיד לסיוט שנמשך כל הלילה.
חש היה כל הזמן בגוּפו את הצמרמורת שהעירה בו לפני כן במבטה התרנגולת, ידע בתוך תוכו שלה, המורעבה, המושלכת בחוץ מופקרת לפצצות, נעשה עוול, ועם מי שהוא רב על כך, נאבק, כמו שזה יהיה בחלום, בכובד לשונו וצעק בקול לא קולו:
– למה קמתם עליה כולכם, תנו לה להתאושש, תנו לה לעמוד על רגליה.
וכדי להיחלץ מן המחנק, מאין לו מוצא אחר – הקיץ, והנה אמו עומדת עליו ופניה כפני איש אשר בשורה טובה בפיו.
– “היא” הלילה הטילה, היא מטילה ביצים – אמרה – לעת כזאת הלא זה אוצר.
כשיצא אל המרפסת היתה כבר אחותו האלמנה מתקינה שם אוכל ומי־שתיה בשביל התרנגולת, וזו, אשר כאילו גדלה במשך הלילה, עמדה עמידה מאוששת במקומה וחזותה כזו של מי אשר מעמדו וחייו עצמם ניתנים לו לא בחסד, מתוך רחמים, כי אם בזכוּת.
ואז, מרגשי הגיל על התמורה הזו, וממועקת הסיוט שטרם פגה מקרבו, וגם מזה שאחותו הקטנה, הנפלאה, הולכת להתחתן היום בתנאים כאלה, גאה לבו, והוא כבש את פניו במטפחת החאקי שלו – הוא, הגיבור, שעשה נפלאות בשדה הקרב – ובכה לתוכה.
בימים שבית־אבי היה עוד קיים, היתה היא, האשה בתיה, או בּאַשינקע, כפי שקראו לה רבים, העושה עם אמי במשק ביתנו.
לא הרבה עבדה, רק שתים־שלוש שעות ביום, ובשכר שקיבלה – חצי רובל לשבוע – קנתה קמח־שיפון ואפתה לחם בשביל כל ימות השבוע בתנור שלה, בביתה.
ה“חורבה” קראו לו לבית הזה, ואמרו עליו שהוא “שוקע”, ואמנם הולך היה ומתנמך משנה לשנה, אבל לאשה, כשבאה הנה בזמנה על ילדיה מן העיירה הסמוכה, יעצה אמי שתשכור אותו.
– “קורת־גג” – אמרה בקיצור, כדרכה, וזו פתחה, איפוא, במפתח שניתן לה, את הדלת, זרקה גזרי־עץ אחדים אל התנור והציתה אותם, בהחיותה כן את חלל החדר, והעבירה הנה מן העגלה השכוּרה את מעט המיטלטלים.
היו שם עוד תרנגולת כפותה ושעון, שהיה עדיין “חי”, מתקתק, שתיקתק גם כשהניחו אותו על רצפת־החמר, והביא בזה לידי צחוק את הילדים.
אלה, מהרגע שנכנסו אל הבית והביטו על סביבותם, נחה עליהם רוח של עליצות ותקף אותם צחוק, שעם כל רצונם לכבשו, הלך וגדל.
אמי שסברה כי מן הרעב זה בא, אמרה לי שאביא להם אחדות מעוגות־הכוסמת שאפוּ אצלנו ביום זה, וכשאלה נתקבלו, הבאתי עוד תפוּחי־אדמה שהוצאו זה עתה מן הרמץ. את אלה אכלו על קליפותיהם, ועם זה פגה, אמנם, עליצותם.
עתה הלכה אמי ופתחה בבית את ארון־הבגדים ומגרות־הקוֹמוֹדה, לקחה מכלי־הלבן שלי ושל אחיותי וחליפות קוֹרט וצמר של אחי, קיפלה כל זה וארזה עד שקיבל את הצורה של חבילת־דואר.
– בשביל היתומים – אמרה, והמית הרחמים שבקולה מילאה את לב כולנו. עתה ידעתי כי אין להם אב לילדים.
