רקע
דבורה בארון
כמו שהוא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשט"ו

בימים שבית־אבי היה עוד קיים, היתה היא, האשה בתיה, או בּאַשינקע, כפי שקראו לה רבים, העושה עם אמי במשק ביתנו.

לא הרבה עבדה, רק שתים־שלוש שעות ביום, ובשכר שקיבלה – חצי רובל לשבוע – קנתה קמח־שיפון ואפתה לחם בשביל כל ימות השבוע בתנור שלה, בביתה.

ה“חורבה” קראו לו לבית הזה, ואמרו עליו שהוא “שוקע”, ואמנם הולך היה ומתנמך משנה לשנה, אבל לאשה, כשבאה הנה בזמנה על ילדיה מן העיירה הסמוכה, יעצה אמי שתשכור אותו.

– “קורת־גג” – אמרה בקיצור, כדרכה, וזו פתחה, איפוא, במפתח שניתן לה, את הדלת, זרקה גזרי־עץ אחדים אל התנור והציתה אותם, בהחיותה כן את חלל החדר, והעבירה הנה מן העגלה השכוּרה את מעט המיטלטלים.

היו שם עוד תרנגולת כפותה ושעון, שהיה עדיין “חי”, מתקתק, שתיקתק גם כשהניחו אותו על רצפת־החמר, והביא בזה לידי צחוק את הילדים.

אלה, מהרגע שנכנסו אל הבית והביטו על סביבותם, נחה עליהם רוח של עליצות ותקף אותם צחוק, שעם כל רצונם לכבשו, הלך וגדל.

אמי שסברה כי מן הרעב זה בא, אמרה לי שאביא להם אחדות מעוגות־הכוסמת שאפוּ אצלנו ביום זה, וכשאלה נתקבלו, הבאתי עוד תפוּחי־אדמה שהוצאו זה עתה מן הרמץ. את אלה אכלו על קליפותיהם, ועם זה פגה, אמנם, עליצותם.

עתה הלכה אמי ופתחה בבית את ארון־הבגדים ומגרות־הקוֹמוֹדה, לקחה מכלי־הלבן שלי ושל אחיותי וחליפות קוֹרט וצמר של אחי, קיפלה כל זה וארזה עד שקיבל את הצורה של חבילת־דואר.

– בשביל היתומים – אמרה, והמית הרחמים שבקולה מילאה את לב כולנו. עתה ידעתי כי אין להם אב לילדים.

את החבילה הכניסה אמי ל“חורבה” בלי שהרגיש שם מי בכך. יד “קלה” היתה לה לנתינה.

בתוך כך דובר על מקורות־המחיה בשביל בני־המשפחה. ברחוב “הארוך” תוכל האשה למצוא עבודה “צדדית”, סברה אמי.

פעם, בשעת עבודתן בצוותא, שאלה אותה אמי על מיתתו של בעלה. ממה מת? אבל זו התנודדה במקום עמדה, והכלי שהיה בידה נפל, ואמי לא הוסיפה לדבר עוד.

לשכנות, כשדובר עליה, אמרה רק כי לב פצוע לה. לאחר זמן נודע לנו כי נרצח האיש פעם בלילה על ידי גויי הפרבר, וידעתי כי יש קשר בין הרצח הזה ובין לבה הפצוע של האשה.

היו אלה הימים שבהם התהלכתי עוד בסימטאות־העיירה חפשית מעול של “חדר” או בית־ספר. יתכן שאז, אז ראיתי את כל אשר מסביב ראיה ראשונית, זו אשר שום הבטה הבאה אחריה לא תוסיף לה עוד כלום.

הבתים, שבעליהם נמצאו בשוק, הלא היו דלתותיהם סגורות, אבל לא נעולות, ואני יכולתי להיכנס לרצוני לכל אחד מהם, שהיו דומים בעצם זה לזה:

מזוזה על הפתח, “מזרח” מצויר על הקיר, “מגדל” של כרים, המון כרים, במטה. בפינה עומד מטאטא על מעט אשפה, שהוא כאילו משתדל להסתירה, והשעון, שפרצוף אנושי לו מתקתק בקול שנשמעת בו נעימה של כובד־ראש.

אם היה זה קרוב ל“ימים הנוראים” שטוחים היוּ ליבוש על הקומודה, או על שולחן צדדי, פתותי־בצק, שכל מי שנכנס אל הבית ראה חובה לעצמו לבחשם.

באחד הבתים ראיתי פעם שתי צפרים כשהן אוכלות לתיאבון מן הטוב הזה. מכיון שבי לא הרגישו, יצאו דרך החלון הפתוח ושבו עד מהרה עם עוד אחת, שלישית, והן עמדו וחיכו עד שאכלה גם היא, ואחר שבו ועפוּ אתה, וראיתי שהיא עיורת. וידעתי אז כי ראיתי את הרחמים פנים אל פנים.


התחיל סיבובי על־פי־רוב ב“חורבה”, שדלתה היתה פתוחה תמיד, ואשר לשם באתי כאחד מבני־הבית, רק אברהמיל הקטן הוא שבא לקראתי, הביט אלי בעיניו הגדולות, הכּנות ושאל:

– אַת הבאת לי דבר־מה?

וכל מה שנמצא אתי, פרוסת־עוגה, תפוּח או כמה אגוזים, עבר לכיסיו, והוא, כמפקד־צבא ישר־רוח, שבא לידו מעט שלל, חילק הכל בין אחיו ואחיותיו במידה שוה, חלק כחלק.

האם השקתה אותה שעה את ילדיה את משקה הציקוֹריה ונתנה לכל אחד את מנת־הלחם שלו, ואת הנערים ההולכים ל“תלמוד־תורה” יצאה ללוות, והביטה אחרי כל אחד מהם כך כאילו הולך הוא ללא שוּב.

אחרי זה עמדה “להסתדר” היא עצמה, פיזרה בתנועת־ראש את שערה המשיי, השחור, שמילא לרגע את כל חללו של החדר, העבירה בו פעמים אחדות את המסרק, כשהיא רוגזת על שכל־כך שופע ורב־תלתלים הוא, אחר “כבשה” אותו במטפחת־הראש שהידקה אותה היטב, ויצאה ללכת לעבודתה.


ויזָכר פה בית־אביה, האיש עם אשתו, שבני־עירנו היו ופה חיו ומתו.

ועלי להעיר כי על שני אלה לא אספר דברים “כמו שהם”, מה שראו עיני, כי אם מן המסופר, ממה ששמעתי.

הוא, האיש, ליזר, רוכל היה המחזר בין הכפרים ומוכר לנשי האיכרים מיני סידקית: כפתורים, אלמוגים וסרטים צבעוניים. והן, תמורת היופי הזה, נתנו לו ביצים, קטניות וחבילות־פשתן, אשר הוא, בשובו בסוף השבוע אל העיירה, מכרן, שילם את המגיע לחנוָני הסיטונאי, שנתן לו את הסחורה בהקפה, וכמה מטבעות מן הרווח שנשאר בכיסו נתן לאשתו הינדה, אשר התחכמה לעשות בזה שבת על חלות־סולת, אטריות ולפתן, וגם פשטידה ודייסה מגריסי־פנינים בשעועית. שני אלה טמנו בתנור, כחמין, בשביל יום המחרת.

את החדר על כליו – שתי מטות, שולחן וספסלים, ניקתה האשה ורחצה, ואת רצפת־החמר הרביצה בחול צהוב.

פיה בכל זה, אף כי היתה אשת־מדנים בכלל, היה סגור.

היה עוד בחדר ארון מזוגג, אשר בימים בהירים, בשעת בין־הערביים, היה מתמלא זהרי־שקיעה, וכשהאשה הדליקה את נרות־השבת, היו גם אלה משתקפים פה על שלהבותיהם.

היא עצמה עמדה אז לפניהם בפנים כבושים בכפות ידיה, לוחשת דברי־תחינה וכמו התמוגגה בשפך שיחה, והאיש, לבוש בגדי־שבת כבר, עמד נפעם מן הצד, ידע על מה היא מתפללת, שהרי חשוכי־בנים היו.

אבל קרה אשר פעם, באחד הכפרים, בהתהלך האיש עם אמתחת־הרוכלים, התנפלו עליו האנשים והכוּ אותו באכזריוּת, בחמת־זעם.

על שום מה? זאת לא ידעו הם עצמם. השקט שבו קלט את המכות עוד הגדיל את חמתם.

באמתחת־הרוכלים, שנשמטה מידו, חיטטוּ עכשיו ה“שקצות” ולקחו מכל אשר מצאו. מעל סטוי־הבתים הביטו הזקנים על המחזה שלפניהם בנחת־רוח.

הוא, ליזר, בכל אלה השתדל רק להדק היטב לראשו את הכובע, שאם יקחו ממנו את זה, הרי יהיה עליו להתהלך כמוהם בגילוּי־ראש.

לאחר שמעניו הרפוּ ממנו, קם ולקח את אמתחתו ופנה ללכת אל העיירה.