את החבילה הכניסה אמי ל“חורבה” בלי שהרגיש שם מי בכך. יד “קלה” היתה לה לנתינה.
בתוך כך דובר על מקורות־המחיה בשביל בני־המשפחה. ברחוב “הארוך” תוכל האשה למצוא עבודה “צדדית”, סברה אמי.
פעם, בשעת עבודתן בצוותא, שאלה אותה אמי על מיתתו של בעלה. ממה מת? אבל זו התנודדה במקום עמדה, והכלי שהיה בידה נפל, ואמי לא הוסיפה לדבר עוד.
לשכנות, כשדובר עליה, אמרה רק כי לב פצוע לה. לאחר זמן נודע לנו כי נרצח האיש פעם בלילה על ידי גויי הפרבר, וידעתי כי יש קשר בין הרצח הזה ובין לבה הפצוע של האשה.
היו אלה הימים שבהם התהלכתי עוד בסימטאות־העיירה חפשית מעול של “חדר” או בית־ספר. יתכן שאז, אז ראיתי את כל אשר מסביב ראיה ראשונית, זו אשר שום הבטה הבאה אחריה לא תוסיף לה עוד כלום.
הבתים, שבעליהם נמצאו בשוק, הלא היו דלתותיהם סגורות, אבל לא נעולות, ואני יכולתי להיכנס לרצוני לכל אחד מהם, שהיו דומים בעצם זה לזה:
מזוזה על הפתח, “מזרח” מצויר על הקיר, “מגדל” של כרים, המון כרים, במטה. בפינה עומד מטאטא על מעט אשפה, שהוא כאילו משתדל להסתירה, והשעון, שפרצוף אנושי לו מתקתק בקול שנשמעת בו נעימה של כובד־ראש.
אם היה זה קרוב ל“ימים הנוראים” שטוחים היוּ ליבוש על הקומודה, או על שולחן צדדי, פתותי־בצק, שכל מי שנכנס אל הבית ראה חובה לעצמו לבחשם.
באחד הבתים ראיתי פעם שתי צפרים כשהן אוכלות לתיאבון מן הטוב הזה. מכיון שבי לא הרגישו, יצאו דרך החלון הפתוח ושבו עד מהרה עם עוד אחת, שלישית, והן עמדו וחיכו עד שאכלה גם היא, ואחר שבו ועפוּ אתה, וראיתי שהיא עיורת. וידעתי אז כי ראיתי את הרחמים פנים אל פנים.
התחיל סיבובי על־פי־רוב ב“חורבה”, שדלתה היתה פתוחה תמיד, ואשר לשם באתי כאחד מבני־הבית, רק אברהמיל הקטן הוא שבא לקראתי, הביט אלי בעיניו הגדולות, הכּנות ושאל:
– אַת הבאת לי דבר־מה?
וכל מה שנמצא אתי, פרוסת־עוגה, תפוּח או כמה אגוזים, עבר לכיסיו, והוא, כמפקד־צבא ישר־רוח, שבא לידו מעט שלל, חילק הכל בין אחיו ואחיותיו במידה שוה, חלק כחלק.
האם השקתה אותה שעה את ילדיה את משקה הציקוֹריה ונתנה לכל אחד את מנת־הלחם שלו, ואת הנערים ההולכים ל“תלמוד־תורה” יצאה ללוות, והביטה אחרי כל אחד מהם כך כאילו הולך הוא ללא שוּב.
אחרי זה עמדה “להסתדר” היא עצמה, פיזרה בתנועת־ראש את שערה המשיי, השחור, שמילא לרגע את כל חללו של החדר, העבירה בו פעמים אחדות את המסרק, כשהיא רוגזת על שכל־כך שופע ורב־תלתלים הוא, אחר “כבשה” אותו במטפחת־הראש שהידקה אותה היטב, ויצאה ללכת לעבודתה.
ויזָכר פה בית־אביה, האיש עם אשתו, שבני־עירנו היו ופה חיו ומתו.