כאב מן המכות לא חש, כי על־כן מן המחושלים היה, אלה שעליהם נאמר, כי “כל כלי יוּצר עליך לא יצלח”.

רע היה רק כשהוא שב הביתה, כאשר אשתו הינדה, לאחר שהביטה אל בגדיו הפרועים ואמתחתו הריקה, פתחה את פיה.

היא שפכה עליו קודם כל קיתון של חרפות, ואחר התחילה לקלל, והיו הקללות האלה לא מן המקובלות ולא מהכתובות בתוכחה, כי אם מיצירות עצמה, משלה.

השבת לא נעשתה עוד באותו השבוע. על הנרות בירכה האשה ברכה חטופה בתוך חדר מלא חולין, ואולם האיש הן היו בגדי־שבתו על הקיר, והוא התלבש והלך להתפלל בבית־הכנסת באותו ערב ולמחרת בבוקר. ועם פנות אותו היום קרא עוד ברגש פרקי תהילים, שאת פירושם הבין ושהלמו מאד את הלך־רוחו.

בתוך כל אלה ילדה האשה בת, וקראו את שמה בּתיה, ואילו אמה, בהיכמר לבה עליה, קראה לה בּאַשינקע, וכך קראו לה אחר־כך גם בביתנו.


בשעות הפנויות מצאה האשה, כדבר אמי, עבודה “צדדית”, ברחוב “הארוך”. עזרה שם לנערות־הבית בכביסה, או בשטיפת הרצפות, ובשכר שקיבלה קנתה לה מיני קטניות, גריסין, וגם מעט חלב בשביל הלבנת המרק.

הלאה מן הרחוב הזה לא הלכה, לא לרחבת־ההר ולא לרחוב השיטות, כי שם היו “הם”.

“הם” היו אלה אשר הכוּ עד מות את אביה והרגו את בעלה ושמהם יש להיזהר – ידעה – ולשמור את הילדים.

משתיקת אביה המאופקת ומאנחותיו האחרונות של בעלה נוצר בה הרגש הזה – הפחד.

הן גם הנפש יש בה תהליכים כימיים, כביכול, כאשר משני “גופים” בהתערבבם נוצר אחר, חדש.

ודאי שפחדו גם אחרים – בימי השוּק והירידים, למשל, כאשר “הם” באו הנה בהמוניהם, אלא שכנגד זה היה בלב גם בטחון, ובמאזנים הפנימיים, לו באו לשקול את שני אלה, היה הבטחון מכריע, ואילו היא היה בכף האחת אצלה רק הפחד בלבד, בלי משקל שכנגד בשניה.

בימים ש“נחה עליה הרוח”, אמרה כי אך חרשים, חרשים הם כולם, אם אינם שומעים את קול השחזת הסכינים, הסכינים ש“הם” מכינים כבר, ואלה שראו היאך היא מונה את הילדים בשובם מבית־לימודם, או גם ממששת כל אחד מהם, כדי לדעת אם אמנם הוא הנהו זה, אמרו כי אך חלי הוא, מין טירוף־הדעת.

אבל היו גם שסברו כי נבואת־לב היא זאת, חוּש שבו היא רואה כבר עתה את זה שעתיד להתרחש, כשם שבעל־השמיעה הדקה שומע את נהם הרעם, עוד לפני שירָאו באופק איזה שהם סימנים לשואה.


כבר היו מזמינים אותה עכשיו תכופות לבתי האמידים שברחוב “הארוך”, לעשות באפיה ובישול, ביחוד בשעת ההכנות לחגי אירוּסין ונישוּאין, והיא יכלה מעתה, בבוא ימות־הגשמים, להתקין נעלי־קרסים ומעילי־מוך בשביל הילדים.

ששה היו: מרדכי, פייבל, חיה, איטקה, רחל ואברהמיל. וחיה טובת־המזג והחולנית היא שאותה אהבו כולם ביחוד.

בשבילה ויתרו על האחרים על מנת־חלבם, למען תשתה אותו היא, כי נאמר להם שטוב החלב בשביל חולי־החזה, ובכל פעם ששמעו שהיא משתעלת, נעכרה רוחם, והאם למראה כל זה ביקשה לבכות, אבל כדי שלא להעציבם עוד יותר, התאפקה ושתקה.

לשתוק מתוך התאפקוּת על כאב או צער ידעה כאביה בזמנו.

בזמן ההוא הייתי אני מתהלכת כבר בכרכים רחוקים, ואמי היא שכתבה לי פעם בפעם על הנעשה ב“חורבה” וידעתי כי פייבל ואברהמיל, שלמדו את אומנות החייטוּת מילדותם היו עתה לעוזריו הראשיים של חייט המקום, והנערות, שהתאמנו אף הן במלאכת התפירה, רכשוּ להן מכונת־תפירה ועלוני־מודה והן שתפרוּ בשביל בנות המקום בגדי כותן וצמר.