ועלי להעיר כי על שני אלה לא אספר דברים “כמו שהם”, מה שראו עיני, כי אם מן המסופר, ממה ששמעתי.
הוא, האיש, ליזר, רוכל היה המחזר בין הכפרים ומוכר לנשי האיכרים מיני סידקית: כפתורים, אלמוגים וסרטים צבעוניים. והן, תמורת היופי הזה, נתנו לו ביצים, קטניות וחבילות־פשתן, אשר הוא, בשובו בסוף השבוע אל העיירה, מכרן, שילם את המגיע לחנוָני הסיטונאי, שנתן לו את הסחורה בהקפה, וכמה מטבעות מן הרווח שנשאר בכיסו נתן לאשתו הינדה, אשר התחכמה לעשות בזה שבת על חלות־סולת, אטריות ולפתן, וגם פשטידה ודייסה מגריסי־פנינים בשעועית. שני אלה טמנו בתנור, כחמין, בשביל יום המחרת.
את החדר על כליו – שתי מטות, שולחן וספסלים, ניקתה האשה ורחצה, ואת רצפת־החמר הרביצה בחול צהוב.
פיה בכל זה, אף כי היתה אשת־מדנים בכלל, היה סגור.
היה עוד בחדר ארון מזוגג, אשר בימים בהירים, בשעת בין־הערביים, היה מתמלא זהרי־שקיעה, וכשהאשה הדליקה את נרות־השבת, היו גם אלה משתקפים פה על שלהבותיהם.
היא עצמה עמדה אז לפניהם בפנים כבושים בכפות ידיה, לוחשת דברי־תחינה וכמו התמוגגה בשפך שיחה, והאיש, לבוש בגדי־שבת כבר, עמד נפעם מן הצד, ידע על מה היא מתפללת, שהרי חשוכי־בנים היו.
אבל קרה אשר פעם, באחד הכפרים, בהתהלך האיש עם אמתחת־הרוכלים, התנפלו עליו האנשים והכוּ אותו באכזריוּת, בחמת־זעם.
על שום מה? זאת לא ידעו הם עצמם. השקט שבו קלט את המכות עוד הגדיל את חמתם.
באמתחת־הרוכלים, שנשמטה מידו, חיטטוּ עכשיו ה“שקצות” ולקחו מכל אשר מצאו. מעל סטוי־הבתים הביטו הזקנים על המחזה שלפניהם בנחת־רוח.
הוא, ליזר, בכל אלה השתדל רק להדק היטב לראשו את הכובע, שאם יקחו ממנו את זה, הרי יהיה עליו להתהלך כמוהם בגילוּי־ראש.
לאחר שמעניו הרפוּ ממנו, קם ולקח את אמתחתו ופנה ללכת אל העיירה.
כאב מן המכות לא חש, כי על־כן מן המחושלים היה, אלה שעליהם נאמר, כי “כל כלי יוּצר עליך לא יצלח”.
רע היה רק כשהוא שב הביתה, כאשר אשתו הינדה, לאחר שהביטה אל בגדיו הפרועים ואמתחתו הריקה, פתחה את פיה.
היא שפכה עליו קודם כל קיתון של חרפות, ואחר התחילה לקלל, והיו הקללות האלה לא מן המקובלות ולא מהכתובות בתוכחה, כי אם מיצירות עצמה, משלה.
השבת לא נעשתה עוד באותו השבוע. על הנרות בירכה האשה ברכה חטופה בתוך חדר מלא חולין, ואולם האיש הן היו בגדי־שבתו על הקיר, והוא התלבש והלך להתפלל בבית־הכנסת באותו ערב ולמחרת בבוקר. ועם פנות אותו היום קרא עוד ברגש פרקי תהילים, שאת פירושם הבין ושהלמו מאד את הלך־רוחו.
בתוך כל אלה ילדה האשה בת, וקראו את שמה בּתיה, ואילו אמה, בהיכמר לבה עליה, קראה לה בּאַשינקע, וכך קראו לה אחר־כך גם בביתנו.