ורק מרדכי, הבכור, הוא שחשקה נפשו בתורה, והיה מעורב בין בחורי־הישיבה ונכנס ויוצא בבית־הקהל. והוא שקידש בלילי שבתות על היין והבדיל במוצאי השבת על הכוס. והאשה בעייפוּתה – כתבה אמי – לא היתה צריכה עוד מעתה לחזור על “קידוש” ו“הבדלה” בבתי שכנים.


בבואי לאחר זמן להיפרד מעיר המכורה, לפני צאתי ללכת אל הארץ, מצאתי כי ה“חורבה” תוקן גגה וגם הונחו מתחת לקירותיה אבני־יסוד, עד כי לא הוסיפה עוד לשקוע, וגם האשה עצמה, כאילו נעשה בה “תיקוּן”, היתה עמידתה עתה יציבה יותר.

בנותיה הן שתפרו לה שמלת־צמר עם קישוט של מלמלה בבית־צוארונה, וגם קנו לה מטפחת־ראש של “חצי משי”, והיא בעמדה בתלבשתה זו “מובלעת” בין בניה – בעלי־קומה כולם ושופעי־חסות – היתה בעיני כעץ אשר מרוב הענפים שגדלו ונשתגשגוּ סביבו, אין גזעו נראה עוד.

מרחוק שמעתי לפעמים עוד מה על בני המשפחה הזאת, וידעתי כי האשה כאילו הלך ופג ממנה הפחד, והבטחון בא במקומו – דווקא עכשיו, כאשר אי־שם משחיזים היו את הסכינים.

אחר־כך באו הימים שבהם לא שמענו עוד שום דבר.

אנחנוּ פה היה זה לנו כאילו הוקם קיר לפנינו, שהאפיל על כל מה שנעשה שם מאחריו, וכאשר הוא נפרצו בו לבסוף פרצים, הסתננוּ הנה יחד עם הידיעות הראשונות קילוחי־דם.

מנותח יש לו בודאי הרגשה כזאת, כאשר הוא עם היקיצה משנת־האֶתר נודע לו כי חלק הגדול והטוב שבגוּפו נחתך, ושמעתה יהיה עליו להתקיים רק במעט שנשאר.

ב“מעט” הזה – השרידים קראו להם – ראיתי פה את האשה מה“חורבה”, בתיה. על־פי שמלת־הצמר עם הקישוט של מלמלה בבית־צוארונה הכרתיה.

היא ישבה על ספסל בידים מקופלות, כמי שגמר את כל עסקיו בעולם הזה ואין לו עוד מה לעשות (בניה, ידעתי, נורוּ על פתח ביתה לעיניה).

אמרו עליה כי בלכתה ברחוב היא נעמדת לפעמים, סופקת כפיה וקוראת שלוש פעמים בקול בוכים: “אללי לי”, והעוברים והשבים, מהם שנעמדים גם הם ויודעים כי גם עליהם לקרוא ולחזור ולקרוא את הקריאה הזאת.

פעם שאלה לי, כי יש לה דבר אלי, אמרה. ויום אחד באה והתיצבה לפני והרצתה לפני בחפזון, כמו בימים שהיתה ממהרת ללכת אל העבודה, את אשר אתה.

היא אמרה שאחרי אשר “הילדים” אינם, ולא יהיה עוד מהם המשך, לא בנים ולא בני בנים, הרי מן הראוי הוא שיכּתבו לזכרון בספר, למען שידעו אלה שהם פה אתנו ובניהם שיבואו אחריהם כי היה היו פעם כאלה.

– זה כבר נעשה – אמרתי – הם כבר נכתבו.

– כולם? – לא האמינה.

– כל הששה – אמרתי וקראתי אותם לפי הסדר בשמותיהם:

מרדכי, פייבל, חיה, איטה, רחל ואברהמיל.

– ונאמר גם כי חיה היא שהיתה הטובה?

– הטובה, הנפלאה מכולם.

– אַה – קראה, כמי שהחפץ, שהיה מבקש זמן רב, ניתן לו לבסוף, והיא פנתה והלכה בצעדים מאוששים, מנוחמת, כפי שנראה לי.

ואף־על־פי־כן שמעתי אחר־כך בדממת־הלילה קול בכי, הוא אשר הנביא קורא לו נהי בכי תמרורים בדברו על אם המבכּה את בניה.

המלצות קוראים
תגיות