בשעות הפנויות מצאה האשה, כדבר אמי, עבודה “צדדית”, ברחוב “הארוך”. עזרה שם לנערות־הבית בכביסה, או בשטיפת הרצפות, ובשכר שקיבלה קנתה לה מיני קטניות, גריסין, וגם מעט חלב בשביל הלבנת המרק.
הלאה מן הרחוב הזה לא הלכה, לא לרחבת־ההר ולא לרחוב השיטות, כי שם היו “הם”.
“הם” היו אלה אשר הכוּ עד מות את אביה והרגו את בעלה ושמהם יש להיזהר – ידעה – ולשמור את הילדים.
משתיקת אביה המאופקת ומאנחותיו האחרונות של בעלה נוצר בה הרגש הזה – הפחד.
הן גם הנפש יש בה תהליכים כימיים, כביכול, כאשר משני “גופים” בהתערבבם נוצר אחר, חדש.
ודאי שפחדו גם אחרים – בימי השוּק והירידים, למשל, כאשר “הם” באו הנה בהמוניהם, אלא שכנגד זה היה בלב גם בטחון, ובמאזנים הפנימיים, לו באו לשקול את שני אלה, היה הבטחון מכריע, ואילו היא היה בכף האחת אצלה רק הפחד בלבד, בלי משקל שכנגד בשניה.
בימים ש“נחה עליה הרוח”, אמרה כי אך חרשים, חרשים הם כולם, אם אינם שומעים את קול השחזת הסכינים, הסכינים ש“הם” מכינים כבר, ואלה שראו היאך היא מונה את הילדים בשובם מבית־לימודם, או גם ממששת כל אחד מהם, כדי לדעת אם אמנם הוא הנהו זה, אמרו כי אך חלי הוא, מין טירוף־הדעת.
אבל היו גם שסברו כי נבואת־לב היא זאת, חוּש שבו היא רואה כבר עתה את זה שעתיד להתרחש, כשם שבעל־השמיעה הדקה שומע את נהם הרעם, עוד לפני שירָאו באופק איזה שהם סימנים לשואה.
כבר היו מזמינים אותה עכשיו תכופות לבתי האמידים שברחוב “הארוך”, לעשות באפיה ובישול, ביחוד בשעת ההכנות לחגי אירוּסין ונישוּאין, והיא יכלה מעתה, בבוא ימות־הגשמים, להתקין נעלי־קרסים ומעילי־מוך בשביל הילדים.
ששה היו: מרדכי, פייבל, חיה, איטקה, רחל ואברהמיל. וחיה טובת־המזג והחולנית היא שאותה אהבו כולם ביחוד.
בשבילה ויתרו על האחרים על מנת־חלבם, למען תשתה אותו היא, כי נאמר להם שטוב החלב בשביל חולי־החזה, ובכל פעם ששמעו שהיא משתעלת, נעכרה רוחם, והאם למראה כל זה ביקשה לבכות, אבל כדי שלא להעציבם עוד יותר, התאפקה ושתקה.
לשתוק מתוך התאפקוּת על כאב או צער ידעה כאביה בזמנו.
בזמן ההוא הייתי אני מתהלכת כבר בכרכים רחוקים, ואמי היא שכתבה לי פעם בפעם על הנעשה ב“חורבה” וידעתי כי פייבל ואברהמיל, שלמדו את אומנות החייטוּת מילדותם היו עתה לעוזריו הראשיים של חייט המקום, והנערות, שהתאמנו אף הן במלאכת התפירה, רכשוּ להן מכונת־תפירה ועלוני־מודה והן שתפרוּ בשביל בנות המקום בגדי כותן וצמר.
ורק מרדכי, הבכור, הוא שחשקה נפשו בתורה, והיה מעורב בין בחורי־הישיבה ונכנס ויוצא בבית־הקהל. והוא שקידש בלילי שבתות על היין והבדיל במוצאי השבת על הכוס. והאשה בעייפוּתה – כתבה אמי – לא היתה צריכה עוד מעתה לחזור על “קידוש” ו“הבדלה” בבתי שכנים.
בבואי לאחר זמן להיפרד מעיר המכורה, לפני צאתי ללכת אל הארץ, מצאתי כי ה“חורבה” תוקן גגה וגם הונחו מתחת לקירותיה אבני־יסוד, עד כי לא הוסיפה עוד לשקוע, וגם האשה עצמה, כאילו נעשה בה “תיקוּן”, היתה עמידתה עתה יציבה יותר.
בנותיה הן שתפרו לה שמלת־צמר עם קישוט של מלמלה בבית־צוארונה, וגם קנו לה מטפחת־ראש של “חצי משי”, והיא בעמדה בתלבשתה זו “מובלעת” בין בניה – בעלי־קומה כולם ושופעי־חסות – היתה בעיני כעץ אשר מרוב הענפים שגדלו ונשתגשגוּ סביבו, אין גזעו נראה עוד.
מרחוק שמעתי לפעמים עוד מה על בני המשפחה הזאת, וידעתי כי האשה כאילו הלך ופג ממנה הפחד, והבטחון בא במקומו – דווקא עכשיו, כאשר אי־שם משחיזים היו את הסכינים.
אחר־כך באו הימים שבהם לא שמענו עוד שום דבר.
אנחנוּ פה היה זה לנו כאילו הוקם קיר לפנינו, שהאפיל על כל מה שנעשה שם מאחריו, וכאשר הוא נפרצו בו לבסוף פרצים, הסתננוּ הנה יחד עם הידיעות הראשונות קילוחי־דם.
מנותח יש לו בודאי הרגשה כזאת, כאשר הוא עם היקיצה משנת־האֶתר נודע לו כי חלק הגדול והטוב שבגוּפו נחתך, ושמעתה יהיה עליו להתקיים רק במעט שנשאר.
ב“מעט” הזה – השרידים קראו להם – ראיתי פה את האשה מה“חורבה”, בתיה. על־פי שמלת־הצמר עם הקישוט של מלמלה בבית־צוארונה הכרתיה.
היא ישבה על ספסל בידים מקופלות, כמי שגמר את כל עסקיו בעולם הזה ואין לו עוד מה לעשות (בניה, ידעתי, נורוּ על פתח ביתה לעיניה).
אמרו עליה כי בלכתה ברחוב היא נעמדת לפעמים, סופקת כפיה וקוראת שלוש פעמים בקול בוכים: “אללי לי”, והעוברים והשבים, מהם שנעמדים גם הם ויודעים כי גם עליהם לקרוא ולחזור ולקרוא את הקריאה הזאת.
פעם שאלה לי, כי יש לה דבר אלי, אמרה. ויום אחד באה והתיצבה לפני והרצתה לפני בחפזון, כמו בימים שהיתה ממהרת ללכת אל העבודה, את אשר אתה.
היא אמרה שאחרי אשר “הילדים” אינם, ולא יהיה עוד מהם המשך, לא בנים ולא בני בנים, הרי מן הראוי הוא שיכּתבו לזכרון בספר, למען שידעו אלה שהם פה אתנו ובניהם שיבואו אחריהם כי היה היו פעם כאלה.
– זה כבר נעשה – אמרתי – הם כבר נכתבו.
– כולם? – לא האמינה.
– כל הששה – אמרתי וקראתי אותם לפי הסדר בשמותיהם:
מרדכי, פייבל, חיה, איטה, רחל ואברהמיל.
– ונאמר גם כי חיה היא שהיתה הטובה?
– הטובה, הנפלאה מכולם.
– אַה – קראה, כמי שהחפץ, שהיה מבקש זמן רב, ניתן לו לבסוף, והיא פנתה והלכה בצעדים מאוששים, מנוחמת, כפי שנראה לי.
ואף־על־פי־כן שמעתי אחר־כך בדממת־הלילה קול בכי, הוא אשר הנביא קורא לו נהי בכי תמרורים בדברו על אם המבכּה את בניה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.